במרץ האחרון פרסמתי את הפוסט "אבנים קדושות", בו העברתי ביקורת על אפליית נשים, דיכוי והדרה סמויה, שאני מזהה בעצב כאינהרנטים לשמאל האקטיביסטי בישראל, לאורך שנים. הביטוי לכך באותו זמן היה בהגנה חסרת תקדים שנתנו אנשי ונשות שמאל ליצחק לאור, לאחר חשיפת עדויות בדבר הטרדה מינית ואף יותר מכך. צעירה הייתי וגם בגרתי, ולמדתי שאין הדרה העומדת בפני עצמה. היא תמיד נוגעת להדרות נוספות מחד ולמעילות שונות ומשונות באמון מאידך. למשל, ב- 4.8.2003 פרסמתי באתר News1 מאמר בשם עולם רגוע: סקס, תירס, פטמות, הקורא להורים לא להאכיל את ילדיהם ברמדיה. למה? כי מי שמזלזל באמהות עלול לזלזל באבטחת האיכות. שלושה חודשים אח"כ פרצה למרבה הצער פרשת רמדיה, שלימדה אותי שאין חיבור בין אי כבוד לנשים לבין עוולות אחרות, שהוא מופרך מדי.
איך כל זה מתחבר לאקטואליה? דרך הפרשה שקבלה את הכינוי פרשיית הגופיות בשייך ג'ראח, עליה שוחחנו – איתמר שאלתיאל ואני – עם הבלוגרית רונה שטיינברג, ברדיו במחשבה שנייה fm השבוע.
רונה אמרה בראיון:
"אי אפשר לצפות מפעילים ליבראליים לא להפגין ליבראליות. ליבראליות היא ליבראליות, אתה לא יכול להילחם בדיכוי באמצעים מדכאים. אם בקשה כזו היתה מגיעה אלי הייתי מתעלמת ממנה… אנחנו באים מתרבויות שונות וזה לגיטימי שנבוא מתרבויות שונות ונאבק למען דבר אחד. המקום שבו המאבק הפמיניסטי צריך לבוא לידי ביטוי הוא דווקא שייך ג'ראח, כי הקייס של השכונה הוא שנפגעים שם ערכים של חופש וזכויות אדם. אנחנו רגילות להתפשר על כל מיני דברים, אני בסה"כ מסבירה למה לא צריך להתפשר. יש לנו פה דילמה לגבי איך שנשים מתייחסות לעצמן ולחופש שלהן לבין מה שהן בוחרות להעביר הלאה. צריך לשאול את עצמינו, משום שהבקשה כביכול באה מנשים וזה עלה התאנה של הסיפור הזה, האם זה בכלל משנה? תמיד אפשר להביא נשים שיבקשו את זה".
אני מסכימה איתה. ועם נעמה כרמי, שהיטיבה לסכם היום את המענה לתשובות הטיפוסיות שניתנו למחאה נגד בקשת הפעילים. אמיתי סנדי היטיב לחדד את העובדה המצערת שאין מדובר בהתחשבות בפלשתינאים, אלא בברירת מחדל של הדרת נשים: "לא רוצה להפגין בשייח ג'ראח? תפגיני מול עיריית ירושלים, בגופייה או בעירום, גם זה שטח ציבורי".
הטיבו לומר הן איתמר והן רונה, שלו היו הפעילים דוחים את הבקשה על בסיס היותה בקשה מפלה הפוגעת בחופש הפרט של המפגינות – הרי לא היה מתפוצץ המאבק, מן הסתם, כי הוא חשוב מאוד וחשוב מדי לכל הנאבקים, כפי שמודים גם הנאבקים עצמם. לא מדובר ב"להיות או לחדול", אלא בבחירה של הפעילים לבקש מהבנות להתלבש צנוע. כאנשי שמאל בעלי ערכי שמאל של שוויון, כבוד האדם, זכויות אדם – גברים ונשים, ערכי שוויון וצדק חברתי – הם יכלו לבחור גם אחרת. עובדה שהם לא.
עוד דבר שחשוב לי לציין, הוא שגם אנשים נאורים ופעילי זכויות, לא צמחו בואקום. הם צמחו בחברה פטריארכאלית. ככל שמגיעות להם זכויותיהם על המרחק שעברו מהפטריארכאליה הבסיסית והכבדה למקום בו הם נמצאים היום, יש לזכור שבאופן עמוק ומגדרי לחלוטין, האדם – הגבר והאשה – נשאר במידת מה תבנית נוף מולדתו. שטח עיוור שלא הואר בתהליך הליברליזציה של אותו אדם, יישאר חשוך. אני בהחלט מודעת לכן לכך שכל מי שמצדדים בבקשה ומפרידים בינה לבין ערכים פמיניסטיים, וכל אלו שמתעדפים את מאבקי הזכויות ולא מצליחים להבין שתיעדוף זכויות אדם וסוגיות חופש הפרט הוא שחזור מלא של מנגנון הנישול, לא עושים זאת מתוך שוביניזם מודע לסוגיו או כוונה רעה, אלא כי השטח באמת עדיין עיוור.
עוד הערה שחשוב לי לחדד היא שאין מדובר בקוד לבוש. כמי שמאמינה בקוד לבוש ונוהגת לכבד קוד לבוש של אכסניות המארחות אותי (הרבה יותר מכבדת מרוב האנשים שאני מכירה, אגב, ומכל הלב והנשמה), ברור לי גם שאין מדובר באירוח, אלא במאבק זכויות רב תרבותי הנאבק כעת על מטרה קונקרטית אחת מיני רבות, של מניעת נישולם של תושבי שייך ג'ראח מבתיהם. הנסיבות יוצרות את ההקשר של הבקשה.
אז בואו נראה מה עומד מאחורי ברירת המחדל הזו של כיסוי גופה של האשה, כאן ושם ובכל מקום.
ביהדות:
הרב אליעזר מלמד מבית אל (אביו של) מסביר: "את הציווי הכללי שבתורה "קדושים תהיו" מפרש רש"י : "הוו פרושים מהעריות ומן העבירה, שכל מקום שאתה מוצא גדר ערווה אתה מוצא קדושה" (ויקרא יט, א), ועוד נאמר לגבי איסור עריות : "אל תטמאו בכל אלה, כי בכל אלה נטמאו הגויים" (ויקרא יח, כד)". היינו: גדרות הצניעות חלות על כל יהודי באשר הוא יהודי, אולם יישומן העיקרי נעשה על גופן וחייהן של נשים. הגבר היהודי מנוע מלהסתכל, אולם כדי שלא יביט – עבודת המידות אינה מוחלת עליו באופן אבסולוטי, אלא לפני הכל על האשה. שלושה יסודות יש בשמירה על צניעות: החטא האישי, פגיעה בשלמות המשפחה באמצעות חוסר צניעות (נחשו של מי?) והיסוד הלאומי – שמירה על התבדלותם של ישראל מעמים אחרים. כל זה מושג באמצעות כיסוי ברכיה, זרועותיה, מחשופה, שערותיה וגופה של אשה.
לשאלה האם אשה שחיה בחברה בה נשים לובשות קצר, מחוייבת גם היא בצניעות על פי ההלכה, או בצניעות על פי מנהג המקום, עונה הרב: "אמנם ישנה דעה בפוסקים הסוברת שכללי הצניעות נקבעים על פי המקובל באותו המקום ואותו הזמן (דברי חמודות לרא"ש ברכות פ"ג סקל"ז), אבל כל שאר הפוסקים חלקו עליו וקבעו,כי על פי ההלכה, ישנם מקומות בגוף האישה שאותם חייבים לכסות, ואפילו אם כל הנשים שבאותו המקום תחלטנה ללכת ברחוב ללא בגדים, כולן תחשבנה לפרוצות".
מה שמעניין – ועולה הן מהיהדות והן מפרשיית הגופיות בשייך ג'ראח, הוא שצניעות האשה היא למעשה עניין פוליטי. האשה עצמה, כסובייקט, היא לא פאקטור. ביהדות צניעותה אחראית לעמעום חשקיו של הגבר ובשייך ג'ראח – להצלחת המאבק כל זכויות המדור וכבוד האדם של התושבים. ואיפה היא בפוליטיקה הזו? דוגמא מצויינת היא סיפור שסיפרה לי חברה דתיה, הנוהגת ללכת בכיסוי ראש, על פאה שרכשה לחתונת אחד מילדיה. מעבר למחיר (כעשרת אלפים ש"ח לפאה סבירה), הסתבר לה שפתאום היא נהייתה סקסית בעיני הציבור וגברים מסובבים אחריה את הראש, מה שלא קרה כשהסתובבה להגדרתה "עם הסמרטוט על הראש". פאה היא דבר מאוד לא צנוע כיוון שיש בה גינדור מובנה – היא תמיד נאה, מטופחת ומסופרת על פי צו האופנה. ובכל זאת קבוצות דתיות מבחינות את עצמן אחת מהשנייה על פי עיצוב וסגנון פאת האשה, כלומר על פי מיניותה, וכל זאת כמובן מטעמי צניעות. גם בסיפור הפאה של גברת ללום ("בפאה קצוצה וקוצנית או בפאה ארוכה מעוטרת בגוונים רחוביים וציפורניה מצוירות") עולה הדבר בברור.
ומה אצל המוסלמים?
צ'אדור, שאליה, חיג'אב, בורקה והיאב. בשמם הוגשה הבקשה למפגינות השמאל. לבורק, למשל, יש כובע פנימי שמשקלו 7 ק"ג המונח על ראש האשה, אותו היא נאלצת לשאת כל היום בעודה מסתבכת בשמלה הארוכה מדי המקשה על צעדיה, מתקשה בראייה מרחבית, נטולת זהות ייחודית משלה במרחב הציבורי וכלואה במרחב פרטי שאינו מאפשר חיבור אף לנשים אחרות. מדובר לא רק בסמל של דיכוי, אלא גם בפרקטיקה של דיכוי, שמעוצבת לפרטי פרטיה, באופן שמצריך מוח סאדיסטי במיוחד כדי לייצרו.
מטבעו של דיכוי, שהמדוכאות מזדהות איתו כמנגנון הגנה פסיכולוגי (ע"ע תסמונת פטי הרסט), כך שלא מפתיע, כפי שציינה רונה, שתמיד מוצאים נשים שתבקשנה את זה.
חשוב:
אני לא מביעה בכך שום דיעה באשר לחוקים האוסרים על מלבוש מסוג זה, מאותם טעמים שאני שוללת על הסף חוקים האוסרים על סף מינימום ללבוש, למרות שגם חשיפת יתר נובעת לעיתים מאותו דיכוי עצמו, החפצה נטו. אני רק מצפה ממי שמתיימרים לייצג ערכי שמאל, להבין את זה ולפעול בהתאם.
————————————————————————————–
להלן הקישורים לדיונים בנושא ברשת: על נשים וערבים – בבלוג של דובי קננגיסר – "לא שומעים!", וגם באנגלית, נשים בסוף - נעמה כרמי, מבוכת הגבר הלבן – יוסי גורביץ’, הם לא פינלנדים (וגם הפינלנדים לא) – אריה עמיחי, כאן באתר, וגם שם (הבהרות) וגם פמיניזציה בשייך ג’ראח, לבוש הוא זהות – אורן ירמיה, לתת למאבק לשנות אותך - חנן כהן, צדק אדמות מול פמיניזם, ליברליזם מול פלורליזם – עירא אברמוב, שייך ג’ראח, ביקיני, פמיניזם – נדב פרץ, מגדר וחברה בישראל, דיון באתר פעילי שייך ג’ראח, הרשות הפלסטינית מנסה להשתיק פעילה זרה שעברה ניסיון לאונס מצד פעיל פלסטיני נגד גדר ההפרדה, "שטויות מהסוג הזה" כשנעשות עוולות נגד הפלשתינאים – בני ציפר, נילי לנדסמן – אקטיביזם סקסי וממותג, ,
Genderized hidden occupation in anti-occupation protests, עוול, עוול תרדוף - כיכר המיואשים
אחד הזכרונות הקדומים שלי, משלהי שנות ה- 60, הוא של ילדה קטנה צופה בעיניים כלות על שני אחיה הבוגרים, שלובשים "בגדי יציאה" (חולצות סינטטיות עם הדפס דוחה), מתיזים על עצמם כמויות מופרזות של Old Spice ויוצאים לבלות במועדון "אמא מתגלחת".
מאמצים לא לחשוב, להרגיש או לדבר על האירוע הטראומטי;
תגובות אחרונות