תקשורת, אימון והדרכה

זה פורים או פורנו?

הטור השבוטעי שלי בהעיר צומת השרון, 24.2.12

הטור השבועי שלי ב"העיר – צומת השרון", 3.2.2012

.

פורים קרב ובא ומביא אתו כמה הגיגים על זנות והזניית נשים. למה דווקא? נתחיל מאסתר, שלמעשה עיסוקה היה אצל החשוורוש במכירת גופה תמורת טובת הנאה לאומית, כשהסרסור היה לא אחר מאשר אחיה. גם אל ושתי נחשפנו באותו מעמד היסטורי – זו שבגין סירובה לזנות עבור החברים של בעלה, סולקה מהארמון ואולי אף הוצאה להורג.

שלושה תפקידים מרכזיים מייחסת ההיסטוריה הפטריארכלית (פטריארכיה היא שלטון האב – הגמוניה גברית) לנשים:

  1. אימהות –ב- 2012 זו ברירת המחדל של "להישאר בבית עם הילדים" (זו אינה ברירת מחדל של אבהות, להבדיל), הסיבה העיקרית לאפליית נשים בשוק התעסוקה ולכפל התפקידים המנציח את הדרתן של נשים ממוקדי כח והשפעה.
  2. כישוף – ששימש לאורך דורות (ועדיין) כאמצעי ההגנה הגברי מפני תבונתן העמוקה של נשים. לדוגמה – 9 מליון נשים הועלו על המוקד במה שנקרא "השואה הגדולה של הנשים" – ציד המכשפות בימי הביניים, רק מפני שידעו יותר מסביבתן הבורה.
  3. זנות – השימוש הלגיטימי בגופה של אשה כחפץ להשבעת חשקיו המיניים של הגבר, שימוש שהוא קצהו התחתון של המדרון החלקלק אליו מוסללות נשים, עיסוק ש"מניעתו" מהווה סוג של הצדקה לכליאת, הפרדת, כיסוי והדרת נשים גם בשנת 2012.

גם פרויד התייחס לחלוקת התפקידים הזו של האשה בעיני ההגמון: המדונה והזונה. זו האימהית, נטולת המיניות, וזו שכולה כלי מיני להכלת יצרו של הגבר, זה האינפנטיל שאינו עומד בייצרו למראה אשה. רובנו – נשים בשר ודם, בעלות יצר מיני בריא ומיניות גלויה, מסתכנות בדימוי "זנותי". הנותנת, הפרחה, המזרן – הן ביטויים רכים ל"דבר האמתי".

ומה זה הדבר האמתי?

הגיל הממוצע שבו נכנסות בנות לזנות הוא 13-14, לא גיל שקוראי העיתון הזה בחרו בו את הקריירה שלהם. כ- 90% גדלו בסביבה מזניחה רגשית ופיזית, רובן חוו תקיפה מינית או גילוי עריות בילדותן. כאן נגמרת האגדה של "הסטודנטית שבחרה בזה כדי לממן לימודים" – אין בחירה בזנות. יש הסללה, יש פוסט טראומה ודיסוציאציה (התנתקות רגשית) שמביאה לחשיפה חוזרת לאלימות ולאלימות מינית ולהידרדרות. רוב הזונות נמדדות ב"כניסות", חלקן הגדול ב- 20-35 "כניסות" ליום עבודה. הקשר בין סמים ואלכוהול לזנות הוא הקשר בין זו שנאנסת עשרות פעמים ביום לבין הצורך שלה לשכוח, לא להיות שם כשזה קורה. הרוב המכריע של הזונות מביעות רצון לעזוב את העיסוק, לו יכלו.

חוק איסור צריכת זנות וטיפול בקהילה נקרא בז'רגון העממי – החוק להפללת הלקוח. מסקר שנערך לפני כשלוש שנים עלה, שרוב הציבור (72% מהנשאלים) אינם רואים בשימוש בשירותי זנות עבירה אלא נורמה, אולם כ- 60% מהציבור מאמינים שהחוק יביא לצמצום הזנות בישראל. צמצום הזנות, בהפוך ממיסוד הזנות (שהופך את הזנות ה"לגיטימית" למכבסת להלבנת הון פשיעה מתרחב), אכן הוריד את היקף הזנות במערב. חשוב לציין שנלוו לו מנגנוני שיקום והשמה מקצועית, שכולי תקווה שלא יטורפדו בישראל ע"י ממשל נאו-ליברלי שרווחה היא לצנינים בעיניו.

והלקוח? הוא מודע לכל זה, כמובן. יש מיליון ביקורים אצל זונות בישראל בחודש. כלומר, אלו הגברים סביבנו, אותם גברים שיעשו ככל שביכולתם שהבת שלהם לא תהיה זונה. הם מבינים לחלוטין את הניצול, הכפייה, האלימות שבעצם המעשה. רק שהיא הזונה, היא לא המדונה. לה – מותר לעשות את זה. היא "רוצה".

ונחזור לפורים. אשה ובת שרוצות להתחפש, תלמדנה כבר מסיבוב ראשוני בחנויות התחפושות במה באמת הועסקו אותן שתי מלכות מהמגילה.  מי שהסבה את תשומת ליבי לכך היתה רני חזון וייס – פמיניסטית חובבת תחפושות, שעשתה סיבוב בחנויות והעלתה לגביו טור נוקב באתר onlife. בתכנית ארץ נהדרת השבוע הגדיל קיציס לעשות, כדרכו, בטקסט סאטירי כואב, מלווה בתמונות של תחפושות סטנדרטיות מחנויות התחפושות: "תקופת המערב הפרוע חוזרת ומציעה תחפושת של…זונה, בעולם הקסום של האגדות תוכלי להתחפש ל…זונה,  מי שחלמה כל חייה להיות שוטרת תוכל להתחפש ל…זונה". הרעיון ברור. הפנטזיה הגברית של הזונה, שמאכלסת את תאי המח האפורים של כל מי שנשוי למדונה של חייו, היא שמעצבת את עולם תחפושות הילדות והנשים, כאילו היה חדר הלבשה בהפקת פורנו.

אני מציעה להשתמש בעצתה של רני חזון וייס: תכינו תחפושות לבד, ובאותה הזדמנות תתמכו בחוק להפללת הלקוח.

הערות לסדר:

  • ביום שישי קרע רכב של הנחמנים את עור התוף של הצועדים באחוזה. המוקד סירב להתערב. קוראים לזה באיכות סביבה "זיהום רעש".
  • אני ממשיכה לקבל פרשנויות אורתודוקסיות לפרשת השבוע מהתיכון החילוני. זה כבר עניין לעיתונות, לא?

 

FacebookTwitterGoogle+Share

עיריית ת"א טורקת דלת לתקווה?

הנה מכתב שקבלתי אתמול, שגרם לי לתהות מה גורם לעירייה (כלומר לבני אדם ובנות חווה – מראש העיר ועד לאחרונ/ת הפקידים) להקשות את ליבם מול מיזמים התנדבותיים כאלו (ושמעתי על מקרים נוספים): לדרוש ארנונה רצחנית ולעקל לעמותה את חשבון הבנק, בציניות, כאילו היו תושב אמיד סרבן תשלום על שירותים שקיבל – ולא עמותה ענייה שנדרשת לשלם על שירותים שהיא נותנת…

זהו מילכוד המגזר השלישי בחברה נאו ליבראלית: ראשית מפריטים את חובת המדינה לאזרחיה – ושיקום דרות רחוב היא חובת המדינה, במפורש! – ואז מגבילים את פעולם העמותות ע"י חנק בעלויות בירוקרטיות גבוהות שאינן מאפשרות את פעילותן. ככה שומרים על כולם עניים, עסוקים בהישרדות, לא מפריעים לחגיגה שם למעלה.

לי אישית אין שום ספק שבמקום בו מושתת על עמותה כזו ארנונה מצטברת בחמש-שש ספרות, יש שחיתות ויש הדרת ואפליית נשים וחלשים. ככה זה, כלל חיים, מקדמת ימי עולם.

אז בינתיים – תתרמו משהו, אפילו סכום קטן.

המכתב:

חברים יקרים,

מזה ארבע וחצי שנים שעמותת הדלת לתקווה מתמודדת מדי יום עם אתגרים לא פשוטים, לא רק עם הצורך לסייע לדרות הרחוב הנרקומניות ולגייס משאבים נפשיים עצומים כדי לעשות זאת אלא גם עם הצרכים הקיומיים של העמותה, כסף לשכירות, מיסים, חשמל ומזון. כל זאת כדי שנוכל לפתוח את דלת המקלט שלנו מדי בוקר ולסייע לנשים במצוקה

http://www.thedoorofhope.co.il/he/pages/index

כידוע לרובכם, איננו נתמכים על ידי כל גוף מוסדי שהוא ומקיימים את כל הפעילות שלנו מתרומות ומסיוע של מתנדבים ואנשים טובי לב

בחודש האחרון הגענו לתחתית החבית, בעקבות חוב ארנונה של כ145 אלף שקלים עיקלה עיריית ת"א את חשבון הבנק שלנו. החלטנו לחדול מהמאבק של שלוש השנים האחרונות לפטור מארנונה ולשלם את החוב, בתשלומים- כדי שנוכל להמשיך ולהתקיים. בלי חשבון בנק פעיל לא נוכל להמשיך ולו עוד חודש אחד ואינו מסוגלים עוד ללחץ הנפשי הקשה המופעל עלינו בעקבות החוב ואי הודאות לגבי העתיד

אנחנו פונים אליכם בבקשת עזרה דחופה – והפעם איננו מבקשים מזון או בגדים או מתנדבים למקלט, גם לא סיוע משפטי,אלא אך ורק תרומות כספיות לסיוע בתשלום החוב, כל תרומה ולו הקטנה ביותר תעזור, ניתן לתרום ישירות לחשבון הבנק שלנו

הדלת לתקווה

בנק לאומי

סניף אלנבי 810

חשבון מספר 21859/99

אלפי תודות בשמנו ובשם דרות הרחוב בתל אביב.

FacebookTwitterGoogle+Share

יועז הנועז

יועז הנדל הוא לא My political cup of tea, ושווה לזכור שהאיש שהתפטר כעת מתפקידו במשרד רוה"מ הוא אותו אחד שבחר לעבוד שם מלכתחילה, שנים לאחר שהסתבר לציבור הישראלי (וודאי ידוע לעיתונאי מקושר כהנדל) איזו מדמנה חברתית הופך להיות כל משרד שביבי (ובצללים המפחידים – שרה) נוגע בו.

אולם בשבועיים-שלושה האחרונים, ובמיוחד מאז התפטרותו, זכה אצלי הנדל לשתי נקודות זכות. כן, ביבי תמרן איכשהו תרגיל נכלולי טיפוסי לפיו הנדל שמע על התפטרותו מהתקשורת, אולם בשורה התחתונה – הבחור קם והעביר לציבור הישראלי את המסר: עבור האיש הזה אני לא מוכן לעבוד יותר.

קל לי להעניק שתי נקודות רק לאחד מתוך חבורת עוזרי ביבי, שאין להם אצלי קרדיט whatsoever – פשוט כי לא נאלצתי לבזבז אף נקודה מהמצויות בצמצום, מאחר והשניים האחרים (האוזר ולוקר) העדיפו את מנעמי הלשכה על פני האפשרות לדבוק עד הסוף ביושרתם, שניצוצותיה הבזיקו בתלונה על נתן אשל.

עולות מהסיפור המסריח הזה מספר שאלות, שמי שיכולים לתת עליהן תשובה הם מצעד היועצים המתחלפים שליוו את ביבי לאורך השנים. למשל: מי זוכר/ת היום את שי בזק? אביב בושינסקי? השניים הללו ורבים אחרים (אני מקווה שביבי לא מחליף גרביים בקצב תחלופת כוח האדם במשרדו – עניין של חיסכון בכביסות ואיכות סביבה) קונים בשתיקתם את הקריירה המפוארת שפיתחו אחרי שעזבו את משרד רוה"מ. תראו איפה נמצאות היום העוזרות של שרה, שפתחו את הפה. איפה באמת?

מה היה לנו?

בסה"כ, יש לנו כאן יחסי אנוש רעים, שמסתדרים מצויין עם תמיכה כוחנית בטרור תעסוקתי ומגדרי והפעלתו – מהנצחת הנזיפה הנבזית של ביבי בהאוזר ע"י ערוץ הכנסת, שהיא התעללות תעסוקתית קלאסית, ועד לתמיכתו הגלויה של ביבי באשל, ההוא שנחלץ מעור שיניו מתגית רשמית של עבריין מין רק בזכות דיל שעבריין מין מהשורה לא היה זוכה לו, אטימות חברתית, הסרת אחריות אישית שלו ממעללי שרה (ערוץ הכנסת מראה לנו את מה שידענו – שהם Two of a kind, הוא ושרה כמו גם הוא ובן בריתו ברק מסיפור העובדת הזרה – מנאז'-א-טרוו'ה), העברת ההון הלאומי מכולנו להתנחלויות ולבעלי ההון, חיסול מדינת הרווחה, ביסוס מדיניות כיבוש אלימה מאוד, ויתור על ערכי יסוד ובהתאמה על חוקי יסוד הנוגעים לזכויות וכבוד האדם, העברת נכסים לאומיים לבעלי ההון, הפרטת המדינה לדעת, ועוד כהנה וכהנה.

אחת הבעיות המרכזיות בסאגה העצובה-טראגית-מעוררת חלחלה הזו, היא שעם ישראל מטומטם ויצביע לו שוב.

התכנית של ביבי עבדה מצויין: לקבור כל תקווה למוחלשים, להחליש את מעמד הביניים ולרושש אותו, לחזק כוחות לאומניים ע"י גיבוי מלא ועקבי לפשיעה רב תחומית על רקע לאומני, לסכסך בין קבוצות בעם, להחליש נשים באמצעות גיבוי ומימון גורמים דתיים העוסקים בזה ומתן לגיטימציה לביצוע עבירות מין כלפי נשים גם בלשכתו ע"י האדרת המטריד ומינויו המהיר לג'וב חדש, ליצור עימות דיפלומטי במספר גדול של חזיתות תוך החלשת מעמדה של מדינת ישראל בעולם, העלאת רף המתח הבטחוני על מנת לאפשר תיעדוף נמוך של חברה ורווחה, החלשת מערכות חיוניות כמו רפואה ורווחה בטריק השחוק של היעדר ניהול (חצי שר רווחה, אין שר בריאות), הפרתת תשתיות, תעסוקה, חינוך, מה-לא. וזו היתה רק רשימה חלקית. ככה מייצרים ייאוש קיומי מחד ומלחמת הישרדות מאידך – כזו שלא משאירה לציבור אנרגיה למחות או להרים את העיניים ולראות של"ביביזם" יש אלטרנטיבות.

אם נחזור ליועז הנועז, הרי שהוכחת הנועזות שלו איננה מסתיימת כאן ועכשיו. נראה אותו גיבור, מספר לכולנו את כל מה שהוא יודע על ביבי, שרה וניהול המדינה.

עד אז – שתי נקודות זמניות, בלי תעודה וגביע.

וליורש שלו, כנראה עוד עלוב נפש שבחר ללכת למקום ממנו יצא מתישהו בשן ועין (את האגרוף המטאפורי שכולנו מקבלים בסרעפת, הוא יקבל בפרצוף, ככל קודמיו) תוך ויתור על ערכים, מוסר ויושרה מעצם הצטרפותו ללשכה כזו – אני מזכירה שחכם לא נכנס למקומות שנבון יודע לצאת מהם (אם הוא מספיק, לפני שביבי בועט בו החוצה כדי להתחנף לאיזה חבר מטריד של שרה).

יש לי 2 הערות שוליים לפוסט הזה:

1

נתקלתי היום בהערות בפייסבוק, של גולשים (בלטה לעיני אחת הגולשות שהגבתי לה) ש"מבינים" למה ביבי פיטר את יועז הנדל (או דחף אותו להתפטר). זו שאמרתי לה את דעתי בנדון, טענה שאני "מנמיכה" אותה. עניתי שאין צורך להנמיך…

תפנימו: לפני שליחת הלשון העממית לאחוריים אריסטוקרטיים של מנהיג כזה או אחר, המצב בו אדם משבח עבריין מין ומגנה את חושפיו או מעניש אותם, הוא (לכאורה, לכאורה) עבירה פלילית על פי החוק למניעת הטרדה מינית (סעיף איסור ההתנכלות). אי לכך – ביבי  שאתם "מבינים" אותו עבר כנראה עבירה פלילית. נראה אם הפרקליטות תרים את הכפפה.

2

נמסר לי היום שלביבי יש IQ180. עשרים יותר מאיינשטיין! ובכן, תרשו לי להטיל ספק. מי שפילס דרכו בעולם בקומבינות, האם יתכן שסגר על זה קומבינה? זה מחזיר אותי לשבע האינטליגנציות של גרדנר: לשונית/מילולית, לוגית-מתמטית, מרחבית, מוזיקלית, מרחבית-תנועתית, אישית (תוך ובין אישית) ונטורליסטית. לפי הביצועים שלו כאדם וראש ממשלה עד כה, תחושתי היא שמדובר ב- 180 חלקי 7. או 170 מילולית ו- 10 לכל השאר?

 

FacebookTwitterGoogle+Share

טורים טורים

הבעה בכתב, העיר צומת השרון, 16.2.12

זה לא מה שזה נשמע, זה שני הטורים האחרונים שלי בהעיר צומת השרון. השני (שמוצג ראשון) הוקדש להמלצות אינטרנט. הראשון (שמוצג שני) – לספורט להמונים. להלן צילום הטורים והטקסט המלא של כל טור לפני עריכה;

הבעה בכתב, העיר צומת השרון, 16.2.12

יזמות סייבר אקטיביסטית

אחת ממטרותיו של מקומון היא קיום עיתונאי באמצעות מעורבות בחיי המקום, וחיים קהילתיים טובים מתאפשרים במקום בו מתקיימים גם חיים כלכליים טובים של צריכה מקומית, שהגיליון הנוכחי עוסק בה. רק שמיקוד בעסקים כלכליים בלבד – אינו מספיק: לא ניתן להתפרנס ברווחה במקום שאין בו שאר רוח, מהסוג שרק השקעה בקהילה יכולה לייצר. זה התפקיד שלי כאן, בגיליון.

מטבע היותי סייבר-אקטיביסטית, אתמקד ביזמויות חברתיות ללא כוונת רווח באינטרנט;

1

ביוקאסט – פודקאסט על בני אדם ששינו משהו בעולם

ביוקאסט הינה יוזמה של ארבעה צעירים, צעירה אחת (כולם אקדמאים משלל מקצועות) ושתי בנותיה (7,8). החבורה המצוינת הזו מעלה פודקאסטים (תכנית רדיו המשודרת באינטרנט וניתנת להאזנה ולהורדה), שכל אחד מהם הינו פרק על הביוגרפיה של גבר או אישה ששינו משהו בעולם. למה? כי זה התחביב שלהם והם מאמינים בידע ומודלים אנושיים כהשראה לצמיחה אישית וחברתית: "מה נראה לנו ראוי? בעיקרון כל דבר. במהלך הפרק נסקור נקודות ציון חשובות בחייה של הדמות, רקע כללי והסברים. אם האדם פעל ברקע היסטורי או חברתי רלוונטי ננסה להסביר מעט על הרקע".

יזמי ביוקאסט מדגימים חשיבה חברתית מחוץ לקופסא: ניתן לתרום תרומה חשובה לחברה גם בנושאים שסתם מעניינים אותנו, לא חייבים לארוז חבילות לנזקקים כדי להוכיח מעורבות חברתית!

המלצה שלי לסדר: יותר קריינות נשית, שבולטת (ולא לטובה) בהעדרה.

http://www.biocast.co.il/

http://www.facebook.com/BioCast

2

"האחות הגדולה" ו"תא וידוי"

מדובר בשני מיזמי אינטרנט שמהפכנותם מתחילה בכך ששניהם נוצרו ע"י גברים צעירים ומודעים שאכפת להם, ושניהם מכוונים ליצירת עולם שוויוני ופמיניסטי יותר לכולנו. הרציונל להקמת "האחות הגדולה" היה ריכוז אינדקס פרסומים אינטרנטיים המכיל את מה שמפורסם ברשת בנושא זכויות אדם של נשים. המיזם פועל רק חודשים ספורים וכבר יצר שינוי מעצם החשיפה לכך שיש ה-מ-ו-ן כתיבה בנושא. יצירת מאסה היא צעד בדרך לשינוי. "תא וידוי" עוסק לעומת זאת בגברים בלבד – שמפרסמים בעילום שם וידויים על הטרדות מיניות ויחס לא ראוי שהפעילו כלפי נשים. גברים שוברים את קשר השתיקה ומודים: רובנו עושים את זה, רובנו פועלים על פי הקוד החברתי בו החפצת נשים והטרדתם הם מעשים "נורמטיבים", ולא עוד! מהגבר ששרק בהיותו חייל לחיילת ועד לגבר שלא שאל את זוגתו לסקס האם היא באמת מעוניינת – האתר מדגים שניתן לפתח מודעות גברית להיותן של נשים בנות אדם, ולעולם לא מאוחר מדי!

המלצה שלי לסדר: תתחילו לשווק את עצמכם, אני וחלק מהקוראים כאן – נעזור!

http://tavidui.co.il/, http://the-big-sister.com/

3

במחשבה שנייה

גילוי נאות: אתר הבלוגים "במחשבה שנייה" הוא מיזם שהקמתי ביחד עם שותפה – אסתי סגל, שעורכת אותו היום בפועל, לאחר שמצאנו את עצמינו בלי "בית" וירטואלי. רציונל ההקמה שלנו כשתי נשים פוליטיות ואקטיביסטיות, היה פשוט: להשפיע! ללא כל רקע בהקמת אתרים, התלבשנו על העניין הזה ועם קצת סיוע סיוע טכני בתשלום צנוע, הקמנו אתר שמהווה היום – שנה וחצי אחרי – מעצב דעת קהל מהבולטים בבלוגוספירה. מה שאני רוצה לומר הוא, שכדי להשפיע צריך להביע דעה, ליצור פלטפורמה עליה היא מתפרסמת, ולהשקיע זמן ומאמץ. וזה שווה את זה! במחשבה שנייה כבר יצר שינויים, השפיע על חקיקה, עמדות מקבלי החלטות, טעמים תרבותיים, תודעה, מודעות, חקירות משטרה, מה-לא. לכן הוא נכלל ברשימה שכאן.

המלצה שלי לסדר: יש לכם עמדה או דעה – פרסמו אותה! רק ככה עושים שינוי!

http://2nd-ops.com/

אסכם רק שהאינטרנט הוא המציאות האמתית החדשה – שם נוצר השיח שהתקיים פעם בכיכר העיר. המהפכות האחרונות כבר הוכיחו את זה – מכיכר תחריר ועד לחשיפת זוועות המהפכה המתרחשת בסוריה ע"י גולשות וגולשים מן השורה. באינטרנט, כל אחד ואחת מכם יכולים להשפיע. שימו בצד את ה"אינטרנט-פוביה" ופחדי החשיפה  ותקפצו למים. נו, עוד לא פתחתם בלוג?

ספורט להמונים:

משחק ילדים, העיר צומת השרון, 9.2.12

שלוש פעמים בשבוע אני משכימה קום, ב- 4.45, ואחרי אספרסו מהיר יוצאת לפארק רעננה לעשות קצת ספורט. ממש כדברי השיר: אשמורת ראשונה פוגשת בשלישית / לקום מחר בבוקר / ולהתחיל מבראשית". מומלץ בחום. למעשה, אני וחברתי ריקי, שצועדת אתי – אנחנו בעצם החלום הרטוב של מחוללי מדיניות ה"ספורט להמונים": מתמידות, משתמשות נלהבות במתקני הספורט, שומרות על כושר. ההכרות שלנו עם פארק רעננה טובה. אפילו את השועלים שחיים בו, במציאות מקבילה לזו של בני האדם, כבר פגשנו. אנחנו אלו שמתריעות כששעון הלילה של הפארק מכבה את התאורה מוקדם מדי ומותיר אותנו ואת נבחרת ה"קבועים" לצעוד בחושך, כשיש פיצוץ בצינור ("תודה גב' בית הלחמי, בלי משוגעות כמוך שנמצאות שם כשההשקיה עובדת, היינו עולים על הפיצוץ רק בעוד שבוע"), או על מתקן ספורט וכושר שנפגע.

עוד פרט מעניין בתרבות הבוקר הזו, הוא האוכלוסייה: רובה ככולה מעל גיל 50. בלי פוזה, בלי בגדי ספורט עדכניים, סתם אנשים ששומרים על משמעת ספורט קבועה כדרך חיים. יש ביניהם כאלו, ששעת ההגעה שלנו היא שעת סיום סיבוב הבוקר שלהם. כמו שלערים עם חוף ים כמו הרצליה או נתניה יש את הקשישים והקשישות שיוצאים לרחצת בוקר, לנו יש צועדים ומתאמני הפארק. הם מגיעים מכל רחבי העיר, כי אין להם מתקנים קרוב לבית. כשהקמתי בזמנו ביחד עם דפנה מנגן וניסים עוזר את "פורום תושבי הגדה הדרומית", שקידם בהצלחה השקעת משאבים ברחובות הדרומיים לאחוזה ולהשוותם לאלו המושקעים בחינוך, סביבה, תחבורה, פנאי ומתקני תרבות וקהילה בצפון, מזרח ומערב העיר, עלתה בין השאר תאוריית הדרום הנחשל: ברוב רובו של העולם, הקדמה צועדת צפונה ומערבה. גם ההרכב הסוציו אקונומי של האוכלוסייה וגם ליחס שמקבל הדרום מהרשויות. גם ברעננה עיקר ההשקעה בספורט להמונים היא בפארק, בספורטק (הצפון מערבי) ובסביבתם.

במסגרת הפורום, קיימנו סיורים משותפים בגן אריגי והגינה בטשרניחובסקי, שהעלו ריק. בתחילת נובמבר 2011 פניתי שוב בנדון וקבלתי ממאיר ברנשטיין, מנהל המחלקה לספורט, תשובה: "אצא לראות במה מדובר – גודל הגן, בטיחות, מיקום למכשירים – אוכלוסיה באיזור ועוד. הנושא כמובן תקציבי סופו של דבר". ובכן, שלושה וחצי חודשים מאוחר יותר ועדיין אני מחכה לתגובתו לבקשתי להצטרף לסיור, או לתוצאות הסיור אם היה כזה. בשרירות לב ועוינות טיפוסית לממסדים מול האזרחית השרירית, תשובתו לא הופנתה אלי אלא לראש העיר (אני הייתי ב- CC, אוויר), ועל בקשתי להצטרף לסיור לא טרח לענות. אז דע לך, מר ברנשטיין: הטור הזה צועד במרץ בוקר בוקר במעקב צמוד אחר יישומה של מדיניות הספורט להמונים גם בדרומה של העיר. תכין תקציב.

הורים, השתגעתם?

השבת האביבית האחרונה הביאה אותי לצאת לפארק בעשר בבוקר. הפארק המה ממשפחות צעירות ופעוטות מתרוצצים, שהזכירו לי כמה מקסים לגדל תינוקות וילדים, ויחד עם זאת – כמה נפלאה ההרגשה שהגיע תורם של הורים אחרים לרוץ כפופים בשבילי הפארק המטופחים אחרי תינוק על בימבה. ענן העונג התפזר כשהגעתי למתחם מתקני הכושר: המתקנים, המסוכנים לפעוטות (גם על פי השלט מאיר העיניים שהוצב שם: "העלייה למתקנים מגיל 14 בלבד"), מלאים בבני שנתיים-שלש המטפסים ומתנדנדים על מכשיר הליכת הסקי, מרימים ומטיחים מוטות כושר כבדים, "צועדים" על הליכון מתיחה שנועד לאורך רגליים כפול מאורך גופם, וכל זה בניצוח ההורים ששמים קצוץ על שילוט האזהרה ומלמדים באותה הזדמנות את ילדיהם שיעור ב"אני ואפסי עוד". לא חדשים לי, ההורים הללו. אני צועדת אחריהם באחוזה ומרימה מהמדרכה שקית חטיף שהילד סיים וזרק, אני רואה אותם נותנים לילדיהם לרכוב בלי קסדה ("מה, הילד שלי חנון?"), מכניסים 4-5 ילדים לא קשורים למושב האחורי של האוטו, מבריזים מתורנותם בהורדת תלמידים ממכוניות בבוקר, או תוקפים את מי שמבקשים מהם להקדיש שעה לפעילות בית ספרית. ככל שיש לי טענות ללימודי האזרחות, אני חייבת להודות שגם לימודי אזרחות מצוינים לא יחליפו את הנזק המצטבר שגורמות ההתנהגויות הללו לתודעה האזרחית של דור ההמשך. למה אני אומרת את זה כאן ולא לאותו אבא בפארק שהבת שלו כמעט עפה באוויר בתנופת מתקן הספורט למבוגרים? כי זה רף האומץ שלי, אני פוחדת לחטוף מכות. או כדברי דב בייגל, מנכ"ל הפארק: "אין גבול גם לחוסר תשומת הלב של קהל האורחים וגם ליכולת שלנו להציב שמירה על כל מיתקן ומיתקן, במיתקן זה קיים שלט מאיר עיניים בעברית ובאנגלית המורה מה מותר ומה אסור כולל גילאים, מה שחשוב שמיתקן זה כמו כל המיתקנים יהיו ברי רישוי מטעם מכון התקנים ואכן זה קיים. להורים יש אחריות ישירה לשלום ילדיהם". העניין הוא שהיכן שאין היענות, צריכה להיות אכיפה: שלט ברור יותר שאומר במפורש מה אסור, שמוצב במרומות רבים יותר, ולצדו סנקציה: אין כמו פגיעה בכיס לעיצוב התנהגות הציבור.

אז עד שייחסכו ממני מראות הזוועה של תינוקות על סף פציעה ממתקנים למבוגרים, ועד שיוצבו סוף סוף מתקנים באזור הגדה הדרומית, שאוכל לצעוד אליהם ברגל מהבית – אמשיך לנסוע לפארק רק בחמש בבוקר. תצטרפו?

הערות לסדר

ביליתי השבוע יום שלם בכנסת ישראל וגיליתי שלא הכל שחור: יש ח"כים שעדיין חושבים דרך הלב ועל טובת הציבור האמיתי – לא רק מצביעי המרכז שלהם. תודה לח"כים זבולון אורלב, אורלי לוי, שלמה מולה וציפי חוטובלי, שסייעו ויסייעו לשבש את מזימת הזדון לביטולו של חוק חזקת הגיל הרך. חיפשתי את זאב ביילסקי, הנציג המקומי שלנו – הוא לא היה שם.

FacebookTwitterGoogle+Share

ללמוד על דרך השרלילה

HannaAmra

נעם אדרי, אמנית רב תחומית צעירה, ריגשה אותי היום עד דמעות כשהזמינה אותי לצפות בסקיצות של הלחנת השיר "חנה אומרת" ע"י יצחק קלפטר, שכתבה אחרי שיחה אתי. כבר כמה שנים אני מחפשת ביטוי ויזואלי למודל "האישה כמדינה" שפיתחתי לסדנאות אימון והעצמת נשים, וטוב שחיכיתי – לא יכולתי ליצור ייצוג רב חושי כזה לבדי בחיים! תודה לנעם.

לשאלתה האם חשבתי, כשביקרתי אותם בילדותה בלונדון, שנשב פעם יחד, כשתי נשים בוגרות, בדירת סטודנטים בת"א מול שיר שלה, שמדבר על מודל שלי ושקלפטר מלחין, עניתי בלי לחשוב פעמיים: כן. היה לה את זה כבר אז :)

זה רק הפרומו של הפרומו למופע מתהווה של נעם אדרי עם דן תורן, שמעורבים בעשייתו גם יוצרים נוספים כמו קלפטר האגדי ורועי צ'יקי ארד, ונוספים שהיא תפרט בהמשך.

אז…צפו פגיעה – כשנעם בשטח, התודעה הסמויה שלנו במתח!!

(שם הפוסט כשם הפאנץ'-ליין שמסיימת את השיר)

FacebookTwitterGoogle+Share

הוועדה לזכויות הילד, 7.2.2012

003

ב

השופטת סביונה רוטלוי, שכיהנה כיו"ר ועדה קודמת על זכויות הילד/ה במשפט, אתנו: כשופטת ניסיתי במשך שנים לשכנע גברים לקחת יותר אחריות על גידול הילדים ונתקלתי בקיר אטום. גברים לא רוצים את זה. כמו כן הזכות להורות פעילה נתפסה כזכות הורית ולא זכות הילד. מה עם הילד? שינוי החוק יצריך גם תוספת עשרות שופטים ומאות עובדים סוציאלים ואנשי מקצוע, כדאי שהאוצר ידע את זה. מה שמסוכן הוא שכבר עכשיו נוצר שינוי אווירה בבתי המשפט. חלוקה פיזית של חזקת הילד בין ימות השבוע אינה לטובת הילד. 

ח"כ מרינה סולודקין אתנו: ביטול חזקת הגיל הרך יביא למה? לתוספת מתווכים על טובת הילד? להעברת ילדים לידי המדינה?

ח"כ חוטובלי (אתנו) ל״ארגוני״ הגברים: בקשר להתאבדויות – הגישה לי כעת הממונה על המחקר בכנסת דוח שמראה שהנתונים שלכם מופרכים לגמרי. ח"כ אורלב, יו"ר הוועדה לזכויות הילד (אתנו): לא הייתי עושה מהפך של 180 מעלות, כל שינוי דראסטי הוא בעייתי. עדיין האמהות הן שמגדלות בעיקר את הילדים. אני חושב שצריך כמו שהציעה השופטת רוטלוי, לעשות תהליך. הכל מחשבה – אולי להוריד לגיל 4, וכם זה לא בבת אחת. צריך לקחת את ההבט המימוני בחשבון. לא מהפכים ולא שינויים קיצוניים. אולי להוריד שנה, אחרי שלוש שנים עוד שנה ואחר כך לעצור לחמישים שנה. שלושה גברים קבלו קריאות לסדר, אחד הוצא מהאולם

שניט מספר על הקריטריון המדעי שלו לקביעה שהחלטת הועדה מאוזנת: ״אם אלה לא מרוצים ואלה לא מרוצים, סימן שהחלטת הוועדה מאוזנת״. מה ששניט לא סיפר זה שהוא הגיע לוועדה עם החלטה סגורה מראש (כתובה במאמר שלו מ- 94), ובלבולי המח שלו על כך ש"שמע את כולם" הם שקר גס – אני הייתי שם, ביום היחידי בו נתן פתחון פה לארגוני הנשים אולם קטע והתנהל בגסות ועויינות ללא טיפה הקשבה לאורך הדיון, ואח"כ סרב לתת לנו את פרוטוקול הדיון.

ח"כ (לעת עתה) שמאלוב ברקוביץ': "מרגישה יום חג". התנבזה בגסות לאורך הדיון, לא פחות מהגברים. הזויה לגמרי: "נשים לא מבינות שילדים הם לא נכס מניב", "המון אנשים מאחורי", "את (לחוטובלי) היחידה שמדברת בוועדות שלך עכשיו תני לי לדבר", הקריאה מכתב מלודרמטי מילדה, ״אני חָבָה על בְּסִיִסי״ (במקום ,חווה על בשרי,), ,אני חוגגת את הרגע" (לכאורה משום שהתגבשה המלצת שניט), "טוב שיש כאן גבר" (לאורלב), "עומדים מאחורי גברים נורמטיבים" (האולם פרץ בצחוק).

ועדה מבוקשת (הכניסה לאולם נגב בכנסת, בו התקיים הדיון)

ארגוני הגברים תפסו מקומות לא להם סביב שולחן הוועדה וסרבו לפנות מקום שאמור היה להיות עבור עו"ד גלי עציון מנעמת, החתומה על דעת המיעוט בוועדת שניט, בסוף הצליחה גלי לדחוק כסא מתקפל ולשבת בצפיפות. דוגמא קטנה ומנומסת לאלימות החבורה הזו. מזכירת הוועדה בקשה מהם מס' פעמים לפנות חלק מהמושבים, הם סרבו, היא התקפלה. ככה זה עבד להם לא רע עד עכשיו, כל דאלים גבר.

פרופ' רות הלפרין קדרי. הסבירה בבהירות מדוע אין לבטל את חוק חזקת הגיל הרך. אשתדל להביא את דבריה בהמשך. אנקדוטה מדבריה: הנתונים המופרכים שהציגו הגברים בנושא ההתאבדויות נובעים מטעות מביכה בהבנת הנקרא, שכל ילד בכתה ה׳ לא היה עושה אותה – לקיחת שיעורים כמספרים מוחלטים.

ובונוס: תחקיר של ליאת שלזינגר במעריב, מוסף סוף שבוע 10.2.12, על אלימות ארגוני הגברים וכיצד הושפעה החלטת הוועדה מהלחצים האלימים שהופעלו ע"י האבות הללו על חברי הוועדה.

בסרטון – חלק מדברי ח"כ אורלי לוי אבקסיס (עד שהאייפון הודיע full memory)

הערה: אציין שאני אישית וכמה מחברותי חשופות לאלימות הזו כבר שנים, כולל כאן בבלוג בשבוע שעבר: התבטאויות קשות ואלימות, שקרים, איומים, השמצות, התחזות לאסתר הרצוג כדי להתנגח בי, קללות- ומה לא, כל זה לצד יבבות הצבוע על כך שמגבילים את חופש הביטוי (אופס, צ"ל חופש הביזוי) שלהם.
ובכן, בדומה לח"כ אורלי לוי אבקסיס המדהימה, גם אני לא נבהלת מכם. המגיבים היותר חלאתיים נחסמו. למרות הניק הבדוי, ה- IP שלהם השאיר סימון – זהות חלקם ידועה לי. השאר – עדיף שלא תכנסו לכאן בכלל, והיה עם נכנסתם – כדאי שתתנהגו כאן יפה, בנימוס.

הערה 2, 12.2.12: קבוצות הגברים שנכחו באולם הוועדה העלו ליוטיוב סרטונים בתקריב ועיוות של הדוברות/דוברים השונים נגד ביטול החוק, עם "סופרלטיבים", סרטונים ערוכים כך שנימתם מגמתית ומאיימת. השיטה שקופה עד גיחוך, כאישוש להנחת המוצא שאלימות ואיתגור גוקניטיבי – חברים. להלן.

FacebookTwitterGoogle+Share

התעמרות כלכלית בגרושות וילדים

009

הטור השבועי ב"העיר - צומת השרון", 3.2.2012

לפני שאני ממצמצת בתחילתו של כל חודש אל מול מסך חשבון הבנק שלי, ודוחקת להקפאה עמוקה כל בדל מחשבה על הוצאות אישיות, כבר נגרעים ממני אלפי שקלים על חינוך, השכלה, חוגים, בריאות, מלבוש. תוסיפו משכנתא, חשמל, מים, ארנונה, אוכל, אוטו, תקשורת – ותגיעו לכ- 14,000 ₪ הוצאות קבועות. אולי תאמרו, ובצדק, שלו הייתי עוברת לפריפריה – היה עולה לי פחות. אבל בפריפריה גם מרוויחים פחות, שלא לדבר על אפשרויות התעסוקה המוגבלות שם. אז היחס נשאר אותו היחס.

למה אני מכניסה אתכם לכיס הפרטי שלי? בגלל סיפור תקרת המזונות, ההתעמרות הכלכלית בנשים וילדים והכנס שנערך בנדון השבוע ברעננה.

חוק המזונות (הבטחת תשלום) נועד לסייע למי שבידיהם פסק דין לתשלום מזונות, ואינם מקבלים את התשלום מן החייב  (יש כמאה אלף אבות כאלו במדינת ישראל). המוסד לביטוח לאומי משלם לאם לכלכלת ילדיה תשלום חודשי, ואמור לגבות מן החייב. אשה זכאית להשלמה רק אם היא מרוויחה פחות מ- 6,040 ₪. מי שלא עובדת זכאית לתקרת ההשלמה, 1700 ₪ לילד. החל מתלוש שכר של 600 ₪ מתחיל הקיזוז. אחת הפעילות בארגון הכנס סיפרה לי, שמשכורתה 3000 ₪, והיא זכאית לכן להשלמה בגובה 1500 ₪ בלבד. כלומר – ה"עשירות" באימהות החד הוריות הללו, צריכות להחזיק בית ולגדל ילדים לתפארת מדינת ישראל (ההון האנושי שלנו), בפרוטות. תקרת ההשלמה מוגבלת לשני הילדים הראשונים. ילדת יותר? אכלת אותה, תסתדרי.

בשבוע שעבר התבשרנו, שמותר סוף סוף למקבלת השלמת מזונות לצאת מהארץ 4 פעמים בשנה. המדינה נקטה עד כה בשיטות חינוך קשוחות המיועדות לנשים גרושות בלבד, והענישה מיד את ילדיהן ברעב ושלילת מזון, חינוך או מדור בשל ההשתוללות הראוותנית של אמם הסוררת (סופ"ש באנטליה? השוט הכלכלי יורד עלייך לאלתר). האח הגדול יושב בשערי המדינה וסופר: מי יצאה, כמה פעמים, ואיך לא נזיז את הגבינה המגדרית ונשאיר את האימהות עניות, שורדות, עסוקות מכדי להתחרות על מקום טוב יותר בצמרת החברתית-כלכלית. לא בכדי רוב העניים במדינת ישראל הן נשים גרושות וילדיהן. למדינה זה נח, להגמוניה הגברית זה נח.

אם נדמה לכם שזה לא קורה ברעננה – תחשבו שוב. ברעננה יש 1560 תיקי רווחה של מפרנסות יחידות, מתוכן רק כ- 125 זכאיות להשלמה.

הכנס העירוני בשבוע שעבר היה חלק מקמפיין ארצי נודד, הקורא לשינוי חוק המזונות (הצעת חוק שחתומים עליה 45 ח"כים). השתתפו בו ראש העיר, קבוצת "הכוח להשפיע-נשים עושות שינוי" הכולל נשים מפרנסות יחידות מרעננה וערים נוספות, עמותת "ידיד", ח"כ עמיר פרץ ונציגות מארגוני הנשים.

הרציונל, כפי שביטא אותו ראש העיר:

"אני חושב שתפקידנו כחברה לאפשר לאימהות הללו להיות בעלות הכנסה גבוהה דיה ולא לאפשר לגרושים שלהן לברוח מאחריות הורית. זהו ההבדל בין מדינת רווחה כפי שהמדינה צריכה להיות, לתפיסתי, ובין מדינת סעד כפי שחוקי המדינה מובילים אליה".

בין הנוכחים באולם היו נציגים של קבוצות גברים, המעדיפות (מניסיוני האישי מולם) להקדיש את עתותיהם לטרפוד אלים של כנסים העוסקים בזכויות האדם הבסיסיות של נשים מוחלשות וילדיהן. הם היו שם כי כנסת ישראל אמורה להכריע בחודשים הקרובים בשלושה נושאים חשובים: חוק חזקת הגיל הרך, מסקנות ועדת שיפמן וחוק תקרת המזונות. החלום הרטוב של החבר'ה האלה הוא לכאורה ניצחון בשלושת החזיתות: ביטול חוק חזקת הגיל הרך, ביטול המזונות בתואנת "משמורת משותפת" והפיכת העיסוק בתקרות ההשלמה למיותר. המשמעות עבור נשים מוחלשות וילדיהן היא העברה יקרה של הסדרי המשמורת כולם לבתי המשפט ולמומחים, קביעת משמורת משותפת כברירת מחדל בהסכמי גירושין, ביטול המזונות בהתאמה ומניעת חוקים ונהלים המאפשרים למערכת לזהות ולטפל במקרים בהם לא מתקיימת המשמורת המשותפת (על פי נתונים מהעולם, כ- 85% מהמקרים!). בהיעדר מזונות – נחרץ דינם של האם וילדיה לעוני מחפיר. הספין שעושים עליכם בתקשורת, נעשה בעזרת מראית העין של שוויון הורי, תוך התעלמות נטולת תום לב מפערי שכר של 35%, תקרת זכוכית מוצקה בשוק התעסוקה, רוב נשי במקצועות השירותים בהם נשים מרוויחות פחות מ- 5000 ₪ ואפלייה בכל תחומי החיים, כלומר – היעדר שוויון תשתיתי שיביא להחרפת הפערים ולנזק בלתי הפיך לילדים: הילדים של כולנו, העתיד של מדינת ישראל.

הדירוג של מדינת ישראל במדדים הבינלאומיים של חינוך, השכלה ותעסוקה, נמוך במידה שגורמת לכולנו לצקצק בלשוננו. תחשבו מה יקרה כאן בעוד עשור או שניים, כשמיליון ילדים שהמדינה הזיקה להם בחקיקות הללו ובגישה המתעמרת שתוארה כאן, יצאו אל עולם המבוגרים. מתוכם, כ- 5% מילדי רעננה.

 –

הערות לסדר

  • אם תהיתם האם עדיין שולח אלי התיכון החילוני את פרשנויותיו לפרשת השבוע – התשובה היא כן.
  • זוכרים את החוק האוסר על שימוש במפוחים? עשו טובה, ותזכירו אותו לעיריית רעננה ולגננים הפרטיים שלכם.

 –

יתכן ויהיו הבדלי עריכה קלים בין הבלוג למאמר המודפס, משיקולי עריכה של העיתון

בילי מוסקונה לרמן באותו עניין 

הפוסט שלי עלה גם באתר עמותת ידיד 

וגם: מתי שמואלוף נגד ביטול חוק חזקת הגיל הרך

FacebookTwitterGoogle+Share