תקשורת, אימון והדרכה

זכויות אדם בע"מ

פרט מצילום של מוטי מילרוד, תחקיר הארץ

האמת היא שחככתי אם עלי להתייחס בבלוג לסוגייה שנחשפה לציבור ע"י אבי יששכרוף בתחקיר הארץ אתמול, של ההטרדות המיניות בהפגנות בשטחים, ויותר מכך – של קשר השתיקה סביבן.

עוד לפני שהנושא נחשף לציבור קוראי הארץ כולו ומשם לציבורים רחבים יותר, הוא כבר נדון והופץ מס' פעמים באינטרנט, בין השאר על ידי (ראו קישורים בסיפא), ואת מה שהיה לי לומר אמרתי ממילא ליששכרוף ופורסם בעיתון, ונטחן עד דק ברשתות החברתיות.

מנקודת מבטי, אין שום השפעה להפגנות הללו על סוגיית הפסקת הכיבוש, ונזקן לחברה הישראלית בהעלאת החשיפה לדפוסי אלימות של אזרחיה – גדול. האוריאנטציה של חלק רעשני במיוחד מהארגונים הללו היא שוביניסטית, נרקסיסטית ואלימה, בדיוק כמו זו של חיילי מג"ב ושל המתנחלים, כשנשים הן באופן טבעי הקורבנות הראשוניים והשקופים שלה (ע"ע החלטה 1325 של האו"ם, המגנה את השימוש בנשים ככלי נשק במלחמות).


המשך קריאה…

FacebookTwitterGoogle+Share

במורד המרחב הציבורי

טור שבועי בהעיר צומת השרון, 9.3.12

טור שבועי בהעיר צומת השרון, 9.3.12

המרחב הציבורי הוא מרחב מורכב: יש בו אנשים – נשים, גברים, ילדים, בני ובנות הגיל השלישי, נותני ומקבלי שירות, יש בו סביבה, ארגונים, מוסדות, מסחר, יש בו את כל מה שקורה מחוץ ל-ד' אמותנו, כל מה שקורה מהרגע שפסענו מחוץ לסף הדלת של הבית הפרטי שלנו. הדבר הכי משמעותי שאין בו, היא פרטיות. הכל נראה לעין, והופך משנה לשנה להיות יותר ויותר מטריד.

דמיינו לעצמכם תמונה מהעדלאידע המקסימה שהתקיימה השבוע ברעננה: אשה מטופחת, לצידה ילדה בתחפושת אדומה יקרה ומושקעת, עומדת לצד עגלת ילדים מאלו שצריך משכנתא כדי לרכוש אותן, צופות בעדלאידע. כל ה-setting המטופח הזה ממוקם על…ערוגת פרחים מול בניין העירייה, כשלצד העגלה ניתן לראות את קליפות ואריזות המזון, מושלכות בין הצמחים הרמוסים.

לביזויו של המרחב הציבורי, פנים רבות. אותה אם לא הקדישה מן הסתם אפילו בדל מחשבה לעובדה שהיא רומסת את עבודתם של גננים, עובדי קבלן קשי יום, שמשכורתם החודשית נמוכה ממחיר העגלה הראוותנית שלה, ושהזיעו למענה בשמש הקופחת. רמיסת ערוגה ציבורית והשלכת פסולת אישית במרחב הציבורי, היא ראשו של מדרון חלקלק שבתחתיתו נרמסים זכויות האדם וכבוד האדם של כולנו. אם נצייר את המדרון הזה בגראף יורד, הרי שנוכל למקם לאורכו נקודות ציון שחלקן עוסקות באלימות של ממש שבין אדם לחברו, שהפכו לחלק ממרקם חיי הקהילה שלנו. ההורה שחונה על מסלול נסיעה במשך 10 דקות וחוסם רחוב שלם כי "הבן שלי מסיים בי"ס, איפה את רוצה שאחכה לו", אינו שונה מרמיסת ערוגות, חוסמי חניות פרטיות, משליכי זבל ברחוב, ג'יפ שחונה על משטח דשא עדין, ממנאצים בכתב או בעל פה, ממגיבים באלימות כי לא קבלו מה שרצו, או בעל הממון שמבצע חריגות בנייה עצומות לתוך פרטיותם וחייהם של שכניו פשוט כי יש לו כסף לעשות את זה. הכל סיפורים אמתיים, ויש עוד.

המכנה המשותף של הסיפורים הללו הוא העדר כבוד של האנשים הללו לעצמם ולזולתם. בתרבות ה"אני משלמת על זה ומותר לי הכל" שהתפתחה כאן, המוטיב המרכזי הוא של "אני ואפסי עוד". מספיק היה לראות את הניירות המתנפנפים בנון-שלנטיות מידי זאטוטים מחופשים בעדלאידע ואת העובד עם הדוקרן ועגלת הזבל שצועד בעקבותיהם, כדי להבין את כל התמונה החברתית בישראל 2012, ובאזורים מבוססים כמו שלנו במיוחד. ישבתי יום אחד במשרדי העירייה, בתור. כמות חוסר הכבוד האנושי שהופגן שם כלפי פקידות קבלת הקהל היתה חסרת תקדים. אין מדרג תגובות – עוברים מיד מבקשה לתוקפנות. לצערי, כיו"ר ועד הורים וכמנהלת פורום רעננה לאורך שנים, אני מכירה את זה היטב מהצד של נותנת השירות.

ואם אנחנו כבר בעניין, אז אתייחס לנושא גם בראייה רחבה יותר. כשהסתובבנו בשנות השמונים עם השלטים "הכיבוש משחית", זו בדיוק היתה כוונתנו. דורות של צעירים גדלו, בעת שירותם הצבאי, על תהליך חיברות משחית שבו הכל מותר: לחמוס אדמה, לחמוס זכויות, לחמוס חיים. ההצדקה לכל זה היא הצדק המוחלט, וה"אחר" הופך לשקוף. הם חזרו עם זה הביתה, נישאו והקימו משפחות, וכעת אנחנו כבר בשלב של העברה בין דורית של ההרגלים הרעים הללו. החיים הפכו לזירת מאבק הישרדותית, כמו השירות בשטחים. החזק שורד. כשאנחנו מעבירים ביקורת למשל על הזנחה ביישובים מגזריים שונים (חרדים, ערבים), כדאי להעיף בענווה עין ביקורתית גם על עצמינו, כלומר על הערוגה, או על המשפחות הדתיות ש"כובשות" בהמוניהן בערבי שבת, בשובן מבית הכנסת, את הכביש וצועדות במסלולים שיועדו על פי חוק למכוניות בלבד, מסכנים את כולנו בפוטנציאל עבירת דריסה, או על האופן בו אנו מתנהלים במרחב הציבורי בכלל.

היבט נוסף הוא ההיבט הפטריארכלי (פטריארכיה – שלטון האב, השיטה התרבותית שמאפיינת את החברה שאנו חיים וחיות בה), ותפיסת ה"אקו-פמיניזם", שרואה בתרבות הפטריארכלית הסיבה להרס כדור הארץ. על פי תפיסה זו, הפטריארכיה חושבת בהיררכיה, במדרגות, ואנחנו תמיד רומסים את המדרגה שמתחתינו – עד שאין יותר מדרגות ועברנו לכדור הארץ עצמו. מי שמתחתנו – דינו/ה נחרץ, בין אם זה אדם או אדמה.

כך או כך, נראה לי שהגיע הזמן להתעשת. יש לכם מאבק צודק? תאבקו בענייניות ונימוס, ובמדרג תגובות – לא צריך לשלוף מיד את כל התותחים. יש לכם צורך? זכרו שלא כולם חייבים למלא אותו. יש לכם זבל? תזכרו שאם זרקתם אותו שלא במקום המיועד, יש אדם – בשר ודם ונשמה – שאוסף אותו אחריכם.

כפעילה חברתית, אני הראשונה שתאמר לכם להילחם על מה שחשוב לכם. אבל למלחמה הזו יש גבולות: כבוד האדם וזכויות האדם של כו-לם. הפרתם? העולם עגול ובזה הרגע אישרתם לעשות לכם אותו דבר.

זה לא פשוט, מה שאני מציעה. זהו סוג של מו"מ עם האגו הכובש של כולנו. ובהתמודדויות כאלו, אני זוכרת את הילדים – להילחם מלחמות שתורמות לאנשים שאנחנו רוצים שהם יהיו, ולא לאנשים שנדמה לנו שאנחנו. ושגם הגברת בעדלאידע וגם הגנן שמרוויח פחות מעגלת התינוק שלה, בוכים כשכואב להם.

הערות לסדר:

  1. העדלאידע היתה מרהיבה, רק שמשנה לשנה נדמה לי שיש פחות קהל. האמנם?
  2. לאמא שהוציאה נפצים מהתיק ונתנה לילד שלה לפוצץ בפרצופינו – הפוסט הזה מיועד לך.

 

FacebookTwitterGoogle+Share

מיליארד טועים

סולידריות 2

לכבוד מילארד טועים – אביב גפן

או – כפי שהגדירה אותם נעמה כרמישמאלידריות.

כשעמיר פרץ פרסם בעת המאבק בשלי יחימוביץ צל"ש לטקסט מכשפות מיזוגני ומסית נגדה אצלו על הקיר – באו מיד שליחיו לומר שזו "טעות של מישהו זוטר בקמפיין".

כשסולידריות פרסמה השבוע את קמפיין האונס שלה, באו מיד נשים (אלא מה) לקיר הפייסבוק שלי ושל אחרים לומר שזו היתה "טעות של אדם אחד".

כש"חטפנו" על חשיפת ההטרדות המיניות בהפגנות ובאו בנים מארגוני המפגינים לומר שהמאבק בכיבוש קודם למאבק על זכויות נשים – באו מיד אחרים (סליחה, אחרות – אלו הבנות שנשלחות בדר"כ לייצג את אלו שפוגעים בהן, ומתחילות את דבריהן ב"אני כאשה", או "אני כפמיניסטית" או "אני לא מסנגרת עליהם אבל הם עושים דברים טובים, וטעו") לדבר על טעויות שאינן מייצגות את הכלל.

גם סולידריות התנצלו, כי זו היתה טעות. טעות, טעינו, טועים.

כל הטועים מסירים כמובן מיד את הפרסום הפוגע. אין בו צורך, הוא כבר מילא את ייעודו. הוא פגע.

מעניינים אותי, כל הטועים האלו. האם הם מאוגדים? איפה נרשמים לארגון?

וא-פרופו ההטרדות המיניות בהפגנות, הגיע לידי טקסט של מישהי שבזמנו טענה נגדינו (נו, הבנות שנשלחות להגן) שעניין ההטרדות הוא המצאה קונספירטיבית שמטרתה לחפות על הטרדות ע"י מג"ב, או שטות דומה שעניינה הכחשת המובן מאליו וכיבוס (או שמה העמקת הלכלוך) של הכביסה המלוכלכת "בבית". היא הוטרדה, והארגון לא הפסיק את ההטרדות. איך לא?

בינתיים, נשים יקרות ובנות צעירות – שמאל זה לא הפגנות בשטחים. שמאל זה זכויות אדם. גם שלכן. אז תישארו בבית, אל תסכנו את עצמכן בעבור מלחמה טסטוסטרונית שממילא תפסדנה בה, את עצמכן. 

הערה מאוחרת:

הסתבר לי שהעוקץ ו- 972 פרסמו הבהרה לפיה הפוסטר עם האשה לא פורסם, לדברי סולידריות, בקיר שלהם, אלא רק זה עם הוזלין הנושא את הלוגו שלהם. בברור שערכתי עם כותבת הפוסט המקורי אליו אני מפנה כאן (שמה שמור במערכת), משם לקחתי את התמונות, אישרה זו שאכן הורידה האת שני הפוסטרים – של הוזלין ושל האשה – מהדף של סולידריות. כמו כן, גולש בשם Shay Fleishon שהציג את עצמו כאחד מסולידריות, עשה שימוש בכרזה כתמונת הפרופיל שלו ואף שיבח אותה – בתגובה לשאלתי – כ"מצויינת". אין לי דרך לוודא אם אכן הוא חבר פעיל בסולידריות, אולם תמונות באלבומו הראו אותו בהפגנות רלוונטיות. חסמתי אותו, בשל התנהלותו האלימה בדיון (כולל ניסיונות חוזרים ונשנים ומחיקתם על ידי, לעשות שימוש בטכניקת הפחתה של "בובה" ו"מותק").

אצלי, מעוררות ההבהרות מחשבות על גבולותיה החסרים של ההכחשה, או אולי – הגבולות המתהווים של הבושה? אני מקווה מעומק ליבי, שבשאלה השנייה עסקינן. 

ועוד הערה:

פנה אלי גולש בשם סני ארזי על מנת להבהיר שהוא יצר את הכרזה כאחת הסקיצות לקמפיין סולידריות, לכן היא לא נושאת את חותמם והיא לא מייצגת את סולידריות.  נתתי לו כמובן מייד קרדיט (ראו לעיל', שהייתי נותנת כמובן כהרגלי קודם לכן, לו היתה חתימת היוצר קריאה) כבקשתו המפורשת – הוא ביקש או להסיר את הכרזה או לציין את שמו כיוצר הכרזה. לדבריו: "אני יכול להבין את הבילבול בין שלב הסקיצה לבין הקמפיין עצמו מאחר ואכן יש בניהם דמיון אבל חד משמעית ברור שזהו אינו "קמפיין" של תנועת סולדריות".

השאלה הרעיונית והעמוקה יותר שמעסיקה אותי היא, האם זה משנה שהחשיבה המעצבת התבטאה בסקיצה? מה היה הדרייב ליצור כרזות עם מסר כזה (שאלה שרק הוא כיוצר יכול לענות עליה)? האם יש הבדל בין הגישה המהותית לנשים בשתי הכרזות? לטעמי לא. הזמנתי את סני ארזי להביע כאן את הסתייגויותיו, מאחר והדיון הציבורי מאוד חשוב בעיני, ואני מקווה שכפעיל שמאל – גם בעיניו. וכנ'ל, באותה הזדמנות, התגייסות כוללת של הפעילים לניקוי תופעת ההטרדות בהפגנות.

הבהרה: לדברי יוצר הכרזה, רועי (סני) ארזי, הכרזה עם האשה שיד גברית חונקת את פיה הפעור תחת הכותרת "מגרון עמוק", היתה שלב בסקיצות ואינה נושאת את לוגו סולידריות, כך שאינה מייצגת אותם. כאן – כפי שצולמה בתמונת מסך בפייסבוק של ארזי, 26.3.12, בסטטוס "ציבורי" (היינו – פתוח לשיתוף לכולם). בנוסף, באתר היוצר מוצהר שהתכנים לשימוש חופשי, והכרזות עלו לכאורה לרגע לאתר הארגון, המצהיר גם הוא על מדיניות שימוש חופשי. ועם זאת, מצאתי לנכון להבהיר את זהות היוצר (כבוד ליוצרים באשר הם, גם כאשר יצירתם בעייתית בעיני) וסייג היעדר הלוגו ולכן השייכות הרשמית לקמפיין מאורגן כלשהו – כל זאת לבקשות המחבר. הבשורה האופטימית היא שאולי, רק אולי, מתחילה להתעורר איפהשהו הבושה…?

 

FacebookTwitterGoogle+Share

המאבק בעיצומו

004

הטור השבועי בהעיר צומת השרון, 2.3.12

יום האשה, הבא עלינו לטובה ב- 8 במרץ, אינו סתם יום. ביום הזה, לפני 155 שנה, יצאו התופרות במתפרות בניו יורק לרחובות למחות על הזכויות הבסיסיות ביותר שלהן. עד אז הן ננעלו מדי בוקר באולמות גדולים, שדלתותיהן נפתחו רק בערב, והועבדו בפרך ללא הפסקות, חופשה, חופשות לידה, זכות בסיסית לחופשת מחלה, שעות נוספות ועוד. כלום. כמו הפועלים היום ב- sweat shops בעולם השלישי.

לעולם המודרני, הפסאודו-ליברלי, לקח 115 שנים להכיר, הכרה רשמית של האו"ם, ב- 8 במרץ כיום האשה הבינלאומי, לתאריך שהוא אחד הסמלים החשובים למה שפרופ' ישעיהו ליבוביץ' הגדיר כמהפכה הגדולה ביותר בתולדות האנושות: המהפכה הפמיניסטית. אני משוכנעת שלרבות ורבים מקוראינו יש דעה נחרצת על המהפכה הזו ובמיוחד על מי שעדיין מובילות אותה. כשטוב לנו, אנחנו שוכחים בזכות מי ומה זה קרה וקורה. רק לפני 155 שנים אשה לא יכלה ללמוד, תנועתה הוגבלה, ניתן היה לעשות בה, בחייה ובגופה כל מה שעלה בדעתו של בעליה (אב, אח, בעל, גבר אחר), לא היו לה זכויות קניין או ירושה. מי שלא הייתה רכוש מהוגן – השתמשו בה כזונה. לא היו ברירות ביניים. המהפכה התעשייתית הוסיפה לשלילת זכויות האדם של נשים גם עבדות.

האם העלמתן של בנות משפת הפנייה לתלמידים/ות, מוכר למי שמנהלים בעולם את דירוג ה- PISA?

מהפכות לא מתרחשות במתק שפתיים. נדרש כעס, מחאה, התקוממות. לנשים יש היום זכות ללמוד, לעבוד, חופש תנועה וזכות קניין, אולם אלו מצויות תחת איום מתמיד. סוגיות כמו הדרת נשים, הטרדה במשרד רוה"מ המגובה ע"י ראש הממשלה עצמו, ניצול המוני של נשים ככוח עבודה זול, חקיקה עוינת בנושאי משמורת ומזונות ילדים – כל אלו מראים שעוד ארוכה הדרך. אפילו השפה לא מרחמת עלינו – היא נוצרה מתוך מציאות חברתית שוביניסטית המאיינת נשים כבנות אנוש, ולכן כל ההתייחסות הציבורית היא בלשון זכר. רק השבוע קבל בני (זה שלומד בתיכון החילוני העוסק בהטפה דתית – ראו מעקב בטורים שלי) מכתב המבשר בשמחה שנבחר להשתתף במבחני PISA של דרוג הידע והחינוך הבינלאומי. כל המכתב לתלמידים נוסח בלשון זכר. בנות לא הוגשו ל- PISA? קשה לגברים להבין את מידת התסכול שמעוררת התעלמות כזו אצל נשים רבות יותר ויותר. כשהוזמנתי פעם לשוחח עם ילדי ביה"ס לטבע בת"א על יום האשה, ופניתי לכיתה (ז') בלשון נקבה היות והיו בה יותר בנות, קבל אחד התלמידים על שאני "מתעלמת מהבנים". כששאלתי: "עכשיו אתה מבין מה מרגישות בנות כשפונים אליהן רק בלשון זכר?", ענה הילד בספונטניות: "אבל הן רגילות לזה…". ובכן, כעת הן לא מוכנות לסבול את זה יותר.

מועצות הנשים באזור השרון הרימו בשנים האחרונות את הכפפה ומקיימות אירועים שעניינם ריבונות נשית ושוויון. כנסים, פאנלים מעוררי השראה, מופעי אמנות, אירועי תרבות. מגדילה לעשות מכולם הרצליה – העיר היחידה בה יש היום מנהל נשים שעוסק בנושא כל ימות השנה ומקיף את כל מרכיבי החתירה לשוויון, מזכויות, דרך תעסוקה ועד לפריבילגיות שונות שנשים זכאיות להן ככל האדם. אחת החוויות מרחיבות הלב מבחינתי היא לחצות מדי שנה בפברואר-מרץ את הרצליה ולראות את שלטי החוצות הענקיים המכריזים קבל עם ועולם על סדר עדיפויות מגדרי מובהק. אחריה באה שורת אירועים מרשימה בכפר סבא (ותוספת מאוחרת שלי: הוד השרון) ובסוף – רעננה, שהתעשתה בשלוש השנים האחרונות והחלה מקיימת שורה של אירועי תרבות בנושא, המפרסמים באתר העירייה. המינוריות של רעננה בנושא קידום נשים, שהפוכה ממספרן במועצת העיר, מעציבה אותי. תכנית שהגשתי בזמנו להקמת מנהל נשים בעיר טורפדה דווקא ע"י מי שאמונות על קידום נשים, מסיבות פוליטיות קטנוניות. לרעננה יש הזדמנות ופוטנציאל להוביל את האדרתן של נשים באזור השרון, והיא מפספסת אותה שוב ושוב מסיבות לא ענייניות. מועצת הנשים שלה עסוקה בעיקר בנושאים לא אסטרטגיים וההשקעה בקידום והאדרת נשים בעיר קטנה בהרבה משיכלה להיות. מאחר ואין נביאה בעירה, אתארח בשבוע הבא בכנס בכפר סבא.

לסיכום, רק אומר שלפני שאתם חושבים ש"הפמיניסטיות הלכו רחוק מדי", תזכרו שני דברים:

  1. רוב הסיבות לפרוץ המאבק הפמיניסטי עדיין שרירות וקיימות, בין אם הלכה למעשה ובין אם כאיום. צפיתי לא מזמן בתמונה של נשים וגברים בטהרן שנה לפני המהפכה האסלמית, שתאומתה היהודית מאיימת אלינו מעבר לפינה: נשים וגברים יחד בבגדי ים, מבלים כאילו אין מחר, אותו מחר שמחק כל הישג שהיה לפניו.
  2. במחקר שנערך במכללת תל חי, הסתבר שגברים הנשואים לנשים המגדירות את עצמן כפמיניסטיות, מרוצים יותר מחיי הנישואין בכל פרמטר אפשרי – חברות, שותפות, סקס, הורות, מצב כלכלי. פמיניזם הוא שיפור איכות החיים לכולם. נסו ותיהנו.

למי שרוצות ורוצים לדעת יותר על יום האשה, ניתן באתר סנונית: http://www.snunit.k12.il/woman/

הערות לסדר:

  1. כדי לקדם את נושא התחבורה הציבורית בשבת ברעננה, כדאי לזכור שחופש תנועה הוא זכות אדם בסיסית, שזכאים לה גם מי שאין להם כסף לרכוש אוטו.
  2. פניתי השבוע לסגן ראש עיריית רעננה כי פח המחזור הנייר שלנו מלא – לפני שסיימתי את המשפט כבר הוקצה לנו פח נוסף. זה שרות!
הערה ותיקון, 3/3/12 (אחרי הגליון המודפס):
נכנסתי לאתר ראמ"ה – רשת ארצית למדידה והערכה בחינוך.
מסתבר שהביזיון המגדרי כאן הוא כפול:
  1. לשון המכתב מועתקת מאתר ראמ"ה – עולה מכך שמדיניות איון הבנות בלשון הפנייה היא מדיניות רשמית של משרד החינוך, מתוך כך שהיא מיוחצנת ככזו, בלי בושה, באתר הרשמי של המבחנים. כאילו כל הניקיון המגדרי שערכה בזמנו לימור לבנת לא היה – המלכה מתה, יחי המלך החדש.
  2. מנהל ביה"ס האמור, למרות היותו איש חינוך, לא הפעיל כאן כל שיקול דעת ופשוט העתיק… אני לא רוצה להיכנס בפוסט הזה לסאבטקסט של הפעולה האומללה הזו, זה שמעבר לעניין המגדרי.
FacebookTwitterGoogle+Share

זה פורים או פורנו?

הטור השבוטעי שלי בהעיר צומת השרון, 24.2.12

הטור השבועי שלי ב"העיר – צומת השרון", 3.2.2012

.

פורים קרב ובא ומביא אתו כמה הגיגים על זנות והזניית נשים. למה דווקא? נתחיל מאסתר, שלמעשה עיסוקה היה אצל החשוורוש במכירת גופה תמורת טובת הנאה לאומית, כשהסרסור היה לא אחר מאשר אחיה. גם אל ושתי נחשפנו באותו מעמד היסטורי – זו שבגין סירובה לזנות עבור החברים של בעלה, סולקה מהארמון ואולי אף הוצאה להורג.

שלושה תפקידים מרכזיים מייחסת ההיסטוריה הפטריארכלית (פטריארכיה היא שלטון האב – הגמוניה גברית) לנשים:

  1. אימהות –ב- 2012 זו ברירת המחדל של "להישאר בבית עם הילדים" (זו אינה ברירת מחדל של אבהות, להבדיל), הסיבה העיקרית לאפליית נשים בשוק התעסוקה ולכפל התפקידים המנציח את הדרתן של נשים ממוקדי כח והשפעה.
  2. כישוף – ששימש לאורך דורות (ועדיין) כאמצעי ההגנה הגברי מפני תבונתן העמוקה של נשים. לדוגמה – 9 מליון נשים הועלו על המוקד במה שנקרא "השואה הגדולה של הנשים" – ציד המכשפות בימי הביניים, רק מפני שידעו יותר מסביבתן הבורה.
  3. זנות – השימוש הלגיטימי בגופה של אשה כחפץ להשבעת חשקיו המיניים של הגבר, שימוש שהוא קצהו התחתון של המדרון החלקלק אליו מוסללות נשים, עיסוק ש"מניעתו" מהווה סוג של הצדקה לכליאת, הפרדת, כיסוי והדרת נשים גם בשנת 2012.

גם פרויד התייחס לחלוקת התפקידים הזו של האשה בעיני ההגמון: המדונה והזונה. זו האימהית, נטולת המיניות, וזו שכולה כלי מיני להכלת יצרו של הגבר, זה האינפנטיל שאינו עומד בייצרו למראה אשה. רובנו – נשים בשר ודם, בעלות יצר מיני בריא ומיניות גלויה, מסתכנות בדימוי "זנותי". הנותנת, הפרחה, המזרן – הן ביטויים רכים ל"דבר האמתי".

ומה זה הדבר האמתי?

הגיל הממוצע שבו נכנסות בנות לזנות הוא 13-14, לא גיל שקוראי העיתון הזה בחרו בו את הקריירה שלהם. כ- 90% גדלו בסביבה מזניחה רגשית ופיזית, רובן חוו תקיפה מינית או גילוי עריות בילדותן. כאן נגמרת האגדה של "הסטודנטית שבחרה בזה כדי לממן לימודים" – אין בחירה בזנות. יש הסללה, יש פוסט טראומה ודיסוציאציה (התנתקות רגשית) שמביאה לחשיפה חוזרת לאלימות ולאלימות מינית ולהידרדרות. רוב הזונות נמדדות ב"כניסות", חלקן הגדול ב- 20-35 "כניסות" ליום עבודה. הקשר בין סמים ואלכוהול לזנות הוא הקשר בין זו שנאנסת עשרות פעמים ביום לבין הצורך שלה לשכוח, לא להיות שם כשזה קורה. הרוב המכריע של הזונות מביעות רצון לעזוב את העיסוק, לו יכלו.

חוק איסור צריכת זנות וטיפול בקהילה נקרא בז'רגון העממי – החוק להפללת הלקוח. מסקר שנערך לפני כשלוש שנים עלה, שרוב הציבור (72% מהנשאלים) אינם רואים בשימוש בשירותי זנות עבירה אלא נורמה, אולם כ- 60% מהציבור מאמינים שהחוק יביא לצמצום הזנות בישראל. צמצום הזנות, בהפוך ממיסוד הזנות (שהופך את הזנות ה"לגיטימית" למכבסת להלבנת הון פשיעה מתרחב), אכן הוריד את היקף הזנות במערב. חשוב לציין שנלוו לו מנגנוני שיקום והשמה מקצועית, שכולי תקווה שלא יטורפדו בישראל ע"י ממשל נאו-ליברלי שרווחה היא לצנינים בעיניו.

והלקוח? הוא מודע לכל זה, כמובן. יש מיליון ביקורים אצל זונות בישראל בחודש. כלומר, אלו הגברים סביבנו, אותם גברים שיעשו ככל שביכולתם שהבת שלהם לא תהיה זונה. הם מבינים לחלוטין את הניצול, הכפייה, האלימות שבעצם המעשה. רק שהיא הזונה, היא לא המדונה. לה – מותר לעשות את זה. היא "רוצה".

ונחזור לפורים. אשה ובת שרוצות להתחפש, תלמדנה כבר מסיבוב ראשוני בחנויות התחפושות במה באמת הועסקו אותן שתי מלכות מהמגילה.  מי שהסבה את תשומת ליבי לכך היתה רני חזון וייס – פמיניסטית חובבת תחפושות, שעשתה סיבוב בחנויות והעלתה לגביו טור נוקב באתר onlife. בתכנית ארץ נהדרת השבוע הגדיל קיציס לעשות, כדרכו, בטקסט סאטירי כואב, מלווה בתמונות של תחפושות סטנדרטיות מחנויות התחפושות: "תקופת המערב הפרוע חוזרת ומציעה תחפושת של…זונה, בעולם הקסום של האגדות תוכלי להתחפש ל…זונה,  מי שחלמה כל חייה להיות שוטרת תוכל להתחפש ל…זונה". הרעיון ברור. הפנטזיה הגברית של הזונה, שמאכלסת את תאי המח האפורים של כל מי שנשוי למדונה של חייו, היא שמעצבת את עולם תחפושות הילדות והנשים, כאילו היה חדר הלבשה בהפקת פורנו.

אני מציעה להשתמש בעצתה של רני חזון וייס: תכינו תחפושות לבד, ובאותה הזדמנות תתמכו בחוק להפללת הלקוח.

הערות לסדר:

  • ביום שישי קרע רכב של הנחמנים את עור התוף של הצועדים באחוזה. המוקד סירב להתערב. קוראים לזה באיכות סביבה "זיהום רעש".
  • אני ממשיכה לקבל פרשנויות אורתודוקסיות לפרשת השבוע מהתיכון החילוני. זה כבר עניין לעיתונות, לא?

 

FacebookTwitterGoogle+Share

עיריית ת"א טורקת דלת לתקווה?

הנה מכתב שקבלתי אתמול, שגרם לי לתהות מה גורם לעירייה (כלומר לבני אדם ובנות חווה – מראש העיר ועד לאחרונ/ת הפקידים) להקשות את ליבם מול מיזמים התנדבותיים כאלו (ושמעתי על מקרים נוספים): לדרוש ארנונה רצחנית ולעקל לעמותה את חשבון הבנק, בציניות, כאילו היו תושב אמיד סרבן תשלום על שירותים שקיבל – ולא עמותה ענייה שנדרשת לשלם על שירותים שהיא נותנת…

זהו מילכוד המגזר השלישי בחברה נאו ליבראלית: ראשית מפריטים את חובת המדינה לאזרחיה – ושיקום דרות רחוב היא חובת המדינה, במפורש! – ואז מגבילים את פעולם העמותות ע"י חנק בעלויות בירוקרטיות גבוהות שאינן מאפשרות את פעילותן. ככה שומרים על כולם עניים, עסוקים בהישרדות, לא מפריעים לחגיגה שם למעלה.

לי אישית אין שום ספק שבמקום בו מושתת על עמותה כזו ארנונה מצטברת בחמש-שש ספרות, יש שחיתות ויש הדרת ואפליית נשים וחלשים. ככה זה, כלל חיים, מקדמת ימי עולם.

אז בינתיים – תתרמו משהו, אפילו סכום קטן.

המכתב:

חברים יקרים,

מזה ארבע וחצי שנים שעמותת הדלת לתקווה מתמודדת מדי יום עם אתגרים לא פשוטים, לא רק עם הצורך לסייע לדרות הרחוב הנרקומניות ולגייס משאבים נפשיים עצומים כדי לעשות זאת אלא גם עם הצרכים הקיומיים של העמותה, כסף לשכירות, מיסים, חשמל ומזון. כל זאת כדי שנוכל לפתוח את דלת המקלט שלנו מדי בוקר ולסייע לנשים במצוקה

http://www.thedoorofhope.co.il/he/pages/index

כידוע לרובכם, איננו נתמכים על ידי כל גוף מוסדי שהוא ומקיימים את כל הפעילות שלנו מתרומות ומסיוע של מתנדבים ואנשים טובי לב

בחודש האחרון הגענו לתחתית החבית, בעקבות חוב ארנונה של כ145 אלף שקלים עיקלה עיריית ת"א את חשבון הבנק שלנו. החלטנו לחדול מהמאבק של שלוש השנים האחרונות לפטור מארנונה ולשלם את החוב, בתשלומים- כדי שנוכל להמשיך ולהתקיים. בלי חשבון בנק פעיל לא נוכל להמשיך ולו עוד חודש אחד ואינו מסוגלים עוד ללחץ הנפשי הקשה המופעל עלינו בעקבות החוב ואי הודאות לגבי העתיד

אנחנו פונים אליכם בבקשת עזרה דחופה – והפעם איננו מבקשים מזון או בגדים או מתנדבים למקלט, גם לא סיוע משפטי,אלא אך ורק תרומות כספיות לסיוע בתשלום החוב, כל תרומה ולו הקטנה ביותר תעזור, ניתן לתרום ישירות לחשבון הבנק שלנו

הדלת לתקווה

בנק לאומי

סניף אלנבי 810

חשבון מספר 21859/99

אלפי תודות בשמנו ובשם דרות הרחוב בתל אביב.

FacebookTwitterGoogle+Share

יועז הנועז

יועז הנדל הוא לא My political cup of tea, ושווה לזכור שהאיש שהתפטר כעת מתפקידו במשרד רוה"מ הוא אותו אחד שבחר לעבוד שם מלכתחילה, שנים לאחר שהסתבר לציבור הישראלי (וודאי ידוע לעיתונאי מקושר כהנדל) איזו מדמנה חברתית הופך להיות כל משרד שביבי (ובצללים המפחידים – שרה) נוגע בו.

אולם בשבועיים-שלושה האחרונים, ובמיוחד מאז התפטרותו, זכה אצלי הנדל לשתי נקודות זכות. כן, ביבי תמרן איכשהו תרגיל נכלולי טיפוסי לפיו הנדל שמע על התפטרותו מהתקשורת, אולם בשורה התחתונה – הבחור קם והעביר לציבור הישראלי את המסר: עבור האיש הזה אני לא מוכן לעבוד יותר.

קל לי להעניק שתי נקודות רק לאחד מתוך חבורת עוזרי ביבי, שאין להם אצלי קרדיט whatsoever – פשוט כי לא נאלצתי לבזבז אף נקודה מהמצויות בצמצום, מאחר והשניים האחרים (האוזר ולוקר) העדיפו את מנעמי הלשכה על פני האפשרות לדבוק עד הסוף ביושרתם, שניצוצותיה הבזיקו בתלונה על נתן אשל.

עולות מהסיפור המסריח הזה מספר שאלות, שמי שיכולים לתת עליהן תשובה הם מצעד היועצים המתחלפים שליוו את ביבי לאורך השנים. למשל: מי זוכר/ת היום את שי בזק? אביב בושינסקי? השניים הללו ורבים אחרים (אני מקווה שביבי לא מחליף גרביים בקצב תחלופת כוח האדם במשרדו – עניין של חיסכון בכביסות ואיכות סביבה) קונים בשתיקתם את הקריירה המפוארת שפיתחו אחרי שעזבו את משרד רוה"מ. תראו איפה נמצאות היום העוזרות של שרה, שפתחו את הפה. איפה באמת?

מה היה לנו?

בסה"כ, יש לנו כאן יחסי אנוש רעים, שמסתדרים מצויין עם תמיכה כוחנית בטרור תעסוקתי ומגדרי והפעלתו – מהנצחת הנזיפה הנבזית של ביבי בהאוזר ע"י ערוץ הכנסת, שהיא התעללות תעסוקתית קלאסית, ועד לתמיכתו הגלויה של ביבי באשל, ההוא שנחלץ מעור שיניו מתגית רשמית של עבריין מין רק בזכות דיל שעבריין מין מהשורה לא היה זוכה לו, אטימות חברתית, הסרת אחריות אישית שלו ממעללי שרה (ערוץ הכנסת מראה לנו את מה שידענו – שהם Two of a kind, הוא ושרה כמו גם הוא ובן בריתו ברק מסיפור העובדת הזרה – מנאז'-א-טרוו'ה), העברת ההון הלאומי מכולנו להתנחלויות ולבעלי ההון, חיסול מדינת הרווחה, ביסוס מדיניות כיבוש אלימה מאוד, ויתור על ערכי יסוד ובהתאמה על חוקי יסוד הנוגעים לזכויות וכבוד האדם, העברת נכסים לאומיים לבעלי ההון, הפרטת המדינה לדעת, ועוד כהנה וכהנה.

אחת הבעיות המרכזיות בסאגה העצובה-טראגית-מעוררת חלחלה הזו, היא שעם ישראל מטומטם ויצביע לו שוב.

התכנית של ביבי עבדה מצויין: לקבור כל תקווה למוחלשים, להחליש את מעמד הביניים ולרושש אותו, לחזק כוחות לאומניים ע"י גיבוי מלא ועקבי לפשיעה רב תחומית על רקע לאומני, לסכסך בין קבוצות בעם, להחליש נשים באמצעות גיבוי ומימון גורמים דתיים העוסקים בזה ומתן לגיטימציה לביצוע עבירות מין כלפי נשים גם בלשכתו ע"י האדרת המטריד ומינויו המהיר לג'וב חדש, ליצור עימות דיפלומטי במספר גדול של חזיתות תוך החלשת מעמדה של מדינת ישראל בעולם, העלאת רף המתח הבטחוני על מנת לאפשר תיעדוף נמוך של חברה ורווחה, החלשת מערכות חיוניות כמו רפואה ורווחה בטריק השחוק של היעדר ניהול (חצי שר רווחה, אין שר בריאות), הפרתת תשתיות, תעסוקה, חינוך, מה-לא. וזו היתה רק רשימה חלקית. ככה מייצרים ייאוש קיומי מחד ומלחמת הישרדות מאידך – כזו שלא משאירה לציבור אנרגיה למחות או להרים את העיניים ולראות של"ביביזם" יש אלטרנטיבות.

אם נחזור ליועז הנועז, הרי שהוכחת הנועזות שלו איננה מסתיימת כאן ועכשיו. נראה אותו גיבור, מספר לכולנו את כל מה שהוא יודע על ביבי, שרה וניהול המדינה.

עד אז – שתי נקודות זמניות, בלי תעודה וגביע.

וליורש שלו, כנראה עוד עלוב נפש שבחר ללכת למקום ממנו יצא מתישהו בשן ועין (את האגרוף המטאפורי שכולנו מקבלים בסרעפת, הוא יקבל בפרצוף, ככל קודמיו) תוך ויתור על ערכים, מוסר ויושרה מעצם הצטרפותו ללשכה כזו – אני מזכירה שחכם לא נכנס למקומות שנבון יודע לצאת מהם (אם הוא מספיק, לפני שביבי בועט בו החוצה כדי להתחנף לאיזה חבר מטריד של שרה).

יש לי 2 הערות שוליים לפוסט הזה:

1

נתקלתי היום בהערות בפייסבוק, של גולשים (בלטה לעיני אחת הגולשות שהגבתי לה) ש"מבינים" למה ביבי פיטר את יועז הנדל (או דחף אותו להתפטר). זו שאמרתי לה את דעתי בנדון, טענה שאני "מנמיכה" אותה. עניתי שאין צורך להנמיך…

תפנימו: לפני שליחת הלשון העממית לאחוריים אריסטוקרטיים של מנהיג כזה או אחר, המצב בו אדם משבח עבריין מין ומגנה את חושפיו או מעניש אותם, הוא (לכאורה, לכאורה) עבירה פלילית על פי החוק למניעת הטרדה מינית (סעיף איסור ההתנכלות). אי לכך – ביבי  שאתם "מבינים" אותו עבר כנראה עבירה פלילית. נראה אם הפרקליטות תרים את הכפפה.

2

נמסר לי היום שלביבי יש IQ180. עשרים יותר מאיינשטיין! ובכן, תרשו לי להטיל ספק. מי שפילס דרכו בעולם בקומבינות, האם יתכן שסגר על זה קומבינה? זה מחזיר אותי לשבע האינטליגנציות של גרדנר: לשונית/מילולית, לוגית-מתמטית, מרחבית, מוזיקלית, מרחבית-תנועתית, אישית (תוך ובין אישית) ונטורליסטית. לפי הביצועים שלו כאדם וראש ממשלה עד כה, תחושתי היא שמדובר ב- 180 חלקי 7. או 170 מילולית ו- 10 לכל השאר?

 

FacebookTwitterGoogle+Share