תקשורת, אימון והדרכה

הספדים לברוך

baruch

ברוך ירושלמי, בָּבָּה שלנו, נולד ברמת גן, 21.9.1951, וקפץ אל מותו בהרצליה, 27.2.2011.

הוא השאיר את כולנו מיותמים.

 

סוף הנפילה / דליה רביקוביץ'*

אם אדם נופל ממטוס באמצע הלילה,
רק אלוהים לבדו יכול להרים אותו.
אלוהים מופיע אצלו באמצע הלילה,
ונוגע באיש ומפיג את ייסוריו.
אלוהים אינו מוחה את דמו,
כי הדם אינו הנפש.
אלוהים אינו מפנק את איבריו,
כי האיש איננו בשר.
אלוהים גוחן מעליו,
מרים את ראשו ומביט בו.
בעיני אלוהים האיש הוא ילד קטן, ילד קטן.

הוא קם בכבדות על ארבע ורוצה ללכת,
ואז הוא מרגיש שיש לו כנפיים, כנפיים לעוף, כנפיים לעוף.

אם אדם נופל ממטוס באמצע הלילה,
רק אלוהים לבדו יכול להרים אותו,
אלוהים מופיע אצלו באמצע הלילה,
ונוגע באיש ומפיג את ייסוריו.
עדיין האיש מבולבל ואינו יודע,
שנעים יותר לרחף מאשר לזחול.
אלוהים מבקש ללטף את ראשי,
אבל הוא מתמהמה,
הוא אינו רוצה להבהיל את האיש
באותות של אהבה.

אם אדם נופל ממטוס באמצע הלילה,
רק אלוהים מכיר את סוף הנפילה

הקריא בהלווייה: עידו בית הלחמי.

* דליה רביקוביץ' היתה בת הדודה של אביו של ברוך ושל אמי. ההקשר המשפחתי מצמרר – כאילו חזתה את האופן בו בחר בן דודה הטייס, בעל הייסורים, זה שלא נבהל מאותות של אהבה, רצה תמיד עוד ליטוף על הראש ושנשאר באיזה שהו מקום ילד – לסיים את חייו בנפילה לבד באמצע הלילה. המטאפורה של המשוררת הפכה לנבואה שהגשימה את עצמה.


ברוך נולד ברמת גן, נצר למשפחות בית הלחמי, גורלסקי, הומינר, ירושלמי, טרטוטא. אביו  שמואל אח של אמי רבקה, אמו זהרה אחות של אבי בנימין, ומגיל רך מאוד, כמעט מאז שנולד, היה בעצם גם אחינו.

הילד, שמתחילת חייו נאלץ להתמודד עם סוגים שונים של בדידות, צמח להיות אחד מאלו ש"קורעים את החיים". מבריק, קפדן, יזם הייטק מוצלח (עד היום יש למשל המשך טכנולוגי ועסקי לסטארטאפ הראשון שלו מלפני שנים, כפי שלמדנו בהלווייה – למולטיקול, עליו מבוססת למשל המערכת של פנגו), טייס שהחליט שהוא רוצה להיות כזה רק בשלהי שנות השלושים לחייו ותוך שנים ספורות הפך לקברניט של מטוסי מנהלים גדולים, הרפתקן שניסה והתמקצע עד למצויינות בכל ספורט אתגרי אפשרי וטרנד אתגרי על פי רוחה של כל תקופה: צלילה, סקי מים, גלשני רוח, סקי שלג, טיסה. הוא טס וטייל בכל העולם, יצר מערכות יחסים עמוקות עם בני משפחה רחוקים בכל רחבי הגלובוס, יצא עם נשים שלמרות עקשותו הטבעית ווכחנותו הבלתי נלאית – זכרו אותו לטובה וחלקן שמרו איתו על קשר לכל אורך השנים (כמה מהן טלפנו אלי לשאול על פרטי ההלווייה, וסיפרו: "הייתי חברה שלו"). בימי שישי בצהריים יצא לאכול עם החבר'ה הטייסים והמשיך כל השנים להיפגש עם החבר'ה מהטכניון (אותו סיים בהצטיינות), מההייטק, מכל תחנות חייו.

דודי, ברוך ועמירם בסצינת משחק טיפוסית

והמשפחה…כל ערב, כל חייו, טלפן לאמא שלי (שהייתה עבור שניהם אמא שלו). אפילו יותר מאתנו. כשנשארה לבד בשבת – בא להוציא אותה למסעדות ("את מכינה לי אוכל כל שבת כל החיים – מותר לי להזמין אותך"). כשתכננו ארועים מצוצמים (ארועים של "רק אנחנו"), ברוך תמיד נכלל בהם. הקשר שלו עם אחיי הגדולים עמירם ודודי, שגדלו אתו בו זמנית ובאותו בית, היה קשר שלא ניתן להסביר במילים. כמו אחוות תאומים כזו. מול הילדים של כולנו – של דודי, עמירם, שלי, של אלון ושל נועה – נבקעה חומת הציניות שלו והוא התייחס אליהם, אל כולם (ויש לא מעט, במצטבר) בסוג של אהבה מהולה בהערצה, כמו אל פלא. היכולת שלו להפוך את הילדים הללו לחברים שלו לכשגדלו, על אף פערי הגיל, מעוררת הערצה. את חלקם גייס לסטארט-אפים שלו ונתן להם את הפוש הראשוני בקריירה. למרות המרדנות וחוש הצדק המפותח שלו, הוא הבין היטב את משמעותה של מחוייבות משפחתית ומוסרית, לאלו שאהב וכלפי אלו שהיו בו משקעים כלפיהם. למשל, לאמא שלו במחלתה הוא דאג היטב ובאחריות יתרה ויושר מופלג. לאחר מותו הסתבר שהשאיר אפילו את מספר התשלומים הנדרש למוסד הסיעודי בו היא מאושפזת, עם פתק – "שיספיק לכם כדי לדאוג לה עד שיהיה צו ירושה". בשנה האחרונה היה עם אלה, ועד לחודשים האחרונים בהם לקה בדיכאון – נראה מאושר מתמיד. הופתעתי מהפתיחות שלו בעניין: בבה הדיסקרטי והממדר, סיפר על הדיכאון שלו לכו-לם.

 

בבה השאיר לנו מכתב:

לחצו לפתיחה בגודל מלא

ואלפי זכרונות:

 

35 שנים של ארוחות צהריים של שבת אצל הורי. תמונה מארוחה טיפוסית, 1990. לכל אחד המקום הקבוע שלו/ה סביב השולחן, בבה נלחם על שלו בחירוף נפש מול הדור שלא ידע את יוסף, כל שבת מחדש. כאן, מימין: דודי, בבה, עמירם (מזוקן), זהבה (מוסתרת), אני, שרית ותלמה מחזיקה את עידו התינוק על הידיים (זה שהקריא בהלווייה את שירה של דליה רביקוביץ')

 

בימים רחוקים יותר: בבה משתולל עם נמרוד הקטן (היום כבר גדול, הייטקיסט ואב) ואני לצידו בחדר השינה של הורי ברמת גן, 1989

 

בהלווייה נישאו הספדים, הרי הם;

עמירם בית הלחמי, בנדוד/אח , אחד משלושת "האחים הגדולים" (בהמשך – גם בכתב ידו):
לבבה,
איך אוכל להספיד אותך ואני עוד לא מעכל מה קרה.
איך אוכל לסכם שנות חיים ביחד, עם מסעות צלילה במפרץ אילת וראס מוחמד שנינו יחד.
איך אוכל לסכם את תחושת הבטחון של היושב מימיני בצסנה קטנה לתקן לי שגיאות בתרגול המראות ונחיתות.
איך אוכל לשכוח אותך מגיע למלון באילת בירח הדבש שלי או מגיע ראשון למלון ברומא מיד כשהגענו זהבה, ארז ואני לאיטליה,
תמוד מתוך אהבה, תמיד מתוך דאגה כמו אח גדול ששומר על אחיו הקטן ותורם לו מנסיונו.
ומי יגיד לי "הי פּוּקָה" בטלפון, ולמי אענה "הי בבה".
אני מכבד את בקשתך ולא אבכה עליך כי מותך כחייך היה כרצונך.
אני אבכה עלי כי עזבת בלי להגיד שלום והשארת לי קולות מעולם אחר שיילוו אותי לעולם.
בנחיתה האחרונה ויתרת על כנפיים, מנוע וגלגלים ואותנו השארת שבורים.
בן דודך האוהב
פּוּקָה*
* פּוּקָה היה כינוי של עמירם מילדות, שהשתמשו בו בעיקר מי שנכחו בהיווצר הכינוי: עמירם בן השנה נהג לעמוד בלול ולצעוק לעז של המשפחה: פּוּקָה, פּוּקָה.

לחצו לפתיחת הטקסט בדף נפרד


 

חנה בית הלחמי:

(הוקרא ללא הכנה כתובה – משוחזר, בערך, עם השלמות קלות).

ברוך היה בחור עם הרבה שמות. שוחחתי עם המון אנשים בטלפון לקראת ההלוויה, שקראו לו ברוך (במלעיל), ברוכי, בָּארי, בֶּרי, אנחנו קראנו לו בָּבָּה, אמי קראה לו בָּבָּה'לֶה. לכל אחד מהאנשים הללו הוא היה עולם ומלואו וסיפור פיקנטי, לא פחות מזה. בבה היה בעצם אח שלי. הוא גדל עם שני האחים הגדולים שלי אצלינו בבית, ואני חישבתי את עצמי תמיד למי שיש לה שלושה אחים, למרות שללא שום ספק הוא ידע להיות המעצבן שבהם.

אני זוכרת למשל שכשהילדים הגדולים (שרית, ארז, נמרוד ועופר) היו קטנים, הוא היה רב אתם בעקשנות בארוחות הצהריים של שבת אצל אמא שלי על הכסא: עמדו בבה והקטנצ'יק התורן בן ה- 3-4 וצעקו אחד על השני: הקטנצ'יק התורן: "אני יושב כאן", בבה: "זה הכסא שלי, אני ישבתי עליו 30 שנה לפני שנולדת…". כשאמרתי לו שהילד רק בן 3, הוא גער בי בכעס: "הוא צריך ללמוד, לצדק אין גיל!". כן, היה לו את זה… :)

כששמענו על התאבדותו, התגובה של שלושתנו היתה זהה: שוק פיזי ורעידות גדולות. דודי רעד כל הדרך מראשון, עמירם בדרך מרעננה ואני בבית, עם אמא שלי והטלפונים לכולם.

בבה היה זה שבזכותו הכרתי את המשפחה בעולם והתקרבתי אליה. בשנים בהן עוד הסתובבתי הרבה בעולם, הוא דאג לחבר אותי לכל אחד מקרובינו שם. דרכו הכרתי את נורמן ואת PJ ורובין, בזכותו נורמן לקח אותי "תחת חסותו" בשנתיים בהן התגוררתי בשיקגו ודאג שאוכל טוב ובחברותא בסופי שבוע ואלך מדי פעם עם אשתו המקסימה, מקסין ז"ל, שאהבה את ברוכי אהבה רבה ("He is my cousin, not only Norm's"), לקפה ולביוטי-סלון – מה שהפך את שהותי המקצועית הבודדה בעיר הרוחות לקצת אנושית יותר.   כשטלפנתי אליהם לומר להם שברוכי (כפי שהם קוראים לו) מת, אמר נורמן: My heart is breaking, I lost a son, ו- PJ אמר – I lost a big brother, he was like a big brother to me. בלעדיו, לא הייתי מכירה את האנשים הנפלאים הללו.  אני יודעת שהוא הכיר רבים נוספים, עד לרזולוציה של דור שני, שלישי ורביעי למשפחתה של סבתי עדה – צד של המשפחה שלכולו התחברנו בזכותו.

קבלנו השבוע אימיילים מדודתנו דליה ומילדיה איריס ואופק. ברוכי היה לדבריהם הקשר שלהם למשפחה בארץ. בשנים האחרונות כולנו נוסעים פחות לארה"ב, והוא – שהגיע תדיר לנסיעותיו כטייס ולשבועות תרגול בסימולטור, נהג לנסוע אפילו שעה-שעתיים רק כדי לפגוש אותם ולספר להם על המשפחה בארץ. איריס כתבה: הוא היה הגשר למשפחה, דרכו נשארנו בעניינים. לאופקי הוא התייחס כאל אחיו הקטן. בבה, במקור בן יחיד – היה אדם שעשה לו הרבה אחים. כולם נוכחים כאן ברוחם היום.

חָלקנו, בבה ואני, חיבה לגאג'טים. אני מבטיחה לשמר את החיבה הזו לזכרו.

קצרה היריעה מלמנות את כל הזכרונות. אני מקווה שטוב לך שם.

1966. בבה, תלמיד בארה"ב, מבקר בארץ ומצלם את כולנו אצל יהודה ואסתי. עומדים מימין: בבה, עמירם עם הסקספון, יהודה, דודי, חברתו דאז של דודי. יושבים מימין: סבא יהושע, סבתא עדה, אלון (6), נועה (5), אני (5), אסתי.

בבה בבת המצווה שלי, שנערכה בצנעה במרפסת של הורי בשל מלחמת יום הכיפורים. בבה מיתג את עצמו כמי שתמיד מגיע ראשון לשולחן הבופה.

אלון ירושלמי:

בבה ותומר (של אלון), לא מזמן, במנהטן

לכל השמות שחנה הזכירה, מצטרף השם שאני קראתי לו: רוּך.

רוּך,

כמה קשה ולא טבעי לדבר עליך בלשון עבר.

כמה עצוב להספיד אותך.

היו לך חיים מלאים , מגוונים ואינטנסיביים אבל הם נקטעו מוקדם מידי.

בצעירותי התבוננתי עליך כמו אח גדול והערצתי אותך.

כל מה שעשית בכל תחום עשית עד הסוף עם כשרון עצום ,המון כח רצון  והתמדה גם כשהיו קשיים ומכשולים לאורך הדרך.

הצטיינת בלימודך בטכניון , פיתחת תחביבי ספורט – סקי , גלישת רוח, צלילה , שחיה , פיתחת מייזמים עסקיים וכמובן הטייס.
החלטת שתהיה טייס ובדרכך עשית את זה הכי טוב שאפשר ,הגעת לרמות המקצועיות ביותר ונהנת מכל רגע.

וכל זה היה תמיד מתובל בחוש הומר ציני ושנון.

רוּך,

אתה איש אוהב אדם.

אהבת את כל משפחתך , התחברת לכולם , התעניינת ודאגת לכל מה שקורה עם ההורים ,איתנו ועם הילדים גם כשהיית רחוק בחו"ל.

כמה אהבת ילדים  איך דיברת איתם בשפתם בגובה העיניים ואיך הם החזירו לך אהבה.

חבל שלא הצלחת להקים לך משפחה משלך. קיווינו שהקשר הטוב והאוהב שבנית עם אלה יביא אותך לנחת ותבנה זוגיות טובה לאורך זמן.

אבל כנראה שגם זה לא הצליח להניע אותך מהמשימה האחרונה שהגדרת לעצמך.
כמה אומץ נדרש.

רוּך,

כולנו מקווים שעכשיו אתה רגוע.

נוח על משכבך בשלום

נאהב אותך תמיד, נזכור אותך תמיד ונדאג לזהרה ,לאלה לשמואל לרבקה ולכל יקירך כמו שציוות לנו.

לימור בית הלחמי הקריאה את מילותיה של בת דודנו נעמי יצהר מגן שמואל, שנבצר ממנה להגיע להלווייה:

על ברוכי ירושלמי

כמה אמיץ צריך להיות אדם כדי לדאות מעל  התהום

כמה נחוש צריך הוא להיות כדי לא לפחוד מהנפילה, מהריחוף,

מאינסוף הדרך ומהחבטה.

כמה גיבור צריך להיות אדם שיודע דבר או שניים על גבהים,שחקים,

רום-עד ועומק הנפילה ובכל זאת לבחור בה.

ולנו נדמה שאנחנו יודעים

ולנו נראה שאנחנו משערים

ואולי מנחשים

ואנחנו כל כך לא.

ככל שנעטף והוקף באוהבים ודואגים

כך הגביה עוף לרקיעים שנהיו תהום,

ואפילו הם לא הצליחו להיות לו גבול.

שרית בית הלחמי, בכורת הדור הצעיר, שמלבד זאת שגדלה כאחיינית לכל דבר ועניין – התחילה את הקריירה שלה, שהובילה אותה אח"כ על פני יבשות וימים, במולטיקול של בבה:

ברוכי / בבה,

כשאני מדברת על קירבה אני אומרת דוד שלי

ואם לא נוח לי עם דבר השקר הלבן

אז אני מסבירה את העניין

שאתה בעצם בן דוד של אבא שלי, אבל כפול

בגלל נישואי האחים משני הצדדים

היית כאח לאבי וכבן לסבתי

 

אהבת להיות בשמיים

המטוס היה לך כגוף הציפור

ובמעופך האחרון

אני חושבת

נפלת כציפור ולא כאבן.

 

ברוכי עם אלה, אצלי בבית, מאי 2010. צילם: אלון בר לוי, בביקורו בארץ

 

מילים מארה"ב:

איריס חיון, בתה של הדודה דליה:

In the past few years, most of you have not been able to come visit us.  Baruchie, on the other hand, was fortunate enough to have business bring him to Los Angeles on a very regular basis and he always made it a point to come spend time with us, even if meant an hour drive on a few day trip.  He always updated us on what was happening with all of you, how the family was doing, what was happening in Israel, and in this way, served as a bridge between us.

Our boys also loved when he came to visit, and I am glad that they got to know him and that he got to know them.

 

Please know that our thoughts and prayers are with all of you during this difficult time.  And if you can, please pass our condolences on to Rivka and the rest of the family.


תומי, חבר להייטק, הספיד בהלווייה. הספדו יתווסף בהמשך.

 

סוף הדרך

 

הזר של אלה, שבבה כינה בכל מכתבי הפרידה: "אהבת חיי".

 

 

FacebookTwitterGoogle+Share