"על-פי ארגון הבריאות העולמי, סובלים כ-121 מיליון בני-אדם בעולם מדיכאון והוא מהווה את אחת הסיבות המובילות למוגבלות. דיכאון הוא מחלה קשה. מתים ממנה. על-פי ארגון הבריאות העולמי, כ-850,000 מיתות בשנה נגרמות ממנו. אף כי היום דיכאון וחרדה פחות “מסמנות” את הלוקים בהם מבעבר, בכל אופן בחוגים מסוימים, עדיין תלויה מעל הסבל הנפשי סטיגמה חברתית שאינה מלווה את מיני הסבל הגופני ה”טהור”. בקרב שכבות חברתיות מסוימות הוא כמעט ואינו מטופל ובעולם סובלים מחוסר טיפול בו בעיקר במדינות המתפתחות.

לכן, על אף שברחובות מסוימים בתל-אביב זה אאוט לגמרי לא ליטול ציפרלקס, ניתן לומר כי הותירו כאן ללא מענה אוכלוסיית חולים מוחלשת במיוחד. ובעיקר גדולה מאין כמותה. שתצטרך להמשיך להתמודד לא רק עם מצוקות המחלה והעובדה שהיא איננה מדוברת דיה, אלא גם עם חסרון הכיס לטפל בה ביעילות".

נעמה כרמי – ותרופה ללב אין, השבוע

דיכאון היא המחלה המשפחתית שלנו. היא עוברת מדור לדור כחוט השני, שמקשר בין אנשים שלא הכירו ולא יכירו אחד את השני, מאחדת קוסמית בין לבבות של מי שהיו ושל מי שישנם, ואני מניחה שתיגע גם במי שיהיו. היא צועדת אנגז'ה עם הפרעת קשב וריכוז ועם ניצוצות של גאונות אנושית פשוטה, כזו שמייצרת את הרומנטיזציה של המחלה המאוד לא רומנטית הזו ומחברת חיבור שגוי בין סבל ליצירה. זה לא הסבל שמאפשר את היצירה, אלא היצירה שמצליחה להתקיים למרות הסבל.

המחלה לא פסחה על אף אחד ואחת מאיתנו, בקלה או בחמורה, מי בנפש ומי בלב, מי בגופם ומי בגוף אהוביהם.

והיא גם גבתה קורבנות:

הדודה מרים (זהירות: אתר שומר שבת) טמנה ראשה בתנור גז חם בלונדון הקרה, לשם ברחה כדי לגלות שהדיכאון מחכה לה בכל אשר תלך. ארונה נאסף מן המטוס היחידי שנחת אז בא"י, שגלש לנחיתה על מי הכנרת, ועבר במשאית מרטעת את הדרך חזרה למקום שבו התחיל הכל ובו נטמנה. היא הורישה את המתת הזה לאחייניתה, והשאר היסטוריה.

מהצד השני, קטעה מרים אחרת את פתיל חייה בסנטוריום בעכו, משאירה שני ילדים, שאל שניהם העבירה את השרביט והם, ממשיכי דרכה הנאמנים – נשאו אותו אל הדורות הבאים.

בשנים האחרונות כבר יצא לי להגיע להלווייה או להידרש לשיח מעמיק בנושא עם הנפגע/ת התורנית. זה כמו רולטה – הגנטיקה מסובבת אותנו ונעצרת מדי פעם. אין לדעת על מי, ולמה דווקא היא/הוא. אבל זה שם, נוכח כל העת.

מטעמי כבוד ופרטיות, לא אדבר על הדורות החיים בינינו היום.

האמת היא שהתלבטתי אם לכתוב על הנושא, ומה.

בשבועות האחרונים יש לי חשבון מורכב עם סל הבריאות, על בדיקה אבחנתית פשוטה, לא יקרה מדי ומצילת חיים במהותה, שלא אושרה לאחד ממקורביי הצעירים כי "היא לא בסל" מכבי, "קופת החולים הכי משתלמת" (פחחחח), העבירה את משפחת הילד בסד והתעמרה בהם ככל יכולתה ועוד קצת, שיקרה ומרחה ודחתה עד ששבה אליהם בתואנה השקרית והחצופה ש"זה לא היא, זה ההם" (משרד הבריאות).

למרבה המזל איפשר המצב הכלכלי של הורי הילד את הבדיקה, גם אם בדחק. ומה עם אלו שלא?
חולי הנפש, למשל, שכל יכולת כלכלית היא מהם והלאה (בשכר ממוצע של 3 ש"ח לשעה שמושלם לפגועי נפש בישראל!!)?

פוסט המחאה המדוייק והמצויין של נעמה והראיון הטלויזיוני עם צופית גרנט (שווה צפייה, אל תפספסו) בנושא התרופות הפסיכיאטריות, התחברו לי אינטואיטיבית לרצון להדגיש גם אני את שיתוק המאפיין חולי דיכאון קליני, אליו מודעת מן הסתם ועדת הסל.

יכולת ההשתכרות שלהם מתרסקת, היכולת לקבל החלטות ולהתמודדת עם לחצים נעלמת. אין להם מהיכן להביא את אה- 100-200-300 ש"ח לחודש, שיוציאו אותם מזה.

מחלות נפש בלתי מטופלות עולות הון למדינה. הן מהוות גורם מרכזי לתחלואה במחלות שונות אחרות (לב, סרטן, מחלות אוטו-אימוניות, סוכרת ועוד), וגורם מקצר חיים.  הן מכרסמות בתוצר הלאומי ופוגעות בשוק התעסוקה.

רק שכאשר העם הוא קומודיטי בשוק ההון, והאידיאל התרבותי המשתלט הוא היהודי השלם, למי זה אכפת?

כמותן, תסמונות נוירולוגיות הנובעות מספיגה מהירה מדי של דופאמין (כגון הפרעת קשב), לגביהן מתעקשת ועדת הסל שנה אחר שנה לא להכליל את רוב התרופות בסל, ומשיתה בכך הוצאה של מאות שקלים לחודש על ההורים לילדים הנזקקים לתרופות הללו. הזנחת בעיות קשב לאורך שנים עלולה להביא ל….דיכאון.

אני מביטה ימינה ושמאלה וחושבת לעצמי – למה?

מתוך התפיסה שתיאורייה היא כלי לביקורת, הנה תיאורייה אחת

במדינה בה מגרשים ילדים,יורים רימוני הלם, כדורי גומי, גז מדמיע וכדורים חיים בקשישים וילדים בלתי חמושים בשטחים, נותנים את משאבי הטבע בספק-מתנה לבעלי ההון, מקימים ועדת חקירה פרלמנטארית ככלי להשתקת אופוזיציה פוליטית, מקיימים הפגנות וחקיקה גזענית ובתי מעצר המוניים לפליטים, מתייחסים באופן מפלה ואלים למי שאינו יהודי - במדינה כזו המושתתת יותר ויותר על גזענות פעילה, רדיפת השונה והאחר (חולי נפש, נכים וכיו"ב) מתוך הקבוצה הינה רק עניין של זמן.

החלטת ועדת הסל אינה החלטה תמימה ועניינית: לבנאליות של הרוע (עיינו גם – חנה ארנדט), של הגזענות ושל האכזריות האנושית יש לעולם נימוקים כלכליים, בירוקרטיים ואחרים.

בהחלטת ועדת הסל – יצאנו לדרך, Here we come.