עם ישראל נבדל, מתפצל ומתבזר הערב על פי מנהגי הסדר השונים. אם פעם ידענו על מהדרין שמוציאים לנו את המיץ עד שמתירים לנו לטעום את הביס הראשון, אלו שמפסיקים את קריאת ההגדה בשלב המזון ואלו שממשיכים לשיר אל תוך הלילה, אוכלי קטניות ושאינם אוכלי קטניות ומנהגי עדות שונים – הרי שהיום התווספו להם הסדרים האלטרנטיביים. אני, שכל מנהגי החגים לצנינים בעיני, יצאתי לחפש טובים ממני, שלוקחים את הקיים ומסבים אותו למעשים טובים.

הנה מה שמצאתי:

הכסא של אליהו הנביא? פָּאסֶה. 

הרב ישראל מאיר לאו, ממליץ לנו – לכולנו, החוגגים סדר כהלכתו או כהלכתינו – לייחד בסדר הזה כסא דווקא לגלעד שליט. "משאלתי ממעמקי הלב אליכם", הוא אומר לנו הבוקר במעריב, "היא שתציבו כסא פנוי ליד שולחן הסדר ועליו הכיתוב: שמור לגלעד שליט". קניתי. נציב. ממילא לא נהגנו מעולם להציב כסא לאליהו הנביא, זה שדמותו ה אכזרית במיוחד הכתימה בדם רב את דפי ההסטוריה היהודית הקדומה. אליהו היה איש קנאי, רע ואכזר, אפילו בעיני הדיקטטור האכזר מכולם – אלוהים – שפינה אותו מהעולם הזה בחמת זעם ובשואב אבק אלוהי השמימה. אנחנו, רוצים סוף למשעול הדמים הזה. ואנחנו רוצים שגלעד ישוב למצפה הילה.

דיכוי נשים? די דיינו!

בשנים האחרונות, בין השאר בהשראת פמיניסטיות דתיות שיוצאות נגד ההגמוניה הגברית-שוביניסטית של פוסקי הלכה ומציעות אלטרנטיבות, החל להתהדק החיבור בין טקסי חגים למשמעותם הפמיניסטית, הנאבקת בדיכוי ושואפת לשוויון. לפני מס' שנים הצבתי באתר שלי את ההגדה הפמיניסטית האלטרנטיבית שחיברו נשות מרכז הסיוע בתל אביב. הן מקדימות ואומרות: "הערב, אנחנו רוצות לספר את הסיפור שלנו וליצור סיפור חדש של חופש וחירות. אנו כאן זוכרות את הסיפור הישן – סיפור יציאת מצריים סיפור מאבקו של העם העברי שהיה במצריים לחופש ולכבוד. כך גם היום, אנו מציינות את סיפורן של הנשים שנאבקו ושל אלו שעדיין נאבקות לחופש לשוויון ולכבוד". ההגדה המקסימה הזו, שנוגעת נגיעה שוויונית בכל מנהגי הסדר, מאפשרת לכל המסבים לשולחן הסדר ייצוג שווה במנהגי הערב, משטיפת ידיים ועד לשימוש בשפה המתייחסת לכולם – נשים וגברים כאחת.

הן מניחות תפוז במרכז צלחת הסדר, שאת נוכחותו שם הן מסבירות: "מסורת הסדרים הפמיניסטיים מספרת כי בתחילה, הונחה חתיכת לחם במרכז צלחת הסדר, כאות סולידאריות עם קבוצות נבדלות בתרבות היהודית. בשחזור מסורת זו, חתיכת הלחם הוחלפה בתפוז מתוך סברה כי חתיכת הלחם שמה קץ לכל מה שפסח מסמל, בהכניסו חמץ לחלל. על כן, הניחו תפוז המסמל את הפוריות הקיימת עקב שילוב והכלה של כל הקולות וקבלה של כל הקבוצות ליצירת קול יהודי ואנושי מלא ומגוון יותר. אכילתו של התפוז, המלא מיץ, המורכב מבקבוקונים ומלא בגרעינים, מסמלת את אותה הכלה. יריקת הגרעינים מסמלת את יריקת האלימות, ההתבדלות, חוסר הסובלנות והשוביניזם מן החברה שלנו".

טקסט הסדר הפמיניסטי עוסק בקבלת האחר ובשוויון, אחווה ושלום. טקסט חגיגי, ראוי ומעורר השראה.

ואני אברך הערב בהקשר זה: מי יתן שגם כאן, כמו באיסלנד, יחוקק השנה חוק האוסר על שימוש ב עירום עובדים לצורך עשיית רווח כלכלי.

 חופש מעבדות:

אם הדגשי הסדר הפמיניסטי הם שוויון וחופש מדיכוי נשים, הרי שסדר הצדק החברתי הזה מרחיב את היריעה ונוגע בחופש מעוני, מדיכוי חברתי על פי מעמד כלכלי, מעבדות ומשלילת זכויות אדם. מי מאיתנו שמאמינים בשוויון חברתי כולל – זו ההגדה שלנו. הטקסט מצטט מדבריו של ג'קי אדרי – מי שעומד כבר שנים בחזית מאבק עובדי הקבלן בישראל, שאומר: "אלפיים שנה עברו מאז, והיום עלינו לשאול את עצמינו: האם יחסי העבודה בישראל של ימינו הם מעין עבדות מודרנית"? תשובתי לג'קי אדרי – כן. מהדובדבן שבהייטק ועד לאחרונת עובדות הקבלן, שלא לדבר על עובדים נסחרים, פליטים ונשים נסחרות לזנות. המציאות העכשווית אינה טובה מזו שהיתה בימי פרעה, וכפי שציינה חנה קהת כאן באתר: אפילו עם ישראל המיר אז את היותו עבד לפרעה, להיותו עבד האלוהים.

מאז ועד היום יש כותבים אלטרנטיביים שמייצרים שאיפת לב אלטרנטיבית, מול מציאות דכאנית קשה. מי שהמציאות הזו אינה נאה בעיניו או בעיניה – המעט והסמלי שביכולתינו לעשות היא לשנות את הטקסט המסורתי, המקבע אותה, לטקסט חלופי – המוחה עליה ומעניק תקווה לעולם אנושי טוב יותר, שבו כבוד האדם הוא ערך מיושם.

כולנו בני אדם:

אחת הבעיות של שני הסדרים עד כה, היא הספציפיות המגזרית שלהם. אל שולחן הסדר יושבים כולנו: נשים וגברים, מדוכאות ומדוכאים, מדכאות ומדכאים. הריבוד החברתי הוא כזה, שכל אחד ואחת מאיתנו דורכים ללא היסוס על המדרגה שמתחתינו, ואחת היא לנו מי שנמצא/ת שם: גבר או אשה, פליטים או עובדי קבלן. מי שיש להם את הרצון לחגוג חג שיש בו הצהרה אלטרנטיבית, אחרת, ששואפת לייצר כאן עולם טוב יותר – הרי שהדרך היא ליצור טקסט המשלב בין הטקסטים האלטרנטיביים השונים. היינו: שוויון לכולם, כבוד לכולם.

חברתי נעמה כרמי מצטטת בחתימת האימייל שלה את המשפט: feminism is the radical nothion that women are people. ואני מציעה: בואו נחגוג בסדר הזה את ההבנה הרדיקלית, שכל בני ובנות האנוש הם/ן בני אדם. נחגוג אותו כחג משלנו, חג של אחדות רעיונית ועל בסיס ערכים אוניברסאליים של כבוד האדם של נשים, עובדים, חלשים, עניים, של כו-לם. אולי אז, גם אני - סרבנית חָגשָׂמֵחַ, שהבנת הסמלים הבעייתיים של חגי ישראל הפכה אותם לצנינים בעיני – אוכל להשתתף בלב שלם בשמחת החג, בתקוות החג.

ואסיים בנימה היתולית:

ההגדה לסטלנים פותחת בברכה:  גלגל (את הג'וינט), מחץ (דוחסים ואין מברכים), גראס (מדליקים ומברכים), יחץ (חצו וכבדו אחרים), מגיד (ספרו לנו איך החומר).

שיהיה חג מהנה, בראש טוב, ושנזכה לחירות במובן הרחב ביותר שניתן לייחס לה.