כנסת ישראל הנה אחד ממחוזות ההנצחה של אפליה מגדרית, דיכוי נשים, אפליה חברתית, מעמדיות וגזענות בחברה הישראלית. אחד, אם לא המשפיע שבהם, שכן הכנסת משקפת את העם. החל מהמכתב ששלחה בזמנו ח"כ לשעבר ענבל גבריאלי, המוחה על הטרדה מינית מצד חברי כנסת ועובדי משכן, דרך סדרה של עברייני מין מורשעים (רמון, קצב, מרדכי) ושלא הורשעו (על מעללי דור המנהיגים של שנות השישים והשבעים דיברנו?), שחלפה בין מסדרונות הכנסת ואף פעלה בהם לאורך שנים כאילו כלום, סדרת חוקים אינסופית ומחטפי חוק ההסדרים שמשמעותם פגיעה מהותית בזכויות היסוד של נשים בישראל, ובמעמדן ובכבודן, הקמפיין השוביניסטי של ברק נגד לבני, יוזמת ח"כ דוד רותם לפני כשנה לחוקק חוק לפיו ניתן יהיה להאשים אשה בכך שנאנסה, וכלה בסיפור האחרון על הרצאתה של ח"כ יוליה שמאלוב-ברקוביץ' בכנס הפמיליסטים.

לאור כל אלו, נשאלת השאלה: למה מופנית כל האש מצדם של פוליטיקאים, עיתונות, פמיניסטיות והציבור הרחב דווקא לשמאלוב-ברקוביץ'? מדוע הביקורת אינה לגופו של עניין אלא לגופה של ח"כית? מאוד פשוט: כי היא אשה, ושאר העבריינים שיצאו נקיים מכל פשעיהם הפוליטיים, התקשורתיים והאישיים כלפי נשים היו גברים. כל המעגלים הפסבדו נאורים שמצקצקים בלשונם או שולחים מכתב מנומס מדי כשמדובר בגבר בעל עיוורון וטיפשות מגדריים, שלפו כעת את כל התותחים כדי למגר את שמאלוב-ברקוביץ', שזוהתה על-ידם באופן אינטואיטיבי כמטרה רכה. מסתבר, שאין שום תודעה פמיניסטית או הומאניסטית, שחזקה מהחינוך הפטריארכלי שקיבלו בעליה.

רק שלא תטעו בכוונתי: יוליה שמאלוב-ברקוביץ' אינה ראויה להיות ח"כ, למרות שהיא בהחלט ראויה לעם שבחר אותה. חשבתי כך קודם לתקרית המשונה הזו, בה חברו ח"כ דלוחה לארגון שמושתת על שנאת נשים, ויצרו יחד את הבלון התקשורתי, ואני חושבת כך עכשיו. הנזיפה של לבני בשמאלוב-ברקוביץ' הייתה במקומה, אבל לא האירוע הזה הוא הסיבה לפטר אותה. להיפך. האירוע הזה הוא סיבה מצוינת לפטר את כל שונאי הנשים והגברים האלימים שקדמו לה, ושהכשירו את הקרקע לקיומן של נשים כמוה, ולהיצמד אליה על מנת להעניק לה חינוך תודעתי אלמנטארי החשוב לכל אשה בישראל.

אני מכירה את התופעה הזו מקדמת דנא. היא מאפיינת את השמאל הפמיניסטי בישראל באופן שמרוקן אותו מרבים מתכניו. אך לאחרונה, בסוגיית הסתרת ההטרדות המיניות בהפגנות השמאל, הסתבר שכל הגברים שכתבו גינוי בנושא יצאו נקיים. רק שתי נשים (אני ביניהן – גילוי נאות) חטפו את כל האש ואת התגובה המאוד אלימה מצד השמאל, פעילי זכויות אדם והחוגים הפמיניסטים (אפילו כאן, בהעוקץ).  יוצא מכך, שהשטח העיוור במראה המגדרית של שמאלוב-ברקוביץ' אינו בודד – יש שטח עיוור ממנו וגדול וחמור ממנו אצל כל מי שדורשים את פיטוריה.

רק בלוגרית אלמונית אחת מדה מרקר המתכנה נטשה (שם הפסבדונים של הפמיניסטית הרדיקלית ליאן רם), בלטה מתוך עשרות אלפי טפטופי הגזענות המגדרית הסמויה נגד שמאלוב,  שעניינם למצוא את השעירה לעזאזל שמוציאה את התוקפים נאורים יותר בעיני עצמם, ואמרה את ההיפך: "את הפוסט הזה אני מקדישה למאבק על זכותה להמשיך ולכהן בתפקידה". נטשה ניתחה מצוין את התופעה מהיבטיה המגדריים, לא ארחיב על הסבריה. ממליצה לקרוא. מה שחשוב לזכור הוא שנאורות ותודעה פמיניסטית-הומאניסטית אינה תמונה פשוטה בשחור לבן, אלא תמונה צבעונית מורכבת, בה לעיתים עלינו להגן גם על מי שפוגע בנו.

במידה רבה, הסיפור הזה שעשע אותי. שעשוע שהוא בבחינת "אם זה לא היה הטיפש שלי הייתי צוחקת" (תרגום חופשי מיידיש). למקרא ההתכתבויות בתפוצה הפמיניסטית חדורת החשיבות העצמית ונטולת ההומור העצמי או תחושות החמלה כלפי נשים שעדיין לא עברו משלב הטמעת הדיכוי לשלב המודעות, עלה בי הדחף המיידי להזמין מערכון מארץ נהדרת, או אפילו לאחד מחדש לשם כך את חבורת החמישייה הקאמרית. כי אחרי שסיימו להכביר הרבה מדי מילים על מחאות דרמטיות נגד האח הגדול, עברה התפוצה לדרישת פיטוריה של חברת הכנסת חסרת המשמעות הזו. ככה זה כשמתעסקים בדברים החשובים באמת. להטרדות המיניות בהפגנות או לתפקידו של חיים רמון כיו"ר קדימה – שלום. העיקר שמצאנו את האשמה.

ויוליה שמאלוב-ברקוביץ'? היא בחייה לא חלמה על השפעה בסדר גודל כזה על החברה הישראלית. היא מן הסתם לא פיללה שתצליח להוציא מעורם ולהפעיל כל כך הרבה ארגונים וגופי תקשורת. כל אלו יצרו יחד את רגעיה הגדולים של חברת הכנסת, ממש כאילו היתה שאנס גארדינר של כנסת ישראל – האידיוט שאמר את הדבר הנכון, שהפך אותו דה-פאקטו למנהיג משפיע.

–

המאמר פורסם לראשונה באתר העוקץ, תודה ליונית נעמן (שאת אחד משיריה פרסמתי כאן בעבר תחת הכותרת דגדגן תועפות) על הזמנת הפוסט ופרסומו שם. אני מניחה שלא הייתי יושבת לכתוב (מטעמי זמן) לולא בקשתה, והנושא חשוב ועקרוני בעיני. תודה ליונית גם על הקופירייט המצוין לכותרת הפוסט.

כמו כן ברצוני להזכיר כאן בבלוג, אירוע רלוונטי מהעבר: כשגיל רונן מאגודת הפמיליסטים וחבריו כתבו לפני מס' שנים מאמרי שטנה והסתה באתריהם נגד מספר נשים שהובילו את המאבק נגד ביטול חוק חזקת הגיל הרך (שמית, פרסונלית, עם תכנים קשים ואלימים בהרבה משל אלו ששמאלוב הצליחה להנפיק וכולל אתר אחד שהקים גיל רונן עצמו ובו תמונות פורנו קשות המקושרות לכל אחת מאיתנו – לגביו הגיבה גם ח"כ גבריאלי, אז יו"ר הועדה לקידום מעמד האשה), שלחנו אז פנייה ליועמ"ש להורות על חקירה בגין הסתה נגד האתרים הללו. להפתעתנו, קבלנו תשובה לפיה הארגונים – ויצ"ו, נעמ"ת, אמונה והשדולה – כתבו מכתב עוקב שהם נגד דרישתנו מטעמי חופש הביטוי ונגד סתימת פיות. כעת יוצאים אותם ארגונים נגד התבטאויותיה של שמאלוב באותו כנס. הצביעות חוגגת.