הכנס השנתי לזכרה של ד"ר ענבל פרלסון ז"ל, שאמור היה לעסוק בבלוג הפוליטי והשפעותיו, בוטל.

במילים אחרות: הכנס לזכרה של מי שאמנם לא הכרתי, אולם משיטוטי ברשת על מנת להכיר אותה ולו במעט לקראת הכנס לזכרה, אני מבינה שהיתה אקטיביסטית שפעלה רבות למען דו קיום, דיאלוג, הידברות, חופש ביטוי, שיח חופשי, הגעה אל האחר וסובלנות – בוטל. מאחר ונושא הכנס היה: "האם הבלוג הפוליטי יכול לנצח את השיטה?", מצאתי שהבלוג הפוליטי שלי הוא המקום הנכון להגיב לאירוע ההשתקה האלים והמזעזע הזה, על מנת לנצח את השיטה שמעניקה לכל עכבר את מראית העין של ההר המצל את צילו על כולנו. המשתיקות ייצגו נאמנה את השיטה, שמרחיקה בסופו של דבר את כולנו מהעולם שהיינו רוצים ורוצות לחיות בו: הפלורליסטי, הערכי, השוויוני, המכבד את כבוד וזכויות האדם באשר היא או הוא אדם ואת החופש ההדדי לא להסכים ולחגוג את ההבדלים בינינו.

אין ספק שבדרך לחזון הזה – מצוי קונפליקט. אין בי חשש מהקונפליקט, שכן הוא מאבני הבניין של המציאויות הנשאפות של כולנו.  מי שחוששים מהקונפליקט – שיישארו בבית ויתנו לנו לפחות לעשות את העבודה. שלא יבואו להרוס, לשאוב את המאמצים של כולנו אל תהום שלעיתים אין ממנה סולם חבלים, שניתן להיחלץ בעזרתו מהשיטה.

אז מה היה לנו שם?

נראה לי שמכתבה של ד"ר אורלי לובין לאשכר אלדן כהן מיום ו' 25.3.11, שקבלתי מלובין את האישור לפרסמו כלשונו, מספר היטב את הסיפור – לא רק של הארוע הנוכחי אלא של חלק מפעילות השמאל והפעילות הפמיניסטית בישראל בכלל – זו שיורה לעצמה ברגל שוב ושוב ע"י שימוש באותם כלים נגדם/ן הם/ן מוחים/ות. להלן מכתבה המדוייק של לובין, שאני מסכימה עם כל מילה הכתובה בו;

"שלום אשכר,

צר לי שלא סמכת עלי מספיק שאעזור ואטפל בצורה שגם את תסכימי לה בהשתתפות בדיון, בהפגנה, במחאה וכולי ומצאת לנכון לפנות לנעה, אמא של ענבל. אני מוצאת שזו היתה פעולה אלימה, שהתיאור "סחטנות רגשית" אינו ממצה אותה. בלי קשר לכוחות הנפש האדירים של נעה, שיכולה לעמוד בלי להזדקק לעזרה שלי או התערבות שלי ב"הגנה" פטרונית עליה, התגובה היחידה שנותרה לי לאור המקום שבו העמדת את נעה, שבו היא צריכה גם להשתתף באירוע לזכר בתה וגם להפגין נגד משתתף באירוע הזה, היתה לבטל את האירוע כולו, בלי קשר ל"אופציה" שבטובך הענקת לי – היינו, בלי קשר למה דעתי על ה"אופציה" הזו – היינו, להודיע רק לציפר על ביטול ההשתתפות שלו.

אינך מכירה אותי ולכן אינך אמורה לסמוך על שיתוף הפעולה שלי אתך ועם אחרות בעניין ההתקוממות מול ציפר. אני מניחה שלא הוכחתי די את מחויבותי למאבק הפמיניסטי בנושא זה או בכל נושא אחר – כנראה משום שהעזתי לחלוק על דעתך בעניין עצם ההופעה של ציפר באירוע. האולטימטום שהצבת, "או שציפר יעוף או שאנחנו נעשה הפגנה", כשלעצמו בעייתי בעיני; אפשר להפגין כשהוא מופיע בלי להעמיד למבחן את המחויבות הפמיניסטית של כל הנשים שהיו מעורבות בארגון ובהשתתפות באירוע עצמו – מבחן, שמנוהל על פי הפרמטרים שלך.

האירוע בוטל, כך שניצחת – סחטנות רגשית או אולטימטומים, בניגוד להפגנות ולמחאה (שאני עצמי הצעתי לקיים תוך התנפלות פומבית עליו באירוע עצמו), הם בעיני מונחים גבריים פטריארכליים, כך שאני מרשה לעצמי להפנות כלפייך עוד אחד כזה: ניצחון. ניצחת. האירוע בוטל.

לא יחשב לי לחוסר נימוס אם תחשבי לכתוב לי ולא אענה לך.

בברכה,

אורלי לובין"

למען הגילוי הנאות אומר שעוד לפני שידעתי כיצד התגלגל הסיפור מאחורי הקלעים ולפני שראיתי את מכתבה של לובין, התעמתתי בפייסבוק מול המשתיקות, באוסף תגובות שריכזתי אל תגובה אחת ממצה בבלוג שלי, וזו לשונה:

"להפתעתי ולמרבה הזוועה, התחיל איזהשהו באז מיותר מכיוונה של קבוצה איזוטרית במיוחד, של החרמת הכנס כי ציפר נמצא בו. אני מזכירה לכל המתלהבות והמתלהמות, שסתימת פיות של מי שהן בעימות רעיוני איתו – קשה ככל שיהיה (ומתועב ככל שיהיה האיש עצמו בעיניהן), הינה לגיטימציה לסתימת פיהן שלהן. זה הזמן להביא שוב את הקלישאה הנכונה מכולן בהקשר זה – שירו של נימלר.

אין למעשה שום הבדל בין הקריאה להחרים את ציפר לבין עמדותיו שלו (המובעות במאמריו). כמו שני צדדים לאותו מטבע, אתן וציפר.

אני גם לא מקבלת את מוגות הלב והפחדנות הזו, שמביאה נשים באיצטלא של "מותר לנו כי אנחנו נפגעות תקיפה מינית", להימנע מעימות עם טיפוסים פוגעניים ע"י השתקתם. במידה רבה, זוהי התקה והשלכה של האלימות שהופנתה אליהן. כ"כ זו עבודה "מהבטן" בסביבה בה הדבר היחידי שיכול לעבוד היא עבודה מהראש.

אז מציעה להתעלם מהרעשים הללו".

מסתבר בדיעבד, שכבר בהתכתבות קודמת של לובין עם אלדן כהן, בה ניסתה לובין להבהיר את הנושא תוך מתן אפשרות לאלדן כהן להביע את עמדתה ע"י מחאה בכנס, כתבה לובין לאלדן כהן: "כל סילוק של ציפר כעת מהפאנל יהווה צנזורה כזאת, שהיא לא רק ההיפוך המוחלט של מה שמכונה "פעולה בלוגרית" אלא היא גם ניגוד מוחלט למה ששווה דיון בהקשר הזה". אין לי מושג מה היתה התשובה, אולם אני יודעת מה ענתה לי אלדן כהן על דברים ברוח דומה: "…מול הסיגנון הכוחני והמשמיץ שלך, אני רואה הזדמנות לדעת בצער, שגם מזה יש בעולם, גם בקרב נשים, ולחפש את הדרך שלי לא להיטמע בסיגנון זה". להלן צילום מסך של תשובתה המלאה, המהדהדת בסימטריה מעוררת מחשבה אל מניפסט הדודות המגוחך של לאור עצמו. כעת אני מבינה גם שהתגובה נכתבה אחרי מסע המניפולציות הפתלתל שמתארת לובין במכתבה. זה מזכיר לי עצה פשוטה שקבלתי בתחילת דרכי כמנחת קבוצות: "תקשיבי למה שאומרים אנשים על אחרים, כי הם בעצם מספרים את הסיפור של עצמם".

חשוב לציין שהמבט הצר והלא סובלני שאפיין את הפעילות נגד הכנס, טומן בחובו ארבע עוולות נוספות, המאפיינות למרבה הצער חלקים דומיננטיים בפעילות השמאל ובפעילות הפמיניסטית בישראל:

1. בלבול בסדרי חשיבויות והדגשת השולי והטקטי על פני האסטרטגי: ציפר היה כלום, איזוטרי, כותב של אנקדוטות והתרשמויות אישיות חסרות חשיבות ציבורית, המוכר לקהל מאוד מצומצם, לפני שהפך בעזרת חזית ההתנגדות נגדו ל- Somebody.

2. השטחה והאחדה (או אם תרצו, בז'רגון הפמיניסטי – אובייקטיביזציה, חיפצון): פגשנו כאן את הנטייה לשכוח, באבדן הפרופורציות הגורף הזה ובראיית החוויה הפנימית את האמת הפוליטית הרחבה, מי עשה את העבירה ומי רק מדבר עליה. היעדר מדרג הוא המתכון הנפוץ ביותר לאבדן דרך, ובהמשך להפרת זכויות אדם. נכון, לפעמים ההיצמדות הזו לערכי זכויות אדם מצריכות פעולה שלא על פי הרגש. אז מה?

3. "חופש הביטוי" כמושג יחסי (בבחינת: 'לי מותר את מה שאני אוסרת עליכם'): רוח הרשת היא השיח הפתוח ונטול הצנזורה, זה שמסיר מגבלות דיון ומייצר שיח בין מי שבמרחבים אחרים ואף עויינים אחד לשני- אין ביניהם דיאלוג. זו המשמעות של האינטרנט בכלל ו- web.2 בפרט. המחשבה שניתן להשתיק קולות שלא מוצאים חן בעינינו, היא מחשבה ישנה, פטריארכאלית, נוקשה ועויינת. היא עויינת בעיקר את בעליה. להחזיק בה משמעותו להיאחז בקרנות המזבח של המציאות הישנה, מן אוקסימורון רעיוני של לצאת נגד השיטה בכלים המסורתיים של השיטה עצמה, היינו להנציח אותה.

4. היעדר יכולת לראות השלכות אסטרטגיות של פעולה טקטית שגויה: קולות רבים וחשובים נוספים הושתקו באותה מכת גרזן מניפולטיבית, ושיח שיכול היה לעורר הדים ולתרום את חלקו לחיזוקו של מחנה שלם – בראייה רחבה יותר של הסכנה הקיומית מבית, שכולנו מצויים בה היום – טורפד. במציאות בה זירת המלחמה המודרנית עברה מהחזית למלחמת מחנות בחזית התקשורתית (שמאל/ימין, פמיניזם/שוביניזם וכיו"ב), עשו אדריכלי הכנס – ד"ר אורלי לובין וד"ר אייל דותן (בלוגר בעצמו) שבנה את הפאנל ותכנן את הדיון – שימוש נכון במשאבי התוכן והבלוגרים שעמדו לרשותם על מנת למנף מעגל רחב יותר של פעילות פוליטית תקשורתית, הנמצאת היום תחת מתקפה רחבה ושיטתית. מעשה ההשתקה (במקום הלהטת השיח – אופציה פלורליסטית ראוייה שעמדה בפני המשתיקות) אינו שונה מהותית ממעשיהם של "אם תרצו", למשל. ההבדל הוא בשיטתיות ובכמות, לא במהות. באופן טיפוסי, העוגן למעשי השתקה נעוץ תמיד באיזושהי דמות שמעשיה – במציאות השחורה-לבנה של המשתיק/ה – אינם ברי סליחה ויש לקפדם באופן גורף. לכן גם מתקיים החיבור שבין דיעה לאדם שנושא אותה (האדם הוא דעתו ודעתו היא האדם), העומדת גם היא בבסיס חלקלקותו של המדרון.

לסיכום, אני רוצה להדגיש ולחדד שהכנס הזה היווה סוג של תיקון והזדמנות לליבון של עוולה נוספת שעשתה אות"א דווקא, פורום קמו"ת, בביטול הכנס לכבוד ספרה של ד"ר אורית קמיר בשנה שעברה רק מפני שקמיר בקשה להזכיר במודעה בהארץ את המקרים האחרונים שעלו בתקשורת – לאור בכללם.

האוניברסיטה, כמו גם עיתון הארץ, הן מערכות בירוקרטיות שניתן ליצור בהן שינויים דרך הזדמנויות קונקרטיות המאפשרות התנהלות בתוך מבוכיהן. מאחר וכל ד'אלים גבר/ת, ההזדמנות הזו הוחמצה.

את אוסף הציטוטים המיזוגניים והמחליאים שאספתי מטורו של ציפר וראיונותיו, על מנת לעשות בהם שימוש בכנס, אשמור. הכנס הזה יתקיים בבלוגים הפוליטיים, אולי בקונסטלציה שונה מזו שתוכננה – אבל היֹה יהיה.

—–

עדכון 27.3.11

להלן מכתבה של לובין בתגובה לסחרור המתמשך, שאני מציעה להגיב לו על מנת לעצור את ההידרדרות. נראה שבפמיניזם מודל 2011, אף אחת אינה ראויה לחסד.

שלום לכל החותמות והמכותבות,

בתור מי שמארגנת מאז מותה של ד"ר ענבל פרלסון את ההרצאות והאירועים לזכרה, ובתור מי שאחראית באופן עקיף על השתתפותו של בני ציפר, ובתור מי שניסתה להציע – לאחר שההודעה על האירוע כבר פורסמה, ומסיבות שהיה מקום לדון בהן אבל עכשיו כבר הרי אין מקום יותר לדיון, ויכוח, דעות שונות, מחשבה על משמעויות שונות של מעשים שונים – ניסתה להציע מקום נרחב למחאה נגד ציפר במהלך האירוע, מחאה בצורות שונות כמו ויכוח, הפגנה נגדו (ולא נגד האירוע, מפאת רגשות האבל המעורבים) או הצטרפות למה שהסתמן שעומד לעלות בדיון עצמו בדיוק ברוח הכתוב במכתב, ובתור מי שחשבה שיש לקיים את האירוע כמתוכנן בדיוק כדי למחות נגד השימוש הבזוי שנעשה במדיום של הבלוג, בחסות ה"דמוקרטיה" של העולם הוירטואלי, ובתור מי שהחליטה לבטל את האירוע (ולקיים בהמשך השנה הרצאה אחרת במסגרת ההרצאות השנתיות לזכרה של ד"ר ענבל פרלסון ז"ל) – ומי שחשבה שביטול האירוע גם היא דרך למנוע את הפומביות של ציפר ודעותיו שמבקש המכתב למנוע – אני רואה במכתב הזה, המופנה לשלטונות האוניברסיטה ועלול לפגוע בתכנית ללימודי נשים ומגדר, גם קריאה לי, כאחראית לעצם האירוע, לקחת על עצמי אחריות אישית. מאחר והיוזמות והחותמות מוצאות, שביטול האירוע כולו הוא תגובה לא ראויה או לא מספקת, אני לוקחת על עצמי את האחריות ה"מיניסטריאלית" על המעשה המגונה הכפול שנעשה: הזמנתו של ציפר – וביטול האירוע, ומבקשת להרגיע את הרוחות על ידי לקיחת אחריות אישית והתפטרות מאוניברסיטת תל אביב.

אודיע על התפטרותי וסיבותיה למכותבי המכתב, כראוי, והיא תיכנס לתוקף בתום שנת הלימודים הנוכחית.

אני מודה לכולן על שהצביעו על החומרה של המעשים שנעשו, ומתוך כך – על החומרה של האחריות שעלי לקחת על עצמי לאור זאת.

בתודה,

אורלי לובין

אמשיך לעדכן. בינתיים מפתיע לראות את כמות החותמות על מכתבה האגרסיבי והלא מתוחכם במיוחד (חברתית, אסטרטגית, כמענה למטרותיה שלה ועניינית) של אלדן כהן, מבלי לתת את הדעת ולו לרגע מעבר לאינסטינקט המיידי. העצוב הוא שככה נראה כאן הכל – מיידי, נטול חזון, נטול אחווה. אז מה לנו הפמיניסטיות כי נלין? פנינו כפני העם.

שוחחתי עם לובין (גילוי נאות עבור הספינולוגיות שתנסנה להציג מצג שווא של "מחנאות": לראשונה בחיי). עמדתה אמיצה ואחראית, ונוגעת להשלכות שיש לקמפיין הנגטיבי (ואני אוסיף – המרושע) הזה על עבודה רבת שנים של נשים ואנשים רבות ורבים. אבל בריונות היא בריונות, אחריה המבול.

—-

עדכון נוסף:

3 ארגונים משכו חתימתם ממכתבה של אלדן כהן, בשל המציאות המורכבת מזו שהוצגה בו וההשלכות הנובעות מהמכתב.

23:18

יותר נסוגים מהמכתב ועופרי אילני כתב פוסט על פרקטיקת ההוקעה במחנה השמאל.

28.3.11

כתבה בהארץ: http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/1222567.html