את המפגש הראשון, המגרה והמסקרן שלי עם זמרים יוצאי ארצות ערב חוויתי בפאריז של סוף שנות השמונים. הסתובבתי אז הרבה בלילות במועדונים הכי טרנדים בעיר, עם חבר יקר בשם ז'יל (אם הוא קורא ממקום מושבו בניו יורק הרחוקה, אשמח אם יגיב), סבוב קבוע שהסתיים במועדון אליו התנקזו כל מלכות הדראג של פאריז לשעת הנחת הסופית שלהן בשלהי האשמורת השלישית. בין הלהיטים שלהן באותם ימים היו דלידה (שהתאבדה זמן קצר קודם לכן) ומעט פיירוז ואום כולתום.
.

.

אמנם דלידה לא זימרה בערבית מצרית אלא בצרפתית ואיטלקית, אולם היה משהו בקול, במעורבות הרגשית הגבוהה שלה בזמן שהופיעה ובנשיות הבימתית שלה, שהעיד על מקורותיה. היא סיקרנה אותי, והתחלתי להקשיב לצלילים מזרחיים.

מהר מאוד למדתי להתנתק מתפיסות מוזיקליות ותרבותיות קודמות ולהתמכר לעומק ומורכבות הצלילים. כלי הנגינה שליוו את הזמרים והזמרות היו חדשים לי, צלילים שמצלילים את השומע/ת עמוק אל תוך מבוך קסום, שממש איך חשק להיחלץ ממנו. אפילו לשיר "חנל'ה התבלבלה" של דקלון, שרדף אותי בסיוטיי לאחר שהושר לי לכל אורך שירותי הצבאי, למדתי להקשיב אחרת.

לא התגוררתי אז בארץ, כך המוזיקה המזרחית הישראלית העדכנית (דאז) לא היתה אחת ההשפעות המרכזיות על כושר ההאזנה שלי. בדיעבד, אני שמחה. המוזיקה המזרחית הישראלית החלה כבר אז לנטוש את המזרחיות בעלת התוכן התרבותי והמוזיקלי המקורי, ולהפוך למה שהיא היום – שטוחה, צרחנית, מלודרמטית, מסולסלת באופן שטחי ולכן יתר על המידה, ריקה מתוכן וצורמת. למעשה, היא החלה אז להראות ניצנים ראשונים של האפסות התרבותית שצמחה ממנה.

היוצרים היותר משמעותיים, כגון ג'ו עמר, נדחקו לשולי ההסטוריה המוזיקלית המזרחית וזכו לעדנה קלה רק בשנים האחרונות, בחשיפות טלויזיוניות המתייחסות אליהם אולם אינן מקוממות את המוזיקה שלהם בחזרה אל המקום הטוב הראוי לה. עם מה נשארנו? עם אייל גולן, קובי פרץ, מושיק עפייה ודומיהם. ניסים סרוסי (שנמצא איכשהו בגבולותיה החיצוניים של מה שניתן להגדיר כאיכות מוזיקלית) זוכה היום להבלחה תקשורתית בזכות זה שרץ פעם בפריימריז של העבודה, בבחינת אדם נשך כלב – המזרחי הפרימיטיבי שניסה להיות זנב לאריות. המוזיקה שלו כמובן לא בפלייליסט.

אני מודה, שהמוזיקה המועדפת עלי היא רוק כבד ומטאל של שנות השבעים. בערבות פאריז למדתי שבמוזיקה ערבית ומזרחית אמיתית – כזו של פייטנים ופייטניות ומוזיקה אינסטרומנטאלית במיוחד – יש את העומק והמורכבות הממכרים של רוק איכותי, ואולי יותר.

אין כזו בישראל של שנות האלפיים. פני המוזיקה המזרחית כפני העם – אפסות ערכית, בורות והיעדר תוכן ממשי. המקצועיות נמדדת בכסף, ומה שלא נושא תשואה מיידית לא קיים. האומן המתוגמל בזכות זה שהשקיע את חייו ביצירה, הוחלף בזמר המתוגמל בזכות היותו סלב (רצוי גס רוח ורהבתן) בעל יכולת לסלסל סלסולים. כך נראה עם ישראל, וכך נראית המוזיקה המועדפת עליו. בסרט שהוקרן לאחרונה בטלויזיה על נצחונם (העלוב) של הזמרים המזרחיים, בלטו הסלסול והבורות של הזמרים בכל הנוגע למוזיקה ובכלל. סלסול ואפסוֹ-עוד. אין לי ספק שמיעוט המוזיקאים המזרחים שאמרו שם את מה שאני אומרת – ישלמו על כך מחיר. כי לא הכישרון והתמדה שולטים בזירה, אלא הכסף. רצוי שחור.

ועוד לא דיברנו על הזמרות - על איכותן הקולית הגבוהה פי אלף מונים משל כל אחד מהזמרים, למרות שמעמדן בקהל היעד שלהן נמוך יותר ומתוגמל פחות, הרבה פחות (ע"ע זהבה בן – זמרת מצויינת, אולי היחידה בעלת קול מזרחי אמיתי מבין הזמרים המזרחיים כולם).

קצת כבוד למקצוע ונחת לאוזן, מחזירות מירה עווד ואחינועם ניני שתיהן ביחד וכל אחת לחוד.  ובאותה הזדמנות אני ממליצה בחום להקשיב למאי נאסר, אליה התוודעתי דרך איתמר שאלתיאל בתכנית רדיו במחשבה שנייה שהגשנו יחד, שמראה לנו שלמרות שאנו אלו הלועגים לאיכות התרבותית של הפלשתינאים – מצליחה זמרת לאומית פלשתינית לייצר איכות מוזיקלית גבוהה משל כל זמרי הקסטות שלנו גם יחד. אולי הסוד הוא בכך שהיא אינה מוזנת מסיסמאות וגמול מיידי, אלא מתוכן פנימי, תשוקה וראייה ארוכת טווח? (אמרנו, פני העם כפני המוזיקה המזרחית העכשווית שלו…). מסתבר שצודקים אלו שהגיבו בפוסט של אסתי, אין תרבות כשיש כיבוש, שכיבוש יכול ליצור איכות. רק שמסתבר שהיא אינה בצד הכובש…הניואנסים המוזיקליים של האיזור מספרים את הסיפור שלנו כולו.

.

.

.

מה חבל שכך התגלגלו הדברים.

זה הזמן להחזיר קצת עטרה ליושנה, רגע לפני חתימת הפוסט הזה, ולהביא את "ישמח משה" של ג'ו עמאר. שניזכר לרגע מהי מוזיקה מזרחית אמיתית ומה ההבדל בין סלסול מזרחי לצרחות המסולסלות שנשמעות היום מכל עבר.

בבקשה:

.

.

ומה גרם לי לכתוב את כל זה דווקא עכשיו? 5 דקות צפייה בזמר מכוכב נולד, אין לי מושג מי הוא, שזמרר בסלסולים ריקים ועיניים עצומות, עם כל השטיק, שיר שהיה פעם טוב – לפני שהוא השטיח אותו.