תקשורת, אימון והדרכה

בקרוב: העלמויות

radio1

רקע

ביום ה' האחרון נקרא אחד ממנהלי רדיו כל השלום למשטרה, נחקר באזהרה ואולץ להתקשר במקום לתחנה על מנת להודיע על הפסקת שידוריה. ההודעה המלאה כאן, באתר.

רדיו כל השלום, שבו גם שודרה תכנית הרדיו השבועית שלנו רדיו במחשבה שנייה, משדר מזה שבע שנים באינטרנט ושידוריו מועברים באמצעות אנטנה המוצבת ברמאללה של חברת בילאדי, חברה הרשומה בחוק ברשות הפלסטינית וקיבלה אישור חוקי לשדר שידורי רדיו. למותר לציין כי ברמאללה לא חל החוק הישראלי ולכן גם לא חוק הרשות השנייה. כמו כן, גלי הרדיו אינם מכירים בגדר הגבול ומגיעים אל מעבר לה, כפי שתחנות הרדיו הישראליות ניתנות לקליטה במדינות הסמוכות.

לרדיו כל השלום אולפן הקלטות הפועל במזרח ירושלים, בצמוד למטה הארצי, בו הקלטנו בזמנו את תכניותינו. תוכניות הרדיו המוקלטות שם – מועלות לאינטרנט, בפודקאסטים – שבינתיים עדיין אין עליהם איסור בחוק ואינם קשורים לחוק התדרים.

במשך שבע שנות הפעילות של הרדיו ניפגשו מנהלי הרדיו מספר פעמים עם בכירים במשרד התקשורת, בין היתר גם עם שר התקשורת דאז, מר אריאל אטיאס. מעולם לא התבקשו מנהלי הרדיו להפסיק את השידורים, ומעולם לא נאמר להם כי ישנה בעיה עם עצם קיומו של הרדיו או עם השידור. כ"כ התראיינו בתכניות האקטואליה ותכניות אחרות, לא מעט פוליטיקאים (גם בכירים) ואנשי ממשל.

בשונה מהריבוי המאפיין את השנים האחרונות של תחנות ימניות, דתיות ובעלות מסרים הכוללים גזענות, הסתה והדרה אלימה של נשים מהמרחב הציבורי רדיו קול ברמה כמשל)- רדיו כל השלום, מהווה כיום הבמה היחידה לארגוני זכויות אדם, לפעילות ופעילים חברתיים ולקידום השלום על פי פתרון שתי מדינות לשני עמים.

רדיו וממשל

לא בכדי טרחה ישראל לפוצץ תחנת רדיו בבירות - רדיו הוא כוחה של הרוח החופשית, הוא חופש הביטוי, לא ניתן למדר את מאזיניו ממסריו

רדיו חופשי הוא אימתו של כל משטר פונדמנטליסטי. אין כמעט מהפיכה בעולם שאינה מגיעה בשיאה להשתלטות דרמטית של המהפכנים על תחנת הרדיו. למשל, במאי 2008 כותב צבי בראל בעין השביעית: "למהפכה הצבאית שיזם החודש חזבאללה בלבנון היה גם צד תקשורתי: השתלטות על כלי התקשורת בביירות, הצתת ציוד והכאת עיתונאים". כל מהפיכה שלטונית המכבדת את עצמה מתחילה את דרכה בשידור ברדיו של דבר השליט החדש לאומה.

מאידך, אין כמעט ממשל שאינו עושה שימוש בשידורי רדיו משטחו על מנת להעביר מסרי תעמולה למדינות שכנות ו/או למדינות אוייב. מדינת ישראל הפעילה שידורי תעמולה בערבית למצרים, סוריה וירדן. גם היום מפעילה רשות השידור תחנת רדיו באיראנית, שקהל היעד שלה אינו בהכרח כמה אלפי דוברי הפרסית בארץ, ושעל פי הסברה הרווחת בינינו ההדיוטות – יתכן וחלק מתקציביה באים ממשרד הבטחון.

גם מצרים הפעילה לאורך שנים תחנת רדיו בעברית, שניסתה כמיטב יכולתה להעביר תעמולה ודיסאינפורמציה, כולל מסרי שווא בשלהי מלחמת יום הכיפורים, לפיהם המצרים ניצחו את המערכה. כמוה – השידור העברי מרדיו דמשק.

רדיו הוא מכשיר שניתן להקשבה בווליום נמוך, הניתן להסתרה בחדרי חדרים. גלי הרדיו חוצים קירות וגבולות ומגיעים לכל בית. בימי קיר הברזל הקשיבו מסורבי העלייה לרדיו הישראלי במסתרים וקבלו גם ממנו עידוד והדחיפה להמשיך במאבקם. מידת השתדלות הממשל לחסימת התדרים מראה על חשיבותם העצומה של השידורים התמימים הללו.

אצל רבות מהמשפחות החרדיות, הנתונות לטרור אלים של מיעוט קיצוני ולא הלכתי בעליל – מוסתר רדיו איפשהשו בבית.

אז למה דווקא כל השלום?

רדיו חופשי, רדיו העוסק בזכויות אדם, פלורליזם, דמוקרטיה, שיח חופשי, חופש הבעת דיעה וחופש התאגדות – הוא מושא הדיכוי האלים של כל מי שהערכים הנעלים (כן, הנעלים) הללו הם לצנינים בעיניו. הרבה לפני עיתון (שניתן לעצור פיזית את הפצתו) או טלויזיה (שצריך אולפן וציוד מורכבים לשידוריה והיא ניתנת לכן לפיקוח – שלא לדבר על סוגיית מימון ובעלויות המכתיבה את תכניה) – יחששו הפונדמנטליסטים בעלי השאיפה להפוך את מדינת ישראל לדיקטטורה דתית לאומנית, מהרדיו. כי כל אדם עם מיקרופון ומחשב יכול/ה לעשות רדיו. כי כל עמותת זכויות אדם שמחזיקה בית מט ליפול בשולי שכונה במזרח ירושלים ומתחת לחומת המטה הארצי של המשטרה – יכולה לעשות רדיו. השתקה היא תשובתו הטובה ביותר של הפחדן האלים, באשר הוא.

סגירת תחנות רדיו והעלמתן/הלאמתן היתה אבן דרך חשובה בהתפתחותם (או שמא – הידרדרותם) של השלטון הקומוניסטי, הנאצי, הפאשיסטי, הגנרלים בארגנטינה, שלטון פינושה בצ'ילה ואחרים.

בסוף זה נגמר בהעלמויות של מתנגדי משטר, במערכת חינוך תעמולתית, בדיכוי והדרת נשים, בהחלפת מערכת החוק לדתית או אידיאולוגית. בסוף זה נגמר בדם.

מייל שהגיע אלי היום, 19.11.11, מאתר במחשבה שנייה בעקבות הפרסומים באתר

ברגע שהפונדמנטליסט הלאומני ו/או הדתי מפחד, הוא קורא מיד למושא הפחד שלו לחקירה. מליוני לוחמי חירות וערכי כבוד האדם בעולם, לא חזרו בסופו של תהליך מאחת החקירות הללו. אבל ככה זה מתחיל, בקטן. כדאי לקרוא את רונה מהשב"כ ויונתן שפירא (גם הפעלת משטרה חשאית לסיבות אזרחיות שאינן בטחוניות וגם השתלטות על התקשורת ורדיפת תקשורת עצמאית – הם ממאפייניה של דיקטטורה, וסמן לדיקטטורה זוחלת).

ככל הפונדמנטליסטים – בדר"כ הוא נבחר בבחירות דמוקרטיות בהן עשה שימוש על מנת להרוס את הדמוקרטיה, לכבוש אותה.

הפונדמנטליסט שלנו, כאחרים לפניו ובגיבוי נלהב, הציב את אנשיו כמריונטות בעמדות השפעה. השפעה שלו, לא שלהם.

לא מפתיע, לכן, שמוסי רז, מנהל רדיו כל השלום, נקרא לברור מאיים ("חקירה תחת אזהרה") דווקא במשטרה.

מה ההבדל בינינו לבין הונדורס? (המבזק - מוואלה!)

הטלפון שאילצו אותו לעשות לתחנה להודיע על הסגירה, אינו שונה במהות הכפייה תחת איום מיידי שבו, לבקשות והכרזות שמקריאים חטופים למשפחותיהם או לצבא/לארגון  ששלח אותם, אל מול מצלמת החוטפים. זוהי טקטיקה של טרור ודיקטטורה אלימה, ששותפים לה החמאס, החיזבאללה, המחתרת הצ'צנית, מחתרות אלימות בדרום אמריקה, ותופעות דומות בעולם.

המעשה מעלה תהיות לגבי משטרת ישראל, שאני מנצלת כמה רסיסים של חופש שעוד נותרו כאן כדי להעלותן - רגע לפני שסוגרים את תחנות הרדיו מהמרכז שמאלה, רגע לפני שסוגרים את האינטרנט (ראו מאמרו של עידו קינן), רגע לפני שמפטרים ומכניסים לכלא עיתונאים שאינם שופרו של השלטון, רגע לפני שמוציאים (כמו במצרים) את ארגוני הנשים אל מחוץ לחוק וסוקלים אשה שהעזה לנהוג (איסור שקיים גם בקהילות חרדיות רבות כאן בארץ), רגע לפני ששורפים ספרים ואוסרים בחוק על הפצת תכנים "בלתי הולמים", רגע לפני שמרסקים את הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון והופכים אותה למרחץ דמים ומחנה פליטים אחד גדול.

בעצם, חלק מהדברים הללו כבר קרו. זה הזמן להביא את שירו של ברכט, בבחינת דברים בשם אומרים;

כשהרֶשע בא כמו גשם נופל / ברטולד ברכט

מגרמנית: ה. בנימין

כְּאֶחָד הַמֵּבִיא מִכְתָּב חָשׁוּב לָאֶשְׁנָב לְאַחַר שְׁעוֹת-

הַקַּבָּלָה: הָאֶשְׁנָב כְּבָר נָעוּל.

כְּאֶחָד הָרוֹצֶה לְהַזְהִיר אֶת הָעִיר מִפְּנֵי שִׁטָּפוֹן: אֲבָל

הוּא מְדַבֵּר לָשׁוֹן אַחֶרֶת. אֵין מְבִינִים אֶת דְּבָרָיו.

כְּקַבְּצָן, הַדּוֹפֵק בַּפַּעַם הַחֲמִישִׁית בְּאוֹתָהּ דֶּלֶת שֶׁבָּהּ כְּבָר

קִבֵּל אַרְבַּע פְּעָמִים: הוּא רָעֵב בַּפַּעַם הַחֲמִישִׁית.

כְּאֶחָד שֶׁדָּמוֹ זוֹרֵם מִתּוֹךְ פֶּצַע וְהוּא מְחַכֶּה לָרוֹפֵא:

דָּמוֹ מַמְשִׁיךְ לִשְׁתֹּת.

כָּךְ בָּאִים אֲנַחְנוּ וּמְסַפְּרִים שֶׁעָשׂוּ לָנוּ מַעֲשִׂים

שֶׁלֹּא יֵעֲשׂוּ.

כְּשֶׁסֻּפַּר לָרִאשׁוֹנָה, שֶׁיְּדִידֵינוּ נִשְׁחָטִים בְּהַדְרָגָה

קָמָה זְעָקָה שֶׁל פַּלָּצוּת. אָז נִשְׁחֲטוּ מֵאָה. אֲבָל

כַּאֲשֶׁר נִשְׁחֲטוּ אֶלֶף וְלַשְּׁחִיטָה לֹא הָיָה סוֹף, נָפוֹצָה

הַשְּׁתִיקָה.

כְּשֶׁהָרֶשַׁע בָּא כְּמוֹ גֶּשֶׁם נוֹפֵל, אִישׁ אֵינוֹ קוֹרֵא עוֹד:

עֲצֹר!

כְּשֶׁהַפְּשָׁעִים נֶעֱרָמִים, הֵם נַעֲשִׂים בִּלְתִּי-נִרְאִים.

כְּשֶׁהַסֵּבֶל נַעֲשֶׂה לְלֹא-נְשּׂא, אֵין שׁוֹמְעִים

עוֹד אֶת הַצְּעָקוֹת.

גַּם הַצְּעָקוֹת נוֹפְלוֹת כְּגֶשֶׁם-קַיִץ.

עוד פוסטים בנושא:

ריצ'רד סילברסטיין

יוסי גורביץ

שלחו לי לינקים לפוסטים נוספים, אם יהיו כאלו

FacebookTwitterGoogle+Share

חזקת הגיל הרך – פיזור ערפל הסיסמאות

בבתי המשפט בישראל נהוגה 'חזקת הגיל הרך' – הקובעת כי במקרה של גירושים בין בני זוג –  בהיעדר הסכמה בין האם לאב לגבי המשמורת, ילדים עד גיל 6 יישארו בחזקת האם (כאשר לאב יש קשר הדוק ורציף עם הילדים). החזקה אינה "חוק" אלא סעיף אחד מני רבים (סעיף מס' 25) בחוק החזקה המשפטית והאפוטרופסות, שבא לידי ביטוי במקרי גירושין בקונפליקט גבוה, לכשאפסו הסיכויים להשגת הסכם מרצון בין ההורים.

בשונה ממצג-השווא שהציג הלובי לביטול הסעיף, חזקת הגיל הרך אינה כלל גורף על פיו נוהג בית המשפט, המפעיל (בייחוד בדיני משפחה) שיקול דעת פרטני וזהיר והתייחסות למאפיינים הייחודיים של המקרים המובאים בפניו.

ב- 2006 הקימה שרת המשפטים דאז, הגב' ציפי לבני, את וועדת שניט בראשותו של הפרופ' דן שניט, לבחינת הסעיף. ועדת שניט לא שמעה בלב חפץ וללא משוא פנים את עמדת הנשים: כבר ב- 1994 כתב שניט מאמר שעניינו עמדתו באשר לנחיצות ביטולו של סעיף 25. כמו כן, הרכב הוועדה כלל מלכתחילה רוב לביטול הסעיף, וארגוני הנשים – בבואן להציג עמדה שונה בעדותן בפני הוועדה, זכו משניט עצמו ומחברי הוועדה ליחס מנוכר, ביקורתי, מזלזל ובלתי קשוב.

בפועל, דיני הגירושין בישראל אינם מדירים את האב ממימוש אבהותו על פי דרכו (וכראייה – העלייה בעשור האחרון של מקרי הורות משותפת, חזקה משותפת וגירושין המובאים לבית המשפט רק לצורך אשרור הסכם קיים בין ההורים), בעוד המבנה החברתי הפטריארכלי יוצר פער תרבותי במסוגלות ההורית: גברים מונחים ע"י החברה לשמש כמפרנסים ונשים כאימהות. יוצא מכך, שכמו בכמה ממדינות אירופה וחלק ממדינות ארה"ב בהם נהוגה "חזקת המטפל העיקר", המצריכה בדיקה מעמיקה של זהות המטפל/ת העיקרית לפני הגירושין ועדיין למעלה מ- 85% מהכרעות המשמורת לאחר בדיקה יקרה, ארוכה ורב מערכתית הן בידי האם – גם בישראל המצב דומה, מה שמדגיש את תבונת סעיף 25 ונחיצותו. בהיעדר סעיף 25, החוק יאפשר לאב המנסה להתנכל לגרושתו לעשות שימוש רב יותר בילדים כקלף מיקוח, ולשלם פחות מזונות (אם בכלל). מחקרים של חוקרות כמו פרופ' מרתה פיינמן ופרופ' לנור וייצמן מגלים, שביטול חזקת הגיל הרך מביא לכך שנשים מוכנות להתפשר על דמי המזונות כדי להישאר עם ילדיהן, כלומר – פוגעים בסופו של דבר ברווחת הילדים עצמם.

ככלל, כניסת המדינה למרחב המשפחתי ולניהול פעיל וגורף של יחסי הורי ילדים, משליכה באופן בעייתי על "טובת הילד". הילדים יחשפו להרבה יותר אנשי ונשות מקצוע ולמידע רב ובעייתי באשר למרקם היחסים בין הוריהם, ותהליכי הדיון המשפטי יאריכו משמעותית (לעיתים – שנים) את שלב אי הוודאות המאפיין תקופה זו בחיי משפחות, ובכך גם את משך קיומן של אי הסכמות פעילות בין ההורים ופגיעתן הרעה בנפש הילדים. התיקון המוצע הינו "משפטיזציה" של הסדרי משמורת, ולצד העבודה הנוספת שיספקו בתי המשפט לאנשי מקצוע – יוטל עומס רב מאוד על בתי המשפט לענייני משפחה, שדו"ח שניט והלובי לביטול הסעיף אינם מציעים להם פתרון.

חשוב לציין שאין בין המתנגדות לביטול הסעיף לתומכים בביטולו מחלוקת על חשיבות שני ההורים להתפתחות תקינה של הילדים, אולם בעוד ארגוני הנשים פועלות מזה שנים לשינוי עמדות וחינוך הציבור לשוויון כהכנה למציאות עתידית נשאפת, בה יתייתר חוק המעגן את זכותה הבסיסית של אשה מוחלשת לאימהותה – הלובי לביטול הסעיף יביא להעמקה שרירותית את אי השוויון, ע"י הענקת יתרון נוסף למי שהמבנה החברתי-כלכלי מעניק לו יתרון החורג מהגדרות צדק חברתי. ראו בהקשר זה את מאמרה של ד"ר אורית קמיר – המלחמה על כבשת הרש, עמדת מרכז רקמן שנשלחה לוועדת שניט, עדויות בפני ועדת שניט ואחד ממאמריה של פרו"פ אסתר הרצוג בנושא.

ביטול הסעיף המשלים את הסדרת נושא המשמורת בגיל הרך בהותירו ריק טיפולי ומעשי, הוא מעשה בלתי אחראי­: הביטול יחייב תוספת תקנים גדולה של פקידות סעד הפועלות במערכת שכבר כיום קורסת ממחסור בכוח אדם והיעדר תקציבים לגיוסו. האם התוספת התקציבית הזו ריאלית לאור כלל הצרכים הביטחוניים והחברתיים, כולל אלו שעלו במחאה החברתית?

חשיבות תיאור האווירה הציבורית הזו, שקבלה גיבוי תקשורתי, היא בשאלה העולה ממנו, באשר למידת האמת המשפטית והחברתית העומדת מאחורי היוזמה לביטול הסעיף:

בקשת הארגונים לקבל את פרוטוקול דיוני הוועדה, שעסקה למעשה בגורלן של עשרות אלפי משפחות בישראל, נדחתה על הסף ע"י ועדת שניט. פעילות הארגונים היו נתונות לאורך התקופה למסע הסתה חסר תקדים מצד חברי הלובי לביטול הסעיף, שכלל אלימות קשה באינטרנט, אלימות קשה מחוץ לאולם אחד הכנסים שנערכו בנדון ואף איומים בפגיעה פיזית. חלק מאותו לובי כלל אנשים שאף לא בחלו באמצעים שעל סף העבירה כמו התחזות לעורך דין לפני קבלת ההסמכה וחשיפת פרוטוקולים מדיוני הגירושין שלהם עצמם, החושפים פרטי קטינים האסורים לחשיפה על פי חוק.

האווירה הציבורית שסבבה את דיוני הוועדה הייתה ספוגה בביטויי שטנה נגד נשים בכלל ופמיניסטיות בפרט, ובהתייחסות לילדים כאל קלף מיקוח, תוך התעלמות מוחלטת ממשמעותו של הסעיף, שבא לתקן עוול מובנה הנעשה לילדים במהות הליך הגירושין באותם מקרי קיצון (3-5% מכלל מקרי הגירושין) בהם מדובר בהחלשה עמוקה של האם המטפלת הן בעקבות האימהות (כרבע מהאימהות מפסיקות לעבוד, למשל, על מנת להתמסר למלאכת ההורות, לעומת כאחוז אחד בלבד מהאבות) והן בעקבות הליך הגירושין.

"חוק חזקת הגיל" הרך אינו מה שמציגים אותו אנשי הלובי לביטולו: הוא לא חוק אלא סעיף, הוא מוחל באחוזים בודדים ממקרי הגירושין בהם התנהגות האב עוינת וקיצונית, הוא אינו חוק המעכב שוויון אלא נותן מענה למצבי קצה של אי שוויון קיצוני לרעת נשים בהליכי גירושין, אין לו קשר ל"מניעת אבהות" או כל מצג שווא אחר שמייצר מראית עין של עוול לכאורה לאבות, הוא אינו מונע ולא מנע מעולם אבהות שווה, משמורת משותפת או כל הסדר אחר של הורות נורמטיבית עד שוויונית.  

ח"כים וח"כיות יקרים/ות – אל תרימו את היד לביטולו!

מה מספרים לח"כים

כדי שיצביעו בעד מחיקת סעיף 25

לחוק החזקה המשפטית והאפוטרופסות?

מצאנו לנכון, על מנת להבהיר את ערפל יחסי הציבור הדמגוגיים המלווים את הלובי לביטול סעיף 25, להבהיר את המונחים והאמירות הרלוונטיות. להלן רשימת היגדים והסבר להיותם ארגומנטציה לעיתים רחוקה מאוד מן האמת, שבאה לשמש כ"ספין" יחצ"ני ולוביסטי לגיוס תומכים ביוזמה להגדלת מעגל העוני והמצוקה של נשים וילדים בישראל.

"חוק חזקת הגיל הרך הינו חוק המעצב את החלטות בתי המשפט בכל מקרי הגירושין":

שקר

מדובר בסעיף 25 לחוק החזקה משפטית והאפוטרופסות המיושם בהיעדר הסכמה בין ההורים, היינו – בגירושין בקונפליקט גבוה ו/או היעדר מסוגלות האב באופן מובהק וקיצוני. שיעור המקרים עומד על אחוזים בודדים. רוב הזוגות מגיעים להסכם – בין אם בעזרת סיוע משפטי רגיל ובין אם באמצעי הידברות מוסדרים שכופה עליהם בית המשפט.

"החוק הקיים מונע שוויון":

שקר

שיעור המשפחות בישראל הבוחרות בעת גירושין בפתרונות של הורות משותפת ושוויונית, הולך וגדל, ועדיין אינו מהווה אלא מיעוט מכלל ההורים. הסיבה לכך הינה מבנה חברתי בו ברוב המכריע של המקרים אימהות הן המטפלות העיקריות בילדים ובעיקר בילדים עד גיל 6.  אימהות קובעות את היקף משרתן על-פי יום הלימודים במוסדות החינוך ומרביתן עובדות בחלקי משרות (או במקצועות בהם יום העבודה הוא קצר, ובעיקר במערכת החינוך). נתונים אלו נתמכים ע"י טבלאות הלמ"ס. אימהות בישראל הן עדיין אלו שנשארות במרבית המקרים בבית, כאשר הילד חולה, באות לגן ולבית ספר לימי הורים ועוד. ביטול הסעיף באופן הגוזל ממיעוטן את זכויותיהן במקרים בהם הן נתונות לאלימות, אין בו כדי לשנות את תמונת המצב החברתית הכללית ו/או לתרום לשוויון הורי ומגדרי.

שוויון נוצר משילוב של שוק תעסוקה ידידותי למשפחה, המאפשר גם לאבות לשאת בחלק שווה ממטלות ההורות והבית. שוויון אינו מעכב התפתחות מקצועית של אם או אב בגין ההורות – מצב שבישראל 2011 רחוק ממימוש כפי שאף הובהר לאחרונה ע"י הממונה על השכר באוצר, בהתייחסו הן לפערים היררכיים והן לפערי שכר במגזר הציבורי (המעסיק הגדול והמשפיע ביותר במשק). ושלא לדבר על חלוקה מסורתית הקשורה לקהילות אתניות ודתיות שונות החיות בארץ, שם קיימים כוחות חברתיים נוספים המונעים שוויון ושאין להם כל קשר לחקיקה בדיני משפחה.

"חוק חזקת הגיל הרך הוא חוק אנכרוניסטי שהיה טוב לזמנו":

שקר

הנתונים שהיו בבסיס רציונל כתיבתו של סעיף 25 עבר שינויים קלים מאוד במרוצת השנים. גם היום – כ- 80% מהזוגות נישאים ברבנות, פערי השכר עומדים על כ- 30%, הנשים הן רוב בקרב העובדות בחלקי משרה, האם היא המטפלת העיקרית בילדים, עיקר האלימות במשפחה מתבצעת ע"י גברים, נשים אוחזות בכפל תפקידים הפוגע ביכולתן השוויונית להתמודד מול קונפליקט פיזי ומשפטי הכרוך בגירושין, נשים הן המטפלות העיקריות בילדים. יצירת מראית עין של שוויון תוך הצגת מיעוט שוויוני כאילו הוא מייצג את הכלל, הינו חוסר תום לב מצד הלובי לביטול הסעיף, המצטרף לדיכוי מערכתי רחב יותר של נשים ופגיעה בזכויות ההגנה הבסיסיות שלהן.

"הגבר הוא הכספומט של גרושתו, שמחזיקה לשם כך את הילדים כקלף מיקוח":

שקר

במדינת ישראל המזונות הינם מזונות ילדים. הרוב המכריע של תשלומי המזונות הם לילדים (למעט במקרים בהם תרמה האם לקריירה של בעלה והתפתחות יכולת ההשתכרות שלו ע"י פגיעה בקריירה שלה, שאז נפסקים גם לה מזונות זמניים). גובה מזונות הילדים עומד על כ- 1500 ₪ לילד לכל היותר, שהם כמחצית או ברוב חלקי הארץ הרבה פחות ממחצית עלותו המינימלית של ילד לחודש, שאינה מופחתת במעמד הגירושין – בגין מדור, מזון, מלבוש, חינוך, רפואה, פנאי וכיו"ב. האם מנהלת עבור הקטינים את תקציב חייהם וטכנית, אכן הכסף מגיע לחשבונה. התפיסה לפי היא "לוקחת" את הכסף היא תפיסה נקמנית שבאה לפגוע באשה ללא התחשבות האב בטובת ילדיו, ומופצת כמצג שווא של אב נגזל.

"רוב הגברים רוצים שוויון הורי ומשמורת משותפת":

שקר

על פי המציאות המצערת הנוכחית, רוב הגברים בוחרים עדיין במקרי גירושין את חזקת האם והסדרי ראייה שבאופן טיפוסי עומדים על פעמיים בשבוע או פחות מכך, על מנת לקדם את חייהם האישיים. יש במדינת ישראל למעלה מ- 100,000 גברים שאינם משלמים מזונות ו/או מקיימים את הסדרי הראייה שנפסקו להם, כלומר משתמטים ממחויבותם ההורית. רק כ- 24,000 מתוכם – חובם לאם מוכר בביטוח לאומי ומספק לה קצבה חלקית ודלה.

"אין כמעט בישראל משמורת משותפת, בשל חוק חזקת הגיל הרך":

שקר

כל המשמורות הן משותפות, ללא יוצא מהכלל. משמורת משמעותה אחריות משפטית הבאה לידי ביטוי בהכרעות חינוכיות, בריאותיות ואחרות ובהחלטות על חינוך וגידול הילדים, ועוד. סעיף 25 מדבר על חזקה, היינו – כמה ימים בשבוע ישנו הילדים אצל האם או האב. הלובי לביטול סעיף 25 כבר הודה בפנינו במספר הזדמנויות לאורך השנים, שסוגיית המזונות מהווה חלק מהתייחסותם למשמורת אב או משמורת משותפת – שכן בשני המקרים יורדת חבות תשלום המזונות.

FacebookTwitterGoogle+Share