השבועות האחרונים היו מוטרפים. שש קריירות בסדר יום של אשה אחת. בית, פרנסה, עסק, שיווק עצמי אינטנסיבי כדי למלא משבצות עבודה עתידיות, אמא, בת, אחות, חגים, סידורים בבית, אירועים משפחתיים, טיולים, רכזת בילויים משפחתית, טלפונים (המון), אירוחים – והאתר. טוב, זה לא חדש, כל זה.   

רוצה לחזור לכתוב – על האישי, הפוליטי ומה שביניהם. 

אולי אני אתחיל מקצת הא ודא, ממעמקי הקריירות המוטרפות שלי, והחג. 

ראשית – מה לא:

בשום פנים ואופן אל תתקרבו לסינמה סיטי בראשון. אני לא יודעת מה נפל עלי ועל משפחתי, רעננים שלווים, שנסענו לראות את "אליס" דווקא בראשון. כנראה ששטיפת המוח הפסיכו-קפיטליסטית עובדת גם עלי. אולי קיוויתי בסתר ליבי לתלת המימד שקופץ מהרצפה וחיכיתי להתרגשות של ילדי מגן הדינוזאורים העלוב (פינישים סדוקים ולא מרשימים של צבעי חובב, גדר גבוהה שמונעת מילדים להתקרב וסביבה מלוכלכת שמזכירה יותר את רצפת התחנה המרכזית הישנה מאשר מתחם בילוי לילדים). רק שהדבר היחידי שקפץ עלי היה לכלוך, תורים ארוכים לשירותים מלוכלכים מדי, אקוסטיקה מהגהינום, מליוני עמך-ישראל בצפיפות שכדאי לבדוק אם עומדת בתנאי האיכלוס של המבנה, בית קולנוע בינוני מינוס, מחירים מופקעים פלוס (18 ש"ח לכדור גלידה, 320 ש"ח סה"כ יציאה לסרט של משפחה בת 4 אנשים) וצוות לא נחמד ונטול חיוך (אני יכולה להבין אותם). התחושה הדומיננטית ביותר שיצאתי איתה (כולנו, למעשה) היתה בחילה עזה. 

תלמדו מניסיוני הרע - לי מכרו לוקשים וקבלתי מיצי גוף של חמישית מאוכלוסיית חולון עד אשדוד, ורעש מסוג שניתן למצוא רק עמוק בתוך מנוע של מפוח עלים, וכל זה במחיר של זהב טהור. אל תקנו! 

זה הזמן לחזור לתשובה של אייבי נתן, לכל המדמנה הצרכנית הזו:

 

מה עוד קרה ויקרה בחג הזה? 

1. שמעתי הערב, בחדשות 2, את מיי פיינגולד מדברת ושרה על האונס שעברה. שאפו, מיי. הטרנספורמציה של הקורבנוּת לכח מחאה, הכח להגיב, לחשוף, להחזיר באמצעות החשיפה, להעניק כח לקורבנות אחרות - הוא משהו שאני עוסקת בו ביני לביני ובכלל, גם בבלוג, מאז התפוצצה לפני זמן מה פרשת לאור. אל תשתקו. קחו כח ממיי. מהשיר שלה.
2. אני רוצה לספר לכם/ן על הספרייה החדשה שלי. איפה לא חיפשתי? חיפשתי בחנויות רהיטים, באיקאה, באייס והום סנטר, אצל נגרים, באתרי יד שניה. המכנה המשותף הרחב ביותר בין כולם היה יחס רע ומוקצן מאוד בין מחיר לבין איכות ועיצוב. בסופו של דבר ניגשתי לסוחר עצים, הסברתי מה אני רוצה, מדדנו (רוחב 2.25, גובה 2.20, 6 מדפים), ציירנו, הוא חתך והעמיס לי לאוטו, אחי סייע בהברגות, שהיו אמנם פשוטות כמו של איקאה – אבל דרשו מסת שריר כבדה משל פמיניסטית ממוצעת, שילמתי 510 ש"ח, והתוצאה…? תמונה אחת (בסוף הפוסט) שווה אלף ספרים.  כמו במקרה הצרכנות והמים דלעיל - הגיע הזמן לחזור לבסיס: קונים עץ פשוט ומרכיבים.
   
   הלאה איקאה! הלאה מותגים!

 

ושיהיה לכולכם/ן חג שני שמח. ת-א-כ-ל-ו  ל-ח-ם…