תקשורת, אימון והדרכה

דיסוננס קוגניטיבי1 – סוג של ניגוד

הטור השבועי, העיר צומת השרון, 29.5.2014 (כאן)

הטור יעסוק היום בדיסוננס קוגניטיבי.

מויקיפדיה: תאוריית הדיסוננס הקוגניטיבי, שנהגתה על ידי לאון פסטינגר בשנות החמישים, טוענת כי שמירת העקביות היא מניע מרכזי לאדם. אדם המאמין בעמדה מסוימת אך פועל בצורה המנוגדת לעמדה זו, יחוש תחושה בלתי נעימה של דיסוננס, מעין היעדר הרמוניה. תחושה זו תדרבן אותו לשנות את פועלו, או להתחיל להאמין בעמדה חדשה, כדי להקטין את הדיסוננס (הקונפליקט) בין העמדה להתנהגות. לחלופין, ידורבן האדם להתאים את התנהגותו לעמדה בה הוא מחזיק. לדוגמה,  חייל הנשלח למשימה שאינו מאמין בה יגבש מחדש את עמדתו, כך שהמשימה תיראה לו הכרחית וצודקת; או שיתחמק מהמשימה (או אפילו יחבל בה) על מנת להתאים את התנהגותו לעמדתו". זה די מסביר, מדוע יש נטייה גוברת לעמדות פוליטיות ימניות בתקופת השרות הצבאי, אבל עזבו, זה כבר לטור אחר.

המונח "דיסוננס קוגניטיבי" משמש לנו, בשיח העממי וברשתות החברתיות, כמטאפורה למצבים רבים שאינם תואמים במדויק את הגדרתו. למעשה, כל מה שיש בו משמעויות מנוגדות, דיסוננס, נכנס לסל, למרות שלא תמיד ניכרת שאיפה להקטנת הדיסוננס. כמי שמאמינה באמונה שלמה בכך ש"שפה מעצבת תודעה", אותה תודעה שמנסחת לנו את המחשבות, בעזרתן אנו מעצבות ומעצבים את המציאות, ואף מבססת על התפיסה הזו את כל עבודתה האסטרטגית, תקשורתית וכמאמנת, אני י-ש-ר הולכת למילון: דיס=חוסר, סונוס=קול. הקוגניציה היא ההכרה, מה שאנחנו יודעות ויודעים, שאינו נעלם מעינינו. מי שחיים וחיות בדיסוננס, כלומר יושבים על הגדר, לא בוחרים/ות צד, לא משלימים/ות עם ניגודים שאינם פתירים, מטאפורית – ולרוב גם במרחב הציבורי – אין להם/ן קול.

אני לא עוסקת בפסיכולוגיה, ולכן הדיוק האקדמי פחות מעניין אותי. כאנקדוטה: מי שעברו, למשל, מתחת לבאנר שהתנפנף השבוע ברחוב אחוזה ברעננה, יכלו לחוש את הדיסוננס הקוגניטיבי שיוצריו שורים בו: "מסיבה עברית עם להקת RockVille". אז עברית, או RockVille?

מקומות בהם קיים הדיסוננס הקוגניטיבי באופן חריף ובעייתי יותר, הם בקצוות המרחבים האידיאולוגים השונים. למשל: טבעונות, פמיניזם, דת. רק השבוע נתקלתי בכרזה בה מצולמת אשה ערומה, בתנוחה משפילה במיוחד, ומעליה הכיתוב: "בשר זה רצח". לאותם אקטיביסטים שכבוד בעלי החיים נר לרגליהם (ואין לי מילה רעה לומר על כך), אין שום בעיה לעשות שימוש אכזרי בנשים כאובייקטים, תוך השפלתן הפומבית כדי להעביר את המסר ההומניסטי שלהם לגבי חיות. איך הם מסדרים לעצמם את התודעה? שאלתי, וענה אחד המגיבים, אקטיביסט טבעוני נלהב בשם יהודה: "הבעיה היחידה היא שהאשה כאן מושכת. אילו היא הייתה נראית יותר כמו פרה, כלומר שמנה ורופסת ולא סקסית ולא עושה חשק לכלום, המסר של היותה ליטרת בשר, לא היה עובר טוב יותר והיה מעורר גועל. כאן הוא מעורר גם דברים אחרים, ויוצר אפקט חיובי במקום שלילי טהור". מה שמעניין הוא, לא רק הגברים השותפים לקמפיין כזה, אלא הנשים. רובן מגדירות את עצמן פמיניסטיות, ומסדרות לעצמן את התודעה הכוזבת, המשקיטה את הדיסוננס הקוגניטיבי, בכך שפמיניסטיות שאוכלות בשר הן לא באמת פמיניסטיות, כי תעשיית הבשר מפרידה נקבות מגוריהן ועניינה אינוס בע"ח לכל מה שלא היו עושים מעצמם/ן. ומאחר וכדי להגיע לקצה אידיאולוגי פונדמנטליסטי כזה, נדרשת מאדם/חוה היכולת לחוש "אני מול העולם", הרי שכל מי שאוכל/ת בשר, רחמנה ליצלן, מוגדר/ת כ"האויב". כל הכלים כשרים למלחמה בשכאלו, גם הקרבה עצמית או הקרבת נשים או איחולי אונס או מופעי זוועה של חיות מתות ודם. אלו שנאבקים ונאבקות נגד התייחסות לחיות או לנשים כאל אובייקט, עושים זאת ע"י אובייקטיביזציה פרועה של נשים ואנשים – כל מי שלא חושב/ת כמוהם. אבל הדיסוננס רגוע.

קצרה היריעה למנות את כל הדוגמאות. פרקטיקות של שנאת גברים כמענה לשנאת נשים, פרקטיקות של דיכוי נשים בהלכות דתיות מיזוגניות (מיזוגניה=שנאת נשים) ואלימות, בעזרת ז'רגון של "כבודה של בת מלך פנימה" או האשה כ"עיקר הבית", וחבורות הבריונים שמשליכים אבנים במחאה על השלכת אבנים. הסיבות לדיסוננסים הקוגניטיביים מצויות על הציר שבין חוסר אכפתיות או מחשבה, לבין כפייתיות או זדון. כתב לי בזמנו אנרכיסט כלשהו, בתגובה להצדקה "למען המטרה הנעלה" של הטרדות מיניות (כיבוש פיזי אלים של נשים) בהפגנות לשחרור מהכיבוש (הפיזי האלים של הפלשתינאים), שאותה קבוצה אנרכיסטית נתנה לו בית לאחר שגדל כילד בודד ונטוש כל חייו.

בסוף, בשורה התחתונה, יש בני אדם ובנות חווה, עם פתולוגיות אנושיות. והכל מתחיל מבית.

FacebookTwitterGoogle+Share

טראקבקים/פינגבקים

  1. דיסוננס קוגנטיבי2 | האישי הוא הפוליטי

הוספת תגובה