תקשורת, אימון והדרכה

מודה ועוזב ירוחם

בפרוס יום הכיפורים, צמים החוטאים-בחסות-האלוהים, בעיקר על מנת לפנות מקום לחטאים נוספים. מי לא צמים? הארגונים המסחריים ובעלי ההון, שחטאו לנו במשך השנה. כבר כמה ימים אני יושבת על מדוכת הפוסט הזה ומנסה לחשוב מה אני כותבת על מי, והנה היום נחת בתיבת המייל שלי קישור לרשימת עשרים החברות המרגיזות ביותר, שפרסם גלובס. מה שנקרא – Great minds think alike.

צמצמתי ומיקדתי את הרשימה לאלו שחייבות לי, באופן אישי לחלוטין, סליחה גדולה. לא, אין לי תקוות לפיצוי.

מי עדן

משפחתי ואני שתינו מי עדן בלבד במשך כ- 15 שנה, מתוכם עמד במשך כעשור מכשיר מי עדן נאה, שקוף, סקסי וזמין במטבחי. הרבה נוסטלגיה משפחתית נבנתה סביב המכשיר הזה (למשל – שני ילדיי זחלו אליו, כל ילד/ה בעיתו/ה, כדי לשחק עם ברז המים הקרים, ויצרו שלוליות ענק במטבח). בחישוב מהיר, תרמתי לחברת מי עדן כמה עשרות אלפי שקלים במשך התקופה הזו, ברכישת מיכלים, שכירות המכשיר, דמי מנוי ובקבוקים קטנים וגדולים. עד שהתחילו הבעיות.

ראשית, היתה בעיית הזיהום במים. במשך כחודשיים לא סופקו מים בשל זיהום במקורות המים. אנחנו, בעלי תלות מלאה במים נטולי ניחוח כלור, היינו די אבודים. מצאתי את עצמי מסתובבת בסופרים כדי לאתר בקבוקים אחרונים ממי האלפים הזכים. וחוייבתי, בהחלט חוייבתי ע"י מי עדן – הזיכוי היה בדיעבד, בלי ריבית והצמדה.

אחרי כן, המים כבר לא היו מי מעיין. משרד הבריאות נכנע ללחצים שהפעילו בעלי המפעל, ששואבים מים (כבושים) של כולנו למען הכיס הפרטי שלהם, ואישר להם להציב פילטרים בנקודת המילוי. ההבדל בין מי עדן למוביל הארצי הצטמצם.

ואז ראיתי דרך המכשיר השקוף שמתפתח לו עובש ססגוני על המדחס. מדובר בנזילה או הזעת יתר, היינו – יצירת מגע בין חשמל ומים. ועוד לא דיברנו על סכנות הפטריה שצמחה לה שם. המכשיר נותק מהחשמל. טלפנתי לבקש שיחליפו אותו. סרבו (אלא אם כן אשלם ממיטב מעותיי על מכשיר חדש) ושלחו טכנאי, שפרק את המכשיר, ניקה את קרביו וחידש את האיטומים. איכשהו לא בטחתי בתיקון, ובצדק, שכן אחרי ימים ספורים ראיתי שוב את הפטריה זוחלת לאיטה למקומה הקודם. טלפנתי, החלה שוב סגאת התשלום.

באותה עת עמדתי לעבור דירה. טלפנתי למי עדן והתגרשתי מהם. הם באו, לקחו את המכשיר, ונעלמו מחיי. אבל לא להרבה זמן…

כחודשיים לאחר שעברתי דירה ובדירתי החדשה כבר הותקן מכשיר סינון, קבלתי טלפון מבחורה צרחנית שתבעה ממני לשלם כ- 700 ש"ח למי עדן. הסברתי לה שאין לי מושג מהיכן הסכום הזה שכן למיטב ידיעתי כל חובותי אליהם כוסו ביום הניתוק וסכום המנוי החודשי עמד על 139 ש"ח – כך שגם אם אני חייבת משהו מבלי דעת , אין מצב שחודשיים אחרי הזיכוי על תקופת הזיהום יצטברו שם 700 ש"ח.

הגב' גערה בי על שאני מעזה לבקש פירוט ואמרה: "תשלמי עכשיו או שנתבע אותך כי פירוט את יכולה לקבל רק בבית המשפט". ניסיתי שוב, בנימוס רב, להבין מה מהות החוב וחטפתי צרחות אימים על שהעזתי לשאול. "התפקיד שלי הוא לגבות ממך את החוב, לא לתת לך הסברים". כששאלתי מי היא ומאיזו חברת גבייה, ענתה לי "זה לא עניינך". אמרתי לה שאין בעייה, שתמשיך את ההליכים ואני כבר אבקש את הפירוט מבית המשפט.

לפני כחודשיים קבלתי מכתב מעורך דין עלום, שמציין שאם לא אשלם מייד התיק יעבור לתביעה.

לא שמעתי מהם מאז. גלגלי הצדק טוחנים לאט ומי עדן לא מוותרת ונוקמת את נקמתה במי שעזבו אותה.

לכם אני אומרת – אם אתם שותים מי עדן, אני ממליצה לכם להפסיק. עובדים עליכם בעיניים. תתקינו מכשיר פילטור בבית ותהנו ממים זכים במחיר שפוי וללא תסמונת הבעל האלים, שהסתבר לי שמי עדן לוקה בו.

ורצוי, על פי הרשימה השחורה של גלובס, שלא יהיה זה תמי 4, אלא משהו זול ושירותי יותר.

 

HOT

כמו בבתים רבים בהם גדלים ילדי התקופה, קשה להסתדר בלי HOT VOD. אז גם לי יש אחד כזה. התשלום שאני משלמת להוט טריפל – אינטרנט, טלפון וטלויזיה, הוא די גבוה. הציוד המותקן בביתי – כולו שלהם. הזכות היחידה שיש לי, היא זכות השימוש. כל זה היה נכון עד שבקשתי טכנאי…

אחת לשנה וחצי-שנתיים, מתקלקל המודם של הוט. הסאגה הקבועה מתחילה מדיון ארוך באשר לאשמת ספקים מקבילים (למשל – ספקית הראוטר) בהתנתקויות התכופות של האינטרנט, ועד ל"אנחנו נשים את המודם במעקב". בסופו של דבר, לאחר עינוי דין ארוך, מגיע טכנאי, מחליף מודם, מסביר לי שהמודם פשוט הגיע לקצה תוחלת חייו, ובאה לציונה גואלת.

השנה, הוט עלו כיתה. הסרוב לשלוח טכנאי היה מוחלט, אלא אם כן אני אשלם עליו. המעקב הראה ש"אין שום בעייה", והדיווח שלי על התנתקויות התקבל ב"לא יכול להיות, אין בעיה במודם שלך". כשכעסתי, אמרו המוקדנים "אני מצטער שאת מרגישה ככה גברת, אבל אין לי מה לעשות – המחשב שלי מראה שאין לך בעיה". כשבקשתי להתנתק מהם – התשובה היתה זהה. כמו תוכי. קיר אטום. בינתיים המשכתי לעדכן את האתר מבתי קפה ולהתקשר להוט.

אחרי מס' ימים הצבתי סטטוס בפייסבוק. השתרשרו המוני תגובות ו"לייקים". למחרת הוט קבעו טכנאי, שבא והחליף את המודם כי הוא "הגיע לקצה תוחלת החיים שלו".

אני לא מגלה קטנוניות, בדרך כלל, כצרכנית. לתפיסתי, צריך לדעת איך להיות צרכנית, לגלות אמפטיה לעובדים המשרתים אותי ולפעול בתבונה פרגמטית מול מערכות. ככה אני מאמינה, לפחות. לא תמצאו אותי צורחת במרכז השרות של אורנג' או בתור בסופר, אלא אם כן זה על מי שצורחים על הקופאית או פקידת השרות. אני לא חושבת שהכסף המועט שלי קונה את מי שנותנים לי שרות או שאני זכאית ליחס מלכותי רק כי יש לי כרטיס אשראי. אבל שתי החברות הללו עברו גם את גבולותי הסובלניים. הם לא יצומו ביום הכיפורים, אבל אני בהחלט זכאית מהם לסליחה. מהם, ומהלקוח, מנכ"ל של מוסד ציבורי מכובד, שהודיע לי לפני כחודשיים, כשצלצלתי לשאול מה עם תשלום החשבונית מאפריל שהנפקתי למוסד: "אין לי כסף אז אין לי כוונה לשלם לך…"

FacebookTwitterGoogle+Share