תקשורת, אימון והדרכה

טורים טורים

הבעה בכתב, העיר צומת השרון, 16.2.12

זה לא מה שזה נשמע, זה שני הטורים האחרונים שלי בהעיר צומת השרון. השני (שמוצג ראשון) הוקדש להמלצות אינטרנט. הראשון (שמוצג שני) – לספורט להמונים. להלן צילום הטורים והטקסט המלא של כל טור לפני עריכה;

הבעה בכתב, העיר צומת השרון, 16.2.12

יזמות סייבר אקטיביסטית

אחת ממטרותיו של מקומון היא קיום עיתונאי באמצעות מעורבות בחיי המקום, וחיים קהילתיים טובים מתאפשרים במקום בו מתקיימים גם חיים כלכליים טובים של צריכה מקומית, שהגיליון הנוכחי עוסק בה. רק שמיקוד בעסקים כלכליים בלבד – אינו מספיק: לא ניתן להתפרנס ברווחה במקום שאין בו שאר רוח, מהסוג שרק השקעה בקהילה יכולה לייצר. זה התפקיד שלי כאן, בגיליון.

מטבע היותי סייבר-אקטיביסטית, אתמקד ביזמויות חברתיות ללא כוונת רווח באינטרנט;

1

ביוקאסט – פודקאסט על בני אדם ששינו משהו בעולם

ביוקאסט הינה יוזמה של ארבעה צעירים, צעירה אחת (כולם אקדמאים משלל מקצועות) ושתי בנותיה (7,8). החבורה המצוינת הזו מעלה פודקאסטים (תכנית רדיו המשודרת באינטרנט וניתנת להאזנה ולהורדה), שכל אחד מהם הינו פרק על הביוגרפיה של גבר או אישה ששינו משהו בעולם. למה? כי זה התחביב שלהם והם מאמינים בידע ומודלים אנושיים כהשראה לצמיחה אישית וחברתית: "מה נראה לנו ראוי? בעיקרון כל דבר. במהלך הפרק נסקור נקודות ציון חשובות בחייה של הדמות, רקע כללי והסברים. אם האדם פעל ברקע היסטורי או חברתי רלוונטי ננסה להסביר מעט על הרקע".

יזמי ביוקאסט מדגימים חשיבה חברתית מחוץ לקופסא: ניתן לתרום תרומה חשובה לחברה גם בנושאים שסתם מעניינים אותנו, לא חייבים לארוז חבילות לנזקקים כדי להוכיח מעורבות חברתית!

המלצה שלי לסדר: יותר קריינות נשית, שבולטת (ולא לטובה) בהעדרה.

http://www.biocast.co.il/

http://www.facebook.com/BioCast

2

"האחות הגדולה" ו"תא וידוי"

מדובר בשני מיזמי אינטרנט שמהפכנותם מתחילה בכך ששניהם נוצרו ע"י גברים צעירים ומודעים שאכפת להם, ושניהם מכוונים ליצירת עולם שוויוני ופמיניסטי יותר לכולנו. הרציונל להקמת "האחות הגדולה" היה ריכוז אינדקס פרסומים אינטרנטיים המכיל את מה שמפורסם ברשת בנושא זכויות אדם של נשים. המיזם פועל רק חודשים ספורים וכבר יצר שינוי מעצם החשיפה לכך שיש ה-מ-ו-ן כתיבה בנושא. יצירת מאסה היא צעד בדרך לשינוי. "תא וידוי" עוסק לעומת זאת בגברים בלבד – שמפרסמים בעילום שם וידויים על הטרדות מיניות ויחס לא ראוי שהפעילו כלפי נשים. גברים שוברים את קשר השתיקה ומודים: רובנו עושים את זה, רובנו פועלים על פי הקוד החברתי בו החפצת נשים והטרדתם הם מעשים "נורמטיבים", ולא עוד! מהגבר ששרק בהיותו חייל לחיילת ועד לגבר שלא שאל את זוגתו לסקס האם היא באמת מעוניינת – האתר מדגים שניתן לפתח מודעות גברית להיותן של נשים בנות אדם, ולעולם לא מאוחר מדי!

המלצה שלי לסדר: תתחילו לשווק את עצמכם, אני וחלק מהקוראים כאן – נעזור!

http://tavidui.co.il/, http://the-big-sister.com/

3

במחשבה שנייה

גילוי נאות: אתר הבלוגים "במחשבה שנייה" הוא מיזם שהקמתי ביחד עם שותפה – אסתי סגל, שעורכת אותו היום בפועל, לאחר שמצאנו את עצמינו בלי "בית" וירטואלי. רציונל ההקמה שלנו כשתי נשים פוליטיות ואקטיביסטיות, היה פשוט: להשפיע! ללא כל רקע בהקמת אתרים, התלבשנו על העניין הזה ועם קצת סיוע סיוע טכני בתשלום צנוע, הקמנו אתר שמהווה היום – שנה וחצי אחרי – מעצב דעת קהל מהבולטים בבלוגוספירה. מה שאני רוצה לומר הוא, שכדי להשפיע צריך להביע דעה, ליצור פלטפורמה עליה היא מתפרסמת, ולהשקיע זמן ומאמץ. וזה שווה את זה! במחשבה שנייה כבר יצר שינויים, השפיע על חקיקה, עמדות מקבלי החלטות, טעמים תרבותיים, תודעה, מודעות, חקירות משטרה, מה-לא. לכן הוא נכלל ברשימה שכאן.

המלצה שלי לסדר: יש לכם עמדה או דעה – פרסמו אותה! רק ככה עושים שינוי!

http://2nd-ops.com/

אסכם רק שהאינטרנט הוא המציאות האמתית החדשה – שם נוצר השיח שהתקיים פעם בכיכר העיר. המהפכות האחרונות כבר הוכיחו את זה – מכיכר תחריר ועד לחשיפת זוועות המהפכה המתרחשת בסוריה ע"י גולשות וגולשים מן השורה. באינטרנט, כל אחד ואחת מכם יכולים להשפיע. שימו בצד את ה"אינטרנט-פוביה" ופחדי החשיפה  ותקפצו למים. נו, עוד לא פתחתם בלוג?

ספורט להמונים:

משחק ילדים, העיר צומת השרון, 9.2.12

שלוש פעמים בשבוע אני משכימה קום, ב- 4.45, ואחרי אספרסו מהיר יוצאת לפארק רעננה לעשות קצת ספורט. ממש כדברי השיר: אשמורת ראשונה פוגשת בשלישית / לקום מחר בבוקר / ולהתחיל מבראשית". מומלץ בחום. למעשה, אני וחברתי ריקי, שצועדת אתי – אנחנו בעצם החלום הרטוב של מחוללי מדיניות ה"ספורט להמונים": מתמידות, משתמשות נלהבות במתקני הספורט, שומרות על כושר. ההכרות שלנו עם פארק רעננה טובה. אפילו את השועלים שחיים בו, במציאות מקבילה לזו של בני האדם, כבר פגשנו. אנחנו אלו שמתריעות כששעון הלילה של הפארק מכבה את התאורה מוקדם מדי ומותיר אותנו ואת נבחרת ה"קבועים" לצעוד בחושך, כשיש פיצוץ בצינור ("תודה גב' בית הלחמי, בלי משוגעות כמוך שנמצאות שם כשההשקיה עובדת, היינו עולים על הפיצוץ רק בעוד שבוע"), או על מתקן ספורט וכושר שנפגע.

עוד פרט מעניין בתרבות הבוקר הזו, הוא האוכלוסייה: רובה ככולה מעל גיל 50. בלי פוזה, בלי בגדי ספורט עדכניים, סתם אנשים ששומרים על משמעת ספורט קבועה כדרך חיים. יש ביניהם כאלו, ששעת ההגעה שלנו היא שעת סיום סיבוב הבוקר שלהם. כמו שלערים עם חוף ים כמו הרצליה או נתניה יש את הקשישים והקשישות שיוצאים לרחצת בוקר, לנו יש צועדים ומתאמני הפארק. הם מגיעים מכל רחבי העיר, כי אין להם מתקנים קרוב לבית. כשהקמתי בזמנו ביחד עם דפנה מנגן וניסים עוזר את "פורום תושבי הגדה הדרומית", שקידם בהצלחה השקעת משאבים ברחובות הדרומיים לאחוזה ולהשוותם לאלו המושקעים בחינוך, סביבה, תחבורה, פנאי ומתקני תרבות וקהילה בצפון, מזרח ומערב העיר, עלתה בין השאר תאוריית הדרום הנחשל: ברוב רובו של העולם, הקדמה צועדת צפונה ומערבה. גם ההרכב הסוציו אקונומי של האוכלוסייה וגם ליחס שמקבל הדרום מהרשויות. גם ברעננה עיקר ההשקעה בספורט להמונים היא בפארק, בספורטק (הצפון מערבי) ובסביבתם.

במסגרת הפורום, קיימנו סיורים משותפים בגן אריגי והגינה בטשרניחובסקי, שהעלו ריק. בתחילת נובמבר 2011 פניתי שוב בנדון וקבלתי ממאיר ברנשטיין, מנהל המחלקה לספורט, תשובה: "אצא לראות במה מדובר – גודל הגן, בטיחות, מיקום למכשירים – אוכלוסיה באיזור ועוד. הנושא כמובן תקציבי סופו של דבר". ובכן, שלושה וחצי חודשים מאוחר יותר ועדיין אני מחכה לתגובתו לבקשתי להצטרף לסיור, או לתוצאות הסיור אם היה כזה. בשרירות לב ועוינות טיפוסית לממסדים מול האזרחית השרירית, תשובתו לא הופנתה אלי אלא לראש העיר (אני הייתי ב- CC, אוויר), ועל בקשתי להצטרף לסיור לא טרח לענות. אז דע לך, מר ברנשטיין: הטור הזה צועד במרץ בוקר בוקר במעקב צמוד אחר יישומה של מדיניות הספורט להמונים גם בדרומה של העיר. תכין תקציב.

הורים, השתגעתם?

השבת האביבית האחרונה הביאה אותי לצאת לפארק בעשר בבוקר. הפארק המה ממשפחות צעירות ופעוטות מתרוצצים, שהזכירו לי כמה מקסים לגדל תינוקות וילדים, ויחד עם זאת – כמה נפלאה ההרגשה שהגיע תורם של הורים אחרים לרוץ כפופים בשבילי הפארק המטופחים אחרי תינוק על בימבה. ענן העונג התפזר כשהגעתי למתחם מתקני הכושר: המתקנים, המסוכנים לפעוטות (גם על פי השלט מאיר העיניים שהוצב שם: "העלייה למתקנים מגיל 14 בלבד"), מלאים בבני שנתיים-שלש המטפסים ומתנדנדים על מכשיר הליכת הסקי, מרימים ומטיחים מוטות כושר כבדים, "צועדים" על הליכון מתיחה שנועד לאורך רגליים כפול מאורך גופם, וכל זה בניצוח ההורים ששמים קצוץ על שילוט האזהרה ומלמדים באותה הזדמנות את ילדיהם שיעור ב"אני ואפסי עוד". לא חדשים לי, ההורים הללו. אני צועדת אחריהם באחוזה ומרימה מהמדרכה שקית חטיף שהילד סיים וזרק, אני רואה אותם נותנים לילדיהם לרכוב בלי קסדה ("מה, הילד שלי חנון?"), מכניסים 4-5 ילדים לא קשורים למושב האחורי של האוטו, מבריזים מתורנותם בהורדת תלמידים ממכוניות בבוקר, או תוקפים את מי שמבקשים מהם להקדיש שעה לפעילות בית ספרית. ככל שיש לי טענות ללימודי האזרחות, אני חייבת להודות שגם לימודי אזרחות מצוינים לא יחליפו את הנזק המצטבר שגורמות ההתנהגויות הללו לתודעה האזרחית של דור ההמשך. למה אני אומרת את זה כאן ולא לאותו אבא בפארק שהבת שלו כמעט עפה באוויר בתנופת מתקן הספורט למבוגרים? כי זה רף האומץ שלי, אני פוחדת לחטוף מכות. או כדברי דב בייגל, מנכ"ל הפארק: "אין גבול גם לחוסר תשומת הלב של קהל האורחים וגם ליכולת שלנו להציב שמירה על כל מיתקן ומיתקן, במיתקן זה קיים שלט מאיר עיניים בעברית ובאנגלית המורה מה מותר ומה אסור כולל גילאים, מה שחשוב שמיתקן זה כמו כל המיתקנים יהיו ברי רישוי מטעם מכון התקנים ואכן זה קיים. להורים יש אחריות ישירה לשלום ילדיהם". העניין הוא שהיכן שאין היענות, צריכה להיות אכיפה: שלט ברור יותר שאומר במפורש מה אסור, שמוצב במרומות רבים יותר, ולצדו סנקציה: אין כמו פגיעה בכיס לעיצוב התנהגות הציבור.

אז עד שייחסכו ממני מראות הזוועה של תינוקות על סף פציעה ממתקנים למבוגרים, ועד שיוצבו סוף סוף מתקנים באזור הגדה הדרומית, שאוכל לצעוד אליהם ברגל מהבית – אמשיך לנסוע לפארק רק בחמש בבוקר. תצטרפו?

הערות לסדר

ביליתי השבוע יום שלם בכנסת ישראל וגיליתי שלא הכל שחור: יש ח"כים שעדיין חושבים דרך הלב ועל טובת הציבור האמיתי – לא רק מצביעי המרכז שלהם. תודה לח"כים זבולון אורלב, אורלי לוי, שלמה מולה וציפי חוטובלי, שסייעו ויסייעו לשבש את מזימת הזדון לביטולו של חוק חזקת הגיל הרך. חיפשתי את זאב ביילסקי, הנציג המקומי שלנו – הוא לא היה שם.

FacebookTwitterGoogle+Share

ללמוד על דרך השרלילה

HannaAmra

נעם אדרי, אמנית רב תחומית צעירה, ריגשה אותי היום עד דמעות כשהזמינה אותי לצפות בסקיצות של הלחנת השיר "חנה אומרת" ע"י יצחק קלפטר, שכתבה אחרי שיחה אתי. כבר כמה שנים אני מחפשת ביטוי ויזואלי למודל "האישה כמדינה" שפיתחתי לסדנאות אימון והעצמת נשים, וטוב שחיכיתי – לא יכולתי ליצור ייצוג רב חושי כזה לבדי בחיים! תודה לנעם.

לשאלתה האם חשבתי, כשביקרתי אותם בילדותה בלונדון, שנשב פעם יחד, כשתי נשים בוגרות, בדירת סטודנטים בת"א מול שיר שלה, שמדבר על מודל שלי ושקלפטר מלחין, עניתי בלי לחשוב פעמיים: כן. היה לה את זה כבר אז :)

זה רק הפרומו של הפרומו למופע מתהווה של נעם אדרי עם דן תורן, שמעורבים בעשייתו גם יוצרים נוספים כמו קלפטר האגדי ורועי צ'יקי ארד, ונוספים שהיא תפרט בהמשך.

אז…צפו פגיעה – כשנעם בשטח, התודעה הסמויה שלנו במתח!!

(שם הפוסט כשם הפאנץ'-ליין שמסיימת את השיר)

FacebookTwitterGoogle+Share

הוועדה לזכויות הילד, 7.2.2012

003

ב

השופטת סביונה רוטלוי, שכיהנה כיו"ר ועדה קודמת על זכויות הילד/ה במשפט, אתנו: כשופטת ניסיתי במשך שנים לשכנע גברים לקחת יותר אחריות על גידול הילדים ונתקלתי בקיר אטום. גברים לא רוצים את זה. כמו כן הזכות להורות פעילה נתפסה כזכות הורית ולא זכות הילד. מה עם הילד? שינוי החוק יצריך גם תוספת עשרות שופטים ומאות עובדים סוציאלים ואנשי מקצוע, כדאי שהאוצר ידע את זה. מה שמסוכן הוא שכבר עכשיו נוצר שינוי אווירה בבתי המשפט. חלוקה פיזית של חזקת הילד בין ימות השבוע אינה לטובת הילד. 

ח"כ מרינה סולודקין אתנו: ביטול חזקת הגיל הרך יביא למה? לתוספת מתווכים על טובת הילד? להעברת ילדים לידי המדינה?

ח"כ חוטובלי (אתנו) ל״ארגוני״ הגברים: בקשר להתאבדויות – הגישה לי כעת הממונה על המחקר בכנסת דוח שמראה שהנתונים שלכם מופרכים לגמרי. ח"כ אורלב, יו"ר הוועדה לזכויות הילד (אתנו): לא הייתי עושה מהפך של 180 מעלות, כל שינוי דראסטי הוא בעייתי. עדיין האמהות הן שמגדלות בעיקר את הילדים. אני חושב שצריך כמו שהציעה השופטת רוטלוי, לעשות תהליך. הכל מחשבה – אולי להוריד לגיל 4, וכם זה לא בבת אחת. צריך לקחת את ההבט המימוני בחשבון. לא מהפכים ולא שינויים קיצוניים. אולי להוריד שנה, אחרי שלוש שנים עוד שנה ואחר כך לעצור לחמישים שנה. שלושה גברים קבלו קריאות לסדר, אחד הוצא מהאולם

שניט מספר על הקריטריון המדעי שלו לקביעה שהחלטת הועדה מאוזנת: ״אם אלה לא מרוצים ואלה לא מרוצים, סימן שהחלטת הוועדה מאוזנת״. מה ששניט לא סיפר זה שהוא הגיע לוועדה עם החלטה סגורה מראש (כתובה במאמר שלו מ- 94), ובלבולי המח שלו על כך ש"שמע את כולם" הם שקר גס – אני הייתי שם, ביום היחידי בו נתן פתחון פה לארגוני הנשים אולם קטע והתנהל בגסות ועויינות ללא טיפה הקשבה לאורך הדיון, ואח"כ סרב לתת לנו את פרוטוקול הדיון.

ח"כ (לעת עתה) שמאלוב ברקוביץ': "מרגישה יום חג". התנבזה בגסות לאורך הדיון, לא פחות מהגברים. הזויה לגמרי: "נשים לא מבינות שילדים הם לא נכס מניב", "המון אנשים מאחורי", "את (לחוטובלי) היחידה שמדברת בוועדות שלך עכשיו תני לי לדבר", הקריאה מכתב מלודרמטי מילדה, ״אני חָבָה על בְּסִיִסי״ (במקום ,חווה על בשרי,), ,אני חוגגת את הרגע" (לכאורה משום שהתגבשה המלצת שניט), "טוב שיש כאן גבר" (לאורלב), "עומדים מאחורי גברים נורמטיבים" (האולם פרץ בצחוק).

ועדה מבוקשת (הכניסה לאולם נגב בכנסת, בו התקיים הדיון)

ארגוני הגברים תפסו מקומות לא להם סביב שולחן הוועדה וסרבו לפנות מקום שאמור היה להיות עבור עו"ד גלי עציון מנעמת, החתומה על דעת המיעוט בוועדת שניט, בסוף הצליחה גלי לדחוק כסא מתקפל ולשבת בצפיפות. דוגמא קטנה ומנומסת לאלימות החבורה הזו. מזכירת הוועדה בקשה מהם מס' פעמים לפנות חלק מהמושבים, הם סרבו, היא התקפלה. ככה זה עבד להם לא רע עד עכשיו, כל דאלים גבר.

פרופ' רות הלפרין קדרי. הסבירה בבהירות מדוע אין לבטל את חוק חזקת הגיל הרך. אשתדל להביא את דבריה בהמשך. אנקדוטה מדבריה: הנתונים המופרכים שהציגו הגברים בנושא ההתאבדויות נובעים מטעות מביכה בהבנת הנקרא, שכל ילד בכתה ה׳ לא היה עושה אותה – לקיחת שיעורים כמספרים מוחלטים.

ובונוס: תחקיר של ליאת שלזינגר במעריב, מוסף סוף שבוע 10.2.12, על אלימות ארגוני הגברים וכיצד הושפעה החלטת הוועדה מהלחצים האלימים שהופעלו ע"י האבות הללו על חברי הוועדה.

בסרטון – חלק מדברי ח"כ אורלי לוי אבקסיס (עד שהאייפון הודיע full memory)

הערה: אציין שאני אישית וכמה מחברותי חשופות לאלימות הזו כבר שנים, כולל כאן בבלוג בשבוע שעבר: התבטאויות קשות ואלימות, שקרים, איומים, השמצות, התחזות לאסתר הרצוג כדי להתנגח בי, קללות- ומה לא, כל זה לצד יבבות הצבוע על כך שמגבילים את חופש הביטוי (אופס, צ"ל חופש הביזוי) שלהם.
ובכן, בדומה לח"כ אורלי לוי אבקסיס המדהימה, גם אני לא נבהלת מכם. המגיבים היותר חלאתיים נחסמו. למרות הניק הבדוי, ה- IP שלהם השאיר סימון – זהות חלקם ידועה לי. השאר – עדיף שלא תכנסו לכאן בכלל, והיה עם נכנסתם – כדאי שתתנהגו כאן יפה, בנימוס.

הערה 2, 12.2.12: קבוצות הגברים שנכחו באולם הוועדה העלו ליוטיוב סרטונים בתקריב ועיוות של הדוברות/דוברים השונים נגד ביטול החוק, עם "סופרלטיבים", סרטונים ערוכים כך שנימתם מגמתית ומאיימת. השיטה שקופה עד גיחוך, כאישוש להנחת המוצא שאלימות ואיתגור גוקניטיבי – חברים. להלן.

FacebookTwitterGoogle+Share

התעמרות כלכלית בגרושות וילדים

009

הטור השבועי ב"העיר - צומת השרון", 3.2.2012

לפני שאני ממצמצת בתחילתו של כל חודש אל מול מסך חשבון הבנק שלי, ודוחקת להקפאה עמוקה כל בדל מחשבה על הוצאות אישיות, כבר נגרעים ממני אלפי שקלים על חינוך, השכלה, חוגים, בריאות, מלבוש. תוסיפו משכנתא, חשמל, מים, ארנונה, אוכל, אוטו, תקשורת – ותגיעו לכ- 14,000 ₪ הוצאות קבועות. אולי תאמרו, ובצדק, שלו הייתי עוברת לפריפריה – היה עולה לי פחות. אבל בפריפריה גם מרוויחים פחות, שלא לדבר על אפשרויות התעסוקה המוגבלות שם. אז היחס נשאר אותו היחס.

למה אני מכניסה אתכם לכיס הפרטי שלי? בגלל סיפור תקרת המזונות, ההתעמרות הכלכלית בנשים וילדים והכנס שנערך בנדון השבוע ברעננה.

חוק המזונות (הבטחת תשלום) נועד לסייע למי שבידיהם פסק דין לתשלום מזונות, ואינם מקבלים את התשלום מן החייב  (יש כמאה אלף אבות כאלו במדינת ישראל). המוסד לביטוח לאומי משלם לאם לכלכלת ילדיה תשלום חודשי, ואמור לגבות מן החייב. אשה זכאית להשלמה רק אם היא מרוויחה פחות מ- 6,040 ₪. מי שלא עובדת זכאית לתקרת ההשלמה, 1700 ₪ לילד. החל מתלוש שכר של 600 ₪ מתחיל הקיזוז. אחת הפעילות בארגון הכנס סיפרה לי, שמשכורתה 3000 ₪, והיא זכאית לכן להשלמה בגובה 1500 ₪ בלבד. כלומר – ה"עשירות" באימהות החד הוריות הללו, צריכות להחזיק בית ולגדל ילדים לתפארת מדינת ישראל (ההון האנושי שלנו), בפרוטות. תקרת ההשלמה מוגבלת לשני הילדים הראשונים. ילדת יותר? אכלת אותה, תסתדרי.

בשבוע שעבר התבשרנו, שמותר סוף סוף למקבלת השלמת מזונות לצאת מהארץ 4 פעמים בשנה. המדינה נקטה עד כה בשיטות חינוך קשוחות המיועדות לנשים גרושות בלבד, והענישה מיד את ילדיהן ברעב ושלילת מזון, חינוך או מדור בשל ההשתוללות הראוותנית של אמם הסוררת (סופ"ש באנטליה? השוט הכלכלי יורד עלייך לאלתר). האח הגדול יושב בשערי המדינה וסופר: מי יצאה, כמה פעמים, ואיך לא נזיז את הגבינה המגדרית ונשאיר את האימהות עניות, שורדות, עסוקות מכדי להתחרות על מקום טוב יותר בצמרת החברתית-כלכלית. לא בכדי רוב העניים במדינת ישראל הן נשים גרושות וילדיהן. למדינה זה נח, להגמוניה הגברית זה נח.

אם נדמה לכם שזה לא קורה ברעננה – תחשבו שוב. ברעננה יש 1560 תיקי רווחה של מפרנסות יחידות, מתוכן רק כ- 125 זכאיות להשלמה.

הכנס העירוני בשבוע שעבר היה חלק מקמפיין ארצי נודד, הקורא לשינוי חוק המזונות (הצעת חוק שחתומים עליה 45 ח"כים). השתתפו בו ראש העיר, קבוצת "הכוח להשפיע-נשים עושות שינוי" הכולל נשים מפרנסות יחידות מרעננה וערים נוספות, עמותת "ידיד", ח"כ עמיר פרץ ונציגות מארגוני הנשים.

הרציונל, כפי שביטא אותו ראש העיר:

"אני חושב שתפקידנו כחברה לאפשר לאימהות הללו להיות בעלות הכנסה גבוהה דיה ולא לאפשר לגרושים שלהן לברוח מאחריות הורית. זהו ההבדל בין מדינת רווחה כפי שהמדינה צריכה להיות, לתפיסתי, ובין מדינת סעד כפי שחוקי המדינה מובילים אליה".

בין הנוכחים באולם היו נציגים של קבוצות גברים, המעדיפות (מניסיוני האישי מולם) להקדיש את עתותיהם לטרפוד אלים של כנסים העוסקים בזכויות האדם הבסיסיות של נשים מוחלשות וילדיהן. הם היו שם כי כנסת ישראל אמורה להכריע בחודשים הקרובים בשלושה נושאים חשובים: חוק חזקת הגיל הרך, מסקנות ועדת שיפמן וחוק תקרת המזונות. החלום הרטוב של החבר'ה האלה הוא לכאורה ניצחון בשלושת החזיתות: ביטול חוק חזקת הגיל הרך, ביטול המזונות בתואנת "משמורת משותפת" והפיכת העיסוק בתקרות ההשלמה למיותר. המשמעות עבור נשים מוחלשות וילדיהן היא העברה יקרה של הסדרי המשמורת כולם לבתי המשפט ולמומחים, קביעת משמורת משותפת כברירת מחדל בהסכמי גירושין, ביטול המזונות בהתאמה ומניעת חוקים ונהלים המאפשרים למערכת לזהות ולטפל במקרים בהם לא מתקיימת המשמורת המשותפת (על פי נתונים מהעולם, כ- 85% מהמקרים!). בהיעדר מזונות – נחרץ דינם של האם וילדיה לעוני מחפיר. הספין שעושים עליכם בתקשורת, נעשה בעזרת מראית העין של שוויון הורי, תוך התעלמות נטולת תום לב מפערי שכר של 35%, תקרת זכוכית מוצקה בשוק התעסוקה, רוב נשי במקצועות השירותים בהם נשים מרוויחות פחות מ- 5000 ₪ ואפלייה בכל תחומי החיים, כלומר – היעדר שוויון תשתיתי שיביא להחרפת הפערים ולנזק בלתי הפיך לילדים: הילדים של כולנו, העתיד של מדינת ישראל.

הדירוג של מדינת ישראל במדדים הבינלאומיים של חינוך, השכלה ותעסוקה, נמוך במידה שגורמת לכולנו לצקצק בלשוננו. תחשבו מה יקרה כאן בעוד עשור או שניים, כשמיליון ילדים שהמדינה הזיקה להם בחקיקות הללו ובגישה המתעמרת שתוארה כאן, יצאו אל עולם המבוגרים. מתוכם, כ- 5% מילדי רעננה.

 –

הערות לסדר

  • אם תהיתם האם עדיין שולח אלי התיכון החילוני את פרשנויותיו לפרשת השבוע – התשובה היא כן.
  • זוכרים את החוק האוסר על שימוש במפוחים? עשו טובה, ותזכירו אותו לעיריית רעננה ולגננים הפרטיים שלכם.

 –

יתכן ויהיו הבדלי עריכה קלים בין הבלוג למאמר המודפס, משיקולי עריכה של העיתון

בילי מוסקונה לרמן באותו עניין 

הפוסט שלי עלה גם באתר עמותת ידיד 

וגם: מתי שמואלוף נגד ביטול חוק חזקת הגיל הרך

FacebookTwitterGoogle+Share

הדרת נשים בחדר המורים

002

טור חדש ב"העיר צומת השרון", מקומי, רענני, 27.1.2012

לא פשוט להיות אשה שאכפת לה מכל שטות, גם בעיר כמו רעננה. נכון, יש כאן הרבה הורים עם פה גדול וסבלנות קטנה, שתי תכונות שבאות בעסקת חבילה עם מצב סוציואקונומי איתן, כך שאני לא לבד. אבל מה, רוב העיר הזאת היא האמצע של המיינסטרים: פוליטית, מגדרית וחברתית. הרבה רעננים ורענניות גדשו את שדרות רוטשילד וההפגנות בקיץ, אבל כשאני מחפשת בריתות למשימה חברתית פשוטה ומעשית של הפיכת השילוט "חדר מורים" ברחבי העיר ל"חדר מורות", בוהים בי לרוב בעיניים עגולות ולא מבינים מה אני רוצה מחייהם. ההבנה שהמורות הן עם שקוף, בדרך כלל מושא לזלזול עמוק מצד חלק מציבור ההורים, ושהתיקון מתחיל משם התואר הנכון – מורות, אינה מחלחלת בקלות גם אצל אלו שמסנגרים עליהן בדרך כלל. מדברים אתי על כך שזו רק "סמנטיקה", תוך התעלמות מכך שזוהי "שפת התכנות" האנושית. מחשבותינו, דעותינו, ערכינו, תפיסת העולם שלנו, רגשותינו – עשויות ממילים.

אז אני לא מוותרת. כשאפרוש בסוף שנה הבאה מועד ההורים של ברטוב – בבתי הספר יהיו חדרי מורות. מגיע להן, בזכות עבודתן המצוינת בעיר הזאת, והזכות הבסיסית של כל אדם לקבל יחס המכיר בזהותו. יש לכך גם משמעות חינוכית: זה המודל עליו מתחנכים ילדינו. את מה שהם רואים בילדותם, הם משכפלים בבגרותם.

האגוז הקל יותר לפיצוח בנושא ה"שיום" המגדרי היה שינוי שמו של "יום המחנך". יום המחנך נקבע לזכרו של המחנך יאנוש קורצ'אק, אולם הוא יום שמטרתו הוקרה לצוותי החינוך בעיר – רובן נשים. זה היום שלהן. ולמה קל יותר לפיצוח? כי לא מוטלות על כתפי היום הזה עשרות שנים של היעדר הכרה – זהו יום חדש.

לפנייתי בעניין זה ענתה ראש מנהל החינוך העירוני הגב' מיכל הירש נגרי: "בעניין יום המחנך, לקחנו לתשומת ליבינו ,הוספנו אנשי ונשות חינוך. לעניין שמו של היום, זהו השם שמשרד החינוך קבע ,נפנה גם אליו". ולא נותר אלא לומר אמן.

הכותבת היא יועצת אסטרטגית, מנחה ומאמנת, העוסקת בכתיבה בנושאי פמיניזם וזכויות אדם, פעילה קהילתית וחברתית.

זה אינו המקרה היחידי שבו אני נצבת בצומת שבין אשה ואמא שאכפת לה מכל דבר שזז, לבין המיינסטרימיות הנינוחה כאן בעיר. למשל, רובם המכריע של הורי ותלמידי אחד התיכונים הגדולים בעיר, שמקבלים בקביעות פרשנויות לפרשת השבוע לתיבת המשוב שלהם, פשוט לוחצים על כפתור ה- delete. יצא לכם לחשוב מה משמעות הפרשנות השבועית הזו? האם רשמנו את ילדינו לתיכון חילוני על מנת לקרב אותם לתכנים דתיים? האם ביה"ס החתים כל אחד ואחת מאתנו על אישור משלוח התכנים הללו להורים, שאינם קשורים למטרת המשוב (שהיא ניהול הלמידה), על מנת לעמוד בנדרש ממנו בחוק? האם ביה"ס כיבד את בקשת אלו שרצו להיות מוסרים מהרשימה? שלא תחשבו שלא פניתי לביה"ס, ושמעתי מהם שמדובר בשיוך המורשת גם לחילוניים. איך זה עומד בקנה אחד עם כך שהפרשנויות הן של רבנים אורתודקסים?

מה שאני רוצה לומר לכם, הורים והורות יקרים, זה שיש משמעות לכל דבר. נכון, לא צריך להתייחס לכל שטות, אבל כדאי לזכור כשמתעדפים, שאין סוגיות תמימות. שווה לפתח מבט ביקורתי ולחשוב על ההשפעה החינוכית של הסמלים הללו על ילדינו, על החיים שאנחנו מאחלים שיהיו להם. "חדר המורים" הוא סוג של הדרת נשים. במקום לצקצק על מה שקורה באוטובוסים בירושלים, בואו נחליט שהשינוי מתחיל קרוב אלינו בבית: מחדר המורות. ושימו לב כמה סוגיות פילוסופיות וערכיות ארוגות לתוך הארוע הפשוט של משלוח תכנים דתיים להורים, בכללם גם כבוד, אתיקה ואולי גם חוק.

את ההורים שרואים לקונות ערכיות קטנות בהתנהלות המערכת, אולם חוששים לדבר שמא יפגעו ילדיהם, אני יכולה להרגיע: האחרונים שנפגעים הם הילדים שהוריהם אומרים את אשר על ליבם. להיפך – המערכת מתייחסת לכך בזהירות וכובד ראש. כפי שאמרה לי פעם אחת ממנהלות החטיבות בעיר בגילוי לב נדיר: "ככל שלא נעים לשמוע משוב, כשאני מול הילד שלך אני יוצאת מהאוטומט וחושבת על כל דבר". כלומר, הצעד הראשון ליצירת עולם טוב יותר הוא להתבונן ולשאול שאלות, והשני – לדבר. הנה, ראו את תשובתה של מיכל הירש נגרי לשינוי שמו של יום המחנך. לו שתקתי, הדרת הנשים משמו של ארוע ההוקרה לפועלן, היתה ממשיכה.

הערות לסדר

  • ניסיתם פעם לצעוד על המדרכה ליד גינת הכלבים בגולומב ולצאת מזה בשלום? הייתי שמחה לו בעלי הכלבים ברעננה היו מקפידים על כך שהכלבים יפרישו צרכיהם בתוך הגינה ולא מחוצה לה.
  • ואם בצעדים עסקינן, למה שלא נלמד משהו מאגף חזות העיר באשדוד, שדואג לכך שלא יהיו מרווחים בין אריחי המדרכות, כדי שלא נתקע עם העקבים? כל זה במסגרת ה"ג'נדר מיינסטרימינג" של התכנון העירוני שם.

    איך זה שעיריית רעננה נתנה לאשדוד לעקוף אותה בסיבוב במיזם החדשני הזה? הנה לכם אתגר….

FacebookTwitterGoogle+Share

תפוזינה מדממת

104 - Copy

כשהייתי ילדה, לסבא שלי היה פרדס. היו בו תפוזי וושינגטון ותפוזי דם. תפוזי וושינגטון נארזו בנייר עדין והונחו בזהירות מקודשת בארגזי עץ מדופנים, על מנת להגיע לשווקים בחו"ל. האליטה, שזכתה ליחס מועדף (גם התפוזים וגם הלקוחות). תפוזי הדם לעומת זאת הושלכו לארגזים ונשלחו במשאיות מקרטעות לשווקים, כדי שיעשו מהם מיץ אדום אדום ומתוק מתוק. אם נמעך אחד, לא נורא. יש אחרים. הורשינו לאכול תפוזי וושינגטון רק מערימת הפגומים. מתפוזי הדם – יכולנו לקחת בחופשיות.

נזכרתי בזה כשהגעתי לתערוכה של נעם אדרי במשכן לאמנויות עין חרוד – מגש הכסף. כן, המגש שעליו מוגשות נשים, אנחנו, לחברה שאנו חיות בה.

התפוזינה המדממת; מי בא לעזור לה לנגב את הדם, מי אמר "אני יודע לנגב לפרות, ואשה זה אותו דבר", מי לא ניגש/ה, מי הזדע/ה, מי התבלב/ה

 

גילוי נאות: אני מכירה את נעם אדרי מילדותה. חברה של ההורים.

בשונה מחלק מהתגובות הנבוכות בתערוכה – נעם אדרי לא מפתיעה או מזעזעת אותי כשהיא מבינה לעומק את עצמת קשיות הלב המופנית לנשים, את הדה לגיטימציה לדמם בפומבי את פציעותינו שנגרמו ע"י אותו מרחב ציבורי שאין לנו בו רשות שווה. לנעם (כמו גם לאחותה נגה אדרי- שמשחקת בכשרון רב את דמותה של התפוזינה המדממת) ברור מהו הצורך להיחשב בת אנוש, וזה בא לה טבעי למחות על היחס המופנה כלפינו כנשים, לקרוא לילדה בשמה ולילד בשמו. כי נעם צמחה בין הזהויות, בין זו של רמת יוחנן (האליטה הקיבוצית) לזו של קריית שמונה, בין ישראל ללונדון, בין חברה ציונית חילונית לחברה שמרנית/גלותית/דתית (ביה"ס בלונדון), בין הישראליות לאירופאיות.

נשים שצומחות בין העולמות רואות הכל: המרווח הזה, שם העוולות ברורות כשמש של איזור המפרץ ביום קצת פחות מזוהם או העננים האפורים בלונדון רוב השנה. יש לה את כח ה"אליטה" וכח תובנת הדיכוי ביחד – תמהיל חשוב, שממנו יוצאת אמנות קונספטואלית משובחת. האמנות המטלטלת הזו, היא מה שנעם מביאה אתה לקהל הישראלי המלא בערכיות של עצמו, כדי לסדוק אותו.

אמנות קונספטואלית

אחד הקשיים המרכזיים שנרשמו בקהל, היה ההתמודדות עם אמנות קונספטואלית (מושגית) כאמנות: הם באו לשם לראות דברים יפים, אסתטיקה, וקבלו את האמת הלא מדוברת בפרצוף. כל אלו (רוב הקהל) שהתפוזינה המדממת "הפעילה" אותם כמו מריונטות של החברה הפטריארכלית שגדלו בה – ידעו רק שבאו להצגה, ונתפסו עם המכנסיים המטאפוריים למטה (מה שבעקיפין הומחש יפה בעבודת האסלה – ובה כדור נייר טואלט ענק, כדורי חומוס כצואה ישראלית למהדרין ורעשי ניאגרה רמים). הם לא הצליחו בו זמנית להבין אם זו הצגה או לא, הם נקרעו בין אינסטינקט הסיוע לבושה (אשה, דם), הם התקשו להאמין לעצמם כי המיצג הרב חושי בלבל אותם, חלקם עברו מהר לשיפוטיות – וגילו שמי שהם שופטים לא שמה עליהם קצוץ, נשבר מנגנון השניים בטנגו של המדכא-מדוכאת.

התבוננות בקהל הראתה, שנעם אדרי היא אמנית קונספטואלית משובחת – היא הצליחה לגרום לקהל שלה לעסוק בינו לבין עצמו בסוגיות שעשרות ארגוני נשים, כתבות בעיתון ומפגשים בחיים לא הצליחו לפניה. והם אשקרה התעסקו עם זה! כשיצאנו, לעת לילה, מצאנו למשל את כל חברי הקיבוץ הממתינים להסעה מתווכחים על התערוכה בלהט. היא עוררה בהם כעס, אימה, עניין, ביקורת. היא עוררה.

אחת אמרה לחברה שלה: זה כמו ההוא ששם אסלה במוזיאון.

 המיצג

המיצג היה מיצג הישראליות. קשה להעביר מיצג במילים. המוטיבים היו החומוס הענק, הגבר הישראלי השעיר שמלטף ברכות ארוטית את הרובה, הישבן הגבי השעיר שמזיין בציר תנועה אגרסיבי קבוע, מרוכז בעצמו ובקצב עולה – לזוגתו אין נוכחות בסצינה, והשיא: הישראליות המשפריצה, זרע בלתי נראה בוידאו, גרגרי חומוס על הקהל. במשך פחות מעשר דקות ייצגה נעם אדרי את כל מרכיבי הזהות הישראלית, באופן שלא מאפשר לקהל שלה להתעלם מהדיסוננסים, להתעלם מההדרה, להתעלם מזהות ההגמון, להתעלם מטפשות ההמונים ומהיעדר הזהות של כל מי שאינם סמלי תרבות ישראלים. אני מביאה את המיצג, שיאמר את דברו בשם עצמו.

לינק: נעם אדרי – מגש הכסף – המיצג המרכזי בתערוכה

הליצ'י הגונחת (או: מתי בפעם האחרונה יצא לכם להתמודד עם המיניות הנשית כפי שהיא?)

הבת הפרטית שלי והליצ'י הגונחת של נעם אדרי, עין חרוד 2012

קריאות עונג ודרישות עונג נשיות הן משהו שקשה לאנושות-2012 לבלוע. לא בכדי, רוב המשא התרבותי שאנו נושאות עלינו הוא של התאכזרות לדגדגן – מהתעלמות מקיומו, דרך החטא שבעינוגו (כי לא נולדים מזה ילדים – אנחנו הרחם הלאומית, מגדירות גבולות היהדות והכלי להנצחתה) ועד לכריתתו באכזריות. היה די מדהים לראות את הקהל, חלקו אינטלקטואלים ומבקרי אמנות, מסתובב במבוכה מול המיצג הזה, שמפגיש אותו עם התפרקות פסאדת הנאורות של עצמם. מי שנגשו בטבעיות, היו דווקא הילדים. טוב, התרבות הפטריארכלית עוד לא השלימה את קלקולם – עבורם, בקשה לעונג היא רק בקשה לעונג, בקשה למגע היא רק בקשה למגע, והם נענים בפשטות לבקשות הללו מבלי להעמיס עליהם את משא האיסורים, שעבור נשים הוא גם מסע הייסורים.

 

ולא נותר לי אלא

ולא נותר לי אלא לומר תודה לנעם אדרי. אמנות שאינה חודרת את מעטה הנרטיב המיינסטרימי של אסתטיקה ומסר, היא אמנות משעממת. אותי לפחות. כי אין שום יופי ביופי. יש יופי בהתרסה על הסדר הקיים. יש יופי בלקחת את מה שאת עושה הכי טוב – במקרה של נעם זו האמנות – ולהשתמש דווקא בה כדי להתריס על הסדר הקיים. יש יופי באמנות שיוצאים ממנה אחרת ממה שנכנסים אליה. יש יופי בכך שכועסים עליך בגלל האמנות שעשית – זה אומר שאת עושה משהו נכון, אפילו נכון מאוד.

ולא נותר לי אלא לומר לנעם אדרי – יופי, תמשיכי ככה!

לפוסט של אסתי סגל – מגש הכסף או פרובוקציה?

לקטעי וידאו נוספים

 

 

 

 

FacebookTwitterGoogle+Share

מות השטן

פרסומים בתקשורת אודות מותו של עבריין מין או של מי שפיתח מוניטין של ניצול וביזוי נשים ונערים/ות בצורות ואופנים שונים, הוא ארוע מעורר מחשבות, ארוע שהתגובות אליו שנויות במחלוקת. עיקר המחלוקת הינה בין אלו הגורסים/ות, כפי שהוטמע בהם בחינוך וחיברות לאורך חיים שלמים, שיש להצטער על מותו של כל אדם ושתחושת רווחה, הקלה או אף שביעות רצון מכך שמת אדם ללא קשר למי היה ומה היו מעשיו – היא חטא, לבין אלו הגורסים/ות שהמרחם על אכזרים, סופו שיתאכזר לרחמנים (גישה המאפשרת תחושת הקלה ללא רגשי אשם בגינה, וללא כל התייחסות לחיוב או לשלילה לעצם המוות עצמו).

שני מקרי מבחן מתוקשרים לשתי התפיסות הללו ארעו בטווח קצר האחד מהשני, בעת האחרונה, והעלו גם את החוט התרבותי המקשר בין אותה חיברות המדברת בשפה של "מות קדושים" לבין התפיסה שמעשיו של אדם – כפי שהם מסנגרים עליו, הם לעיתים גם מקטרגים עליו, תפיסה שעל פיה אין "חובה" לחוש צער על מי שנחסכו מאתנו עוונותיו העתידיים האפשריים, וניתן לחוש לגבי הידיעה הזו בדיעבד גם רגשות חיוביים.

או במילים פשוטות יותר: מהדיונים שהשתתפתי בהם ברשת עולה, כי הסמיכות הנסיבתית בין סיסמת "אחרי מות הקדושים" לביטוי סטריאוטיפים על פמיניסטיות, האדרת מעמדו של האביוזר (מקצין צבא ועד לאושיית תרבות) כ"תורם לחברה" (יצירת ואקום במידע לגבי תרומת הקורבן – במכוון?), שימוש במעגל תומכי התוקף לצרכי לגיטימציה של התוקף ודה לגיטימציה של הקורבן, הצדקת קיום הזנות, התעלמות מפרדוקס הבחירה בזנות, כתיבת טקסטים של החפצת נשים ושימוש בדימויים המזכירים את מוטיב המדונה והזונה, שהוא אחד ממנגנוני השליטה בנשים המייצר את ה- Loose-Loose (בבחינת: ישתמשו בנו תמיד – רק שבכל אייקון, במראית עין ואופנים שונים).

המקרה הראשון היה מותו בטרם עת של איש התאטרון יובל זמיר, שהורשע העבר באונס נערים שלימד, השני רציחתו של המהנדס הצרפתי ד"ר אלי ללוז ע"י שתי זונות, שתיים מתוך רבות מאלו שהשתמש בהן.

 יובל זמיר

ב- 22 בדצמבר בשעה 11:46 פרסמ/ה מגיב/ה אלמוני/ת תגובה באתר אינדקס הפדופילים, בדף של השחקן, המורה למשחק ואיש התאטרון יובל זמיר: "הבחור נפטר, אז אחד פחות".

תזכורת:

למן הרגע שבו נחשפו המעשים המגונים שביצע בתלמידיו הצעירים, דרך המשפט שבו הורשע ונשפט לארבע שנות מאסר ועד היום, שנתיים אחרי צאתו מהכלא, לא הסכים יובל זמיר, לשעבר שחקן ובמאי נערץ, לקחת אחריות על פשעיו, להביע חרטה ולהסביר איך העז לנצל את האמון שנתנו בו הנערים לטובת סיפוק תשוקתו המודחקת לגברים. עכשיו הוא עושה זאת לראשונה, ללא כחל ושרק. "אם מישהו היה מבצע את הדברים האלו בבת שלי, הייתי יורה בו", הוא אומר…עד לאותו שלב התכחש זמיר, בן 42, להאשמות החמורות – ניצול מרותו כמורה לדרמה כדי לבצע מעשים מגונים בתלמידי החוג לתיאטרון בתיכון עירוני ה' בתל אביב. עורכי דינו טענו שזו עלילה שטוו נערים מתוסכלים בעלי כושר משחק, ושזמיר לא חצה שום קווים אדומים. שופט בית המשפט השלום בתל אביב, זכריה כספי, האמין לעדויות הנערים והרשיע את זמיר בעוון מעשים מגונים שביצע בארבעה מתלמידיו לשעבר, כולל מעשה סדום באחד מהם. לפי פסק הדין, נהג זמיר לזמן נערים מהחוג לדרמה לצורך "עבודות אישיות", ובמפגשים האישיים הללו, שהתקיימו בשעות הערב בביתו, בביתם של התלמידים ובחדר ההלבשה, נהג להתערטל עם חניכיו. לעתים נגמרו המפגשים באוננות הדדית ובמקרה אחד, כאמור, אף בבעילה.

הארץ, 26.7.2005  

לזמיר לא היתה בעיה לכבס את עוונותיו. מיד בסיום מאסרו נקלט בחזרה כמורה למשחק בביה"ס של ניסן נתיב, שהיה ממליצי היושר שלו גם כשהתבררו הזוועות שביצע, לצד כל בכירי ואושיות התיאטרון הישראלי. לאחר מותו, אמר עליו לווינט מיכי ורשביאק, מנהל ביה"ס למשחק ניסן נתיב: "זו אבידה ענקית. עולם התיאטרון הפסיד הערב את הצ'אנס ליהנות עוד שנים רבות מהכישרון, מהברק ומהיכולת של האיש הזה, שהיה אנציקלופדיה מהלכת. עכשיו צריך אנציקלופדיה כדי לספר עליו".

לעומתו, כותבת גולשת שהיתה בנעוריה סמוכה לארועים בגינם הורשע זמיר:

זו ממש לא הודעת אבל. אין בי שום צער.
יובל זמיר מת היום. לא מבינה את המונח הלך לעולמו.
אנס שפגע בתלמידים שהעריצו אותו, בחסות בית הספר.
ביניהם חברים שהיו קרובים מאד.

בבוקר הזה אני ברגשות מעורבים.

אין בי טיפת חמלה על יובל זמיר אלא עלי ועל חבריי שבאותם ימים חשבנו שהתמימות בידיים שלנו ובאותו לילה איבדנו אותה.
כל מה שהספקתי לשכוח צף ועלה.
וצף שוב.
הבוקר.

לעומתה, אומר לוויינט הבמאי מיקי גורביץ', מנהלו האמנותי של תיאטרון החאן שהיה מורו של זמיר בבית הספר תלמה ילין ובסטודיו של ניסן נתיב:

"כשקרה הדבר הזה שבגללו נכנס לבית סוהר, התרשמתי שזה לא נבע מרוע אלא ממצוקה גדולה, ואני אומר את זה מבלי להמעיט מחומרת המעשה…היה ברור איזה זמר נפלא הוא, איזה מוזיקאי אדיר ואיזו דמות יוצאת דופן הוא היה בעולם הבמה".

"הדבר הזה שבגללו נכנס לבית הסוהר", הבנתם/ן?

ככה נראה "הדבר הזה" מנקודת המבט של מעגל הנפגעים (מביאה דברים בשם אומרם):

החוג לדרמה בביה"ס היה לשם דבר בעירוני ה'. משהו שכולם התגאו בו. חברי החוג היו תלמידים טובים (תנאי להישארותם בחוג) וקבוצה מאד מגובשת. מאד. על גבול הכת.
ביה"ס נרתם כולו – היה חדר חזרות קבוע, גישה חופשית לביה"ס וחזרות אל תוך הלילה והמון טיפוח של החוג הזה. החוג לדרמה. לרוב הצטרפו לחוג בכיתה ט' או י' ונשארו שם עד הסוף. לא סתם אני מציינת את זה כי כמה קל להשפיע ולעצב ולתמרן ילדים בני 15…
מאד אהבתי את החוג אבל לא הייתי שותפה לאווירת הכת שהיתה שם.
במבט לאחור, כשאני נזכרת בתרגילים שהיה עושה לנו, אני יודעת לזהות את היכולות הכריזמטיות שלו. מה שאני לומדת היום בתהליכים טיפוליים – הוא היה עושה עם נערים ונערות. ידע ללחוץ היטב על הנקודות ברמה האישית ויצר כוח קבוצתי אדיר כנגד מי שהעזו אולי להתנגד. לקבל תפקיד היה תהליך ארוך ומייגע. לא מיד מקבלים תפקיד. ראשית יש להיות בצוות הפקה ורק אח"כ אפשר להתקדם לתפקידי משנה ובמקרה הטוב לתפקיד ראשי.
מי שזכו בתפקיד ראשי זכו גם לעבוד עם זמיר במה שהוא כינה "עבודה אישית" (מפורט בפסק הדין). העבודה האישית היתה מתבצעת בשעות לא שעות, לעיתים ביחידים, לעיתים בקבוצות קטנות ועם בנים בלבד (על פי פסה"ד).
מי שלא הצליחו להתפתח בעבודה האישית (קרי, לא עמדו בדרישותיו המיניות, כך הסתבר בדיעבד) אויימו בהחלפתם ("אם אתה לא מצליח לעבוד, כנראה שאינך מתאים") כולל הפעלת לחץ קבוצתי (משתתפי החוג היו באים בטענות אל השחקנים הראשיים כי הם מעכבים את החזרות של הקבוצה כולה).
העבודה האישית כללה גם דרישה מהשחקן "להביך את עצמו". זמיר לא הסתפק בצעקות, חיקויי חיות או סיפורים חושפניים (ששימשו אותו אח"כ בהפעלת עוד כוח – פרטני או קבוצתי) ולחץ עוד ועוד, מבלי לספר מה, מבלי להבהיר בדיוק. לא ביקש דבר, אבל כשנער התפשט, היה שבע רצון. ואז דחק עוד קצת. תביך את עצמך עוד. יותר מזה.
מה שזמיר הגדיר כשיאה של ההתפתחות האישית של השחקנים הראשיים אותם בחר בקפידה רבה, מה שהציג כמבוכה, היה לא אחר מאונס. אונס ברוטלי, מבלבל, מענג, משמח, מביך, מתסכל, מפחיד, מאיים. כל קשת הרגשות התחוללה בנערים האלו באחת. כי עם כל המבוכה והבושה, זה גם נעים אולי, אבל אני לא באמת רוצה את זה, ומה יגידו ההורים או החברים, אבל למי זה באמת אכפת כשאני במרכז העניינים או כשמוחאים לי כפיים?
אני מניחה שכמוני, הנער שהתלונן לא היה שותף לרוח הכת של זמיר. זה מה שהפיל את זמיר בסוף. לא השכיל לפגוע רק באלו שגדלו תחת ידו לאורך זמן. כמו רוצח סידרתי שרק מבקש לעצמו עוד ועוד ריגושים) והפרשה התפוצצה היא הושתקה מהר מאד.
לא יכולה לחשוף פה את המניעים אבל הם היו משותפים לכל הגורמים (הורים, ביה"ס, זמיר, תלמידים).
לא מוריד מהעובדה שחובת הדיווח היתה על ביה"ס כולל הגשת תלונה במשטרה. אחד הנערים החליט לא לשתוק ואחרי כשנתיים ומשהו הגיש תלונה במשטרה וגם לקח עו"ד.
והסוף כבר ידוע.

ומבלי להייחס לחומרת המעשים, נועם סמל מספיד את זמיר בווינט:

"אני פשוט בהלם, כל התיאטרון מזועזע…זה בלתי נתפס. יובל היה אמן רב תחומי – שחקן גדול, במאי גדול, זמר גדול. מאוד הערכנו אותו וחיבקנו אותו אחרי תקופה נוראה שידע. הוא השתלב בתיאטרון הקאמרי במספר הפקות ומצא בית חם בתיאטרון. זו אבידה גדולה, אנחנו כואבים מאוד את מותו".

גברים בני תרבות למען פדופיליה

תגובתם של מיכי ורשביאק, מיקי גורביץ' ונועם סמל, שלא לומר – ניסן נתיב ז"ל, טיפוסית למועדון ששומר על הפריבילגיות שלו, לא משנה מה זה עושה לאחרים. מעמדם והשפעתם של השלושה על התרבות בישראל – שהיא אחד מסוכני החיברות המרכזיים שמפמפמים תפיסות חברתיות ומגדריות לחיינו החל מהצגות "סל תרבות" בבי"ס היסודי ועד שאנו נפרדות/ים מהעולם הזה – הופכת את דבריהם לחמורים הרבה מעבר למילים עצמן. המהירות בה הכשירו את השרץ ווידאו שלעולם תישאר תדמיתו מודל לחיקוי, היא למעשה תמיכה דה-פקטו בפדופיליה. שלא לדבר על ההימנעות הברורה מקריאה לילד בשמו: לא היה אונס, מעשה סדום, ניצול מיני. היה "הדבר הזה שבגללו נכנס לבית הסוהר", שבגללו "ידע תקופה נוראה".

זמיר ביצע את זממו תוך הפעלת יחסי מרות כפולים: מעמדו כמורה והאילוזיה הכתית שייצר, בה הוא היה הגורו. סמכות רגשית ונפשית, תוך ניתוק תלמידיו ממבחני האדם הסביר בעולם החופשי שמחוץ לקבוצה. משהו כמו גואל רצון – שאני מניחה שאינו נאה בעיני שלושת אבירי התיאטרון הישראלי כפי שהיה עבורם החבר שלהם. למעשה, מועדון הגברים הזה ("The old boys club" קלאסי) מפעיל גם הוא יחסי מרות תרבותיים על החברה הישראלית, הנגזרים ממעמדם, השפעתם ותחום עיסוקם. הם התרבות, הם החיברות שמכשירה הן את דרכו של הפדופיל הכריזמטי הבא והן את השתקת הקורבנות ואת הגיבוי שיזכה לו.

די מפחיד אותי להיווכח, שאין אפילו מידה של חשבון נפש בדבריהם. אפילו לא מעט.

על משמעותו של האונס (שבשונה מעונשו של האנס, הוא בבחינת מאסר עולם ללא חנינה לנאנס/ת – לקוח מתשובתי לגולש):

אף עבירה אינה הרסנית לנפש ורוח הקורבן כמו עבירת אונס. מדובר בחציית גבול אנושי אצל הקורבן, שאחריה אין גבולות. חלק מהגבולות – אתה אפילו לא משער את קיומם עד שנעלמו. זה כמו לחיות בלי עור כשאבריך הפנימיים נפלטים החוצה ואתה מבלה את חייך בלנסות לדחוף אותם בחזרה ולמנוע ממזיקים ומהאוויר לפגוע בהם. חלק מהניסיון הוא לפעמים בחזרה למקום הנפשי והפיזי של הפגיעה כדי לנסות שהיא תסתיים אחרת, והיא לעולם לא מסתיימת אחרת. מה שיובל זמיר עשה זה פשע נגד האנושות, הריגה בעינויים של נפשות צעירות, תהליך שעלול להימשך לכל אורך חייהם. אין סליחה שלמה על פגיעה מינית כזו כי אין ממנה לעולם החלמה מלאה. אתה אפילו לא יכול, כנראה, לתאר לעצמך את מימדי הפשע שבאונס, אם אתה משווה אותו לפגיעות אחרות. במידת אבדן השליטה, פריצת הגבולות, החילול, חוסר האונים, הבושה , ההחפצה האבסולוטית, רמיסת האנושי והכבוד האנושי של הקורבן – ניתן אולי לאתר רק טראומה אחת שיש לה דמיון מסויים למצבן (ובמקרה זה – מצבם) של נפגעי ונפגעות תקיפה מינית: שבי ממושך. אולי ההשוואה הזו תסייע לך להבין איזה שטויות אתה מדבר כשאתה משווה נפגעי משכנתאות לנפגעי תקיפה מינית.

בכירי התאטרון הישראלי תמכו בפדופיל – כפי שהם וחבריהם המוזיקאים תומכים בחנן גולדבלט האסור בגין אונס נערות (רק השבוע הוכרז על דיסק שהוא כותב ומשתתף בו מהכלא, ביחד עם ארקאדי דוכין, אתי לוי ואחרים, שיצא וייוחצ"ן בסמוך לשחרורו).

לגבי הטיעון השחוק של "יש לו ילדים", חשוב לזכור כי אותם ילדים שלא עניינו אותו כקליפת השום בעת שעשה מה שעשה לילדים אחרים. אני מניחה שילדיו של זמיר כבר יודעים שיש להם אבא פדופיל, זה פזור לאורכה ולרוחבה של הרשת, בטווח גיגול פשוט. התמודדות קשה ובלתי הפיכה, שלא הייתי מאחלת לאף ילד. לצד זאת, היותו אב גם אינו סיבה לאפשר לורשביאק, גורביץ' וסמל להכשיר פדופיל, לתת תעודת יושר לפדופיליה או לרמוס ברגל גסה שוב ושוב את קורבנותיו של זמיר, שתשבוחותיהם לגדולתו של הפדופיל הן חרב בלבבם.

אלי ללוז

ב- 2.1.12, לאחר שנודע מדיווחי התקשורת כי נמצאו טלפונים רבים של זונות ברשותו, פרסמתי סטטוס בפייסבוק:

אני לא מזילה דמעה על ד"ר אלי ללוז. מספר החשודות עמד על 20 נשים העוסקות בזנות, עד שהגיעו לרוצחות. מאחר ורובן המכריע פגעות תקיפה מינית בילדותן או צעירותן, החווייה הדפוסית שלהן הופכת כל גבר שמשתמש בגופה של זונה לאנס. אז מת עוד אחד כזה, שהחיינו. אני רק תמהה על ההלל שגומר עליו ראש עיריית חיפה יונה יהב. אתה רוצה לספר לנו משהו על אחוות גברים, יונה?

למרות שרשמתי במפורש "אני לא מזילה דמעה" (היינו – שביעות רצון פאסיבית, שנומקה היטב בהמשך) – נעו חלק מהתגובות בין האשמתי בעידוד רצח, עידוד רצח ע"י זונות וחגיגות שמחה על מותו. רובן ניסו להתמודד עם דעתי באגרסיביות. שבתי ותיקנתי בסבלנות רבה את המגיבים: אני לא מצטערת על מותו. זהו. כל השאר שייך למניפסט המכשפות (האשה הקטלנית שונאת הגברים, ששולחת להם קללה), שהוא השד שיוצא למגיבים, לרוב גברים, מעט נשים, מהבקבוק. השד הזה יוצא איך שעולה עמדה המטילה אור ברור על עבירות נגד זכויות אדם של נשים ומוקיעה בברור את המפגע. וד"ר ללוז היה כנראה, עם עשרים הטלפונים של הזונות שבכיסו והשתיים שהזמין על מנת לענג אותו – יחידת טרור המוני של איש אחד נגד נשים, וחבר נכבד במועדון הצללים של מי שהנצחת הזנות היא חלק ממנגנון השליטה שלהם בעולם.

אציין רק בהוקרה, שהיו הרבה מאוד תגובות שהביעו תחושה דומה לשלי, והמעודד בסיפור הזה: רבות מהן של גברים. זה לא היה ככה לפני מס' שנים.

בימים אלו מקודם שוב החוק להפללת לקוחות הזנות. יש שתי התוויות קצה – ברירות מחדל "טבעיות" לנשים בחברה פטריארכלית, ההסללה המגדרית היחידה שיש לנו עליה בלעדיות: זנות ו"להישאר בבית עם הילדים". דיברנו כאן על הזונה והמדונה. טלי טסלר מסבירה באונלייף אחת מהן, את זו של הזונה. מאחר ונתוני הזנות ידועים – כ- 97% מהזונות עברו התעללות מינית ואחרת בילדותן או נעוריהן- אין בחירה בזנות כי אם "הסללה". כלומר, הלקוחות, עד האחרון שבהם, עוסקים באינוס. הגיע הזמן שיתנו על כך את הדין. מטרתו של החוק הינה אכיפה, אולם בעיקר – הרתעה חינוכית, הפיכת ה"ביקור" אצל זונה למעשה פלילי שיש עימו קלון חברתי, לתסבוכת אפשרית עם החוק. כפי שהחוק למניעת הטרדה מינית העלה לאורך השנים את רף המודעות באשר למרחב הכבוד של נשים, כך אני מקווה שיקרה גם עם החוק הזה.

מליון ביקורים בחודש אצל זונות, משמעותם שהזנות היא מפתח דיכוי דומיננטי שקיים בחיים של כולנו. תביטו סביב ותשאלו את עצמכן: מה עם האבות שלנו, האחים שלנו, בני הזוג שלנו, הבנים שלנו, החברים, הבוס, הקולגות? מליון ביקורים זה תמיד של גבר "אחר"? וגם שאלת חזון אימונית יש לי אליכן/ם: מה נהיה לכשנשתחרר מנוכחות הצללים הזו? איזה מודל, איום סמוי, סנקציה תעלמנה מחיינו? מה זה יתרום להתייחסות לנשים כאל בנות אדם? לחופש שלנו לצמוח ולהתקדם? איזה נטל גבריות עכורה זה יוריד מגברים שלא "שם"? איך ייראה העולם שאחרי?

לסיכום

מותו של אביוזר אינו מעציב, אולם הוא גם אינו מהווה נחמה לקורבנותיו, שכן המעשים ארוגים מרגע שנעשו ב- DNA הפיזי, הרגשי והקוגניטיבי שלהם. גם אם יוציאו מתוק מעז ויפתחו חיים שלמים – הפשע שנעשה בהם לא הולך לשום מקום. הוא לא משתחרר עם שחרורו מהכלא ולא מת עם מות העבריין. בחלק מהמקרים – מות העבריין מוריד מימד של איום מחיי קורבנותיו: הם לא יפגשו אותו בטעות ברחוב ולא יראו את תמונתו בעיתון.

לגבי הזונות שרצחו את ד"ר ללוש – מדובר, כפי שציינה פרקליטתן, בנשים מוחלשות מתחתית המדרג החברתי. הן נוצלו מן הסתם מאז ילדותן ואבדו לאורך חייהן את מהותן הרגשית. בית המשפט יעסוק בראיות, בסיפור הקצה. אנחנו, כחברה מצפונית, חשוב שנזכור שמי שרצח את ד"ר ללוש הם מאות ואולי אלפי גברים שניצלו אותן, החפיצו אותן, חדרו לגופן מכל כיוון אפשרי, סחרו בגופן, השפילו ועינו את שתי הנשים הללו לאורך חייהן. ד"ר ללוש בכללם. אני מקווה שהחוק להפללת הלקוח יביא בסופו של דבר לצמצום התופעה הזו.

 

FacebookTwitterGoogle+Share