תקשורת, אימון והדרכה

רבע אמת זה רבע עיתונאי?

004

כשדבורית שרגל הפנתה אותי הבוקר למאמרו של קלמן ליבסקינד במעריב (קישור יתווסף כשיעלה ל- nrg), לא חשבתי לכתוב שוב בנושא ענתות. את כל מה שהיה לי לומר אמרתי בפוסט קודם בנושא – תגית מחיר, שדן בהבטים המיזוגנים של ההתרחשויות, משמאל ומימין. את מה שכדאי לנו לדעת סיפרו בהרחבה בלוגריות ובלוגרים אחרים (יש קישורים בפוסט המקורי).

רק שקלמן ליבסקינד כמו קלמן ליבסקינד – מרים להנחתה. מטעמי שירות לציבור שממעיט לשאול שאלות (כי זה "כתוב בעיתון"), מצאתי שאכן חשוב להגיב לדברים.

בעיקרו של דבר, ליבסקינד מציג את דעתו כעובדות, ללא מסמכים וצילומים המחזקים את דבריו, הבאת רבע אמת ורבע מידע כאילו הם התורה כולה.

נראה על פניו, כי העיתונות הממוסדת (הגוועת – עוד יגיע פוסט בנושא) מאפשרת להתלות את התוכן במידת הסכמתו של העיתונאי עם מושא התחקיר. כפי שליבסקינד ניסה לדייק במקרה גלנט, למשל, כך הוא מתרחק בעקביות מדיוק ומחובת התחקיר השלם ככל שהדברים נוגעים בסוגיות פוליטיות של ימין ושמאל וסוגיות כלליות וחברתיות בהן יש פער עמדות בין המחנות (אסתי סגל התייחסה לליבסקינד בהקשר זה בעבר, כשפסל את המחאה החברתית כ"מחאה מתוכננת", קונספירציה של השמאל).

באופן אירוני, דווקא הבלוגרים והבלוגריות, שעמדותיהם מפורטות לרוב בבהירות גדולה מזו שלו בבלוגו ("בן 41. יהודי. נשוי ואב לחמישה. עיתונאי"), מרבים יותר לאחרונה להציג תמונה מורכבת החורגת מדעתם האישית על הנושא, ורבים מהם חשים מחוייבות לתחקיר בסיסי ובדיקת עובדות.

אז מה אומר לנו ליבסקינד?

לכאורה – צודק.

רק שהוא עושה את מה שהוא יוצא נגדו: שימוש בטענה נכונה על מנת להעביר דיסאינפורמציה היא טקטיקה דמגוגית שגורה בתקשורת – כרוניקה של מצג שווא.

ה"תפקיד" שלנו כקוראים הוא לשאול את עצמנו שאלות, על מנת לברר לעצמנו מה באמת נאמר שם. קוראים לזה "קריאה ביקורתית", המתאפשרת ביתר קלות בעידן האינטרנט, כשאנחנו מתחילות/ים להבין ולהפנים שהעיתונות היא כבר לא מה שהתכוונה להיות. יש לנו מקורות אינפורמציה חלופיים ונוספים, גם אם לא "רשמיים", להשלמת המידע החסר.

וחסר It is. ליבסקינד עונה ל'טענת המחקר' שלו במידע הגובל ברכילות צד ג' (ראיתי, צפיתי, הראו לי, יש, אני צפיתי בסרטים [ואתם לא], אני אפרש לכם מה רואים שם), לא מביא תמונות, שמות, מראי מקום וציטוטים מדוייקים מתוכו. הוא מתעלם מרוב תכני הסרטים שכן פורסמו ועדויות המפגינות בענתות ועושה שימוש שטחי ומגמתי בחלק מזערי מהן. התקיפה הפיזית הקשה, התקיפה המינית לכאורה, ההטרדות המיניות הבוטות, האיומים, האלימות, העובדה שהשער היחידי לשטחי רפאעי הפלשתינאי מענתה הוא שער ענתות אותו חוסמו המתנחלים ואז צבאו בהמון אלים רב על מעט המפגינים והמפגינות, העובדה הפשוטה שעל פי כל מה שפורסם עד כה – נפגע פיזית רק צד אחד.

אם היה ליבסקינד מספר את הסיפור כולו, היתה לו בעיית קונספציה  - הוא לא יכול היה להציג כאילו 'יש סיפור אחר שלא סופר', ולספר אותו כפי שעשה – כלומר מבלי לחשוף את החומרים שבידיו.

בכובעו כעתונאי חוקר, היה מעלה מן הסתם תהיות שונות הראויות לבדיקה עיתונאית. למשל, שתיים בולטות שהעלתה אסתי (אני בטוחה שיש עוד) – איך מסתדרת גרסת המתנחלים שמדובר במשת"פ עזתי שהמדינה נתנה לו אדמה בענתה, עם כך המדינה אינה קולטת בדר"כ משת"פים בשטח פלשתינאי בו חייהם בסכנה, ועם כך שבידי ה"עזתי" קושאן של סבו על האדמה מימי התורכים.

הבהרה: אין לי או לאסתי מושג מה תהיה תוצאת התחקיר (או "לטובת" מי היא תהיה), אולם עצם העובדה שהשאלות לא נשאלו – הופכת את מאמרו של ליבסקינד, אפילו בבלוגוספירה המושמצת ע"י העיתונאים, לפוסט רעוע.

ובהמשך לתהיות שכבר העלתי בעבר לגבי מקומן של נשים בסכסוך ויחס הגברים אליהן, אומר ליבסקינד:

…לולא נלחם במתנחלים, היה רפאעי נמנה עם קבוצה קטנה של מי שבמערכות העיתונים לא מהססים לפני שמצמידים לתמונה שלהם את הכיתוב "חלאה". בתקשורת מתעקשים לכנות אותו "חקלאי", אף על פי שעל אדמת הטרשים שלו בקושי יכולה לגדול רקפת ושיותר שנים מחייו עברו עליו באונס של תיירות מזדמנות מאשר בגידול כוסברה…

כאן הוא עושה כמעשה בו הוא מאשים את רפאעי והמפגינים: שימוש פוליטי בביזוי נשים בהפגנות וביזוי נשות הצד שמנגד כדי לחזק את עמדתו הפוליטית ואת הקייס העיתונאי שלו.

הבעיטה שלו בכדור היא הנאנסות לכאורה ע"י רפאעי והפרחת ספק ללא ביסוס של ממש בעדויות המפגינות, הבעיטה של אנשי השמאל בכדור היא השימוש הפוליטי בתקיפת הנשים ע"י מתנחלי ענתות. והנשים?

הן הכדור שמאפשר לאחד "גול" עיתונאי ולאחרים "גול" פוליטי.

בסופו של דבר – משמאל ומימין, 'מניפסט החלאה' של ליבסקינד, כולל אותו עצמו ואת חבריו מימין ויריביו משמאל.

ענתות וגניבת מאגר מרשם האוכלוסין: אני רק שאלה….

לאחר סדרת הפוסטים על ענתות, ביניהם של אסתי סגל, עידן לנדו ושלי, הגיע המייל הבא משולח עלום למערכת במחשבה שנייה, ומאחר ואני מוזכרת בו – הועבר לידיעתי.

התוכן מעורר תהייה בדבר מקורות המידע של כותב המייל, ויש בו כדי לחזק כמה חששות העולים הן מהגניבה שפורסמה לאחרונה והשימוש במידע, והן מהליכים עתידיים הצפויים לנו כגון המאגר הביומטרי. חומר למחשבה.

פרטים אישיים הוסתרו על ידי בריבועים כחולים, מטעמי צנעת הפרט

 

FacebookTwitterGoogle+Share

מחשבות על התפוררות המונוגמיה / אושרית נברה

פוסט אורחת

פעם היתה כאן ברירה טבעית. כן, זאת שדוקינס כתב עליה ספרים.

התחלנו כיצורים חד-תאים, אמבות חביבות ולא מזיקות, שאיכשהו, תוך התבייתות על מצע מעודד שגשוג, הפכו לרב-תאים שנוהגים בג'יפים גדולים, מקיימים תרבות צריכה עניפה ומכלים את הכדור עליו הם חיים. פסגת היצירה הקוסמית. בדרך עברו כאן גם כמה עניינים מרתקים כמו תופעות וולקניות מעוררות השתאות, יבשות אקזוטיות ויצורי ענק בגובה בלתי אפשרי, אבל הם כולם פסו מהעולם והותירו אותו לנו, שיאה המקומי של האבולוציה הארצית.

ואנחנו, בני האדם דור 5.5, התפתחנו כולנו מאותו דגם קדמון של יצור מערות שעיר, שנהם ופלה כינים והתארגן כמושבה ובנה כלים וצד ממותות ופשט את עורן ושרד דור ועוד אחד ועוד. וכך חיינו לנו, ציידים ומלקטות. הם יוצאים בבוקר לצוד, חוזרים אחרי שבוע עם ממותה גדולה, חוגגים ורוקדים וקוטפים מחמאות, מציירים את נצחונם על קירות המערה, צולים את הבשר ונוגסים ברעבתנות, צופים בבנות זוגם אוכלות ומאכילות את הצאצאים, מחייכים לעצמם, נוהמים בנחת ונכנסים עם המלקטת שלהם אל המערה לסשן של הפצת גנים. הן, המלקטות, לא מתרחקות יותר מידי מסביבת הקן, אוספות פירות וגרגירים, משגיחות על הקטנים, פולות כינים זו לזו, מרסקות וטוחנות, מנקות את המערה, מסתובבות יחד, מתגרדות, תופסות שמש, מגרשות אוייבים ומחכות לציידים שלהן שיגיעו עם האוכל והפרווה.

היצור האנושי עבר שינויים רבים מימי המערה ועד לימי הג'יפ, ואחד השינויים המהותיים ברה-התארגנות של היצור המתקדם הזה הוא העדפתו להתכנס אל תוך מבנה חברתי חדש, תוך זניחת המבנה החברתי הקדמוני.

בעוד שהיצור הקדמוני התאפיין במבנה חברתי של שבט, הרי שהאפיון החברתי של היצור המתקדם הוא התא המשפחתי הגרעיני תחת שלטונה הבלתי מעורער של המונוגמיה. נטשנו את השבט המורחב והסתדרנו לנו זוגות זוגות, עם אלבומי חתונה ויחידת הורים ומשכנתא ל 20 שנה.

והנה, בעשור האחרון, מי ביננו שניחן ברגישות סוציולוגית מתרגש לחזות בהיווצרות סדקים בפניה של הגמוניית המשפחה המונוגמית, כאשר לנגד עינוי צצות אלטרנטיבות שונות ומשונות לקיומו של המוסד המשפחתי הקלאסי. "אבא, אמא, ילד וילדה" חיים להם לצד צורות קיום חברתיות אחרות, שמכריחות את המערכת הסוציולוגית סביבנו לזוז קצת ולשנות את פניה.

נתונים סטטיסטיים מראים כי אחוזים רבים מאוד מהקושרים עצמם בקשר הנישואין בוחרים להתיר את הקשר הזה. משהו שם הפסיק לעבוד לנו. משהו כבר לא משרת אותנו עוד. האם זהו המח הגדל שלנו שכבר לא מסתפק בצורות הקיום ששירתו אותנו בימי המערות ותר אחר פתרונות יצירתיים לצרכיו המשתנים?

בואו  נקלף את כל המעטפת המודרנית והפוסט מודרנית, וננסה לבחון את המאפיינים הבסיסיים שלנו, בני אנוש ובנות אנוש. לא מפתיע לגלות שבעצם נשארנו ממש כמו אבותנו הפרה-היסטוריים: ציידים ומלקטות. הם נוהגים לצוד, לספק את הצייד, לקטוף את המחמאות, להרשים, להקסים, לכבוש, לסמן טריטוריה, להפיץ את הגנים שלהם. אנחנו נוהגות לקנן, להגן, לפטפט, להיות ראויות לחיזור, להנות מזה שרבים עלינו, להנות מכך שרוצים אותנו כמפיצות הגנים. הם עם הפנים החוצה וחוזרים הביתה למטרה מאוד מסויימת. אנחנו מסתובבות ליד הקן ונהנות לראות אותם חוזרים עם השלל בסוף היום. וככה זה עבד תמיד. ועבד מצוין. הבעיה היא שעם השנים החסרנו מהמשוואה גורם מרכזי אחד והוא השבט. כדי שציידים ומלקטות יוכלו לחיות יחד לאורך שנים, צריך מערכת שבטית שתהווה רשת בטחון וקבוצה תומכת. בלי תמיכת המלקטות שנמצאות בסביבתה, המלקטת היחידה מוצאת את עצמה עם ערימת צרכים שאין מי שייספק אותם. מי יבלה במחיצתה שעות רבות בליקוט? מי יעזור לה להגן על הקן? מי יתן יד בהשגחה על הקטנים? מי ירוץ לצידה אל תוך המערה להסתתר מפני הגשם ומי ישכב לידה ויפלה כינים מפרוותה בשמש הבוקר הנעימה? והצייד, פונה הנה והנה ולא מצליח לאתר בין רבי הקומות את חבורת הפרימטים החביבה שיצאה למסעות ארוכים של אדרנלין וטסטוסטרון, הגתה אסטרטגיות ציד מגוונות, הסתתרה בשקט בין השיחים, יצאה להתקפה מתפרצת, שלפה חניתות מחודדות, נעצה בבשר המדמם, סחבה על הגב כל הדרך הביתה, האכילה את המשפחה שלה לשובע וקיבלה מחיאות כפיים וריקודי שמחה לאור המדורה. במצוקתה נוכח המחסור בקבוצת התמיכה שלה, פונה המלקטת המודרנית אל הצייד ששוכב לידה במיטה. אבל הוא צייד… רוצה לרוץ עם חבורת ציידים אחרי הטרף ולחזור הביתה לאכול, לזיין וללכת לישון. מה הוא מבין בצרכי המלקטת?? והיא מבינה שהוא לא מבין. אבל היא גם מבינה שהיא צריכה הבנה. "אתה לא מבין אותי, לא אכפת לך ממני" היא תטיח בו על ספת הטיפולים בשעת הטיפול הזוגי, "לפעמים אני חושבת שאנחנו לא מדברים באותה השפה, לא חיים באותו הבית". והאמת היא שהם באמת לא מדברים באותה השפה ורואים את העולם דרך פריזמות שונות בתכליתן. וכאן המונוגמיה נתפסת במערומיה, וכאן האנושות הביאה על עצמה את אחד ההפסדים הגדולים ביותר שלה.

ואנחנו ממשיכים להסתובב לנו בזוגות, כואבים את מחסורה של תמיכת השבט.

השאלה היא כמה זמן עוד נמשיך להסתובב כך, בזוגות. 

הכותבת: אושרית נברה, מטפלת ומאמנת אישית וזוגית / בלוגרית ועיתונאית

navarra013@gmail.com

FacebookTwitterGoogle+Share

ברקת רע ליהודיות

hafrada

אתם לא יכולים לעבור. יש כאן הפרדה בין נשים לגברים.

למה?

לא. אל תגידי לי את לא רוצה…. תכבדי את המקום. את במאה שערים.

זה חלק מהמדינה.

לא. זוהי מדינת טאליבאן. Welcome to Afghanistan. בסדר? זה מה שאת רוצה לשמוע?

אני רוצה לעבור.

לא את לא תעברי.

ממי קיבלת אישור [למנוע את הכניסה]?

סליחה, אני בחקירה?

קיבלת אישור מהמשטרה?

סליחה. אל תשאלי אותי שאלות. תכבדי את המקום.

זה חלק ממדינת ישראל.  אני רוצה להבין מה קורה.

לא. אני לא אתן לך את התשובה. בבקשה תעברי משם.

מי נתן לך אישור לכך? במדינת ישראל אסור לעשות דברים כאלה.

בסדר. שמענו. גם אסור לעשות מצעדי גאווה. אסור לחצוב קברים ולהוציא מתים מהקבר. וזה מה שאתם עושים כל יום. לא עוברים מפה.

המשטרה נתנה לך אישור?

אל תזכירי את השם הזה פה. 

(דיאלוג שצוטט בעתירת רחל עזריה נגד משטרת ישראל, בין אשה דתיה לאחד ה"סדרנים")

באחד מימי השבוע הגעתי לסוכת הנשים בבת ים ופגשתי בה את ד"ר חנה קהת, יו"ר ארגון קולך – פורום נשים דתיות. קהת היתה "בעננים" – באותו בוקר קיבל בג"צ במלואה את עתירתה של רחל עזריה, חברת מועצה ומחזיקת תיק המנהלים הקהילתיים ותיק הגיל הרך בעיריית ירושלים. עזריה עתרה נגד משטרת ישראל ומפקד המחוז בגין אי אכיפת החוק במאה שערים, שם הוקמו מחיציות הפרדה בין נשים לגברים והוצבו "סדרנים" פרטיים של העדה החרדית שאינם מאפשרים לנשים לעבור.

חנה קהת איננה אשה תמימה. היא למודת מאבקים נגד הממסד הדתי והממסד בכלל – ועניינם השיטתי והעמוק בדיכוי נשים, ויודעת לשמוח בסמלים (למשל – זוהי הפעם הראשונה בה התבטאה בייניש מפורשות ובפירוט בנושא אי חוקיות ההפרדה). היא יודעת היטב שמצוות בג"צ אינה "כך ראה וקדש" עבור האמונים על שמירת החוק – משטרת ישראל והמפכ"ל. כבר הוגש (בנושא ההפרדה באוטובוסים) בג"צ קודם, שם נקבע שכל אדם רשאי לשבת היכן שיבחר, המשטרה צפצפה על הכרעת בג"צ צפצוף ארוך ומתמשך, ועוד לא דברנו על אגד. "מזה שנתיים שלא נכנסים אוטובוסים למאה שערים", היא מספרת, "ומשמעות הכניעה הזו לזרמים הקיצוניים היא שאמי הקשישה צועדת מרחקים עצומים ברגל הביתה". נשים חוות אלימות פיזית ומילולית קשה באוטובוסים בעוון חציית קו הפרדה דמיוני בין המינים, ומופקרות ע"י המדינה לגורלן, תוך עבירה פלילית הן מצד המדינה, הן של חברות האוטובוסים והן של העבריינים החרדים, לגורלן.

היא גם לא הופתעה כששמעה מרחל עזריה שניר ברקת, ראש עיריית ירושלים (כן, זה שנבחר בזכות קולם של החילונים, הצעירים והקהילות הפלורליסטיות בירושלים – אלו שעזריה מייצגת בסיעתה "הירושלמים"), איים על עזריה בפיטורין מהקואליציה עקב המעשה החצוף של עתירה לבג"צ – כי לחברת קואליציה אסור (לשיטתו) לעתור נגד העירייה. חשוב לציין שהעתירה לא היתה במקור נגד העירייה – אלא העירייה התבקשה להשיב כמשיב שלישי מאחר והמעשים נעשים בתחומה ובמרחב הפיקוח שלה.

ואכן, הפיטורין יצאו אל הפועל, ועוררו את סקרנותי באשר לאיך מתנהלים העניינים בירושלים של ברקת. בשנים האחרונות אני מקפידה להגיע לירושלים לצרכי עבודה בלבד ולצאת ממנה מיד לכשמסיימת את מחוייבויותי המקצועיות. העיר מעוררת בי סוג של צמרמורת, שעניינה היעדר מוחלט של ייצוגים נשיים במרחב הציבורי, אוכלוסיה דתית פונדמנטליסטית מוקצנת משתי הדתות וסוג של עוינות, אלימות ואיבה ששורים שם באוויר, שאין שום חמדת נוף שמצליחה להמתיקם. לא תמיד חשתי כך לגבי ירושלים: בנעורי היא הקסימה אותי, שלא לדבר על כך שמקורותי המשפחתים הם בחלקם הגדול מירושלים – סב סבי היה מראשוני היוצאים אל מחוץ לחומות, זה שבנה את הבית הראשון במאה שערים, וסבי גדל שם בסימטאות אליהן לא תעז היום נכדתו החילונית להיכנס מחשש ממשי לחייה.

אז יצאתי למסע קצר, לבדוק למה קורה מה שקורה לנשים, בירושלים של ראש העיר החילוני ניר ברקת;

הסיקריקים

השאלה הראשונה ששאלתי היתה, למה זה קורה? מספר מקורות הפנו אותי אל הסיקריקים – זרם חרדי קיצוני ואלים, שכופה באלימות ובאמצעי טרור על העדה החרדית מנהגי הפרדה נוקשים, פרקטיקות דתיות מחמירות והימצאותם של גברים בלבד במרחב הציבורי ובמנגנוני השליטה בקהילה, היינו – הדרה, דיכוי והתעללות בנשים כשיטה תרבותית. הסיקריקים  היו אלו שהשליכו כסא על הרב אלישיב, תקפו את ח"כ יעקב כ"ץ, תקפו את הרב יונה מצגר, שרפו רכב של בזק שהעז להיכנס לשכונה, מחבלים שוב ושוב בחנות ספרים שמוכרת בין השאר את ספרי הרב קוק הציוני (ראו וידאו בהמשך) ועוד. כל האנשים הללו, מובילים בעיניהם לפריצות. הם גם מסתובבים עם מזרקי אקונומיקה ומשחיתים בגדים של נשים שהעזו ללכת ברחוב שלא על פי דרכם, משחיתים רכוש ומאיימים (ומקיימים) באלימות פיזית קשה נגד "מורדים" ו"מורדות". ועוד לא דיברנו על הקצאת שעות נפרדות לנשים בסופר והשחתת מודעות.

רגע לפני שאנחנו מצקצקים שפתיים בגין האיסור שאסר החמאס על נשים פלשתינאיות לשבת בבתי קפה, כדאי לדעת שכאן יותר גרוע. ורוב הקורבנות של הסיקריקים הן נשים.

נשים ימינה, גברים שמאלה. מוכר לכם?

ניר ברקת לא נוגע בסיקריקים (ולא מטעמי איסור נגיעה). כמו המשטרה – הוא חי בשלום פרגמטי עם כל ד'אלים גבר, או כפי שקוראת לכך רונה אורובנו (הקישור – לשיחה ברדיו), יו"ר אגודת הסטודנטים בבצלאל, שארגנה בשנה שעברה את ההפגנות נגד הגדר (לא הגדר ההיא, אלא זו של מאה שערים) – ניר ברקת, מדינת ישראל והמשטרה הפריטו את מאה שערים. זה מסתדר לא רע עם מיסטר הייטק ותפיסת העולם הנאו ליברלית שהוא מייצג, שהקורבנות הישירים שלה במאה שערים, כמו בשוליו האחרים של הכפר הגלובאלי – הן נשים. הנאוליברליזם חובר לחזקים על חשבון החלשים, לדורסנים על חשבון הנדרסים. והנדרסים, גם כאן, הן בעיקר נדרסות.

הציפייה שאדם בעל השקפת עולם עסקית-כלכלית מוצקה ישנה את עורו עם הגיעו לראשות העיר, היא נאיבית. גם כשלא קוראים לזה רשמית "הפרטה", מדובר במעשה צפוי מצידו של ברקת, מה גם שהוא סלל את דרכו לצמרת הפוליטיקה הירושלמית בעזרת דיל כשר אך מסריח עם חסידי גור (עוד זרם מיזוגני ואלים כלפי נשים – בבחינת "אמור לי מי חבריך"), ואני לא לגמרי בטוחה שהוא, כחילוני, מבדיל באמת עד הסוף בין מעיל למעיל. לצד ברקת המשטרה, שאמונה על שלטון החוק, הכריזה דה פקטו, בשטח, על מאה שערים כאיזור עצמאי שהיא אינה נכנסת אליו, וניר ברקת מנקה את הרעשים שיצר הכיבוש החרדי הזה ע"י נקמה אישית בחברת מועצה "סוררת" שבאה להגן על החוליה החלשה ביותר באוכלוסייה המורכבת הזו: על הנשים.

הוצאת הסיקריקים אל מחוץ לחוק כארגון טרור

היחידי שניסה לעשות משהו היה יו"ר האיחוד הלאומי ח"כ יעקב כ"ץ (כצל'ה), זה שהותקף על ידם בשכונה. ח"כ כצל'ה ניסח הצעת חוק המכריזה על הסיקריקים כארגון טרור. לפני כן הוא וידא שאכן חברי כנסת וגופי אכיפה אתו. כצל'ה הבין את מה שאחרים התקשו להבין ובידל את התייחסותו לציבור החרדי: שבחים והערכה כנה לעדה החרדית לזרמיה (עמם, כפי שהוא מגדיר, יש לו אולי, בנוסף למשותף הרב גם לפעמים חילוקי דיעות חברתיים-פוליטיים אולם לא פליליים) וגינוי לסיקריקים. הבידול הזה הביא לו אינספור פניות אנונימיות ו/או שבקשו לא לחשוף את זהותן, של נשים וגברים במאה שערים הנתונים לטרור אישי קשה מצד הסיקריקים, שמסרו לו מידע רב על המיעוט האלים המשליט טרור על אוכלוסיה שלמה, מכופף את ראש העיר על ברכיו בכניעה רפוסה ומטיל אימה על המשטרה שאמורה היתה להטיל את אימתה עליו.

את הסיפור הזה סיפר לי קרוב משפחתי הראל כהן, העוזר הפרלמנטרי של ח"כ כצל'ה שהותקף עמו במאה שערים, ושגם הוא, כמוני, צאצא לאותו סב קדמון, הרב שמואל הומינר ז"ל, זה שבנה את הבית הראשון במאה שערים. לפני מס' שנים ארגן הראל סיור לצאצאי המשפחה, שהגיעו כולם בלבוש צנוע ובכל זאת חטפו מטר ביצים. לצערי נעדרתי מהסיור, אולי הייתי כותבת על הנושא כבר אז.

ומי הכשיל את הצעת החוק של ח"כ כצל'ה? המשרד לביטחון פנים, כמובן (שאת דעתי עליהם ועל העומד בראשם כבר אמרתי בעבר). הם לא מתעסקים עם טרור, המדיניות החצי רשמית היא להיכנע לו. בראיון שנערך לאחרונה באחד ממוספי סוף השבוע על שורה של מפכ"לים לשעבר, נאמר בהקשר זה: "תפקידנו לא למגר את הפשע אלא להנמיך את הלהבות". והמחיר? נשים ואוכלוסיות חלשות משלמות אותו, לא הם.

ניר ברקת

אני חייבת לציין שהאינסטינקט הראשוני שלי מהצעת החוק של ח"כ כ"ץ היה של רתיעה – תגובה פאבלובית להצעות מסוג זה כשהן באות מימין המפה הפוליטית. ככל שלמדתי בימים האחרונים אודות הסיקריקים ומעלליהם – אני הולכת ומשתכנעת שהם אכן ארגון טרור, ומעמיקים חששותי מניר ברקת, שמשתף אתם פעולה בפועל, באופן התנהלותו בפרשה, המודגמת יפה בבחירתו לפטר את רחל עזריה במקום להצטרף אליה ולשנס יחד מתניים במאבק חסר פשרות בעברייני מאה שערים.

ירושלים היא חבית אבק השריפה של המזרח התיכון. ממנה יוצאות בשורות הן של מלחמה פונדמנטליסטית עד היהודי/המוסלמי האחרון והן של דיכוי נשים והתעללות המונית בהן ממניעי דת ואידאה. זה מתחיל ממחיצות במאה שערים ובאוטובוסים, דרך הפרדה בבתים ובמשפחות ועד להדרה מוחלטת של נשים מהמרחב הציבורי – זה הסמלי (תמונות בשלטי חוצות ופרסומים עירוניים, למשל), וזה הממשי (במרחב הפוליטי, בשוק התעסוקה, ברחוב וכיו"ב).

סופר לי על קבוצה של משפחות דתיות שטיילה בשכונה לאחרונה הותקפה פיזית ע"י הסיקריקים כי הבנות הפעוטות (בעגלות) לא היו לבושות צנוע דיין. הם פנו למשטרה, שסירבה להתערב. פקח עירוני שפגשו ציין שזה לא במנדט שלו. מסתובבים לא מעט סיפורים כאלו בירושלים.

למי שמתבוננ/ת על מדיניותו של ניר ברקת בנושאים שונים, קל לזהות את דפוס ההתנהלות שעולה מן התצפית: הזדהות מעשית עם עמדת המיעוט האלים על חשבון הרוב הסובל. ככה זה בסילואן, ככה זה במאה שערים. כפי שהוא לא ממשטר את התנהגות תושבי בית יונתן בסילואן כשהם פוגעים באזרחי השכונה, כך הוא אינו ממשטר את החרדים הקיצונים הללו כשהם פוגעים באזרחים ובעיקר באזרחיות. כפי שהוא "מפריט" את שמירת החוק והסדר בסילואן תוך התעלמות מתעודת הזהות הכחולה שלהם, המחייבת אותו, כראש העיר, להגן עליהם גם אם אינם מהמחנה שלו, כך הוא "מפריט" את החיים במאה שערים תוך התעלמות מתעודת הזהות הכחולה של התושבות המופקרות על ידו לגורלן.

האם נציג הנאו ליברליזם השלטוני חובר בהתמדה לאלו ש"שורפים את המועדון"? שווה לעקוב.

לו הייתי ירושלמית – הייתי יוצאת על כך לרחובות באופן דמוקרטי, ולא נותנת לראש העיר שבחר הרוב הפלורליסטי כנציגו, אפילו לא רגע קל של מנוח. מי שחושבים שסילוואן ומאה שערים רחוקים מהם – טועים. ראש עיר שחוזר שוב ושוב על אותו דפוס התנהלות – יגיע בסופו של דבר גם אליהם. ברקת הוא פוליטיקאי, והוא חייב להם, לחרדים – הוא לא ילהיט את הרחוב החרדי ו"יסכן" את בני בריתו בעימות עם הסיקריקים בגלל ציבור נשים שנפגעו ובגין קצת עבירות של אלימות ופגיעה בנפש במאה שערים, וודאי שלא יסתור את מדיניות "הכביסה המלוכלכת בבית" המאפיינת את החרדים ומשמשת להסתרת טווח רחב של עבירות שבין אדם לחברתו. אל לנו לשכוח, שחסידות גור הביאה לו, לדעת החרדים, את הניצחון בבחירות.

רחל עזריה

זו אינה הפעם הראשונה בה מוצאת את עצמה רחל עזריה מוחה נגד הדרת נשים במרחב הציבורי, שמפתיע שצריך בכלל למחות נגדה בשנת 2011, ועוד בבירת מדינת ישראל הדמוקרטית שבראשה עומד ראש עיר חילוני ושמצטייר בציבור כשומר חוק. קחו חמש דקות וצפו בכתבה הבאה, כדי להבין באיזו סביבה פועלת חברת מועצה דתיה המייצגת סיעה פלורליסטית, כשהיא באה לפנות לקהל בוחריה בשילוט בחירות סטנדרטי (שם המועמד/ת ומסרים עיקריים, כמקובל). ואכן, בבחירות האחרונות נאסר עליה לתלות את תמונתה על גבי אוטובוסים כשאר המועמדים.

.

.

יש להניח שעבור ניר ברקת, שמעדיף לשבת על חבית אבק השריפה במקום לפרק אותה, עזריה היא כאב ראש גדול או יתוש קטן שעוקץ אותו תמיד ברגע הלא נכון. ד"ר חנה קהת אמרה לי על כך השבוע:

"זה מדהים שראש עיריית ירושלים, שיש לו אינספור התרחשויות בעיר ובמועצה המורכבת הזו, לא מוצא לנכון לנקוט בצעדים כל כך חריפים [כמו פיטורי חברת מועצה] כלפי אף חבר מועצה אחר – ויש אינספור מקרים והתרחשויות קשות במועצה, ודוקא כאן על עניין שאפילו בג"צ מצא בו חשיבות רבה – הוא מגלה שוביניזם שלא יתואר.

ברקת עלה לראשות העיר רק משום שהדור הצעיר מאס בטרור החרדי – וכעת הוא נוקט כלפיה באותו טרור בדיוק. כל הציבור הנאור בירושלים מאוד מאוכזב ממנו".

לגבי עמדת קולך, אמרה:

"אנחנו משמשות פה להרבה נשים חרדיות שאין להן ערוץ אחר לפנות אליו. המחוייבות שלנו היא כלפיהן. ברקת, למרבה הצער, לא מייצג אותן אלא נכנע לגרועים שבטרוריסטים החרדים. אנו עומדות להוציא קול קורא לכל הארגונים הפמינסיטים ונשקול משם את צעדינו. בהחלט נגיב על פיטוריה של רחל עזריה."

אני מניחה, מניסיוני הרב מול מנהיגות מסוג זה, ששנשמע את המנטרות הרגילות של סדר היום הפטריארכלי, לפיהן עובד/ת לא יוצא/ת נגד החברה המעסיקה אותו/ה – אולם אותנו (מבחן האדם הסביר/ה) זה באמת לא משכנע. חברי מועצות ערים מגיעים לעיסוק נטול התמורה הזה מתוך ערכים ותפיסות חיים שהם מעוניינים להטמיע בסביבתם, ושיתופה של סיעת הירושלמים על ערכיהם הפלורליסטים של קיום משותף בשכנות טובה בעיר ההטרוגנית ביותר במדינת ישראל (ומההטרוגניות בעולם) – מצביעה על כך שערכיהם לא היו זרים לברקת באותה העת. מה קרה בדרך? או שמא מלכתחילה הוא לא התכוון? כאדם פרטי, אין לי ספק שהוא לא מצטייר בעיני עצמו וסביבתו כמי שפועל נגד זכויות האדם של נשים. מה קרה במעבר מהאישי להשפעתו כאדם פוליטי? אני מניחה שעל השאלות הללו רק הוא יכול להשיב, אם ירצה.

כששאלתי את רחל עזריה האם, בעקבות הפיטורין, היא מצטערת שהגישה את העתירה, ענתה:

"גם בידיעה שזו התוצאה, לא הייתי מסירה את הבג"צ כי הוא היה חשוב מדי וכן קצוב בזמן. לא היתה בכלל אופציה כזו. גם התוצאות מדברות בעד עצמן – אנחנו נאבקות מ- 2007 נגד ההפרדה וזו הפעם הראשונה בה התבטאה דורית בייניש באופן כל כך מפורש כלפי המשיבות. בתור אשה דתיה – כל הקצנה בציבור החרדי מגיעה מהר מאוד אלינו, ומי שמחזיקים בתפיסה ש"לא צריך להתערב להם" שידע שמהר מאוד זה יגיע גם אליו. הסגרגציה מאיימת על כל החברה הישראלית, שהיא חברה מגוונת ומעניינת, ומפרקת אותה מבפנים.

לכן אני דורשת (ודרשתי בעתירה) מהמשטרה להגן עלי כאשה וכאדם.

עד להחלטתו של ניר ברקת לפעול אישית נגדי בנושא שאמור היה על פי אפיון קהל בוחריו להיות נושא "שלו", אף אחד לא התייחס לעמדתו השנויה במחלוקת בנושא ההפרדה. כעת כולם דנים בה. אני חושבת שמי שיעץ לו לפעול נגדי כפי שפעל – סיבך אותו מול קהל בוחריו.

לציבור החרדי סט ערכים מובנה וקשיח ואנחנו מתבלבלים מולו, שלא לצורך. "חוק כבוד האדם וחירותו" הוא ביטוי ברור לסט הערכים שלנו. אפשר לדון על הכל, אולם אני מצפה מניר ברקת – שנבחר כראש עיר לא חרדי – לנהוג ככזה. הוא אמור היה להגן על הערכים הפלורליסטים של קהילות מגוונות בירושלים – והוא לא עושה את זה.

הרבה מאוד חרדים פנו אלי ואל נשות קולך לאורך התהליך, ומחזקים את ידי. ביניהם אמא ששלחה ילד עם אחותו הפעוטה באוטובוס והילד השאיר את הפעוטה במצוות רבניו לבד מאחור. זוהי הפרת החוק, הפרת זכויות אדם ואכזריות שלא תשוער כלפי נשים, בחסות רשויות המדינה. אני נוטה לקוות שגם ברקת יתעשת  מגישתו של "לתת לחרדים לנהל את עצמם", יכנס ביחד עם המשטרה למאה שערים ויצא למלחמת חורמה חד משמעית בתופעה ומחולליה.

אישית – אני מחוייבת למנדט שנתנו לי בוחרי ובוחרות הסיעה ולסט הערכים שלי, ואמשיך לפעול באותם תחומים בהם פעלתי קודם – למען משפחות צעירות, נשים, נגד ההפרדה במרחב הציבורי, ולמען פלורליזם בירושלים. אנחנו לא יכולים להרשות לעצמצנו שנהיה – בארץ ובירושלים – תתי קבוצות שלא מדברות אחת עם השניה. כנבחרת ציבור, יש לי תחושת אחריות כלפי כלל הציבור, גם הם הם לא מצביעי המסורתיים, ואמשיך לפעול בשמה של השליחות הזו".

ירושלמים

ירושלמים זו לא רק שם של סיעה אלא כינויים הכולל של כ- 800,000 איש, אשה וטף המתגוררים בעיר, במספר רב של קהילות המבטאות מספר רב של השקפות עולם ואמונות. כששוחחתי עם שלום בוגוסלבסקי, שהוא בלוגר ירושלמי, על הסיפור הזה, הוא הצביע על מאפיינים שונים בהתנהלותו של ניר ברקת שלתפיסתו, הופכים את הסיפור למאוד לא מפתיע: איפשור הפוגרומים בבתי ורשה, האיומים האישיים עליהם דיווחה לקהל רב אחת ממנהיגות מאהל גן העיר (לדבריה – היא אוימה ששרותי הרווחה לא יטפלו בענייניה וכיו"ב), ההתנהלות של ברקת במזרח העיר והבניות הפרובוקטיביות בתזמונן, שמטרפדות שוב ושוב איזונים דקים המושגים באיזור, נאום ברקת בארוע לכבודו של גלן בק, שברקת התעקש להקרין על מסכי ענק בככר העירייה…בקיצור – בעיני בוגוסלבסקי, ברקת הוא לא בדיוק הבחור הכי סימפטי בשכונה.

שאלתי לא מזמן אחת מבנות משפחתי הצעירות, מדוע היא עדיין בירושלים. תשובתה: "בינתיים יש לנו כאן מרחב צר וקצר שאנחנו עוד מסוגלים לחיות בו. כשהוא ימחק לגמרי, נעבור".  ועל פי מצב העניינים הנוכחי – אין לה ספק שהמרחב ימחק והיא תאלץ לעבור למרכז הארץ, בבוא העת. כן, היא חושבת על פתרונות תעסוקתיים כבר מעתה.

ירושלמים שמכירים היטב את שכניהם החרדים, תוהים מדוע תומך ברקת בשורה של צעדים במרחב הציבורי, שגם החרדים עצמם (ברובם המכריע) לא תומכים בהם.

רחל עזריה בקשה להודות אישית בדבריה לד"ר חנה קהת, לבמבי שלג ולענת צרויה שליוו אותה בתהליך. קטע הוידאו בראש הפוסט הוא מסרטה של צרויה – סוררת.

מאחר ואינני ירושלמית – אשמח ואודה לכל הערה והארה הנוגעת למרקם החיים הירושלמים, ושנוגע לנושאים עליהם כתבתי בפוסט. ניתן לשלוח לי למייל hannabh@gmail.com ולציין האם לומר דברים בשם אומרם, או בעילום שם.

הקול הקורא כבר יצא אל הארגונים הפמיניסטים והחלה התארגנות למחאה משותפת במספר ערוצי מחאה ומאבק שונים. ההתארגנות הראשונה (דרך פייסבוק) היא לצעדה -
נשים וגברים הולכים יחדיו במאה שערים- הזמנה להליכה

לרשת כבר עלתה כרזה ראשונה (יצר: ערן בן ימיני):

21/10/11 – כתבה של ניר חסון בהארץ – הנשים הנעלמות של ירושלים

עבודה של קרנית ידיד ברוח הפוסט הזה

הערה ביחס לכותרת הפוסט

ללא קשר לתכני הפוסט הזה, למען אותם אטקטיביסטים אידיאולוגים שעלולים להתייחס ל"יהודיות" בלבד (כלומר – הערה לחברי בשמאל):

מדובר בפרפראזה על הביטוי היהודי הגלותי ששימש לאורך דורות כאבן בוחן לטיבו של שלטון – טוב ליהודים, או רע ליהודים.

סליחה לאלו מביניכם שכן מצליחים לגייס מעט הומור עצמי ויכולת להכיל מטאפורות ופרפראזות, ועלולים להיפגע מהערתי זו. תבינו, אני פשוט מקדימה תרופה למכה, אחרי שכבר הותקפתי מספר פעמים (לא משהו שמחמיא קוגניטיבית לתוקפים) ע"י כל מי שלא מצליחים לצאת מהאחוריים של הסיפור הקטן של עצמם. למשל –  על כך שסיפור על אפלייה שחוויתי בהריון משמעותה "שנאת טראנסג'נדרים שלא יכולים ללדת" ו"דה לגיטימציה לנשים שבוחרות לא ללדת", מחאה על הטרדה מינית בהפגנות השמאל היא "משת"פיות עם הימין" וביקורת על מוזיקה ים תיכונית משמעותה "שנאת מזרחים".

במגבלות תפיסת המציאות הצרה של חלק ספציפי זה מקהל קוראי, אין לי אלא להסביר כל מטאפורה, פרפראזה או בדיחה מעתה ועד עולם. ואמרו אמן. 

FacebookTwitterGoogle+Share

להלן: המנודים

menudim

(מחשבות קטנות ולא חשובות על המצב)

אני כבר נידיתי אותם מזמן, כי הרופא של קופ"ח התחיל לחשוד בכמות הפראמין שאני צורכת.

כמה שאלות מעניינות עולות מהצבעתם של שלושת השרים נגד עסקת שליט:

1. האם משמעות ההצבעה היא, שבתקופתו של יעלון כרמטכ"ל, פוּקָד צה"ל ע"י רמטכ"ל המאמין אידיאולוגית בהפקרת חיילים?

2. שאלה לאומית חשובה: האמא העברייה דאז ידעה את זה?

3. מה עבר להם בראש בעת ההצבעה? אולי (אני מפנטזת, בהיעדר רעיונות רציניים) – "הוא כבר במילא פאסה, אז נלך על הקטע הפוליטי שלנו"? או – "מלחמה זה טוב, אז בואו נפוצץ עוד ערוץ קטן של דיאלוג"? "אנחנו נראה לביבי מי הגבר"? מה? מרקם המחשבות של אנשים כאלו הוא הדבר הזר לי ביותר האפשרי. לא יכולה אפילו לדמיין.

נגמרו לי השאלות. אתם/ן מוזמנים/ות להעלות משלכם/ן.

אני מקווה לא לשמוע הרבה בעתיד את השלישייה הזו מדברת כהרגלה על טובתה של מדינת ישראל (כלומר – אני ממילא מעבירה ערוץ) כי עם דורשי טובה שכאלו – לא צריך אוייבים.

מעניין מה אומרים על זה המילואימניקים למען גלעד, אלו ששמרו שנים גם על מעמד הגבר-גבר עם פנקס מילואים  מזקיף וגם על יחסי ציבור של תומכים בשחרור גלעד.

הרי לו היו מוחזרים למשרד הביטחון 5000-6000 פנקסי מילואים לפני 3-4 שנים (תראו איך 700 מתמחים מורידים את היוהרה השלטונית על הברכיים), העסקה היתה מתבצעת כבר אז (לזכותי ייאמר שאמרתי את זה – גם להם, קבלתי תשובה העוסקת באחריותם לבטחון ישראל, מין אוקסימורון קונספטואלי לנושא החייל השבוי עצמו). כן, אני יודעת, תפסיקי לבכות על חלב (זה היה חלב?) שנשפך.

טוב, עשינו V על גלעד – אפשר להמשיך לעניין הבא;

ובפינוי איתמר ננוחם. 

ניגשת רגע לבדוק מה עם הזיתים מהמסיק האחרון.

FacebookTwitterGoogle+Share

נשים, דעתן קלה

העיתון לאנשים חושבים

הארץ, העיתון לאנשים חושבים

 

ידיעות, העיתון של המדינה

מעריב, העיתון הנפוץ ביותר במדינה

לא חושבות, לא נפוצות, לא חשובות: סיכום הויז'ואל של כותרות העיתונים הוירטואלים ומדורי דיעות מראה על העלמותן המוחלטת של נשים מהמדורים. זה לא רק ביום כיפור (ולא שלא שאלתי את עצמי אם לרגל קדושת החג חידדו את איסור שירת נשים גם לקולותיהן הכתובים) – מאז עברו שלושת האתרים להצגת קוביית פרצופי הכותבים בדעות, רשמתי לעצמי להגיב על כך. זה עניין יומיומי. האם זה קשור גם לשינוי הגברא בעריכת המדורים (שי גולדן במעריב ואלון עידן בהארץ, שניהם וביחוד זה האחרון לא ידועים כיקירי הפמיניזם)? או שזו סתם התופעה הכי נפוצה במדינה?

העמדה סטריאוטיפית:

בהארץ אונליין ובמעריב NRG אין אף אשה, ב- Ynet יש את סתיו שפיר (בונטון מנצח מיזוגניה) ואימג' של אחת מהנפגעות בענתות (אשה פגועה וחסרת אונים בלי קול ומפוקסלת/לא ניתנת לזיהוי שמי – מנצחת בונטון). אני כבר לא יודעת מה עדיף – הדרה מוחלטת או העמדה ארכיטיפית וסטריאוטיפית כמו זו שנבחרה ע"י עורכי דעות ב- Ynet

אני מניחה שאם ישאלו אותם, הם יאמרו ש"אף אחת לא שלחה מאמר" או "חיפשנו ולא מצאנו"', או "הן לא כותבות על זה".

FacebookTwitterGoogle+Share

תגית מחיר

001

רבות נכתב על ההתקפה האלימה, הקשה והמכוערת של מתיישבי ענתות, אותם מתנחלים שתוארו כ- "חילוניים" ו"תרבותיים", שתקפו בצינורות גומי מקופלים, מכות, אבנים ונשק קר את המפגינים הלא אלימים מסולידריות ותעיוש והטרידו מינית באלימות אכזרית, בוטה ויוצאת דופן את המפגינות.

את התאורים ואת העדויות ממקור ראשון – מהמפגינות המותקפות עצמן – ניתן למצוא בפוסטים של סתוית סיני ("זין יהודי לא טוב לך? את צריכה זין ערבי, הא?"), עידן לנדו ("כשהנשים של אותם תוקפים ראו את בעליהן מכים נשים וגברים כאחד הן מחאו כפיים וירקו לעברי את המילים – בוגדת, מגיע לך, וכשהן שמעו את בעליהן מאיימים עלינו – 'נזיין אותך בתחת' – הן לפתע הפכו לגברים בעצמן, מריעות לבעליהן על כיבושיהם המיניים כאילו היו אחד מהחברה."), אסתי סגל ואחרים.

בפוסט של עידן לנדו, תחת הכותרת המדוייקת "שנאת נשים בענתות", מובאות 5 עדויות מצמררות להטרדה מינית שחוות פעילות סולידריות מידי מתנחלי ענתות. אחת מהן, עדותה של שרה בנינגה – אשה יוצאת דופן ובולטת בסולידריות מחד, אולם ששתקה מאידך, שתיקה (מולנו – מהדהדת?) בעת שנחשפו סוגיות ההטרדות המיניות מצד פלשתינאים בהפגנות ואל מול הגיבוי הנלהב שקבלו המטרידים מפעילי השמאל. מתקפת השמאל בגין חשיפת ההטרדות התבטאה בטווח תגובות רחב שבין דממה רועמת לנאצות, קללות ומפגני אלימות אינטרנטית קשה. את כל אלו ספגו אז בעיקר שתיים מכ- 10 הכותבים בנושא: הבלוגריות בלבד (השאר בלוגרים), כמובן.

גילוי נאות: אני אחת מהן, וחשה הזדהות עם הזעזוע של מפגינות השמאל ממידת האלימות המגדרית שהופנתה נגדן בענתות, מתוך חוויית החשיפה לאלימות מילולית קשה משמאל (ברשת), שספגתי הן מנשות ארגוני שמאל אקטיביסטי למיניהן והן מעמיתיהן הגברים, כשעסקתי בכתיבה על ההטרדות המיניות של מפגינות שמאל בהפגנות בשטחים מידי פלשתינאים, ועל הטיוח וההשתקה שנלוו לתופעה.

הקשר בין אז לעכשיו:

במקרה ענתות, זו היתה רק שאלה של זמן עד שיצוץ "אישום" נגדי בפגיעה בנשים; אחת מכותרות הבוקר בעיתון (המשוקץ, אני יודעת) ישראל היום היתה אודות אותו יאסין אל רפעי, שמצוי במוקד הסיפור הנרטיבי של הפלשתינאי הגזול, ושאין לי טיפת ספק שזכויות האדם שלו כבעלים של אדמתו אכן נשללו באלימות ע"י מדינת ישראל, הצבא והמתנחלים (כי זה מה שמדינת ישראל, הצבא והמתנחלים עושים יומיום עוד לפני הקפה של הבוקר);

אני מניחה שמתחוור מהסיפור הזה , אם הוא אמיתי (אני לא מאמינה לאף אחד/ת...), הסבר נסיבתי, למה פלשתינאי בן 65, פגש את "אשתו אימן, יהודייה ממוצא רוסי", רק לפני 3 שנים. קשה להינשא צעיר בקהילתך כשאתה (לכאורה כמובן...) עבריין מין ואף נכלא על פי המתואר בגין עבירותיך.

 

עוד לפני שקראתי על הארוע הקשה בענתות, נתקלתי בסטטוס של נעמה כרמי בפייסבוק:

"כשמתנחלים ימנים מטרידים נשים מהשמאל שמגיעות להפגין נגדם זה מיצוי מזוקק של שנאת החלש שמאפשרת האדנות הפטורה מעונש (נכון). כשהפלסטינים מטרידים נשים שמגיעות להפגין איתם ולמענם – זאת מחאה (מוצדקת?) של המדוכאים, או שזה משהו שצריך להבליג עליו בשביל הסיבה "החשובה יותר" (כמובן). הכי אני אוהבת את אותן נשים שמילאו פיהן מים אז אבל עכשיו מספרות על כל במה כמה תמיד הימין הנוראי השפיל אותן מינית בהפגנות השמאל (זה נכון, גם אותי). טוב, גם את הגברים ששתקו והשתיקו אז ועכשיו מזדעזעים".

ואני, כמובן, מסכימה אתה. אני לא מוצאת שום הבדל ברף המוסרי, באיכות ההומאנית או בצדקת דרכם של מפגיני ענתות, של אנשי הימין האלימים הזועקים כעת "השמאל הגן על עבריין מין סדרתי" ושל מפגיני השמאל שיוצאים נגד תקיפת אנשי ענתות באותה התלהבות ששימשה אותם נגד חושפי ההטרדות של מפגינות שמאל בידי פלשתינאים. כולם מתעדפים את שלומן, בטחונן וכבודן של נשותיהם ונשות המחנה האחר נמוך מאוד, הרבה מתחת לעקרונות המאבק הפוליטי-לאומי שלהם.

חשוב לי לציין, לאור הטחת ההאשמות ההדדית המשתוללת כעת בין הקבוצות על קירות הרשתות החברתיות ובמדיה, שאלימות אנשי ענתות כלפי מפגינים לא אלימים והתקיפה הפיזית המלווה בהטרדה המינית של המפגינות בידי אנשי ענתות – מתועדות, חלקן בוידאו וחלקן בעדויות המפגינות ובצילומים מהשטח. במקרה הספציפי של ענתות, רק צד אחד נפגע – כך שאין לגבי הסיטואציה עצמה שתי אמיתות מתועדות.

מבט פנורמי רחב על הסיפור הזה, מעבר למועד, למקום ולהתרחשויות בענתות, מראה שהדינמיקה הקורבנית הנשית העתיקה המאפיינת אותנו – חיה ובועטת.  לפיה, אנחנו חשות חזקות וצודקות בעיקר כשאנחנו חוברות לריבון שמשפיל, מחפיץ, תוקף מינית ומדכא אותנו. הכח (הגברי) הוא הצדק. ריבון יכול להיות רציף (מדינה כובשת,  למשל) או נקודתי (בעל הכח בהפגנה), ובכל מקרה הוא מבטא פרקטיקה שפועלת נגדנו, ושאנו מסייעות בחפץ לב אידיאולוגי בכינונה.

זה המקום להתייחס מראש לטענה הרעועה שכבר הופנתה כלפי וכלפי אחרות כשיצאנו נגד ההטרדות המיניות בשמאל, ובאופן מפתיע (הו, הצביעות הקדושה) נעלמת כשאני יוצאת נגד ההטרדות המיניות מימין: "את משת"פית של…." (המחנה הנגדי). המחשבה לפיה "אם את לא בעדי – את נגדי" וזו המאפשרת רק התייחסות מונוכרומית ופלקטית לכל טיעון, זו שאינה יכולה לסבול יציאה גם נגד הכיבוש וגם נגד המבנה הפטריארכלי, דכאני ומפר זכויות אדם של נשים בשמאל הישראלי – היא מחשבה שטחית ורדודה, וודאי שאינה נשית במהותה, וגם לא תביא כנראה לקץ הכיבוש או לשלום.

הצפיה בהתנהלות הזו של השמאל הישראלי בנושא כבוד האדם של נשים הזכירה לי את מאמרו המצויין של עפרי אילני, שפורסם אז: והיה מחננו טהור: על פרקטיקת ההוקעה ב"מחנה השמאל", ובמיוחד עוררה את הזדהותי עם התהייה הבאה:

"אני מרשה לעצמי לשאול, האם הקטגוריה של שמאל היא בכלל שימושית כל כך בימינו מבחינת שינוי המצב בישראל/פלסטין, ומה יתגלה אם נניח אותה בצד, ולו רק בתור ניסוי".

אולי, אם נשים בצד רגע את הפארסה הרעיונית והמעשית של השמאל האקטיביסטי בישראל, שהוא חלק ממרקם טוסטסטרוני אלים המאפיין את מאבק העקרונות חסר הפשרות של האזור הזה, עליו משלמות נשים בכל המחנות את המחיר האישי והפוליטי הרב ביותר - יבוא מזור לזכויות האדם במזרח התיכון.

מורכבות הרשת הזו של החפצת נשים ושימוש בהן ככלי קיבול לשנאות פוליטיות, היינו – כנשק לפגיעה הדדית במלחמה בין שתי פרקטיקות לאומניות גבריות, בבחינת 'אני אחלל את (הנשים)  שלך ואתה תחלל (הנשים) את שלי' – עניין אוניברסאלי שהאו"ם מתייחס אליו בהחלטה 1325 - מחדד אצלי את ההבנה ששנאת נשים פעילה היא תג המחיר היחידי הרציף, העקבי וחוצה המחנות, שיש להאבק נגדו, כמפתח לשינוי אזורי.

ולגבי נשות השמאל האקטיביסטי  בשטחים - לא הגיע הזמן שהן תתעשתנה ותשמנה סוף לשיטה? האם הצטרפות לדוקטרינת ההפגנות ההדדיות האלימות וההגנה בגופכן על מושאי העוולות, תוך הפיכתכן (והנצחת כולנו, גם אם לא מתוך כוונה) כמושא עוולות, היא הדרך?

אין לי תשובות עדיין, אולם כל עוד יש נשים בארגוני השמאל הפועלות בתוך הקוד הקיים, אני מניחה שאנחנו רחוקות עדיין מסיעור מוחות ממשי למציאתה של דרך אחרת. עד אז – אין הבדל רב בשמירה על זכויות האדם של נשים בין המתנחלים, ארגוני השמאל והרשויות בשני צידי הסכסוך.

זהירות אירוניה (לנושאי דגלים של מאבק קשה להבין אירוניה):

ואולי, כסמל לכך שבפועל אנחנו פחות חשובות הן מסיום הכיבוש והן מכינונה של מדינת הלכה יהודית משתי גדות הירדן, הן מטרנספר והן מזכות השיבה הפלשתינאית (וכיו"ב עמדות תאומות מנוגדות של הצדדים) – ניתן להמעיט עוד קצת בערכנו ולהפוך את תג המחיר שאנו משלמות ל"תגית".

פוסטים קודמים שלי בנושא ההטרדות בהפגנות השמאל (משם יש לינקים לבלוגים נוספים, להבנת התמונה המלאה):

נשים כבושות

כרוניקה של יציאה מהחורים

FacebookTwitterGoogle+Share

דקה לחמישים

חנה הקטנה1

אני זוכרת את עצמי בת עשרים וקצת, יושבת ומנסה לדמיין את עצמי בת 45.

לא הצלחתי.

אחד היתרונות של גיל 50, היא הוודאות: עכשיו אני כבר יודעת מה הייתי בגיל 45.

צפיתי בנשות המשפחה שקדמו לי, לדורותיהן – ואני יודעת מה יהיה הלאה.

ביתרון הזה יש גם מימד של חיסרון.

באי הוודאות הצעירה היתה הרבה יותר תקווה.

אני, סוף 1963, תל אביב

צירוף המקרים הקוסמי לא הקל עלי, בשנה החותמת את יובל חיי הראשון. היו מבחנים ואתגרים, היה אבדן וחשבון נפש מהסוג המסכם, והנערך מחדש.

כבר שנים אני כותבת תחת הכותרת "האישי הוא הפוליטי". כעת, כאילו עבר מגב על חלון חיי ואני רואה היכן משתבץ הפוליטי בכל משבצת ומשבצת של חיי האישיים.

לפני כחודש הלכה לעולמה ירדנה אלון. בת 59 היתה במותה, בטרם עת. ירדנה היתה פמיניסטית כועסת, כי במידה רבה הכעס הוא המנוע של כולנו, שלב האמצע במודל התפתחות התודעה הפמיניסטית של דאונינג וראש, זה שאנחנו מתקדמות ממנו לשלב הבא ומחליקות בחזרה לאחור, וחוזר חלילה. בלי הכעס, לא היינו יוצאות לפעול לשינוי בעולם הזה. ירדנה החליקה לאורכו של הציר הזה במיומנות שרק הניסיון הצורב מעניק – בין כעס לעיבודו, בין מחאה לאקטיביזם שבא מהאנשת האחר. היא היתה בקצה הטוב של הסקאלה, של ראיית הגברים כסובייקט ומדכא בו זמנית, היא היתה שם גם בשיח הזהויות האחר שלה – כמזרחית, כאם, והיא היתה כל השלבים באשה אחת.

ספסל, ירדנה אלון

הכעס אינה תכונת אופי סטריאוטיפית המגדירה פמיניסטיות, כפי ששומרי ההגמוניה הפטריארכלית מנסים לומר. יש סיבות מצויינות לקיומו:  זהו כעס על דיכוי, הדרה, פגיעה מתמשכת ועמוקה בזכויות האדם של נשים, בגלל שהן נשים ולא משום סיבה אחרת. זהו כעס על אכזריות בלתי נתפסת שמופנית לנשים כי הן נשים, כעס על חוסר צדק, על קיר הרוע האינסופי שנשים מתדפקות אליו כל חייהן, דור אחרי דור, מעט מצליחות לטפס עליו, הרוב לא. חלקן חיות מתחת לקיר הזה מבלי להיות מודעות לקיומו, מאמינות שהסבל המושת עליהן אינו מעשה ידי מכוון אלא גזירת גורל. כשאת מגלה שזה לא גורל – את כועסת. כועסת כמו חיילי המילואים שכעסו כשגילו שהיעדר אספקה בקרב אינו גורל אלא זלזול לוגיסטי, כועסות כמו צעירי מחאת האוהלים שגילו שיוקר המחייה אינו גזירת גורל אלא החלטות שמישהו אחר מרוויח מהן, כועסות כי כשאי הצדק מופנה כלפיהן – הן מתוייגות כ"סתם" כועסות, הכעס שלהן לא לגיטימי.

כשאני שואלת היום פמיניסטיות צעירות ממנה מי היתה ירדנה אלון, הן לא יודעות. אין להן סבלנות לשאלה, כי הן עסוקות בדברים החשובים באמת: לגלות מחדש את מה שהיא השאירה להן כמורשת, מבלי לדעת שהיא כבר הזהירה אותן מן הסכנה. הסיפור שלה דעך, התפוגג. אין לו תיעוד שיטתי ומסודר, מלבד כל מה שהיא נאבקה להעלות לרשת, והתפזר ברחבי הענן. בעצם, עכשיו יש לו.

מותה של ירדנה אלון גרם לי עצב, ולא רק מפאת מותה העצוב מאוד, אלא כי מה שהיה, זה מה שנשאר מההיסטוריה: His-story. מושג ה- Her-story, הסיפור שלה, לא הצליח להפוך מהתחכמות פמיניסטית למציאות ממומשת. אנחנו לא מתעדות את אלו שקדמו לנו, אנחנו מדירות את "זקנות השבט" ממוקדי השיח ומתחילות בכל דור של פעילות פמיניסטית מחדש. כאילו אין היסטוריה, כאילו לא למדנו כלום, כאילו יש תבונה בלהתחיל בכל עשור מחדש במקום להמשיך מהמקום אליו הגיעו קודמותינו. בהיעדר Her-story, רצף עשייה ולמידה מקודמותינו, אנחנו נשארות נטולות שורשים. טוב, לא ממש – אנחנו מתחברות בכל 10-15 שנים לשורשים הקמאיים של מקורותינו הפטריארכליים, ונאבקות בהם מחדש. ומי שאין לה היסטוריה – עתידה לוט בערפל. זהו אולי חלק מההסבר להתקדמות האיטית כל כך במאבק על זכויות האדם של נשים. זהו מאבק ללא עומק היסטורי, ללא אחווה בינדורית, ללא רצף התפתחותי מסודר. כשאשה פמיניסטית מתה, מת איתה עולם שלם של ידע וניסיון. הקברים שלנו הם אדמה חרוכה. אפילו את האדמה ממציאים אחרינו מחדש.

לכן, החלטתי להקדיש את יום ההולדת החמישים שלי ואת הפוסט הזה, לירדנה אלון.

עבודות, ירדנה אלון

ירדנה אלון היתה אמנית מוכשרת, אם חד הורית, פמיניסטית מזרחית, מראשונות הקשת הדמוקרטית המזרחית ו"אחותי". ירדנה יצרה את הכלים המפוסלים והספסל המצוייר שמצולמים כאן, וניתן למצוא את טביעות ידיה באתרים המחברים בין אמנות שימושית, יצירה וקיימות. היא מכרה את מרכולתה בירידים וחיה כל חייה במאבק קיומי אולם כרוח עצמאית ללא פשרות. במעט התגובות לזכרה מצאתי סיפור קטן על איך, כחיילת, נתנה פעם בניגוד להוראות מים לשבוי כפות. היא היתה הומניסטית, פלורליסטית, פמיניסטית ועסקה לא מעט בסוגיית הזהויות. הגנתה על ה"אנדר-דוג" הכניסה אותה לא פעם ל"צרות", במיוחד כשהאנדרדוג זוהה עם מה שקהילת המקור הרעיונית שלה ראתה כ"אוייב" – היא יכלה לצאת נגד עוול ולהגן על אחד ממחולליו אם חשבה שנעשה לו עצמו עוול אישי. תפיסת המציאות ותגובותיה למציאות התאפיינו באותה רזולוציה גבשושית, מפתיעה וצבעונית שבה יצרה את יצירותיה, כשהיא מבלבלת לא פעם בין הכעס לבין המציאות אולם מוכנה לשלם את מחירו של הבלבול ולספוג את הריקושטים, שלעיתים היו חריפים מאוד. אני מניחה שבדיעבד, כמו כולנו, יש דברים שהיתה חוסכת לעצמה.

בסאגה של חייה וכאקטיביסטית ישרת מצפון ודרך, היא היתה הילדה שהצביעה על מלך ומלכה בלי הבדלי דת, גזע, נטייה, עדה, צד פוליטי או מין – וקראה המלכ/ה עירומ/ה! וזה כלל גם את אנשי ונשות המחנות "שלה". התגובות שלה בבלוגים השונים, כולל בזה שלי, היו תמיד תגובות מורכבות, מכילות ידענות וניסיון אינסופיים מחד, ותיאוריות קונספירציה פרובוקטיביות ומעוררות חשיבה מאידך. ולעיתים מרגיזות, ורוגז מעורר דיון, ודיון משנה עמדות. כמה עצוב היה למצוא מדי פעם שהקונספירציה העיקרית היתה…המחשבה המאוד קונפורמית ומיינסטרימית שלנו, שמדובר בחשיבה קונספירטיבית. המציאות עולה על כל דמיון, וגם כשהיא בלבלה ביניהם בייצריות עצומה – הסתבר לא פעם שיש הגיון חברתי שיטתי וסמוי שרק היא הצליחה לזהות ולהגדיר באותו דיון.

נשים ומיתוס, ירדנה אלון

מושאי הביקורת המדוייקת מדי ולעיתים חריפה מדי של ירדנה – שאני קוראת ומפרשת בדיעבד כאילו שנדרשה להספיק להעביר בזמן המועט שנקצב לה מסר גדול מיכולת הקליטה שלנו – לא חמלו עליה. ההתעלמות ממנה באחרית ימיה, היא תשובה אירונית לאלו שהיא חשפה לכאורה את ערוותם: היא הוכיחה שהיא צודקת. היא היתה צריכה להגיע לקיץ האחרון שלה כדי שנראה באופן חד ובהיר את האמת שהיא כנראה ראתה לפנינו, ואת מה שחלק מאיתנו חוות בפרקטיקה היומיומית של חיינו המאוד פוליטיים ופשוט לא קוראות לילד/ה הזה/ו בשמו/ה.

אסיים באחת מתגובותיה באתר העוקץ, לכותבת שמעידה על תחושת "סגר", שמצאתי בה את מיטב ה- her story. זהו טקסט צוואתי שמסתיים בתקווה, ושאני מאמינה שנכתב ואולי, אינטואיטיבית, אף נשלח אלי במייל (אז), על מנת להנחילו לדורות הבאים של פמיניסטיות כמוה, חלקן כותבות או תכתובנה דברים דומים מבלי לדעת שיכלו לחסוך לעצמן את מסע הדמים בדרך לתובנות, שהיא כבר השיגה עבורן;

"אני בהחלט שותפה לתחושת הסגר הרגשי שאת מתארת בתגובתך אלי,אני גם כתבתי על זה בזמנו ברבעון "כאן" של אינדימדיה כשהייתי פעילה במסגרת הזאת, ואת אותן שאלות שאת שואלת אותי עכשיו שאלתי אז ברשימה שכתבתי כשהיו הפגנות מול מקדונלדס בשדרות רוטשילד. אז ככה שמה שאת שואלת לא זר לי ולא נעלם ממני.חוויתי את כל הדברים האלה על בשרי,ואם תקראי את הבלוג שלי "העולם כמרקחה" ואת הרשימה האחרונה שפירסמתי תיווכחי שהתחושות האלה עדיין מלוות אותי וכי אינני חיה בבועה.

כשהוטרדתי מינית ע"י אחד מבעלי הבית הקודמים שלי, הגשתי תלונה במשטרה למרות שידעתי שהסיכויים שזה יטופל כמו שצריך היו סיכויים אפסיים (כאן גם המקום לציין שהייתה זו טלילה סטן שנחלצה לסייע למרות ששתיינו ידענו שהסיכויים אפסיים) אבל הגשתי תלונה.

ואותו דבר עשיתי כעבור שנתיים כשהותקפתי ע"י טיפוס מופרע שהיה שומר באחד ממגרשי החנייה של איזה גרוס שהיה קשור בקשרים הדוקים עם עיריית תל-אביב, ידעתי שבתור אזרחית נטולת כוח השפעה אל מול שילטון ההון התלונה שלי לא תטופל כראוי, ולמרות זאת פניתי למרכז לסיוע (שעשה בשני המקרים עבודה מצויינת זאת יאמר לשיבחן של הפעילות במרכז).

אותו דבר כשהייה לי סכסוך חוזי שוב עם אחד מבעלי הבית ששכרתי ממנו דירה, אם חד-הורית נטולת כוח פיננסי היא טרף קל והיא מופקרת לגחמותיו של כמעט כל בעל בית תאב בצע, פניתי לסנגוריה הצבורית שברוב המקרים נוקטת בעמדה של הגנה על בעלי הקניין ולא הגנה על חלשים ולא קיבלתי סיוע, פניתי ליוסי דאהן שהוא משפטן ועורך האתר הזה, וקיבלתי סיוע, וזכיתי.

מה למדתי מהמקרים שאני מספרת לך כאן?וממקרים אחרים שקרו לי בימי חיי,למדתי שיש הליכים שחייבים לעבור אותם כי זהו הסדר החברתי הקיים, ורק דרך ההליכים האלה מבינים מה תקין וראוי שישאר, ומה לא תקין ואיפוא יש פירצות ופירכות שמן הראוי להצביע עליהם וכך לתקן. אם לא עוברים ולא חווים את המסלול, לא יודעים ולא מתקנים ונשארים עם תסכול נוראי, ותחושת סגר כפי שאת מתארת.ושוב אני שותפה לתחושתך זו אני רק נותנת טיפ לאיך לפחות להשתחרר מזה, אי אפשר למנוע תמיד הטרדות מיניות מכל צד שהן לא יבואו, אבל אפשר לנסות לפחות להביא את העבריין על עונשו, ותחושת ההקלה שזה מביא, אני לא מבטלת בכלל את התחושה הזאת, כי היא מוציאה אותך מפינת הקרבן לפינת הלוחמת, וזה לא תמיד משנה אם ניצחת במאבק להוכחת צידקתך או לא, מה שמשנה, ומה שחשוב מבחינת הבריאות הנפשית שלך ושל כל קורבן להטרדות מיניות ונסיונות אונס או אונס בכלל (או קרבן של מצבים אחרים בחיים) זה שקמת ונאבקת. קמת ונילחמת. גם אם בכלים הכי פרימיטיביים שעומדים לרשותך כשבצד השני יש מישהו עם ארטילריה. אלבר קאמי אמר פעם שכשאדם עומד עם סכין אל מול שלושה אקדוחנים שמבקשים לכלותו, זה אולי הרואי אבל זה אבסורד, החיים הם מעבר בין מצב אבסורדי אחד למצב אבסורדי אחר, ובתווך יש מרחב למעט מנוחה בין מעבר למעבר. אז לפחות תהיי אדם שיש בו שמץ, קמצוץ מן ההרואיות , גם אם המציאות היא אבסורדית לחלוטין.

ועוד טיפ אחד לדרך שאני מבקשת לתת הן לך והן לעוד כאלה שקוראים את תגובתי זו, ראיות, ושוב ראיות ואך ורק ראיות, ככה זה עובד בבית משפט, יש לך ראיות קל לך יותר להוכיח, אין לך ראיות יהיה קשה עד בלתי אפשרי להוכיח ולהביא את העבריין לדין (כל עבריין ולא משנה מאיזה צד).

עצתי על כן, שאי איתך מצלמה, או שאי איתך מכשיר הקלטה קטן (טייפ מנהלים קטן וזה גם לא יקר) ותקליטי ותאספי ראיות, זה על כל פנים מה שנסיון חיי לימד אותי, לתעד את המקרים, לתעד שיחות, לתעד מכתבים, לתעד רשימות,לצלם, להקליט, להביא הוכחות, כך אי אפשר יהיה להתעלם מהסיפור שלך, מהאמת שלך, ולהפריך אותה בטענה שזה מילה שלך אל מול מילה של הצד השני, ובמדינה שלנו, אמנם יש לא מעט בני עוולה, והם באים בכל מיני גדלים ותחפושות, וכן, בין היתר גם בתחפושת של שומרי חוק ואוכפי חוק, ויש לא מעט בינהם שהם עוטי גלימה, אני בהחלט מסכימה איתך בעניין הזה, אלה בני האופל.

אבל יש גם לא מעט בני אור, פגשתי גם כמה כאלה בימי חיי, אז כך שהמצב לא עד כדי כך מייאש".

מאמרים בולטים של ירדנה:

  • זהות
  • פרחה
  • עור שחור, מסיכות לבנות
  • בלוז קוסמי א'
  • בלוז קוסמי ב'
  • ארכישלג – ארכיטיפ האלה של העבודות כפויות הטובה

עבודות, ירדנה אלון

 

הערה:

חשוב לי להוסיף, לסיום, שירדנה צמחה מהמקומות שרובנו (הפעילות הפמיניסטיות) באנו מהם: כאחת העם, ללא קשרי משפחה מיוחסים, מהעיר ומהכפר, מכל עדה וזרם אפשריים, מהאלמוניות הכפולה השייכת למקור הקבוצתי שלנו ולהיותינו נשים, מתוך פגיעה שהיתה אינהרנטית לנשיותה, מהמקרה הפרטי שלה (האישי הוא הפוליטי). לכאורה, מציאות פרטנית אפורה שאינה מצדיקה ביוגרפיה ותיעוד הישגים, אינה שייכת לזרמים הקנוניים בחברה ואינה נתפסת ע"י המנגנון החברתי הפטריארכלי כמנהיגות. אם לא נתעד את המסע שנשים עושות משם לשינוי חברתי, לא יהיה תיעוד, לא תהיה הסטוריה, לא יהיה שינוי חברתי.

FacebookTwitterGoogle+Share