מזה שנים אני כותבת, מרצה, מנחה ומאמנת נשים ליזום, לחתור להצלחה עסקית ולבקש את מה שמגיע להן. השנים הללו לימדו אותי יותר מכל תאורייה על משמעותם הקטלנית של תהליכי חיברות על הכרתן של נשים בזכות לתגמול הוגן וגבוה על עבודתן. רבות לא חשות שיש להן זכות, אחרות מתמודדות בקשיים ולבטים רבים עם השד המגדרי הזה, שלמעשה דוחק אותן לתפקידיה המסורתיים של האשה – שם אין לה השפעה, או נגישות לכסף. המאבק הסיזיפי הזה מוכר לנשים רבות. מוכר ומעייף.
אבל, יש תקווה. לתקווה קוראים עדן מנדלוביץ'. היא בת 12, ילדה צנומה וממושקפת, שקטה ועדינה, שפתחה קייטנה.
בתחילת החופש הגדול נחתה בתיבת המייל שלי הזמנה לקייטנה של עדן, עם תוכנית שלא היתה מביישת מארגני קייטנות מומחים ופירוט שכל סילבוס היה מתכבד בו.
עדן ניצחה במסמך המקסים הזה את ה-חסם הגדול של רוב נשות העולם: אין לה בעייה לקרוא לעצמה מנהלת, להעמיד תנאים, לתמחר את עצמה גבוה ולבקש כסף. עם התחלה כזו, לא נותר לי אלא לקוות שמתישהו כבר לא תהיה לי פרנסה מללמד נשים שמגיע להן, ואוכל לפנות לעיסוקים אחרים….
אני יכולה להעיד, בשמה של הבת הפרטית שלי, שהקייטנה של עדן היא להיט. הקייטנה מושקעת, עדן מדריכה את הילדים (שני אחיה הקטנים ועוד 3-4 ילדים מבחוץ מדי יום) בנועם הליכות סמכותי. גם כשהתגלעו חילוקי דיעות בחבורה (הבנות נגד הבנים, או להיפך), היא ידעה להוציא משם כל משתתפ/ת עם חיוך על השפתיים והתשובה הניצחת לשאלת ההורים איך היה: "כייף".
היא לא חסכה לנו לסחוב הביתה אינספור "עבודות אומנות" אלמותיות, אבל בסה"כ, לא זו השליחות שלה בתיקון עולם :)
משתתפי/ות הקייטנה של עדן (יושבת שנייה מימין)
אוספות את תנובת היום בקייטנה, לפני השיבה הביתה
תגובות אחרונות