תקשורת, אימון והדרכה

במורד המרחב הציבורי

טור שבועי בהעיר צומת השרון, 9.3.12

המרחב הציבורי הוא מרחב מורכב: יש בו אנשים – נשים, גברים, ילדים, בני ובנות הגיל השלישי, נותני ומקבלי שירות, יש בו סביבה, ארגונים, מוסדות, מסחר, יש בו את כל מה שקורה מחוץ ל-ד' אמותנו, כל מה שקורה מהרגע שפסענו מחוץ לסף הדלת של הבית הפרטי שלנו. הדבר הכי משמעותי שאין בו, היא פרטיות. הכל נראה לעין, והופך משנה לשנה להיות יותר ויותר מטריד.

דמיינו לעצמכם תמונה מהעדלאידע המקסימה שהתקיימה השבוע ברעננה: אשה מטופחת, לצידה ילדה בתחפושת אדומה יקרה ומושקעת, עומדת לצד עגלת ילדים מאלו שצריך משכנתא כדי לרכוש אותן, צופות בעדלאידע. כל ה-setting המטופח הזה ממוקם על…ערוגת פרחים מול בניין העירייה, כשלצד העגלה ניתן לראות את קליפות ואריזות המזון, מושלכות בין הצמחים הרמוסים.

לביזויו של המרחב הציבורי, פנים רבות. אותה אם לא הקדישה מן הסתם אפילו בדל מחשבה לעובדה שהיא רומסת את עבודתם של גננים, עובדי קבלן קשי יום, שמשכורתם החודשית נמוכה ממחיר העגלה הראוותנית שלה, ושהזיעו למענה בשמש הקופחת. רמיסת ערוגה ציבורית והשלכת פסולת אישית במרחב הציבורי, היא ראשו של מדרון חלקלק שבתחתיתו נרמסים זכויות האדם וכבוד האדם של כולנו. אם נצייר את המדרון הזה בגראף יורד, הרי שנוכל למקם לאורכו נקודות ציון שחלקן עוסקות באלימות של ממש שבין אדם לחברו, שהפכו לחלק ממרקם חיי הקהילה שלנו. ההורה שחונה על מסלול נסיעה במשך 10 דקות וחוסם רחוב שלם כי "הבן שלי מסיים בי"ס, איפה את רוצה שאחכה לו", אינו שונה מרמיסת ערוגות, חוסמי חניות פרטיות, משליכי זבל ברחוב, ג'יפ שחונה על משטח דשא עדין, ממנאצים בכתב או בעל פה, ממגיבים באלימות כי לא קבלו מה שרצו, או בעל הממון שמבצע חריגות בנייה עצומות לתוך פרטיותם וחייהם של שכניו פשוט כי יש לו כסף לעשות את זה. הכל סיפורים אמתיים, ויש עוד.

המכנה המשותף של הסיפורים הללו הוא העדר כבוד של האנשים הללו לעצמם ולזולתם. בתרבות ה"אני משלמת על זה ומותר לי הכל" שהתפתחה כאן, המוטיב המרכזי הוא של "אני ואפסי עוד". מספיק היה לראות את הניירות המתנפנפים בנון-שלנטיות מידי זאטוטים מחופשים בעדלאידע ואת העובד עם הדוקרן ועגלת הזבל שצועד בעקבותיהם, כדי להבין את כל התמונה החברתית בישראל 2012, ובאזורים מבוססים כמו שלנו במיוחד. ישבתי יום אחד במשרדי העירייה, בתור. כמות חוסר הכבוד האנושי שהופגן שם כלפי פקידות קבלת הקהל היתה חסרת תקדים. אין מדרג תגובות – עוברים מיד מבקשה לתוקפנות. לצערי, כיו"ר ועד הורים וכמנהלת פורום רעננה לאורך שנים, אני מכירה את זה היטב מהצד של נותנת השירות.

ואם אנחנו כבר בעניין, אז אתייחס לנושא גם בראייה רחבה יותר. כשהסתובבנו בשנות השמונים עם השלטים "הכיבוש משחית", זו בדיוק היתה כוונתנו. דורות של צעירים גדלו, בעת שירותם הצבאי, על תהליך חיברות משחית שבו הכל מותר: לחמוס אדמה, לחמוס זכויות, לחמוס חיים. ההצדקה לכל זה היא הצדק המוחלט, וה"אחר" הופך לשקוף. הם חזרו עם זה הביתה, נישאו והקימו משפחות, וכעת אנחנו כבר בשלב של העברה בין דורית של ההרגלים הרעים הללו. החיים הפכו לזירת מאבק הישרדותית, כמו השירות בשטחים. החזק שורד. כשאנחנו מעבירים ביקורת למשל על הזנחה ביישובים מגזריים שונים (חרדים, ערבים), כדאי להעיף בענווה עין ביקורתית גם על עצמינו, כלומר על הערוגה, או על המשפחות הדתיות ש"כובשות" בהמוניהן בערבי שבת, בשובן מבית הכנסת, את הכביש וצועדות במסלולים שיועדו על פי חוק למכוניות בלבד, מסכנים את כולנו בפוטנציאל עבירת דריסה, או על האופן בו אנו מתנהלים במרחב הציבורי בכלל.

היבט נוסף הוא ההיבט הפטריארכלי (פטריארכיה – שלטון האב, השיטה התרבותית שמאפיינת את החברה שאנו חיים וחיות בה), ותפיסת ה"אקו-פמיניזם", שרואה בתרבות הפטריארכלית הסיבה להרס כדור הארץ. על פי תפיסה זו, הפטריארכיה חושבת בהיררכיה, במדרגות, ואנחנו תמיד רומסים את המדרגה שמתחתינו – עד שאין יותר מדרגות ועברנו לכדור הארץ עצמו. מי שמתחתנו – דינו/ה נחרץ, בין אם זה אדם או אדמה.

כך או כך, נראה לי שהגיע הזמן להתעשת. יש לכם מאבק צודק? תאבקו בענייניות ונימוס, ובמדרג תגובות – לא צריך לשלוף מיד את כל התותחים. יש לכם צורך? זכרו שלא כולם חייבים למלא אותו. יש לכם זבל? תזכרו שאם זרקתם אותו שלא במקום המיועד, יש אדם – בשר ודם ונשמה – שאוסף אותו אחריכם.

כפעילה חברתית, אני הראשונה שתאמר לכם להילחם על מה שחשוב לכם. אבל למלחמה הזו יש גבולות: כבוד האדם וזכויות האדם של כו-לם. הפרתם? העולם עגול ובזה הרגע אישרתם לעשות לכם אותו דבר.

זה לא פשוט, מה שאני מציעה. זהו סוג של מו"מ עם האגו הכובש של כולנו. ובהתמודדויות כאלו, אני זוכרת את הילדים – להילחם מלחמות שתורמות לאנשים שאנחנו רוצים שהם יהיו, ולא לאנשים שנדמה לנו שאנחנו. ושגם הגברת בעדלאידע וגם הגנן שמרוויח פחות מעגלת התינוק שלה, בוכים כשכואב להם.

הערות לסדר:

  1. העדלאידע היתה מרהיבה, רק שמשנה לשנה נדמה לי שיש פחות קהל. האמנם?
  2. לאמא שהוציאה נפצים מהתיק ונתנה לילד שלה לפוצץ בפרצופינו – הפוסט הזה מיועד לך.

 

FacebookTwitterGoogle+Share

4 תגובות על ”במורד המרחב הציבורי“

  1. מאת עדו:

    טוב הבנתי שזה קשור לפוסט הקודם עם תמונת האונס.
    אני מכיר גם את הטיעון הנגדי – השמאל רוקד בלט בזמן שהימין מתאגרף.   

  2. מאת עופר דגן:

    זה שמתנהגים לא יפה כלפי נותני השירות – אולי זה משום שנותני השירות עצמם, או לפחות חלקם, לא נותנים שירות ומתנהגים בהתנשאות?

      אני נתקל המון בהתנהגות מזלזלת מצד נותני שירות, וזה מתבטא בהמון תחומים ובהמון מקומות. אז איך לא יכעסו על אותם נותני שירות?

    • מאת עדו:

      בהחלט. כמו שאלת הביצה והתרנגולת גם כאן אי אפשר להחליט מה גרם למה. כפי שכתבה חנה, אם מישהו התרגל להתנהג כבהמה בשטחים ועכשיו הוא עומד מאחורי דלפק או הגה של אוטובוס – הוא פתאום יהפוך למנומס ומתחשב? 
       

הוספת תגובה