תקשורת, אימון והדרכה

דיסוננס קוגנטיבי2

אתמול נמחק לינק חשוב שהצבתי בקבוצה פמיניסטית בפייסבוק, משום שעבר על כללי הקבוצה: לא רשמתי את המילים "אזהרת טריגר", בצרוף נושא האזהרה (אונס, אלימות וכולי).

לא הוטרדתי במיוחד מעצם המחיקה, כמו מהתופעה המגונה הזו, עליה אני מתריעה רבות לאחרונה, של הפיכת השדה הפמיניסטי לכת עם שפה פנימית, המשמשת בעיקר להשאיר בחוץ את מי שלא בקיאים/ות בה או מוכנים/ות לסגל לעצמם/ן אותה, ומינימום (אם בכלל) דיאלוג עם מתנגדים מהעולם החיצון, כפי שבאה לידי ביטוי מעצם המצאת המונח "אזהרת טריגר" ומונחים נוספים. הפוסט עצמו, שנכתב בבלוג הפוליטי-חברתי שלי באתר במחשבה שנייה, זכה גם בלי אותה קבוצה איזוטרית, לכ- 600 שיתופים בזכות חשיבות התוכן וללא קשר למבניות השיח.

המונח "אזהרת טריגר", פועל למעשה כשפת שיח פנימית שבאה לעקר מהשיח התרשמויות אינדבידואליות, ע"י הבנה מראש של ההשפעה, שמצופה מהטקסט להשפיע על הקוראת. מדובר בפיקוח, בהעתקת יחסי הכח ההגמונים נגדם הוקמה הקבוצה, אל תוך הקבוצה. לא משנה התוכן, משנים מספר דברים מבניים:
1. איך הוא ערוך
2. האם קיים בו הז'רגון הפנימי שמעצב את תודעת הקבוצה
3. האם הכותב/ת מוכנ/ה לקבל עליו/ה את כללי ההגשה שמכתיבה הקבוצה

למי שעובר/ת על אחד הכללים, צפויה ענישה מיידית. במקרה זה, מחיקה, וגינוי הסירוב להתיישר על פי הכללים, כ"אלימות", "עוינות" ושאר תופינים שאף אחד או אחת לא אוהבים/ות שמייחסים להם/ן. כלומר, דה לגיטימציה ושיוך הסרבנ/ית לתכונות המאפיינות את ה"אוייב". ממש כמו בחיים האמתיים: ההבדל בין אשה שמגונה על רקע סירובה להתיישר לז'רגון הכבוד והמאפיינים מבניים של המדונה או הזונה, לבין האשה שמגונה על רקע סירובה להתיישר לז'רגון הכבוד והמאפיינים של קבוצה המגדירה את עצמה כממגדירת השיח המכבד, מתכתב עם הטור שפרסמתי בשבוע שעבר במקומון "העיר צומת השרון", על הדיסוננס הקוגניטיבי. קבוצות שעושות את מה שהן קמו על מנת לגנות ולהוקיע.

שוחחתי על כך היום עם חברה, שהזכירה לי בהקשר זה את "סדר השיח" של פוקו, על הדרכים בהן ייצור השיח עובר פיקוח, והדרך בה השיח מופץ לחברה כולה. על פי פוקו, הכח מתבסס על היכולת לנהל ולמיין את הידע, להגדיר מה, איך, למי ועל ידי מי הוא יופץ. פוקו איתר שלוש הדרות חיצוניות וארבע פנימיות, לפיהן מוסדר כל שיח בחברה. הראשונה מבין שלוש ההדרות בשיח, היא הרלוונטית לענייננו:  האיסור (טאבו). על מה מותר לדבר (ועל מה אסור), למי מותר לדבר (ולמי אסור), היכן וכיצד יש לדבר. אין ספק שכך מנוהל הידע באותה קבוצה ודומותיה, ואין ספק שבמקרה דנן עברתי על שלושת כללי ניהול הטאבו, כפי שאשה עוברת על שלושתן, לדוגמא, כשהיא באה לדבר על זכויות האדם שלה כאשה, להבדיל, בחברה הדתית-אורתודוקסית (על כך מושתת שם האיסור לנשים לקרוא בתורה – התורה היא ה"מה", האשה היא ה"מי", ארון הקודש הוא ה"היכן"), או למצב את עצמה בשדה התקשורתי (ה"מה" הוא עולמות תוכן אליהם מוסללות נשים בתקשורת, ה"מי" הן הנשים לכאן והגברים לשם – לשיח המשמעותי יותר לניהול הסדר הכלכלי-בטחוני למשל, ה"היכן" הוא מיצוב בהיררכיית התפקידים בתקשורת).

מה שהתנועה הפמיניסטית לא יצרה עדיין, הוא תבנית חלופית להגמוניה. עד שתהיה כזו, כשקבוצה מודרת תופסת את עצמה כהגמוניה – היא מאמצת בדיוק את דפוסי ההדרה מהשיח של ההגמוניה הפטריארכלית, ובאופן אירוני – מנציחה בכך את הפטריארכליה. 

 

FacebookTwitterGoogle+Share

תגובה אחת על ”דיסוננס קוגנטיבי2“

  1. מאת צביה וולף:

    קראתי את התגובות לפוסט שפורסם בפייס בוק
    , מאמר מעניין, וחשתי אי נוחות רבה על ההתעקשות לשמירת "כללי השיח" הפמניסטי .
    יתר על כן, בעיניי, מחיקת הפוסט הוא לא פחות מאשר אקט אלים וחבל שהקבוצה בחרה לעשות זאת.

הוספת תגובה