עדכון 27.9.10:

איבון דויטש, ממנחות הסדנא המדוברת, מגיבה בגדה השמאלית – מאוחר מדי, סיסמאתי מדי, עוסק במגננה אופנסיבית במקום בהבהרות. טקסט מאכזב, ציפיתי ליותר מאיבון דויטש.

בשולי הדברים: לו אני הייתי יועצת תקשורת לפעילים, הייתי מטילה משמעת תקשורת נוקשה למדי. הם כורים בורות לטיעוני ההדיפה שלהם.

בנוסף, מגזין הכיבוש פרסם את מאמרו של גל כץ שקושר כאן לפני יומיים וזכה לתגובה לא מעריכה יותר מזה שמאמרה של דויטש זכה לו.

במגזין הכיבוש אין מקום לתגובות. ככה נאבקים בכיבוש.

ואחרון להבוקר: מסתבר שהיו הטרדות גם בשייך ג'ראח. תגובתה של דורית ארגו בפוסט של נעמה כרמי: "…מקרים ספורים של הטרדות מינית התרחשו בזמן משמרות בשכונה".

עדכון 25.9.10:

העלתי את המאמר של ישי פרידמן במקור ראשון – כאן.

התקשרה אורית המערכת של קרן נויבך לבטל את הראיון מחר, כי הם צריכים לבדוק עוד כמה דברים (יש לי השערות, לא אדון בהן כאן).

התקשרה כתבת בשם נועה, ששכחתי את שם משפחתה, מהארץ: אבנר ענבר מסר לה, שאני אמרתי לו בשיחה שהחשיבה שלו פאלוצנטרית. טוב, אחרי שהלכתי למילון לברר מה הוא מייחס לי, שאפתי רגע אוויר פסגות מחלון קומתי הרביעית ונרגעתי – החלטתי להתמכר לשעשוע. משיחה לשיחה עם עיתונאים המבקשים את תגובתי לדבריו (לפחות אלו המגיעות עלי) תופח הטלפון האגרסיבי שלו אלי לכדי שיחת נשמה ארוכה ומעצבת גורלות? נו, שוין.

כפי כבר ציינתי איפה שהוא - שווה להסביר לו שאין מדובר בהגיגים פילוסופיים,אלא בפרקטיקת חיים שעניינה כבוד האדם (של נשים, הפעם)… הנה, הסברתי. אמנם לא ידעתי על קיומו של האיש הזה עד לרגע שטלפן אלי, אבל נראה לי שעוד נצעד בסוף אנגז'ה לכיוון השקיעה.

תגובתי להארץ, שבקשתי לכתוב כלשונה:

התגובה המיוחסת לי ע"י ענבר איננה נכונה. מאחר והשיחה נחוותה כמאוד אגרסיבית מצידו, בנימה שחשתי מולה מאויימת, ציינתי בפניו שכסייבר אקטיביסטית, אינני מנהלת את המאבקים החברתיים שלי בטלפון אלא בבלוג. כל השאר – מדמיונו.

לגבי הטענה של הפעילים שאין הוכחות – עניתי שהפוסטים השונים בהם הובעה דיעה בנושא, התבססו על דברי פעילים ועל הסדנא, ואודרו ע"י הפעילים בתגובות. 

 עיקר תגובת הפעילים עוסקת בהשתקה אולם הם מודים בבלוגים שהבעייה קיימת. לא ניתן להחזיק את המקל בשני קצותיו – גם לאשר וגם להכחיש.

עכשיו נראה מה ייכתב, אני מאמינה שאצוטט כראוי.

עוד כתבו בנושא במהלך סוה"ש:

אור ברקת אצל דובי קננגיסר, על הדיון עצמו

מנחם רבוי

כרמל וייסמן

24.9.10, עדכון נוסף:

בדיוק היום אני בת 49. עברו כ- 29 שנים מאז עמדתי על דעתי, בפרוץ מלחמת לבנון הראשונה, והחלתי לגבש את משנתי המוכרת לקוראי הבלוג, בנושא כיבוש ונשים. את הימים האחרונים לא העברתי בחגיגות יומולדת אלא בהתבוננות נדהמת על האלימות המשתוללת של כל אלו שרוצים לכבס את הכביסה המלוכלכת בבית.

לא נורא, עברנו את הפדופיליה בחדרי הילדים בקיבוצים, את הפדופיליה וההטרדות המיניות בישיבות, את הטרדתן של נשות ציונות דתית שבאו לבקש עצת רב, את הבוררות במשפחות הפשע במקום פנייה לערכאות. נעבור גם את זה. מה שעצוב הוא, שמכל הדוגמאות שהזכרתי של קבוצה הומוגנית שמנסה להסתיר את העבירות המתבצעות בתוכה ולסגור עניינים בבית, פעילי השמאל לא למדו דבר. השיעור הראשון והחשוב צריך היה להיות: מי שמנסה להסתיר ולטייח, מגיע צ'יק צ'ק לכותרות העיתונים.

אתמול לא עסקתי בנושא אלא טיילתי עם משפחתי בין מעיינות באיזור עמק האלה ובית שמש, על שביל ישראל. הבוקר התפנתי לעדכונים.

מסתבר שהטקסט האומלל של אילת מעוז (ראו בעדכון משלשום), הגיע להעוקץ. תגובתי – שם. האתר שמסרב לקחת מאמרים שכבר פורסמו במקום אחר, פרסם מאמר מפתק בפייסבוק (הפתקים בפייסבוק הם הפלטפורמה הפרסומית לטיוטות ו/או למי שאין אתר שיפרסם את מאמריו/ה), שכלל הרבה מאוד אגרסייה ילדותית בסגנון של שיבושי שמות, הכפשות, אמירות מומצאות ונאצות. אני מתכתבת בנושא עם יוסי דהאן, לו הבהרתי עד כמה חמור אני רואה את עצם פרסום המאמר אצלהם. לכשההתכתבות תמצה את עצמה, ארחיב. לעצם הסגנון רק אומר, שהתפתלות הטקסטואלית המופרכת הזו אינה עניינית ומעלה שאלה: האם יש שם בכלל עמדה ו/או מסר? או כפי שאומרת נעמה (גם כאן, בתגובות): שכשאין טיעונים, הטקטיקה שנבחרה היתה פשוט לצעוק חזק יותר?

עדכון, 16:30: יוסי דהאן, עורך העוקץ, כותב לי בעניין מאמרה של מעוד: "אכן במבט שני היו במאמר מספר ביטויים לא לעניין אני מצטער על כך והם תוקנו". תודה, מודה ועוזב ירוחם.

לגבי הטיעון העדכני לפיו החשיפה תיתן חומרי-נגד לימין, אני מעלה לכאן תגובה שרשמתי השבוע:

ממש לא מטריד אותי שזה משרת את הימין. במקרים של הרבנים אבינר, כהן, אלון ומילוא – השמאל השתמש בזה. זה משחק פוליטי בקטנה, לא קשור. העניין הוא לא מה משרת את הימין נגד השמאל או את השמאל נגד הימין. העניין הוא שיש תופעה של הטרדות מיניות, שהיו תלונות שנמנעו לכאורה או הושתקו/נמשכו (ע"ע המאמר של אבי יששכרוף) ושהנושא נסגר בתוך המועדון כמו להבדיל בקיבוצים או בישיבות – כשבדיוק כמוהם, מי שמעז לומר שהמלך עירום עולה מיד על המוקד.

תודה לעמיתי למאבק החשוב הזה:

• נעמה כרמי – משת"פיות של הימין
• שלום בוגוסלבסקי על התגובות המטרידות
• פוסט מסכם ומביע עמדה של יוסי גורביץ, החברים של ג’ורג’ 
• פוסט מצויין של נמרוד אבישר שחושף את כל ההשתקות
• על נשים וערבים – בבלוג של דובי קננגיסר – "לא שומעים!", וגם באנגלית
• נשים בסוף - נעמה כרמי
• פמיניסטיות של גופיות ספגטי – נעמה כרמי
• מבוכת הגבר הלבן – יוסי גורביץ
• הם לא פינלנדים (וגם הפינלנדים לא) – אריה עמיחי, כאן באתר, וגם שם (הבהרות) וגם פמיניזציה בשייך ג’ראח
• לבוש הוא זהות – אורן ירמיה
• לתת למאבק לשנות אותך - חנן כהן
• צדק אדמות מול פמיניזם, ליברליזם מול פלורליזם ו – אוכל את מילותי  – עירא אברמוב
• שייך ג’ראח, ביקיני, פמיניזם – נדב פרץ, מגדר וחברה בישראל
• פוסט פמיניסטי - רונה שטיינברג
• Genderized hidden occupation in anti-occupation protests, עוול, עוול תרדוף - כיכר המיואשים

וגם:

• הרשות הפלסטינית מנסה להשתיק פעילה זרה שעברה ניסיון לאונס מצד פעיל פלסטיני נגד גדר ההפרדה
• "שטויות מהסוג הזה" כשנעשות עוולות נגד הפלשתינאים – בני ציפר
• דיון באתר פעילי שייך ג’ראח 

עדכונים 22.9.10, צהריים:

1. חוקרים ומכסים את הנושא: ישי פרידמן ממקור ראשון, רחביה ברמן מיופוסט וקרן נויבך (רשת ב').
2.  אלימות: אין לי מושג במה זכיתי, אבל מהרגע שהעלתי לפייסבוק (כמו כמה אחרים) כ- follow up את הלינק למאמר של רוני אלוני סדובניק בניוז1, אני סופגת קיטונות של אלימות וירטואלית מפעילי שייך ג'ראח והגדר. נראה לי שהם יתפסו מקום נכבד בתוספות עדכניות לשירת הטרול.
3. פעיל בשם אבנר ענבר (ראו להלן הרחבה בפוסט עצמו) התקשר אלי "לדרוש" תגובות וכשציינתי שאני, כסייבר אקטיביסטית, מקיימת את מאבקי החברתיים בבלוג ולא בטלפון והוא מוזמן להגיב שם – הוא גער בי נחרצות שהמציאות לא מעניינת אותי, ולגבי השיח בבלוגים ליהג בתוקפנות שטוקבקים הם מקור המידע שלי. העובדה שלא הבאתי עובדות אלא קבעתי עמדות לא עניינה אותו. אולי הוא לא קרא. בשיא הקתרזיס הוא כעס על היעדר שיתוף הפעולה שלי
4. אותו פעיל מסר למקור ראשון ולרחביה ברמן דברים שונים ומשונים עלי (מהכרותנו בת 2-3 הדקות), תגובתי לגביהם מודגשת בסעיף 3.
5. בהבט המגדרי הרחב יותר – תהיתי הכיצד יצא קצפם של מפגיני השמאל, גברים בעיקר, דווקא על 2 נשים שכתבו על הנושא ולא על 3-4 גברים שכתבו פוסטים אף חריפים יותר (משלי לפחות). אותו קצף השחיר מביטויים של אלימות כבושה, שהתפרצה כמו גייזרים קטנים עם ריח לא אטרקטיבי במיוחד. בעעעע.
6. אתר סולידריות שייך ג'ראח פרסם טקסט קצר נטול מידע ממשי נגד הפרסום ב- News1. פעילים הפיצו את הטקסט במייל עם פרטי הקשר לעיתונאי יואב יצחק, עורך האתר, וקריאה "להעביר לפעילות שיתחילו להפציץ". תודה לע' שהעביר לי את המייל הזה.
7. ליהי רוטשילד וסילאל דלאל פרסמו תשובה לרוני אלוני סדובניק. תשובתן אינה מחדשת דבר על מה שידענו לפני חודשיים: יש תופעה של הטרדות מיניות, אנחנו מטפלים בה. רק לי זה מזכיר את שיטת "לכבס את הכביסה המלוכלכת בבית" שמוכרת עוד מהקיבוצים והישיבות?
8. שימו לב שאני לא מתייחסת לתכנים של אף פוסט חוץ מזה שלי, ולא בכדי: הניסיון הנכלולי לעטוף את כל ה"בנות" בגזירה שווה של "לא יודעות על מה הן מדברות" לא יצליח כאן. כל אחת היא כותבת אוטונומית ובעלת משקל משל עצמה, ולטעמי ולשיטתי – המגמה המאוד שקופה שמסתמנת כאן שמה את פעילי השלום הללו במדרגה מאוד נמוכה באבולוציית שוחרי השוויון.
9. השאלות החשובות הן:
   א. מימדיה המדוייקים של התופעה (בלי טיוח – דבריה של אחת הפעילות על 3 מקרים בלבד של הטרדה במגע – לא אמינים בעיני. אני מניחה שאינדימדיה לא היו בונים סדנא ומערך הדרכה על שלושה מקרים.
   ב. מהם הצעדים שננקטו נגד העבריינים.
   ג. מהן ההגנות שניתנו לנשים שמגיעות להפגנות.
   ד. רשימה של כל פרסומי העניין במסגרת גילוי נאות ויושרה בסיסית כלפי קהלי הגיוס להפגנות השמאל.
   ה. תלונה במשטרה? הליך אחר מקביל?
   ו. עמדה רשמית וצעדים שנקטו הפלשתינאים.
   ז. מה ההסכם איתם בנושא? אם מישהו מורחק – לכמה זמן ומי שומר על קיום ההסכם?
   ח. האם שוכנעה הנפגעת האמריקאית למשוך את תלונתה וע"י מי?
   ט. האם כל אשה שמגיעה להפגין מוזהרת ומתודרכת מראש?
   י. האם יצרו קשר עם המדיה? אם כן, עם מי. אם לא – למה?
   יא. האם המרכזים לנפגעות תקיפה מינית הוכנסו בסוד העניין ומסייעות לנפגעות? אם לא הן – מי כן?
   יב. ארגוני הנשים – מדוע הן לא מגיבות בנושא, מה מעורבותן, כמה מהן יודעות ומה הן יודעות.
   יג. בשיח הפנימי בקרב האנרכיסטים והפעילים – מהן העמדות המרכזיות לגבי שקיפות וחשיפה של הנושא? מיהם בכלל המארגנים (מושג שנראה מכאן חמקמק-משהו)?
   יד. כמה זמן הם יודעים מהנושא ומהן הסיבות שהפרסום הגורף לא היה מיידי ושבחודשיים האחרונים נעו התגובות בין אישור בעילום שם להכחשה גלויה?לו אני מפגינה פוטאנציאלית, לא הייתי מתקרבת להפגנות הללו ללא קבלת תשובה על כל השאלות ועל עוד כמה…
   
10. מסקנה לא חדשה במיוחד: כפי שטוענת אחת מחברותי – אין מה לצפות באופן אוטומטי להומאניזם, פמיניזם, חמלה, יושרה ושוויון מפעילי שמאל באשר הם. את זה גיליתי עוד בתחילת שנות השמונים, ואני מניחה שהיו מי שידעו את זה לפני.
    .
11. שאפו לרוני אלוני סדובניק – הנושא, שהוצנע בשיטתיות עד כה, פרץ לאוויר בעקבות המאמר שלה. סודות מתים באור.
    .
12. פוסט מצויין של נמרוד אבישר שחושף את כל ההשתקות, העיוותים והשקרים בדרך לטיוח התופעה ע"י מפגיני שייך ג'ראח והחומה. כמו כן פוסט מסכם ומביע עמדה של יוסי גורביץ, החברים של ג'ורג'.
    .
13. לגבי כל הטענות על שקרים – עד כה התגובות, רובן ככולן, מדברות על שקרים (של אחרים) אבל לא מספרות את האמת. זה לא נראה לכם בעייתי, אפעס?
    .
14. עוד טקסט מופתי שהתגלגל עד אלי,שמייחס לי טמטום וימניות http://is.gd/fo1Dw. מה שמדאיג זה שהכותבת מגדירה עצמה כרכזת קואליציית נשים לשלום, ארגון שפרסם בעבר כמה מהטקסטים היותר רדיקליים שלי באתרו ושעשה לא מעט בעבר לקידום השלום. גם בארזים נפלה שלהבת וגם אותה כותבת מתייחסת (כמובן) רק לטקסטים שכתבו נשים בנושא. כייף להיות גבר שמאלני, אה?
    אחת המגיבות שהחרתה והחזיקה אחריה, גערה בי פעם על שקראתי ברשימה פמיניסטית לנפגעות תלונה מינית להתלונן: "עברת את הקוים האדומים של תנועתנו". מגיב אחר שיבח את הכותבת על טקסט "לא מתלהם". מחנה השלום 2010: תדע כל אם עברייה.

 

—————–

הפוסט מאתמול – שזכה ל- 50 התגובות הראשונות כאן:

לפני מס' חודשים עלה כאן בבלוג פוסט (נשים כבושות) בנושא התופעה לכאורה של הטרדות מיניות בהפגנות השמאל. היום כתבה על הנושא עו"ד רוני אלוני סדובניק באתר News1. לאחר הפרסום במקור ראשון, בבלוגים שונים, במיינט ירושלים – יצר כנראה המאמר ב- News1 מומנטום, שהעלה את הטיפול התקשורתי בדרגה: רבים מתעניינים בו כעת. הסיפור הפך סוף סוף לסיפור.

מהבוקר אני מקבלת טלפונים. המעניין שבהם היה מפעיל כלשהו, שניכר היה שלא ממש קרא בעיון את הפוסט "נשים כבושות", שכן הוא חיבר חיבור לא קדוש בינו לבין שייך ג'ראח (פוסט אחר, על קריאת הפעילים למפגינות להתלבש צנוע). הבחור נשמע מבולבל משהו, אבל עם נחרצות של ילד שעומד על שלו, עם או בלי קשר למציאות. הסברתי לו שאני בלוגרית, סייבר אקטיביסטית. אם הוא רוצה להגיב או לשוחח איתי - שיעשה את זה דרך הבלוג. שתדעי לך, הוא אמר, שבדקנו ולא היה שום דבר. אז למה לא פרסמתם את זה? כי לא היה מה לפרסם. למה לא פרסמתם שאין מה לפרסם? שתיקה.

מה שכן, הוא ציין ששמי עולה בישיבות פנימיות כמי שכותבת בנושא. מצאתי את שני הקוראים שלי, תודה.

ישי פרידמן, מי שחשף ראשון את הסיפור ב"מקור ראשון", פנה אלי לקבל תגובה לטענות שהעלה כלפי אותו בחור, ושיפורסמו בעיתונו. הטענות הן על בסיס עובדתי לא נכון – עניתי שהבסיס העובדתי עליו אני מבססת את עמדתי כפי שפורסמה נמצא באתר אינדימדיה ובכתבת מקור ראשון. לטענה שהוא לא אוהב מה שכותבים הבלוגרים עניתי שקוראים לזה שיח ציבורי, שאיש שמאל אמור לקדם דווקא…

מה אומר? אם אלו כל הטענות נגד תפיסתי לפיה המאבק החשוב בכיבוש אינו קודם בחשיבותו למאבק על כבוד האדם של נשים – יצאתי מסופקת. משמע – הטענה שלי לא ממש ניתנת לסתירה, ומה שנשאר למי שמכסים אג'נדה פטריארכאלית/שוביניסטית סמויה באג'נדת די לכיבוש, זה תירוצים ומתקפה חזיתית. במתקפות חזיתיות וניסיונות לעשות דה לגיטימציה לי או לדברי – קשה לאיים עלי ותירוצים אני מזהה מהאות הראשונה. לא כדאי להתאמץ.

הבוקר העברתי שוב (בפעם השלישית או הרביעית) את הקישורים בנושא לתפוצה הפמיניסטית. ושוב אין צדיקה בסדום שתגיב. אלו שסרבו בתוקף לתמוך במאבק נגד פיטורי חנה קהת על רקע דיעותיה הפמיניסטיות, רק כי היא "שותפה לכיבוש", וסירבו לתמוך במאבקה של סגנית ראש עיריית ערד כי היא מישראל ביתנו – קולן לא נשמע כשהקורבן לכאורה הן נשות השמאל. האמת היא שאני מזהה קונסיסטנטיות מסויימת: הסירוב לתמוך במאבק זכויות של נשים הוא עקבי, למרות שכל סירוב והתירוצים שלו.

אמיתי סנדי, שצייץ בזמנו לנעמה כרמי את משנתו באשר לכך שהכיבוש קודם למאבק בהטרדות המיניות: "…הנשים הפלשתינאיות מוטרדות מהכיבוש קצת יותר משנשים ישראליות מוטרדות מפלשתינאים". כעס עלי הבוקר על טענותי נגד עמדתו, ובתמורה זכיתי לטוויט הבא:

למה? גם אני שאלתי, וקבלתי תשובה כאן:

 

בתכנית רדיו במחשבה שנייה שהגשתי עם ד"ר נעמה כרמי באוגוסט, אמרה נעמה שלתחושתה הנושא עדיין לא התפוצץ על באמת. ובכן, היא צדקה. על פי ההתעניינות התקשורתית והמגננה האגרסיבית של מושאי הטענה בדבר תיעדוף המאבק בכיבוש על פני זכויות האדם של נשים – תיבת השרצים עומדת להיפתח. ככל שאני מקווה שנמצא בה רק שרצים ידידותיים וקלים למיגור, אני מוכנה גם לאפשרות אחרת.

בשמחה רבה אני מכניסה את הפוסט הזה לקטגוריית "אקטואליה". בזכות ההתעניינות התקשורתית, זה יעלה סו"ס לסדר היום הציבורי הכולל.

————-

לכל הפעילים שזעקו היום "להד"ם", הנה שני לינקים לדובי קננגיסר בנושא שייך ג'ראח בזמנו, שהיוו כר נרחב לתגובות ומידע. כמו כן – לינק לכתבה של אבי יששכרוף