.

פורים קרב ובא ומביא אתו כמה הגיגים על זנות והזניית נשים. למה דווקא? נתחיל מאסתר, שלמעשה עיסוקה היה אצל החשוורוש במכירת גופה תמורת טובת הנאה לאומית, כשהסרסור היה לא אחר מאשר אחיה. גם אל ושתי נחשפנו באותו מעמד היסטורי – זו שבגין סירובה לזנות עבור החברים של בעלה, סולקה מהארמון ואולי אף הוצאה להורג.

שלושה תפקידים מרכזיים מייחסת ההיסטוריה הפטריארכלית (פטריארכיה היא שלטון האב – הגמוניה גברית) לנשים:

1. אימהות –ב- 2012 זו ברירת המחדל של "להישאר בבית עם הילדים" (זו אינה ברירת מחדל של אבהות, להבדיל), הסיבה העיקרית לאפליית נשים בשוק התעסוקה ולכפל התפקידים המנציח את הדרתן של נשים ממוקדי כח והשפעה.
2. כישוף – ששימש לאורך דורות (ועדיין) כאמצעי ההגנה הגברי מפני תבונתן העמוקה של נשים. לדוגמה – 9 מליון נשים הועלו על המוקד במה שנקרא "השואה הגדולה של הנשים" – ציד המכשפות בימי הביניים, רק מפני שידעו יותר מסביבתן הבורה.
3. זנות – השימוש הלגיטימי בגופה של אשה כחפץ להשבעת חשקיו המיניים של הגבר, שימוש שהוא קצהו התחתון של המדרון החלקלק אליו מוסללות נשים, עיסוק ש"מניעתו" מהווה סוג של הצדקה לכליאת, הפרדת, כיסוי והדרת נשים גם בשנת 2012.

גם פרויד התייחס לחלוקת התפקידים הזו של האשה בעיני ההגמון: המדונה והזונה. זו האימהית, נטולת המיניות, וזו שכולה כלי מיני להכלת יצרו של הגבר, זה האינפנטיל שאינו עומד בייצרו למראה אשה. רובנו – נשים בשר ודם, בעלות יצר מיני בריא ומיניות גלויה, מסתכנות בדימוי "זנותי". הנותנת, הפרחה, המזרן – הן ביטויים רכים ל"דבר האמתי".

ומה זה הדבר האמתי?

הגיל הממוצע שבו נכנסות בנות לזנות הוא 13-14, לא גיל שקוראי העיתון הזה בחרו בו את הקריירה שלהם. כ- 90% גדלו בסביבה מזניחה רגשית ופיזית, רובן חוו תקיפה מינית או גילוי עריות בילדותן. כאן נגמרת האגדה של "הסטודנטית שבחרה בזה כדי לממן לימודים" – אין בחירה בזנות. יש הסללה, יש פוסט טראומה ודיסוציאציה (התנתקות רגשית) שמביאה לחשיפה חוזרת לאלימות ולאלימות מינית ולהידרדרות. רוב הזונות נמדדות ב"כניסות", חלקן הגדול ב- 20-35 "כניסות" ליום עבודה. הקשר בין סמים ואלכוהול לזנות הוא הקשר בין זו שנאנסת עשרות פעמים ביום לבין הצורך שלה לשכוח, לא להיות שם כשזה קורה. הרוב המכריע של הזונות מביעות רצון לעזוב את העיסוק, לו יכלו.

חוק איסור צריכת זנות וטיפול בקהילה נקרא בז'רגון העממי – החוק להפללת הלקוח. מסקר שנערך לפני כשלוש שנים עלה, שרוב הציבור (72% מהנשאלים) אינם רואים בשימוש בשירותי זנות עבירה אלא נורמה, אולם כ- 60% מהציבור מאמינים שהחוק יביא לצמצום הזנות בישראל. צמצום הזנות, בהפוך ממיסוד הזנות (שהופך את הזנות ה"לגיטימית" למכבסת להלבנת הון פשיעה מתרחב), אכן הוריד את היקף הזנות במערב. חשוב לציין שנלוו לו מנגנוני שיקום והשמה מקצועית, שכולי תקווה שלא יטורפדו בישראל ע"י ממשל נאו-ליברלי שרווחה היא לצנינים בעיניו.

והלקוח? הוא מודע לכל זה, כמובן. יש מיליון ביקורים אצל זונות בישראל בחודש. כלומר, אלו הגברים סביבנו, אותם גברים שיעשו ככל שביכולתם שהבת שלהם לא תהיה זונה. הם מבינים לחלוטין את הניצול, הכפייה, האלימות שבעצם המעשה. רק שהיא הזונה, היא לא המדונה. לה – מותר לעשות את זה. היא "רוצה".

ונחזור לפורים. אשה ובת שרוצות להתחפש, תלמדנה כבר מסיבוב ראשוני בחנויות התחפושות במה באמת הועסקו אותן שתי מלכות מהמגילה.  מי שהסבה את תשומת ליבי לכך היתה רני חזון וייס – פמיניסטית חובבת תחפושות, שעשתה סיבוב בחנויות והעלתה לגביו טור נוקב באתר onlife. בתכנית ארץ נהדרת השבוע הגדיל קיציס לעשות, כדרכו, בטקסט סאטירי כואב, מלווה בתמונות של תחפושות סטנדרטיות מחנויות התחפושות: "תקופת המערב הפרוע חוזרת ומציעה תחפושת של…זונה, בעולם הקסום של האגדות תוכלי להתחפש ל…זונה,  מי שחלמה כל חייה להיות שוטרת תוכל להתחפש ל…זונה". הרעיון ברור. הפנטזיה הגברית של הזונה, שמאכלסת את תאי המח האפורים של כל מי שנשוי למדונה של חייו, היא שמעצבת את עולם תחפושות הילדות והנשים, כאילו היה חדר הלבשה בהפקת פורנו.

אני מציעה להשתמש בעצתה של רני חזון וייס: תכינו תחפושות לבד, ובאותה הזדמנות תתמכו בחוק להפללת הלקוח.

הערות לסדר:

• ביום שישי קרע רכב של הנחמנים את עור התוף של הצועדים באחוזה. המוקד סירב להתערב. קוראים לזה באיכות סביבה "זיהום רעש".
• אני ממשיכה לקבל פרשנויות אורתודוקסיות לפרשת השבוע מהתיכון החילוני. זה כבר עניין לעיתונות, לא?