זוג התאומים בני יומם, שנמצאים עם אביהם בהודו ולא יכולים להיכנס לארץ (בהיעדר מעמד חוקי), מציפים שוב את הבעייתיות האתית, המוסרית, המגדרית, המעמדית והאתית-מדעית של הפונדקאות. ההכשר שניתן לפונדקאות בחלק מהמדינות, מייצר הלכה למעשה פרצה, שזועקת לגנב: בעל המאה הופך להיות הבעלים החוקיים של תכולת רחמה של אשה ממעמד נמוך משלהם. גם אשה וגם ענייה.

על פונדקאות בויקיפדיה:

פונדקאות היא הסכם לפיו אישה נכנסת להריון ויולדת תינוק או תינוקות, כדי שתגדל אותו משפחה אחרת. האישה הנושאת את התינוק נקראת אם פונדקאית.

כמה היבטים מעניינים לפונדקאות:

1. על סכנות ההריון – הריון כמחלה. יש לזכור שהריון מתאפיין בסדרת תחלואים פיזיים, חלקם קשים ובלתי הפיכים. יש בו סכנת מוות – בעולם המערבי פחות (עקב רפואה מצילת חיים מתקדמת יותר ואפשרויות מעקב הריון נגישות יותר), בהודו – בשיעורים גבוהים יותר. חוסר הנוחות הפיזית בהריון משאיר סימנים – אין אשה שלא יוצאת בנזק, ממזערי ועד גדול, מהריון. כל הריון.
2. על עבדות וסחר בנשים
3. וגם זה  
4. ושלא נשכח את הודו  

אין שום דבר נאור, פמיניסטי או מתקדם בפונדקאות. פעם היו מכניסים להריון את השפחה. היום את האשה שאין לה ברירה כלכלית או קיומית. הברירה העומדת בפניה היא בין למות מרעב ללמות מסיבוכי הריון, בין למכור את גופה לזנות ללמכור את רחמה למדושני המערב או מדושנים אחרים בארצה שלה. וגרוע מכך – לעיתים הברירה היא בין למכור את רחמה למכירת ילדיה הביולוגיים.

המצב היום חמור יותר – כי משכנעים אותה שהיא "רוצה", שהיא עושה טוב, שזהו מעשה אלטרואיסטי. לאט לאט יותר נשים וגברים הופכים לסוחרי איברים ונשים, למען הערך הגנטי המקודש. אישית, אני לא כל כך בטוחה שמה שמיטיב את מצבו המוסרי וההומאני המעורער של העולם הזה, הוא שכפול עצמי של מי שזה יחסם לזולת.  האם הם באמת מאמינים שלהביא ילד "שלהם", חשוב מזכויות האדם וכבוד האדם של האם הפונדקאית? אני בספק אם הם נותנים על כך את הדעת. פשוט לא אכפת להם.

זוועות שנעשות בגופן של נשים, הן גם עניין של מעמדיות, שיוך קבוצתי וגיאוגרפיה. שימוש ציני באבריהן הפנימיים של נשים יכול להיחשב לפשע מלחמה כשהוא מבוצע "נגדינו", ול"מצווה" כשכל מטרתו היא להמשיך את הגנום האישי והיהודי. בעת האחרונה אני עוסקת לא מעט, ביני לביני, בליבון סוגיות של נאורות (לכאורה) כעניין יחסי. והרי זוג גברים שמולידים תאומים מפונדקאית הודית ואח"כ מסתובבים איתם בגאווה בשדרות רוטשילד בת"א, נחשבים לדבר הכי עדכני בשוק. מי משלמת על זה את המחיר? מישהו סופר אותה? הם בוודאי שלא.

אני מכירה את כל הארגומנטציות שטוענות למזלה הרב של הפונדקאית, שמצאה את מי שישלם לה הרבה מעבר לחלומותיה כדי לעשות את מה שהיא עושה ממילא בסדרתיות ומתוך בורות אקזוטית של הודית בסארי ובטן מקרקרת - הן לא יותר מפרפראזה פשוטה על גזענות.  כדי לא לצאת לא מוסריים – מופעלת פה ושם גם מסחטת האומללות של הורים חשוכי ביצית ו/או זרע משלהם: "את לא מבינה מה זה לרצות ילד משלך". ובכן, אני מבינה היטב. בשום מצב לא הייתי מסכנת את חייה של אשה אחרת, אם לילדים אחרים, כדי למלא את גחמתי האמהית.

בימים אלו מתנהל שיח ציבורי ראשוני בנושא זכות ילדי תרומת זרע לדעת מי אביהם. ומה תספרו לילדי הפונדקאית על אימם? שכן הורות איננה עניין ביולוגי, היא כל מה שקורא מרגע הלידה והלאה. ומה אם אותם ילדים יצמיחו לעצמם עמוד שדרה חברתי זקוף משל הוריהם? מה הם ירגישו לגבי נסיבות לידתם? והרי ה"קטע" העדכני-נאור-מלא בעצמו של הגימיק הפונדקאי משייט בנעימים בבועת השדרה, בעגלה שמחירה יכול להאכיל את האם הפונדקאית וילדיה במשך שנתיים, לא עונה על כל שאלות הזהות האנושית שישאלו הילדים, אם ישאלו…

ובגלל כל הנימוקים הללו, אני קוראת למדינת ישראל לא לאפשר להכניס לכאן ילדים שנולדו כתוצאה משימוש באישה כאינקובטור חי (מצב זמני). גם אם היא רק הודית.

זו המציאות שלהן. אלטרואיזם? הן לא יודעות לאיית את המילה הזו.

 

עדכונים:

1. התאומים ואבותיהם שבו לארץ.
2. חוב לאייל גרוס, בעקבות שיחה בנושא, ובאותה הזדמנות לעוד גברים כאן בדיון - להעמקת הבנת ההריון (למרות שעד שלא הייתי שם – לא הבנתי את זה, כך שברור לי שיש מגבלה שמשליכה על מגבלת עיצוב העמדות והאמפטיה) – הנה שוב הפוסט על הריונות כמרקחה (או כמחלה גריאטרית)