תקשורת, אימון והדרכה

הדרת נשים בחדר המורים

002

טור חדש ב"העיר צומת השרון", מקומי, רענני, 27.1.2012

לא פשוט להיות אשה שאכפת לה מכל שטות, גם בעיר כמו רעננה. נכון, יש כאן הרבה הורים עם פה גדול וסבלנות קטנה, שתי תכונות שבאות בעסקת חבילה עם מצב סוציואקונומי איתן, כך שאני לא לבד. אבל מה, רוב העיר הזאת היא האמצע של המיינסטרים: פוליטית, מגדרית וחברתית. הרבה רעננים ורענניות גדשו את שדרות רוטשילד וההפגנות בקיץ, אבל כשאני מחפשת בריתות למשימה חברתית פשוטה ומעשית של הפיכת השילוט "חדר מורים" ברחבי העיר ל"חדר מורות", בוהים בי לרוב בעיניים עגולות ולא מבינים מה אני רוצה מחייהם. ההבנה שהמורות הן עם שקוף, בדרך כלל מושא לזלזול עמוק מצד חלק מציבור ההורים, ושהתיקון מתחיל משם התואר הנכון – מורות, אינה מחלחלת בקלות גם אצל אלו שמסנגרים עליהן בדרך כלל. מדברים אתי על כך שזו רק "סמנטיקה", תוך התעלמות מכך שזוהי "שפת התכנות" האנושית. מחשבותינו, דעותינו, ערכינו, תפיסת העולם שלנו, רגשותינו – עשויות ממילים.

אז אני לא מוותרת. כשאפרוש בסוף שנה הבאה מועד ההורים של ברטוב – בבתי הספר יהיו חדרי מורות. מגיע להן, בזכות עבודתן המצוינת בעיר הזאת, והזכות הבסיסית של כל אדם לקבל יחס המכיר בזהותו. יש לכך גם משמעות חינוכית: זה המודל עליו מתחנכים ילדינו. את מה שהם רואים בילדותם, הם משכפלים בבגרותם.

האגוז הקל יותר לפיצוח בנושא ה"שיום" המגדרי היה שינוי שמו של "יום המחנך". יום המחנך נקבע לזכרו של המחנך יאנוש קורצ'אק, אולם הוא יום שמטרתו הוקרה לצוותי החינוך בעיר – רובן נשים. זה היום שלהן. ולמה קל יותר לפיצוח? כי לא מוטלות על כתפי היום הזה עשרות שנים של היעדר הכרה – זהו יום חדש.

לפנייתי בעניין זה ענתה ראש מנהל החינוך העירוני הגב' מיכל הירש נגרי: "בעניין יום המחנך, לקחנו לתשומת ליבינו ,הוספנו אנשי ונשות חינוך. לעניין שמו של היום, זהו השם שמשרד החינוך קבע ,נפנה גם אליו". ולא נותר אלא לומר אמן.

הכותבת היא יועצת אסטרטגית, מנחה ומאמנת, העוסקת בכתיבה בנושאי פמיניזם וזכויות אדם, פעילה קהילתית וחברתית.

זה אינו המקרה היחידי שבו אני נצבת בצומת שבין אשה ואמא שאכפת לה מכל דבר שזז, לבין המיינסטרימיות הנינוחה כאן בעיר. למשל, רובם המכריע של הורי ותלמידי אחד התיכונים הגדולים בעיר, שמקבלים בקביעות פרשנויות לפרשת השבוע לתיבת המשוב שלהם, פשוט לוחצים על כפתור ה- delete. יצא לכם לחשוב מה משמעות הפרשנות השבועית הזו? האם רשמנו את ילדינו לתיכון חילוני על מנת לקרב אותם לתכנים דתיים? האם ביה"ס החתים כל אחד ואחת מאתנו על אישור משלוח התכנים הללו להורים, שאינם קשורים למטרת המשוב (שהיא ניהול הלמידה), על מנת לעמוד בנדרש ממנו בחוק? האם ביה"ס כיבד את בקשת אלו שרצו להיות מוסרים מהרשימה? שלא תחשבו שלא פניתי לביה"ס, ושמעתי מהם שמדובר בשיוך המורשת גם לחילוניים. איך זה עומד בקנה אחד עם כך שהפרשנויות הן של רבנים אורתודקסים?

מה שאני רוצה לומר לכם, הורים והורות יקרים, זה שיש משמעות לכל דבר. נכון, לא צריך להתייחס לכל שטות, אבל כדאי לזכור כשמתעדפים, שאין סוגיות תמימות. שווה לפתח מבט ביקורתי ולחשוב על ההשפעה החינוכית של הסמלים הללו על ילדינו, על החיים שאנחנו מאחלים שיהיו להם. "חדר המורים" הוא סוג של הדרת נשים. במקום לצקצק על מה שקורה באוטובוסים בירושלים, בואו נחליט שהשינוי מתחיל קרוב אלינו בבית: מחדר המורות. ושימו לב כמה סוגיות פילוסופיות וערכיות ארוגות לתוך הארוע הפשוט של משלוח תכנים דתיים להורים, בכללם גם כבוד, אתיקה ואולי גם חוק.

את ההורים שרואים לקונות ערכיות קטנות בהתנהלות המערכת, אולם חוששים לדבר שמא יפגעו ילדיהם, אני יכולה להרגיע: האחרונים שנפגעים הם הילדים שהוריהם אומרים את אשר על ליבם. להיפך – המערכת מתייחסת לכך בזהירות וכובד ראש. כפי שאמרה לי פעם אחת ממנהלות החטיבות בעיר בגילוי לב נדיר: "ככל שלא נעים לשמוע משוב, כשאני מול הילד שלך אני יוצאת מהאוטומט וחושבת על כל דבר". כלומר, הצעד הראשון ליצירת עולם טוב יותר הוא להתבונן ולשאול שאלות, והשני – לדבר. הנה, ראו את תשובתה של מיכל הירש נגרי לשינוי שמו של יום המחנך. לו שתקתי, הדרת הנשים משמו של ארוע ההוקרה לפועלן, היתה ממשיכה.

הערות לסדר

  • ניסיתם פעם לצעוד על המדרכה ליד גינת הכלבים בגולומב ולצאת מזה בשלום? הייתי שמחה לו בעלי הכלבים ברעננה היו מקפידים על כך שהכלבים יפרישו צרכיהם בתוך הגינה ולא מחוצה לה.
  • ואם בצעדים עסקינן, למה שלא נלמד משהו מאגף חזות העיר באשדוד, שדואג לכך שלא יהיו מרווחים בין אריחי המדרכות, כדי שלא נתקע עם העקבים? כל זה במסגרת ה"ג'נדר מיינסטרימינג" של התכנון העירוני שם.

    איך זה שעיריית רעננה נתנה לאשדוד לעקוף אותה בסיבוב במיזם החדשני הזה? הנה לכם אתגר….

FacebookTwitterGoogle+Share

תפוזינה מדממת

104 - Copy

כשהייתי ילדה, לסבא שלי היה פרדס. היו בו תפוזי וושינגטון ותפוזי דם. תפוזי וושינגטון נארזו בנייר עדין והונחו בזהירות מקודשת בארגזי עץ מדופנים, על מנת להגיע לשווקים בחו"ל. האליטה, שזכתה ליחס מועדף (גם התפוזים וגם הלקוחות). תפוזי הדם לעומת זאת הושלכו לארגזים ונשלחו במשאיות מקרטעות לשווקים, כדי שיעשו מהם מיץ אדום אדום ומתוק מתוק. אם נמעך אחד, לא נורא. יש אחרים. הורשינו לאכול תפוזי וושינגטון רק מערימת הפגומים. מתפוזי הדם – יכולנו לקחת בחופשיות.

נזכרתי בזה כשהגעתי לתערוכה של נעם אדרי במשכן לאמנויות עין חרוד – מגש הכסף. כן, המגש שעליו מוגשות נשים, אנחנו, לחברה שאנו חיות בה.

התפוזינה המדממת; מי בא לעזור לה לנגב את הדם, מי אמר "אני יודע לנגב לפרות, ואשה זה אותו דבר", מי לא ניגש/ה, מי הזדע/ה, מי התבלב/ה

 

גילוי נאות: אני מכירה את נעם אדרי מילדותה. חברה של ההורים.

בשונה מחלק מהתגובות הנבוכות בתערוכה – נעם אדרי לא מפתיעה או מזעזעת אותי כשהיא מבינה לעומק את עצמת קשיות הלב המופנית לנשים, את הדה לגיטימציה לדמם בפומבי את פציעותינו שנגרמו ע"י אותו מרחב ציבורי שאין לנו בו רשות שווה. לנעם (כמו גם לאחותה נגה אדרי- שמשחקת בכשרון רב את דמותה של התפוזינה המדממת) ברור מהו הצורך להיחשב בת אנוש, וזה בא לה טבעי למחות על היחס המופנה כלפינו כנשים, לקרוא לילדה בשמה ולילד בשמו. כי נעם צמחה בין הזהויות, בין זו של רמת יוחנן (האליטה הקיבוצית) לזו של קריית שמונה, בין ישראל ללונדון, בין חברה ציונית חילונית לחברה שמרנית/גלותית/דתית (ביה"ס בלונדון), בין הישראליות לאירופאיות.

נשים שצומחות בין העולמות רואות הכל: המרווח הזה, שם העוולות ברורות כשמש של איזור המפרץ ביום קצת פחות מזוהם או העננים האפורים בלונדון רוב השנה. יש לה את כח ה"אליטה" וכח תובנת הדיכוי ביחד – תמהיל חשוב, שממנו יוצאת אמנות קונספטואלית משובחת. האמנות המטלטלת הזו, היא מה שנעם מביאה אתה לקהל הישראלי המלא בערכיות של עצמו, כדי לסדוק אותו.

אמנות קונספטואלית

אחד הקשיים המרכזיים שנרשמו בקהל, היה ההתמודדות עם אמנות קונספטואלית (מושגית) כאמנות: הם באו לשם לראות דברים יפים, אסתטיקה, וקבלו את האמת הלא מדוברת בפרצוף. כל אלו (רוב הקהל) שהתפוזינה המדממת "הפעילה" אותם כמו מריונטות של החברה הפטריארכלית שגדלו בה – ידעו רק שבאו להצגה, ונתפסו עם המכנסיים המטאפוריים למטה (מה שבעקיפין הומחש יפה בעבודת האסלה – ובה כדור נייר טואלט ענק, כדורי חומוס כצואה ישראלית למהדרין ורעשי ניאגרה רמים). הם לא הצליחו בו זמנית להבין אם זו הצגה או לא, הם נקרעו בין אינסטינקט הסיוע לבושה (אשה, דם), הם התקשו להאמין לעצמם כי המיצג הרב חושי בלבל אותם, חלקם עברו מהר לשיפוטיות – וגילו שמי שהם שופטים לא שמה עליהם קצוץ, נשבר מנגנון השניים בטנגו של המדכא-מדוכאת.

התבוננות בקהל הראתה, שנעם אדרי היא אמנית קונספטואלית משובחת – היא הצליחה לגרום לקהל שלה לעסוק בינו לבין עצמו בסוגיות שעשרות ארגוני נשים, כתבות בעיתון ומפגשים בחיים לא הצליחו לפניה. והם אשקרה התעסקו עם זה! כשיצאנו, לעת לילה, מצאנו למשל את כל חברי הקיבוץ הממתינים להסעה מתווכחים על התערוכה בלהט. היא עוררה בהם כעס, אימה, עניין, ביקורת. היא עוררה.

אחת אמרה לחברה שלה: זה כמו ההוא ששם אסלה במוזיאון.

 המיצג

המיצג היה מיצג הישראליות. קשה להעביר מיצג במילים. המוטיבים היו החומוס הענק, הגבר הישראלי השעיר שמלטף ברכות ארוטית את הרובה, הישבן הגבי השעיר שמזיין בציר תנועה אגרסיבי קבוע, מרוכז בעצמו ובקצב עולה – לזוגתו אין נוכחות בסצינה, והשיא: הישראליות המשפריצה, זרע בלתי נראה בוידאו, גרגרי חומוס על הקהל. במשך פחות מעשר דקות ייצגה נעם אדרי את כל מרכיבי הזהות הישראלית, באופן שלא מאפשר לקהל שלה להתעלם מהדיסוננסים, להתעלם מההדרה, להתעלם מזהות ההגמון, להתעלם מטפשות ההמונים ומהיעדר הזהות של כל מי שאינם סמלי תרבות ישראלים. אני מביאה את המיצג, שיאמר את דברו בשם עצמו.

לינק: נעם אדרי – מגש הכסף – המיצג המרכזי בתערוכה

הליצ'י הגונחת (או: מתי בפעם האחרונה יצא לכם להתמודד עם המיניות הנשית כפי שהיא?)

הבת הפרטית שלי והליצ'י הגונחת של נעם אדרי, עין חרוד 2012

קריאות עונג ודרישות עונג נשיות הן משהו שקשה לאנושות-2012 לבלוע. לא בכדי, רוב המשא התרבותי שאנו נושאות עלינו הוא של התאכזרות לדגדגן – מהתעלמות מקיומו, דרך החטא שבעינוגו (כי לא נולדים מזה ילדים – אנחנו הרחם הלאומית, מגדירות גבולות היהדות והכלי להנצחתה) ועד לכריתתו באכזריות. היה די מדהים לראות את הקהל, חלקו אינטלקטואלים ומבקרי אמנות, מסתובב במבוכה מול המיצג הזה, שמפגיש אותו עם התפרקות פסאדת הנאורות של עצמם. מי שנגשו בטבעיות, היו דווקא הילדים. טוב, התרבות הפטריארכלית עוד לא השלימה את קלקולם – עבורם, בקשה לעונג היא רק בקשה לעונג, בקשה למגע היא רק בקשה למגע, והם נענים בפשטות לבקשות הללו מבלי להעמיס עליהם את משא האיסורים, שעבור נשים הוא גם מסע הייסורים.

 

ולא נותר לי אלא

ולא נותר לי אלא לומר תודה לנעם אדרי. אמנות שאינה חודרת את מעטה הנרטיב המיינסטרימי של אסתטיקה ומסר, היא אמנות משעממת. אותי לפחות. כי אין שום יופי ביופי. יש יופי בהתרסה על הסדר הקיים. יש יופי בלקחת את מה שאת עושה הכי טוב – במקרה של נעם זו האמנות – ולהשתמש דווקא בה כדי להתריס על הסדר הקיים. יש יופי באמנות שיוצאים ממנה אחרת ממה שנכנסים אליה. יש יופי בכך שכועסים עליך בגלל האמנות שעשית – זה אומר שאת עושה משהו נכון, אפילו נכון מאוד.

ולא נותר לי אלא לומר לנעם אדרי – יופי, תמשיכי ככה!

לפוסט של אסתי סגל – מגש הכסף או פרובוקציה?

לקטעי וידאו נוספים

 

 

 

 

FacebookTwitterGoogle+Share

מות השטן

פרסומים בתקשורת אודות מותו של עבריין מין או של מי שפיתח מוניטין של ניצול וביזוי נשים ונערים/ות בצורות ואופנים שונים, הוא ארוע מעורר מחשבות, ארוע שהתגובות אליו שנויות במחלוקת. עיקר המחלוקת הינה בין אלו הגורסים/ות, כפי שהוטמע בהם בחינוך וחיברות לאורך חיים שלמים, שיש להצטער על מותו של כל אדם ושתחושת רווחה, הקלה או אף שביעות רצון מכך שמת אדם ללא קשר למי היה ומה היו מעשיו – היא חטא, לבין אלו הגורסים/ות שהמרחם על אכזרים, סופו שיתאכזר לרחמנים (גישה המאפשרת תחושת הקלה ללא רגשי אשם בגינה, וללא כל התייחסות לחיוב או לשלילה לעצם המוות עצמו).

שני מקרי מבחן מתוקשרים לשתי התפיסות הללו ארעו בטווח קצר האחד מהשני, בעת האחרונה, והעלו גם את החוט התרבותי המקשר בין אותה חיברות המדברת בשפה של "מות קדושים" לבין התפיסה שמעשיו של אדם – כפי שהם מסנגרים עליו, הם לעיתים גם מקטרגים עליו, תפיסה שעל פיה אין "חובה" לחוש צער על מי שנחסכו מאתנו עוונותיו העתידיים האפשריים, וניתן לחוש לגבי הידיעה הזו בדיעבד גם רגשות חיוביים.

או במילים פשוטות יותר: מהדיונים שהשתתפתי בהם ברשת עולה, כי הסמיכות הנסיבתית בין סיסמת "אחרי מות הקדושים" לביטוי סטריאוטיפים על פמיניסטיות, האדרת מעמדו של האביוזר (מקצין צבא ועד לאושיית תרבות) כ"תורם לחברה" (יצירת ואקום במידע לגבי תרומת הקורבן – במכוון?), שימוש במעגל תומכי התוקף לצרכי לגיטימציה של התוקף ודה לגיטימציה של הקורבן, הצדקת קיום הזנות, התעלמות מפרדוקס הבחירה בזנות, כתיבת טקסטים של החפצת נשים ושימוש בדימויים המזכירים את מוטיב המדונה והזונה, שהוא אחד ממנגנוני השליטה בנשים המייצר את ה- Loose-Loose (בבחינת: ישתמשו בנו תמיד – רק שבכל אייקון, במראית עין ואופנים שונים).

המקרה הראשון היה מותו בטרם עת של איש התאטרון יובל זמיר, שהורשע העבר באונס נערים שלימד, השני רציחתו של המהנדס הצרפתי ד"ר אלי ללוז ע"י שתי זונות, שתיים מתוך רבות מאלו שהשתמש בהן.

 יובל זמיר

ב- 22 בדצמבר בשעה 11:46 פרסמ/ה מגיב/ה אלמוני/ת תגובה באתר אינדקס הפדופילים, בדף של השחקן, המורה למשחק ואיש התאטרון יובל זמיר: "הבחור נפטר, אז אחד פחות".

תזכורת:

למן הרגע שבו נחשפו המעשים המגונים שביצע בתלמידיו הצעירים, דרך המשפט שבו הורשע ונשפט לארבע שנות מאסר ועד היום, שנתיים אחרי צאתו מהכלא, לא הסכים יובל זמיר, לשעבר שחקן ובמאי נערץ, לקחת אחריות על פשעיו, להביע חרטה ולהסביר איך העז לנצל את האמון שנתנו בו הנערים לטובת סיפוק תשוקתו המודחקת לגברים. עכשיו הוא עושה זאת לראשונה, ללא כחל ושרק. "אם מישהו היה מבצע את הדברים האלו בבת שלי, הייתי יורה בו", הוא אומר…עד לאותו שלב התכחש זמיר, בן 42, להאשמות החמורות – ניצול מרותו כמורה לדרמה כדי לבצע מעשים מגונים בתלמידי החוג לתיאטרון בתיכון עירוני ה' בתל אביב. עורכי דינו טענו שזו עלילה שטוו נערים מתוסכלים בעלי כושר משחק, ושזמיר לא חצה שום קווים אדומים. שופט בית המשפט השלום בתל אביב, זכריה כספי, האמין לעדויות הנערים והרשיע את זמיר בעוון מעשים מגונים שביצע בארבעה מתלמידיו לשעבר, כולל מעשה סדום באחד מהם. לפי פסק הדין, נהג זמיר לזמן נערים מהחוג לדרמה לצורך "עבודות אישיות", ובמפגשים האישיים הללו, שהתקיימו בשעות הערב בביתו, בביתם של התלמידים ובחדר ההלבשה, נהג להתערטל עם חניכיו. לעתים נגמרו המפגשים באוננות הדדית ובמקרה אחד, כאמור, אף בבעילה.

הארץ, 26.7.2005  

לזמיר לא היתה בעיה לכבס את עוונותיו. מיד בסיום מאסרו נקלט בחזרה כמורה למשחק בביה"ס של ניסן נתיב, שהיה ממליצי היושר שלו גם כשהתבררו הזוועות שביצע, לצד כל בכירי ואושיות התיאטרון הישראלי. לאחר מותו, אמר עליו לווינט מיכי ורשביאק, מנהל ביה"ס למשחק ניסן נתיב: "זו אבידה ענקית. עולם התיאטרון הפסיד הערב את הצ'אנס ליהנות עוד שנים רבות מהכישרון, מהברק ומהיכולת של האיש הזה, שהיה אנציקלופדיה מהלכת. עכשיו צריך אנציקלופדיה כדי לספר עליו".

לעומתו, כותבת גולשת שהיתה בנעוריה סמוכה לארועים בגינם הורשע זמיר:

זו ממש לא הודעת אבל. אין בי שום צער.
יובל זמיר מת היום. לא מבינה את המונח הלך לעולמו.
אנס שפגע בתלמידים שהעריצו אותו, בחסות בית הספר.
ביניהם חברים שהיו קרובים מאד.

בבוקר הזה אני ברגשות מעורבים.

אין בי טיפת חמלה על יובל זמיר אלא עלי ועל חבריי שבאותם ימים חשבנו שהתמימות בידיים שלנו ובאותו לילה איבדנו אותה.
כל מה שהספקתי לשכוח צף ועלה.
וצף שוב.
הבוקר.

לעומתה, אומר לוויינט הבמאי מיקי גורביץ', מנהלו האמנותי של תיאטרון החאן שהיה מורו של זמיר בבית הספר תלמה ילין ובסטודיו של ניסן נתיב:

"כשקרה הדבר הזה שבגללו נכנס לבית סוהר, התרשמתי שזה לא נבע מרוע אלא ממצוקה גדולה, ואני אומר את זה מבלי להמעיט מחומרת המעשה…היה ברור איזה זמר נפלא הוא, איזה מוזיקאי אדיר ואיזו דמות יוצאת דופן הוא היה בעולם הבמה".

"הדבר הזה שבגללו נכנס לבית הסוהר", הבנתם/ן?

ככה נראה "הדבר הזה" מנקודת המבט של מעגל הנפגעים (מביאה דברים בשם אומרם):

החוג לדרמה בביה"ס היה לשם דבר בעירוני ה'. משהו שכולם התגאו בו. חברי החוג היו תלמידים טובים (תנאי להישארותם בחוג) וקבוצה מאד מגובשת. מאד. על גבול הכת.
ביה"ס נרתם כולו – היה חדר חזרות קבוע, גישה חופשית לביה"ס וחזרות אל תוך הלילה והמון טיפוח של החוג הזה. החוג לדרמה. לרוב הצטרפו לחוג בכיתה ט' או י' ונשארו שם עד הסוף. לא סתם אני מציינת את זה כי כמה קל להשפיע ולעצב ולתמרן ילדים בני 15…
מאד אהבתי את החוג אבל לא הייתי שותפה לאווירת הכת שהיתה שם.
במבט לאחור, כשאני נזכרת בתרגילים שהיה עושה לנו, אני יודעת לזהות את היכולות הכריזמטיות שלו. מה שאני לומדת היום בתהליכים טיפוליים – הוא היה עושה עם נערים ונערות. ידע ללחוץ היטב על הנקודות ברמה האישית ויצר כוח קבוצתי אדיר כנגד מי שהעזו אולי להתנגד. לקבל תפקיד היה תהליך ארוך ומייגע. לא מיד מקבלים תפקיד. ראשית יש להיות בצוות הפקה ורק אח"כ אפשר להתקדם לתפקידי משנה ובמקרה הטוב לתפקיד ראשי.
מי שזכו בתפקיד ראשי זכו גם לעבוד עם זמיר במה שהוא כינה "עבודה אישית" (מפורט בפסק הדין). העבודה האישית היתה מתבצעת בשעות לא שעות, לעיתים ביחידים, לעיתים בקבוצות קטנות ועם בנים בלבד (על פי פסה"ד).
מי שלא הצליחו להתפתח בעבודה האישית (קרי, לא עמדו בדרישותיו המיניות, כך הסתבר בדיעבד) אויימו בהחלפתם ("אם אתה לא מצליח לעבוד, כנראה שאינך מתאים") כולל הפעלת לחץ קבוצתי (משתתפי החוג היו באים בטענות אל השחקנים הראשיים כי הם מעכבים את החזרות של הקבוצה כולה).
העבודה האישית כללה גם דרישה מהשחקן "להביך את עצמו". זמיר לא הסתפק בצעקות, חיקויי חיות או סיפורים חושפניים (ששימשו אותו אח"כ בהפעלת עוד כוח – פרטני או קבוצתי) ולחץ עוד ועוד, מבלי לספר מה, מבלי להבהיר בדיוק. לא ביקש דבר, אבל כשנער התפשט, היה שבע רצון. ואז דחק עוד קצת. תביך את עצמך עוד. יותר מזה.
מה שזמיר הגדיר כשיאה של ההתפתחות האישית של השחקנים הראשיים אותם בחר בקפידה רבה, מה שהציג כמבוכה, היה לא אחר מאונס. אונס ברוטלי, מבלבל, מענג, משמח, מביך, מתסכל, מפחיד, מאיים. כל קשת הרגשות התחוללה בנערים האלו באחת. כי עם כל המבוכה והבושה, זה גם נעים אולי, אבל אני לא באמת רוצה את זה, ומה יגידו ההורים או החברים, אבל למי זה באמת אכפת כשאני במרכז העניינים או כשמוחאים לי כפיים?
אני מניחה שכמוני, הנער שהתלונן לא היה שותף לרוח הכת של זמיר. זה מה שהפיל את זמיר בסוף. לא השכיל לפגוע רק באלו שגדלו תחת ידו לאורך זמן. כמו רוצח סידרתי שרק מבקש לעצמו עוד ועוד ריגושים) והפרשה התפוצצה היא הושתקה מהר מאד.
לא יכולה לחשוף פה את המניעים אבל הם היו משותפים לכל הגורמים (הורים, ביה"ס, זמיר, תלמידים).
לא מוריד מהעובדה שחובת הדיווח היתה על ביה"ס כולל הגשת תלונה במשטרה. אחד הנערים החליט לא לשתוק ואחרי כשנתיים ומשהו הגיש תלונה במשטרה וגם לקח עו"ד.
והסוף כבר ידוע.

ומבלי להייחס לחומרת המעשים, נועם סמל מספיד את זמיר בווינט:

"אני פשוט בהלם, כל התיאטרון מזועזע…זה בלתי נתפס. יובל היה אמן רב תחומי – שחקן גדול, במאי גדול, זמר גדול. מאוד הערכנו אותו וחיבקנו אותו אחרי תקופה נוראה שידע. הוא השתלב בתיאטרון הקאמרי במספר הפקות ומצא בית חם בתיאטרון. זו אבידה גדולה, אנחנו כואבים מאוד את מותו".

גברים בני תרבות למען פדופיליה

תגובתם של מיכי ורשביאק, מיקי גורביץ' ונועם סמל, שלא לומר – ניסן נתיב ז"ל, טיפוסית למועדון ששומר על הפריבילגיות שלו, לא משנה מה זה עושה לאחרים. מעמדם והשפעתם של השלושה על התרבות בישראל – שהיא אחד מסוכני החיברות המרכזיים שמפמפמים תפיסות חברתיות ומגדריות לחיינו החל מהצגות "סל תרבות" בבי"ס היסודי ועד שאנו נפרדות/ים מהעולם הזה – הופכת את דבריהם לחמורים הרבה מעבר למילים עצמן. המהירות בה הכשירו את השרץ ווידאו שלעולם תישאר תדמיתו מודל לחיקוי, היא למעשה תמיכה דה-פקטו בפדופיליה. שלא לדבר על ההימנעות הברורה מקריאה לילד בשמו: לא היה אונס, מעשה סדום, ניצול מיני. היה "הדבר הזה שבגללו נכנס לבית הסוהר", שבגללו "ידע תקופה נוראה".

זמיר ביצע את זממו תוך הפעלת יחסי מרות כפולים: מעמדו כמורה והאילוזיה הכתית שייצר, בה הוא היה הגורו. סמכות רגשית ונפשית, תוך ניתוק תלמידיו ממבחני האדם הסביר בעולם החופשי שמחוץ לקבוצה. משהו כמו גואל רצון – שאני מניחה שאינו נאה בעיני שלושת אבירי התיאטרון הישראלי כפי שהיה עבורם החבר שלהם. למעשה, מועדון הגברים הזה ("The old boys club" קלאסי) מפעיל גם הוא יחסי מרות תרבותיים על החברה הישראלית, הנגזרים ממעמדם, השפעתם ותחום עיסוקם. הם התרבות, הם החיברות שמכשירה הן את דרכו של הפדופיל הכריזמטי הבא והן את השתקת הקורבנות ואת הגיבוי שיזכה לו.

די מפחיד אותי להיווכח, שאין אפילו מידה של חשבון נפש בדבריהם. אפילו לא מעט.

על משמעותו של האונס (שבשונה מעונשו של האנס, הוא בבחינת מאסר עולם ללא חנינה לנאנס/ת – לקוח מתשובתי לגולש):

אף עבירה אינה הרסנית לנפש ורוח הקורבן כמו עבירת אונס. מדובר בחציית גבול אנושי אצל הקורבן, שאחריה אין גבולות. חלק מהגבולות – אתה אפילו לא משער את קיומם עד שנעלמו. זה כמו לחיות בלי עור כשאבריך הפנימיים נפלטים החוצה ואתה מבלה את חייך בלנסות לדחוף אותם בחזרה ולמנוע ממזיקים ומהאוויר לפגוע בהם. חלק מהניסיון הוא לפעמים בחזרה למקום הנפשי והפיזי של הפגיעה כדי לנסות שהיא תסתיים אחרת, והיא לעולם לא מסתיימת אחרת. מה שיובל זמיר עשה זה פשע נגד האנושות, הריגה בעינויים של נפשות צעירות, תהליך שעלול להימשך לכל אורך חייהם. אין סליחה שלמה על פגיעה מינית כזו כי אין ממנה לעולם החלמה מלאה. אתה אפילו לא יכול, כנראה, לתאר לעצמך את מימדי הפשע שבאונס, אם אתה משווה אותו לפגיעות אחרות. במידת אבדן השליטה, פריצת הגבולות, החילול, חוסר האונים, הבושה , ההחפצה האבסולוטית, רמיסת האנושי והכבוד האנושי של הקורבן – ניתן אולי לאתר רק טראומה אחת שיש לה דמיון מסויים למצבן (ובמקרה זה – מצבם) של נפגעי ונפגעות תקיפה מינית: שבי ממושך. אולי ההשוואה הזו תסייע לך להבין איזה שטויות אתה מדבר כשאתה משווה נפגעי משכנתאות לנפגעי תקיפה מינית.

בכירי התאטרון הישראלי תמכו בפדופיל – כפי שהם וחבריהם המוזיקאים תומכים בחנן גולדבלט האסור בגין אונס נערות (רק השבוע הוכרז על דיסק שהוא כותב ומשתתף בו מהכלא, ביחד עם ארקאדי דוכין, אתי לוי ואחרים, שיצא וייוחצ"ן בסמוך לשחרורו).

לגבי הטיעון השחוק של "יש לו ילדים", חשוב לזכור כי אותם ילדים שלא עניינו אותו כקליפת השום בעת שעשה מה שעשה לילדים אחרים. אני מניחה שילדיו של זמיר כבר יודעים שיש להם אבא פדופיל, זה פזור לאורכה ולרוחבה של הרשת, בטווח גיגול פשוט. התמודדות קשה ובלתי הפיכה, שלא הייתי מאחלת לאף ילד. לצד זאת, היותו אב גם אינו סיבה לאפשר לורשביאק, גורביץ' וסמל להכשיר פדופיל, לתת תעודת יושר לפדופיליה או לרמוס ברגל גסה שוב ושוב את קורבנותיו של זמיר, שתשבוחותיהם לגדולתו של הפדופיל הן חרב בלבבם.

אלי ללוז

ב- 2.1.12, לאחר שנודע מדיווחי התקשורת כי נמצאו טלפונים רבים של זונות ברשותו, פרסמתי סטטוס בפייסבוק:

אני לא מזילה דמעה על ד"ר אלי ללוז. מספר החשודות עמד על 20 נשים העוסקות בזנות, עד שהגיעו לרוצחות. מאחר ורובן המכריע פגעות תקיפה מינית בילדותן או צעירותן, החווייה הדפוסית שלהן הופכת כל גבר שמשתמש בגופה של זונה לאנס. אז מת עוד אחד כזה, שהחיינו. אני רק תמהה על ההלל שגומר עליו ראש עיריית חיפה יונה יהב. אתה רוצה לספר לנו משהו על אחוות גברים, יונה?

למרות שרשמתי במפורש "אני לא מזילה דמעה" (היינו – שביעות רצון פאסיבית, שנומקה היטב בהמשך) – נעו חלק מהתגובות בין האשמתי בעידוד רצח, עידוד רצח ע"י זונות וחגיגות שמחה על מותו. רובן ניסו להתמודד עם דעתי באגרסיביות. שבתי ותיקנתי בסבלנות רבה את המגיבים: אני לא מצטערת על מותו. זהו. כל השאר שייך למניפסט המכשפות (האשה הקטלנית שונאת הגברים, ששולחת להם קללה), שהוא השד שיוצא למגיבים, לרוב גברים, מעט נשים, מהבקבוק. השד הזה יוצא איך שעולה עמדה המטילה אור ברור על עבירות נגד זכויות אדם של נשים ומוקיעה בברור את המפגע. וד"ר ללוז היה כנראה, עם עשרים הטלפונים של הזונות שבכיסו והשתיים שהזמין על מנת לענג אותו – יחידת טרור המוני של איש אחד נגד נשים, וחבר נכבד במועדון הצללים של מי שהנצחת הזנות היא חלק ממנגנון השליטה שלהם בעולם.

אציין רק בהוקרה, שהיו הרבה מאוד תגובות שהביעו תחושה דומה לשלי, והמעודד בסיפור הזה: רבות מהן של גברים. זה לא היה ככה לפני מס' שנים.

בימים אלו מקודם שוב החוק להפללת לקוחות הזנות. יש שתי התוויות קצה – ברירות מחדל "טבעיות" לנשים בחברה פטריארכלית, ההסללה המגדרית היחידה שיש לנו עליה בלעדיות: זנות ו"להישאר בבית עם הילדים". דיברנו כאן על הזונה והמדונה. טלי טסלר מסבירה באונלייף אחת מהן, את זו של הזונה. מאחר ונתוני הזנות ידועים – כ- 97% מהזונות עברו התעללות מינית ואחרת בילדותן או נעוריהן- אין בחירה בזנות כי אם "הסללה". כלומר, הלקוחות, עד האחרון שבהם, עוסקים באינוס. הגיע הזמן שיתנו על כך את הדין. מטרתו של החוק הינה אכיפה, אולם בעיקר – הרתעה חינוכית, הפיכת ה"ביקור" אצל זונה למעשה פלילי שיש עימו קלון חברתי, לתסבוכת אפשרית עם החוק. כפי שהחוק למניעת הטרדה מינית העלה לאורך השנים את רף המודעות באשר למרחב הכבוד של נשים, כך אני מקווה שיקרה גם עם החוק הזה.

מליון ביקורים בחודש אצל זונות, משמעותם שהזנות היא מפתח דיכוי דומיננטי שקיים בחיים של כולנו. תביטו סביב ותשאלו את עצמכן: מה עם האבות שלנו, האחים שלנו, בני הזוג שלנו, הבנים שלנו, החברים, הבוס, הקולגות? מליון ביקורים זה תמיד של גבר "אחר"? וגם שאלת חזון אימונית יש לי אליכן/ם: מה נהיה לכשנשתחרר מנוכחות הצללים הזו? איזה מודל, איום סמוי, סנקציה תעלמנה מחיינו? מה זה יתרום להתייחסות לנשים כאל בנות אדם? לחופש שלנו לצמוח ולהתקדם? איזה נטל גבריות עכורה זה יוריד מגברים שלא "שם"? איך ייראה העולם שאחרי?

לסיכום

מותו של אביוזר אינו מעציב, אולם הוא גם אינו מהווה נחמה לקורבנותיו, שכן המעשים ארוגים מרגע שנעשו ב- DNA הפיזי, הרגשי והקוגניטיבי שלהם. גם אם יוציאו מתוק מעז ויפתחו חיים שלמים – הפשע שנעשה בהם לא הולך לשום מקום. הוא לא משתחרר עם שחרורו מהכלא ולא מת עם מות העבריין. בחלק מהמקרים – מות העבריין מוריד מימד של איום מחיי קורבנותיו: הם לא יפגשו אותו בטעות ברחוב ולא יראו את תמונתו בעיתון.

לגבי הזונות שרצחו את ד"ר ללוש – מדובר, כפי שציינה פרקליטתן, בנשים מוחלשות מתחתית המדרג החברתי. הן נוצלו מן הסתם מאז ילדותן ואבדו לאורך חייהן את מהותן הרגשית. בית המשפט יעסוק בראיות, בסיפור הקצה. אנחנו, כחברה מצפונית, חשוב שנזכור שמי שרצח את ד"ר ללוש הם מאות ואולי אלפי גברים שניצלו אותן, החפיצו אותן, חדרו לגופן מכל כיוון אפשרי, סחרו בגופן, השפילו ועינו את שתי הנשים הללו לאורך חייהן. ד"ר ללוש בכללם. אני מקווה שהחוק להפללת הלקוח יביא בסופו של דבר לצמצום התופעה הזו.

 

FacebookTwitterGoogle+Share