תקשורת, אימון והדרכה

דקה לחמישים

חנה הקטנה1

אני זוכרת את עצמי בת עשרים וקצת, יושבת ומנסה לדמיין את עצמי בת 45.

לא הצלחתי.

אחד היתרונות של גיל 50, היא הוודאות: עכשיו אני כבר יודעת מה הייתי בגיל 45.

צפיתי בנשות המשפחה שקדמו לי, לדורותיהן – ואני יודעת מה יהיה הלאה.

ביתרון הזה יש גם מימד של חיסרון.

באי הוודאות הצעירה היתה הרבה יותר תקווה.

אני, סוף 1963, תל אביב

צירוף המקרים הקוסמי לא הקל עלי, בשנה החותמת את יובל חיי הראשון. היו מבחנים ואתגרים, היה אבדן וחשבון נפש מהסוג המסכם, והנערך מחדש.

כבר שנים אני כותבת תחת הכותרת "האישי הוא הפוליטי". כעת, כאילו עבר מגב על חלון חיי ואני רואה היכן משתבץ הפוליטי בכל משבצת ומשבצת של חיי האישיים.

לפני כחודש הלכה לעולמה ירדנה אלון. בת 59 היתה במותה, בטרם עת. ירדנה היתה פמיניסטית כועסת, כי במידה רבה הכעס הוא המנוע של כולנו, שלב האמצע במודל התפתחות התודעה הפמיניסטית של דאונינג וראש, זה שאנחנו מתקדמות ממנו לשלב הבא ומחליקות בחזרה לאחור, וחוזר חלילה. בלי הכעס, לא היינו יוצאות לפעול לשינוי בעולם הזה. ירדנה החליקה לאורכו של הציר הזה במיומנות שרק הניסיון הצורב מעניק – בין כעס לעיבודו, בין מחאה לאקטיביזם שבא מהאנשת האחר. היא היתה בקצה הטוב של הסקאלה, של ראיית הגברים כסובייקט ומדכא בו זמנית, היא היתה שם גם בשיח הזהויות האחר שלה – כמזרחית, כאם, והיא היתה כל השלבים באשה אחת.

ספסל, ירדנה אלון

הכעס אינה תכונת אופי סטריאוטיפית המגדירה פמיניסטיות, כפי ששומרי ההגמוניה הפטריארכלית מנסים לומר. יש סיבות מצויינות לקיומו:  זהו כעס על דיכוי, הדרה, פגיעה מתמשכת ועמוקה בזכויות האדם של נשים, בגלל שהן נשים ולא משום סיבה אחרת. זהו כעס על אכזריות בלתי נתפסת שמופנית לנשים כי הן נשים, כעס על חוסר צדק, על קיר הרוע האינסופי שנשים מתדפקות אליו כל חייהן, דור אחרי דור, מעט מצליחות לטפס עליו, הרוב לא. חלקן חיות מתחת לקיר הזה מבלי להיות מודעות לקיומו, מאמינות שהסבל המושת עליהן אינו מעשה ידי מכוון אלא גזירת גורל. כשאת מגלה שזה לא גורל – את כועסת. כועסת כמו חיילי המילואים שכעסו כשגילו שהיעדר אספקה בקרב אינו גורל אלא זלזול לוגיסטי, כועסות כמו צעירי מחאת האוהלים שגילו שיוקר המחייה אינו גזירת גורל אלא החלטות שמישהו אחר מרוויח מהן, כועסות כי כשאי הצדק מופנה כלפיהן – הן מתוייגות כ"סתם" כועסות, הכעס שלהן לא לגיטימי.

כשאני שואלת היום פמיניסטיות צעירות ממנה מי היתה ירדנה אלון, הן לא יודעות. אין להן סבלנות לשאלה, כי הן עסוקות בדברים החשובים באמת: לגלות מחדש את מה שהיא השאירה להן כמורשת, מבלי לדעת שהיא כבר הזהירה אותן מן הסכנה. הסיפור שלה דעך, התפוגג. אין לו תיעוד שיטתי ומסודר, מלבד כל מה שהיא נאבקה להעלות לרשת, והתפזר ברחבי הענן. בעצם, עכשיו יש לו.

מותה של ירדנה אלון גרם לי עצב, ולא רק מפאת מותה העצוב מאוד, אלא כי מה שהיה, זה מה שנשאר מההיסטוריה: His-story. מושג ה- Her-story, הסיפור שלה, לא הצליח להפוך מהתחכמות פמיניסטית למציאות ממומשת. אנחנו לא מתעדות את אלו שקדמו לנו, אנחנו מדירות את "זקנות השבט" ממוקדי השיח ומתחילות בכל דור של פעילות פמיניסטית מחדש. כאילו אין היסטוריה, כאילו לא למדנו כלום, כאילו יש תבונה בלהתחיל בכל עשור מחדש במקום להמשיך מהמקום אליו הגיעו קודמותינו. בהיעדר Her-story, רצף עשייה ולמידה מקודמותינו, אנחנו נשארות נטולות שורשים. טוב, לא ממש – אנחנו מתחברות בכל 10-15 שנים לשורשים הקמאיים של מקורותינו הפטריארכליים, ונאבקות בהם מחדש. ומי שאין לה היסטוריה – עתידה לוט בערפל. זהו אולי חלק מההסבר להתקדמות האיטית כל כך במאבק על זכויות האדם של נשים. זהו מאבק ללא עומק היסטורי, ללא אחווה בינדורית, ללא רצף התפתחותי מסודר. כשאשה פמיניסטית מתה, מת איתה עולם שלם של ידע וניסיון. הקברים שלנו הם אדמה חרוכה. אפילו את האדמה ממציאים אחרינו מחדש.

לכן, החלטתי להקדיש את יום ההולדת החמישים שלי ואת הפוסט הזה, לירדנה אלון.

עבודות, ירדנה אלון

ירדנה אלון היתה אמנית מוכשרת, אם חד הורית, פמיניסטית מזרחית, מראשונות הקשת הדמוקרטית המזרחית ו"אחותי". ירדנה יצרה את הכלים המפוסלים והספסל המצוייר שמצולמים כאן, וניתן למצוא את טביעות ידיה באתרים המחברים בין אמנות שימושית, יצירה וקיימות. היא מכרה את מרכולתה בירידים וחיה כל חייה במאבק קיומי אולם כרוח עצמאית ללא פשרות. במעט התגובות לזכרה מצאתי סיפור קטן על איך, כחיילת, נתנה פעם בניגוד להוראות מים לשבוי כפות. היא היתה הומניסטית, פלורליסטית, פמיניסטית ועסקה לא מעט בסוגיית הזהויות. הגנתה על ה"אנדר-דוג" הכניסה אותה לא פעם ל"צרות", במיוחד כשהאנדרדוג זוהה עם מה שקהילת המקור הרעיונית שלה ראתה כ"אוייב" – היא יכלה לצאת נגד עוול ולהגן על אחד ממחולליו אם חשבה שנעשה לו עצמו עוול אישי. תפיסת המציאות ותגובותיה למציאות התאפיינו באותה רזולוציה גבשושית, מפתיעה וצבעונית שבה יצרה את יצירותיה, כשהיא מבלבלת לא פעם בין הכעס לבין המציאות אולם מוכנה לשלם את מחירו של הבלבול ולספוג את הריקושטים, שלעיתים היו חריפים מאוד. אני מניחה שבדיעבד, כמו כולנו, יש דברים שהיתה חוסכת לעצמה.

בסאגה של חייה וכאקטיביסטית ישרת מצפון ודרך, היא היתה הילדה שהצביעה על מלך ומלכה בלי הבדלי דת, גזע, נטייה, עדה, צד פוליטי או מין – וקראה המלכ/ה עירומ/ה! וזה כלל גם את אנשי ונשות המחנות "שלה". התגובות שלה בבלוגים השונים, כולל בזה שלי, היו תמיד תגובות מורכבות, מכילות ידענות וניסיון אינסופיים מחד, ותיאוריות קונספירציה פרובוקטיביות ומעוררות חשיבה מאידך. ולעיתים מרגיזות, ורוגז מעורר דיון, ודיון משנה עמדות. כמה עצוב היה למצוא מדי פעם שהקונספירציה העיקרית היתה…המחשבה המאוד קונפורמית ומיינסטרימית שלנו, שמדובר בחשיבה קונספירטיבית. המציאות עולה על כל דמיון, וגם כשהיא בלבלה ביניהם בייצריות עצומה – הסתבר לא פעם שיש הגיון חברתי שיטתי וסמוי שרק היא הצליחה לזהות ולהגדיר באותו דיון.

נשים ומיתוס, ירדנה אלון

מושאי הביקורת המדוייקת מדי ולעיתים חריפה מדי של ירדנה – שאני קוראת ומפרשת בדיעבד כאילו שנדרשה להספיק להעביר בזמן המועט שנקצב לה מסר גדול מיכולת הקליטה שלנו – לא חמלו עליה. ההתעלמות ממנה באחרית ימיה, היא תשובה אירונית לאלו שהיא חשפה לכאורה את ערוותם: היא הוכיחה שהיא צודקת. היא היתה צריכה להגיע לקיץ האחרון שלה כדי שנראה באופן חד ובהיר את האמת שהיא כנראה ראתה לפנינו, ואת מה שחלק מאיתנו חוות בפרקטיקה היומיומית של חיינו המאוד פוליטיים ופשוט לא קוראות לילד/ה הזה/ו בשמו/ה.

אסיים באחת מתגובותיה באתר העוקץ, לכותבת שמעידה על תחושת "סגר", שמצאתי בה את מיטב ה- her story. זהו טקסט צוואתי שמסתיים בתקווה, ושאני מאמינה שנכתב ואולי, אינטואיטיבית, אף נשלח אלי במייל (אז), על מנת להנחילו לדורות הבאים של פמיניסטיות כמוה, חלקן כותבות או תכתובנה דברים דומים מבלי לדעת שיכלו לחסוך לעצמן את מסע הדמים בדרך לתובנות, שהיא כבר השיגה עבורן;

"אני בהחלט שותפה לתחושת הסגר הרגשי שאת מתארת בתגובתך אלי,אני גם כתבתי על זה בזמנו ברבעון "כאן" של אינדימדיה כשהייתי פעילה במסגרת הזאת, ואת אותן שאלות שאת שואלת אותי עכשיו שאלתי אז ברשימה שכתבתי כשהיו הפגנות מול מקדונלדס בשדרות רוטשילד. אז ככה שמה שאת שואלת לא זר לי ולא נעלם ממני.חוויתי את כל הדברים האלה על בשרי,ואם תקראי את הבלוג שלי "העולם כמרקחה" ואת הרשימה האחרונה שפירסמתי תיווכחי שהתחושות האלה עדיין מלוות אותי וכי אינני חיה בבועה.

כשהוטרדתי מינית ע"י אחד מבעלי הבית הקודמים שלי, הגשתי תלונה במשטרה למרות שידעתי שהסיכויים שזה יטופל כמו שצריך היו סיכויים אפסיים (כאן גם המקום לציין שהייתה זו טלילה סטן שנחלצה לסייע למרות ששתיינו ידענו שהסיכויים אפסיים) אבל הגשתי תלונה.

ואותו דבר עשיתי כעבור שנתיים כשהותקפתי ע"י טיפוס מופרע שהיה שומר באחד ממגרשי החנייה של איזה גרוס שהיה קשור בקשרים הדוקים עם עיריית תל-אביב, ידעתי שבתור אזרחית נטולת כוח השפעה אל מול שילטון ההון התלונה שלי לא תטופל כראוי, ולמרות זאת פניתי למרכז לסיוע (שעשה בשני המקרים עבודה מצויינת זאת יאמר לשיבחן של הפעילות במרכז).

אותו דבר כשהייה לי סכסוך חוזי שוב עם אחד מבעלי הבית ששכרתי ממנו דירה, אם חד-הורית נטולת כוח פיננסי היא טרף קל והיא מופקרת לגחמותיו של כמעט כל בעל בית תאב בצע, פניתי לסנגוריה הצבורית שברוב המקרים נוקטת בעמדה של הגנה על בעלי הקניין ולא הגנה על חלשים ולא קיבלתי סיוע, פניתי ליוסי דאהן שהוא משפטן ועורך האתר הזה, וקיבלתי סיוע, וזכיתי.

מה למדתי מהמקרים שאני מספרת לך כאן?וממקרים אחרים שקרו לי בימי חיי,למדתי שיש הליכים שחייבים לעבור אותם כי זהו הסדר החברתי הקיים, ורק דרך ההליכים האלה מבינים מה תקין וראוי שישאר, ומה לא תקין ואיפוא יש פירצות ופירכות שמן הראוי להצביע עליהם וכך לתקן. אם לא עוברים ולא חווים את המסלול, לא יודעים ולא מתקנים ונשארים עם תסכול נוראי, ותחושת סגר כפי שאת מתארת.ושוב אני שותפה לתחושתך זו אני רק נותנת טיפ לאיך לפחות להשתחרר מזה, אי אפשר למנוע תמיד הטרדות מיניות מכל צד שהן לא יבואו, אבל אפשר לנסות לפחות להביא את העבריין על עונשו, ותחושת ההקלה שזה מביא, אני לא מבטלת בכלל את התחושה הזאת, כי היא מוציאה אותך מפינת הקרבן לפינת הלוחמת, וזה לא תמיד משנה אם ניצחת במאבק להוכחת צידקתך או לא, מה שמשנה, ומה שחשוב מבחינת הבריאות הנפשית שלך ושל כל קורבן להטרדות מיניות ונסיונות אונס או אונס בכלל (או קרבן של מצבים אחרים בחיים) זה שקמת ונאבקת. קמת ונילחמת. גם אם בכלים הכי פרימיטיביים שעומדים לרשותך כשבצד השני יש מישהו עם ארטילריה. אלבר קאמי אמר פעם שכשאדם עומד עם סכין אל מול שלושה אקדוחנים שמבקשים לכלותו, זה אולי הרואי אבל זה אבסורד, החיים הם מעבר בין מצב אבסורדי אחד למצב אבסורדי אחר, ובתווך יש מרחב למעט מנוחה בין מעבר למעבר. אז לפחות תהיי אדם שיש בו שמץ, קמצוץ מן ההרואיות , גם אם המציאות היא אבסורדית לחלוטין.

ועוד טיפ אחד לדרך שאני מבקשת לתת הן לך והן לעוד כאלה שקוראים את תגובתי זו, ראיות, ושוב ראיות ואך ורק ראיות, ככה זה עובד בבית משפט, יש לך ראיות קל לך יותר להוכיח, אין לך ראיות יהיה קשה עד בלתי אפשרי להוכיח ולהביא את העבריין לדין (כל עבריין ולא משנה מאיזה צד).

עצתי על כן, שאי איתך מצלמה, או שאי איתך מכשיר הקלטה קטן (טייפ מנהלים קטן וזה גם לא יקר) ותקליטי ותאספי ראיות, זה על כל פנים מה שנסיון חיי לימד אותי, לתעד את המקרים, לתעד שיחות, לתעד מכתבים, לתעד רשימות,לצלם, להקליט, להביא הוכחות, כך אי אפשר יהיה להתעלם מהסיפור שלך, מהאמת שלך, ולהפריך אותה בטענה שזה מילה שלך אל מול מילה של הצד השני, ובמדינה שלנו, אמנם יש לא מעט בני עוולה, והם באים בכל מיני גדלים ותחפושות, וכן, בין היתר גם בתחפושת של שומרי חוק ואוכפי חוק, ויש לא מעט בינהם שהם עוטי גלימה, אני בהחלט מסכימה איתך בעניין הזה, אלה בני האופל.

אבל יש גם לא מעט בני אור, פגשתי גם כמה כאלה בימי חיי, אז כך שהמצב לא עד כדי כך מייאש".

מאמרים בולטים של ירדנה:

  • זהות
  • פרחה
  • עור שחור, מסיכות לבנות
  • בלוז קוסמי א'
  • בלוז קוסמי ב'
  • ארכישלג – ארכיטיפ האלה של העבודות כפויות הטובה

עבודות, ירדנה אלון

 

הערה:

חשוב לי להוסיף, לסיום, שירדנה צמחה מהמקומות שרובנו (הפעילות הפמיניסטיות) באנו מהם: כאחת העם, ללא קשרי משפחה מיוחסים, מהעיר ומהכפר, מכל עדה וזרם אפשריים, מהאלמוניות הכפולה השייכת למקור הקבוצתי שלנו ולהיותינו נשים, מתוך פגיעה שהיתה אינהרנטית לנשיותה, מהמקרה הפרטי שלה (האישי הוא הפוליטי). לכאורה, מציאות פרטנית אפורה שאינה מצדיקה ביוגרפיה ותיעוד הישגים, אינה שייכת לזרמים הקנוניים בחברה ואינה נתפסת ע"י המנגנון החברתי הפטריארכלי כמנהיגות. אם לא נתעד את המסע שנשים עושות משם לשינוי חברתי, לא יהיה תיעוד, לא תהיה הסטוריה, לא יהיה שינוי חברתי.

FacebookTwitterGoogle+Share

פורץ בציד מכשפות

לקראת הבחירות במפלגת העבודה – כמה מילים על הטקסט שעמיר פרץ כינה בדף הפייסבוק שלו "ניתוח מבריק";

הענשת מכשפות, 1508 - תמונה חופשית מויקיפדיה

"שלי יחימוביץ' מזמינה אותך למות איתה. בשפתה הכנה והנחרצת, עם ליקוי הדיבור הזה של הד' המתיילדת, עם מכנסי הריצה הצמודים שכל כך הלהיטו פעם את נחום ברנע. שלי יחימוביץ' מזמינה אותך למסע נורא אל הקבר, ואתה מחייך כמו בחור מאוהב, ומשתף פעולה…זה קבר טהור. כמוה. כמו הטוהר שכל כך הרבה אנשים מחפשים כבר חודשיים מתחת לעצי השדרה. כמו החלום שכולנו רוצים. ישראל נקיה, צנועה, מתחשבת, חומלת, צודקת. אבל לתוך החלום הזה נכנסת פרדי יחימוביץ' קרוגר. אם תצביע לה, היא תגיח אליך מתוך החלום, ותהרוג אותך….חימוביץ' לא כישפה את האנשים. הם באו אליה אחד אחד, מתוך האוהלים, מהעיתונים שלא כתבו עליה מילה רעה, מהרתיעה הלבנה והרפלקסיבית מול שפם סטליניסטי שמודבק על מבטא מרוקאי. מברירת המחדל…והכריחו את עצמם לאהוב אותה. הנישואים הכי טובים, הם הסבירו, נוצרים מיחסים שנבנים לאט…הם עצמו עיניים, כמו גבר שמסיט את מבטו מהאזורים הלא מושכים של בת הזוג. מה יש, אמרו האנשים אחרי שהכריחו אותם להסתכל, העם דורש צדק חברתי, אסור לסטות מהנושא…אצל שלי, זה לא לקח הרבה זמן. כמו רווקה שמפסיקה את הדיאטה כבר בליל הכלולות, יחימוביץ' ישר פתחה את הפה".

                                                                                                                                                              הטקסט של יונתן שם אור, שזכה בפייסבוק של פרץ לכותרת "ניתוח מבריק"

התלבטתי רבות האם להתייחס לטקסט הזה, שמחזיר אותנו לחלום הרטוב של ההבניה הפטריארכלית, זו שהיתה שמחה כנראה להחזיר אותנו אל ימי השואה הגדולה של הנשים: ציד המכשפות הגדול בין המאות ה- 14 ל- 17, בו עלו על המוקד ונרצחו באכזריות כ- 9 מליון נשים בעוון כישוף.

מה שהכריע את הכף היתה תשובה של אחת מחברותי לאחיה, מתומכי עמיר פרץ, שאני מביאה כאן כלשונה. תשובתה חידדה לי את מה שאני יודעת: לא צריך להיות תומכת של מועמדת כזו או אחרת, על מנת להוקיע מועמד שעושה שימוש בהסתה אלימה כלפי נשים, כדי לחזק את עמדתו הפוליטית. עניין של מוסר ואתיקה. גם תשובה שקבלתי מאחד ממקורביו של פרץ, לפיה מדובר ב"טעות של אחד מאנשי הניו-מדיה של עמיר שהעלה את הקישור לדף", אינה מכשירה את השרץ. כדברי סופרת הילדים נורית זרחי באחד מספריה – 'לא בכוונה, זה פשוט בכוונה אחרת'. איש הניו-מדיה הוא של פרץ, לא שלנו. מאז ומעולם לא לקחו גברים אחריות לעוולות שעשו לנשים. הגיע הזמן להפסיק עם זה.

ואומרת על כך חברתי לאחיה היקר לה מאוד:

"…אם היית רץ הייתי מצביעה בשבילך – וישנה בשקט בלילה. הבעיה היא עם מי שאתה נותן לו יד. פרץ פרסם את דברי הבלע הללו בקיר שלו תחת ההמלצה "ניתוח מבריק" אני לא יכולה להתעלם מ"הזהרת הזנסוני" – אני מתכוונת לספר  "מלאוס מלפיקארום" – קורנס המכשפות. דברי השיטנה על נשים שנכתבו בספר זה שיצא בימי הביניים, וכונה ע"י מלומדי הכנסיה " ניתוח מבריק" , שימש בידי האינקוויזיציה כספר לימוד במשך למעלה מ 200 שנה והוביל למותן של הרבה הרבה…. הרבה…. נשים. שים לב לשימוש במילים מכשפה, כישפה, מובילה לקבר ולקבורה, חלום בלהות אלו מילים שפונות אל הלא מודע, אל הפחדים הכי עמוקים, אפלים ולא מוסברים בנפש האנושית, האין זו דמוניזציה במלוא הדרה? מי כמוך יודע שככה משפיעים על המונים, מובילים אותם דרך תהומות לחשוב מחשבות מורעלות ולעשות מעשים מבישים. וכול זה מכוון, ומרושע ברמה שמדירה שינה מעיניי.

 נמאס לי !!  לא אכפת לי משלי יחימוביץ' והיא לא חברה שלי,   אבל איש רע כזה לא יקבל את הקול שלי .

זו לא התייחסות שולית למשהו הרבה יותר מהותי – בעיניי כאן בדיוק נמצא שורש הרע שזיהם את התרבות שלנו והוביל את כולנו, גברים ונשים, למחוזות של עצב ואומללות…"

 כל מילה נוספת מיותרת.

אני מקווה שאין אשה אחת במפלגת העבודה, שקראה את הפוסט הזה ותצביע לעמיר פרץ. 

גילוי נאות: בעבר הייתי מתומכותיו של פרץ ואף התפקדתי בזמנו למפלגת העבודה על מנת להצביע עבורו. היום אינני חברת מפלגת העבודה.

מבחינת יחסי לעמיר פרץ – הטקסט של שם אור, והסופרלטיב שניתן לו בפייס של פרץ, והיעדר גינוי פומבי ע"י פרץ לטקסט ולכותבו, והמתקפה הפטרנליסטית של פרץ על יחימוביץ' (שמזכירה את ימי התלכדות המחנה הגברי נגד לבני בבחירות האחרונות לכנסת) – הינם נקודת אל-חזור בלגיטימיות שלו במרחב הפוליטי. מה שהפוליטיקאים בישראל עדיין לא קלטו, הוא שבבחירות הקודמות לכנסת נפל דבר בישראל: נשים החלו להקדים שיקול מגדרי לשיקולים פוליטים אחרים. וזוהי רק ההתחלה.

- מאמר בנושא בגלובס

FacebookTwitterGoogle+Share

צעדת המליון שלי

ACHAT

צעדת המליון שלי מתוך מודעות פמיניסטית מלאה (צלצול האסימונים מהדהד באזני עד היום), החלה לפני שנים, כשהייתי לראשונה בחיי בהריון. הבוס שלי דאז, הודיע לי שנשים בהריון פחות אפקטיביות לטעמו ולכן הוציא לי מקדמות ע"ס 60% משכרי – מה שהוא העריך שתואם את תפוקותיה של אשה בהריון. זה נגמר רגע לפני שרקדנו יחד על מדרגות בית המשפט, אולם עבורי – זה רק התחיל.

איך זה קשור לצעדת המליון? קשור גם קשור: אותן נשים שחוות את מה שאני חוויתי אז, לא נכללות במחאה החברתית הזו. האג'נדה שלהן (שלנו, 52% מהאוכלוסייה) נתפסת כ"סקטוריאלית" ונדחית פעמיים: פעם ע"י הנהגה צעירה שעוד לא הגיעה להריון הראשון וחושבת שהכל בסדר (גם אני חשבתי ככה פעם), ופעם שניה – ע"י גברי וגבריוּת המחאה החברתית.

גברים ומהפיכה זה קונספט פטריארכלי ושוביניסטי עתיק כדברי ימי העולם. מהפיכות בהסטוריה של העולם הן עילה להחזרת נשים הביתה, לאלימות כלפי נשים, להכבדת נטל הדיכוי על נשים, להדרת נשים מהמרחב הציבורי, לשימוש בגופן של נשים כנקמה בעמן (עיבור בכפיה, למשל, או אונס המוני), לנסיגה בזכויות שהושגו לפניה או הימנעות מזכויות שהובטחו אחריה.

אשרינו, לנו יש מהפיכה לייט – בסה"כ מדובר בהצטופפות נוספת של שכבת הגברים, הצפופה ממילא, המרכיבה את תקרת הזכוכית. הסללת "בנים" בלבד לעמדות מפתח.

יש בהצטופפות הזו את כל מרכיבי תקרת הזכוכית:

1. הדרה מהמרחב הציבורי (רוב החזית התקשורתית מוצפת בגברים, עם שימוש שולי בנשים כעלה תאנה למראית עין שוויונית ואף של "הנהגה נשית").

2. מניעת נגישותן לראש הפרמידה (ראו הדיון עם יוסי יונה).

3. שימוש בנשים כמחוללות התוכן המשמש עמדות כוח גבריות (נשים עובדות בשטח ומייצרות את רוב תכני הוועדות, הגברים גוזרים קופון של מעמד פוליטי/תעסוקתי עתידי מייצוג התכנים הללו מול אנשי מפתח ולאור הזרקורים).

4. הדרת תכנים מגדריים מובהקים על מנת לא ליצור סביבה פורה לפיתוח אלטרנטיבות נשיות למנהיגות (בעילה שהמאבק הוא של "כולם" והצגת הנשים כסקטור) ומתן עדיפות לזכויות הקשורות לתפקידיהן המסורתיים של נשים (אמהות, בית).

האמת היא, שחשדתי שזו מהות המחאה החברתית כבר מתחילתה. בעידוד חברותי הטובות יצאתי לבדוק, להציע תכנים, לגלות מעורבות, להתריע על הדרת נשים, להקים מאהל פמיניסטי בלב מרכז המחאה של "כו-לם", ליצור דיאלוגים.

זה כמו מסע קניות: את תמיד חוזרת בסוף לשמלה הראשונה שמדדת. במקרה דנן – זוהי שמלה מטאפורית של בטון ומלט, עם זכות מפוקפקת לאדניות צבעוניות עם פרחי העונה פה ושם. הסדר החברתי בתוך מטה המאבק (הגברים נותנים הוראות, הנשים עובדות), הדרת המאהלים הפמיניסטים מליבת מוקדי קבלת ההחלטות (לוינסקי, התקווה, הדר בחיפה), היעדר ההתייחסות להטרדות מיניות במאהלים, הדחייה על הסף של כל תוכן מגדרי במעגלי השיח שאורגנו במאהלים ובסוכות הדיון – לא השאירו אצלי לפחות מקום לספק.

לשמחתי הדומעת, זוהי מסקנה רווחת בקהילייה הפמיניסטית, שההתייחסות אליה מגוונת: יש מי שהעדיפו להכנס בדרכים שונות לוועדות, יש מי שהעדיפו למחות על ההדרה ממרכז המחאה ע"י יצירת גוש פמיניסטי, ויש כמוני – שהעדיפו לקרוא במדיה המשפיעה  מכולן את קריאת "המלך הוא עירום". כל הדרכים כשרות, ובסופו של דבר, בכל אחת מהדרכים שבחרו בהן הנשים המצויינות שנאבקות כל שנה וכל השנה על שוויון כלכלי-חברתי בישראל – לא מהמהפיכה הזו תצא בשורה, אלא ממה שכל אחת משנה, כל השנה.

בהזדמנות זו, חשוב לי להאיר את צעדות המליון שלי:

מליון ילדים רעבים

במדינת ישראל יש קרוב למליון ילדים, שאין להם סנדוויץ' לבי"ס או כסף לטיול שנתי. ולא דברנו על בגדים או רפואה, או בית. הילדים הללו הם ילדים של אמהות רעבות, שנטל כפל התפקידים נוכח בחייהן ברמה של עבדות מכורח ההחלשה: מדיניות הרווחה, מדיניות ביטוח לאומי, גיבוי לאומי פעיל לאבות משתמטי מזונות ואחריות הורית, עבריינות המדינה בכל הנוגע לחוק שכר שווה ולחוקי שוויון תעסוקתי אחרים. כל הנושאים הללו אינם, בפועל, באג'נדה של המחאה החברתית.

מליון נשים קורבנות אלימות

במדינה בה חיות בין 3-4 מליון נשים, שליש מהן הותקפו מינית (לפחות כמליון), יש כ- 200-250,000 נשים מוכות וכולן ללא יוצאת מן הכלל הוטרדו מינית. המדינה אינה עוסקת ביצירת מרחב בטוח ובפיתוח כלים לחינוך, הסברה, הרתעה, אכיפה וענישה, כי המדינה מנוהלת ע"י שכבת גברים (ומיעוט נשי שברובו נאלץ/מחוברָת לפעול בקוד הדומיננטי) שאין להם אינטרס ממשי ביצירת מרחב צמיחה והתפתחות אישית לנשים. מרחב כזה, אמנם יהפוך את מדינת ישראל למדינה משגשגת כפי שלא היתה מעולם – אולם מסכן בעיניהם אינטואיטיבית את מקומם בצמתי הכוח וקבלת ההחלטות, שלא לדבר על צינורות הכסף. גם הנושא הזה – שהוא ה-מפתח לצדק חברתי לנשים, גברים וילדים – אינו באג'נדה של המחאה החברתית.

מליון וחצי לאשה לאורך חייה, פערי שכר

הפער בין השכר הממוצע לגבר לשכר הממוצע לאשה עומד על כ- 3,200 ש"ח לחודש (כן, יותר ממעון…). האשה הממוצעת מפסידה כמליון וחצי ש"ח בממוצע לאורך שנות עבודתה הממוצעות, מכך שמדינת ישראל – אלופת החקיקה השוויונית – אינה אוכפת אף חוק הקשור לזכויות אדם של נשים ומותירה בכך את הפערים המעמדיים-מגדריים, העוני הנשי, תקרת הזכוכית התעסוקתית והיעדר כח הקנייה הנשי – בעינם. המדינה יודעת, כמעסיקה הגדולה ביותר במשק, מה היא עושה: אכיפת חוק שכר שווה תעלה לה מליארדים (יותר זול להסכים למעונות יום חינם ולמחוק את ההסכמה הזו בחוק ההסדרים הבא). שלא לדבר על כך שהיא תסכן את הקריירה השניה של אלפי גברים יוצאי קריירה צבאית (פנסיה מרופדת בגיל 40), שתופסים היום תפקידי ניהול בכירים בכל הענפים הציבוריים – כולל באלו שעברו פמיניזציה (חינוך, למשל).

שלט במאהל ברעננה, יולי 2011

אני לא אצעד הערב בצעדת המליון. הצעדה שלי רשומה כאן בבלוג, ולצערי תשתנה כנראה מעט מאוד בשנים הקרובות (אשמח להתבדות). חבל לי לשפשף את סוליות הנעליים עבור מה שלא יניב שינוי מהותי במצבן של נשים בישראל, שינוי שהוא המפתח העיקרי לצדק חברתי ל"כו-לם" (עם ובלי מרכאות),  כלומר – לשגשוג המבוסס על חמשת המ"מים של ז'בוטינסקי: מזון, מעון, מלבוש, מורה ומרפא – כבסיס שעל המדינה לספק לתושביה וכתשתית שרק מתוכה ניתן לפנות למדיניות שוק חופשי (למעשה, תמצית הסוציאל דמוקרטיה).

יחד עם זאת, אני מקווה שמצלמות הטלויזיה תשזופנה ולו לשניות ספורות את הגוש הפמיניסטי שיצעד שם, שגם מהן לא ייחסך בשנים הקרבות ולו צעד סיזיפי אחד במאבק זכויות האדם של נשים, שנראה לי מייאש מתמיד דווקא לאור הסיסמאות הצהובות (תרתי משמע) של הקיץ הזה. מי יודעת, אולי נוכחותן שם תהווה עוד דחיפה קטנה להטמעת תכנים מגדריים במאבק הכללי.

ולסיכום – אם תהיתי מה מהותו של "בקלש" ונאחזתי פה ושם בסממנים נקודתיים לקיומו בשנים האחרונות – הרי שבקיץ הזה הוא מגיע לשיאו. רק אל תתבלבלו – הוא גם מסמן את צדקת דרכנו ואת העובדה שעבודה מתמידה ועקבית, תנצח את השיטה.

מאמרים נוספים שלי בנושא (מחוץ לבלוג):

מאמר לסטטוס – ירחון לחשיבה ניהולית: הנשים עשו את שלהן – המלצות מגדריות כמאמנת ארגונית

מגזין אונלייף – דפני, אל תשכחי את הנשים – שבע דרישות פמיניסטיות 

ועוד: מאמר של השופטת בדימוס סביונה רוט לוי: סותמים לנשים את הפה

 

 

 

 

FacebookTwitterGoogle+Share