תקשורת, אימון והדרכה

פּוֹסְטוֹרֵחַ: פדופיל, אוהב ילדים? / רוני אלוני סדובניק

הבוקר עלה ליו-טיוב ולרשת קמפיין הזוי של ארגון חדש "פדופילים ישראלים" הטוען כי בישראל חיה קהילה המונה כ 70,000 פדופילים "בלתי מזיקים" שכל חטאם שהם אוהבים ונמשכים מינית לילדים.

בסרטון הצבוע בדגלי ישראל וסמלי הלאום מגן דויד וכד'- מגוייסת מגילת זכויות האדם של האו"ם בדבר חירות כל אדם לרדוף אושר ולהיות חופשי לבטא את רגשותיו.

ברחבי העולם קמו בעשורים האחרונים אלפי קהילות של פדופילים המחזקים ומעודדים זה את זה והייתה גם מפלגה של פדופילים שניסתה לרוץ בבחירות בהולנד-עד כדי כך מפלצת הלגיטימציה הולכת ומרימה ראש.

במאית ישראלית שחיה בניו יורק וששכחתי את שמה, יצאה לפני שנתים עם סרט דוקומנטרי עשתה בקמבודיה, מדינה זו הפכה ליעד של מאות אלפי פדופילים ברחבי העולם, אומרים שבעיקר גרמנים ואוסטרים הממלאים טיסות שלמות שכינויין "טיסות זרע",  אבל יש גם מכל הלאומים  - פדופילים בכל פינה.

תיירי סקס חולניים אלו כך לפי הסרט המתעד זאת, יצרו בקמבוטדיה שוק פורח שבו 800,000 זאטוטים בגיל שנתיים ומעלה רצים אחרי התיירים הללו ומציעים מציצה או משגל תמורת כסף. הסרט מתעד זאת בצורה כה מזעזעת עד שנדמה שהשטן ניצח ובני האור יכולים להפסיק להלחם.

גם אחרי הצונאמי הגדול באסיה, דיווחה סוכנות הידיעות רוייטרס על פדופילים שהגיעו ליבשת המרוסקת, שבה מחנות פליטים של פעוטות שנותרו יתומים, הם הציגו עצמם כנציגי בתי יתומים וארגוני זכויות הילד ולקחו איתם מאות ילדים וילדות עד גיל 10 במטוסים ליעדים בלתי נודעים.

באירופה ידוע כי ישנן וילות ניסתרות במקומות מרוחקים המשמשות בתי בושת של האלפיון העליון ובהם זאטוטים "נאהבים" בידי פדופילים.

חיפשתי בדי.אס.אם (אינדקס המחלות – חב"ה) האם פדופיליה היא מחלת נפש אך לא מצאתי כזאת הגדרה. אולי מרוב שמיהרתי אולי לא חיפשתי טוב, אבל לא היה קשה למצוא שם מאות הפרעות נפש של נפגעות/י פדופילה, PTSD  או כמובן טרנסים ובעלי זהות מגדרית שאינה זכר/נקבה מוגדרת כרגע ב DSM כהפרעת נפש.

יתכן כי הקמפיין הזה, הוא בכלל סוג של הפוך על הפוך ודווקא מישהו מהמתנגדים הרים אותו לאוויר. כנפגעת פדופיליה בילדותי , אני יכולה להעיד כי מי שעשה זאת פגע ברגשותי ובוודאי ברגשות של ניצולי פדופילה רבים ורבות אחרים, יש גבול לכל תעלול שיווקי .

לינק לכתבה ולסרט ביו טיוטב:    http://net.nana10.co.il/Article/?ArticleID=796808&pid=48

פּוֹסְטוֹרֵחַ הוא מדור חדש בבלוג, של פוסטים אורחים בנושאים חברתיים שחשוב לי שינכחו בבלוג אולם אני לא תמיד כותבת עליהם.

חב"ה.

FacebookTwitterGoogle+Share

הקוד: צא"פ

בימים אלו גועשת מחתרת הרשת (זו שמתקיימת בצללי הקירות הגלויים, בהודעות אישיות ותפוצות ייעודיות, אחרי שהמידע לכאורה הראשוני לכאורה הוסר בחלקו מאתרי ה"שבבניקים" שבמסדרונות ברשת – רוטר ואחרים) מסיפור שלא יסופר, על אדם המוכר לרבים (למי פחות ולמי יותר), אשה שלא מוכרת לאף אחד/ת והאינטראקציה הלא שוויונית ביניהם, בה אנס לכאורה האחד את האחרת באופנים וצורות לכאורה, שהמילה "אכזריות" קטנה מלתאר אותן.

חלק מגאָשת הרשת נובעת מכך, שבחסות חוסר היכולת של כולנו לספר את הסיפור – עומדת לכאורה על פי השמועה) הפרקליטות לסגור את התיק. מאחר ואסור לדבר, לשמוע, לברר, לשאול, להפיץ, להתעדכן – לא ניתן לוודא שאכן זה הכיוון, ואם נניח שכך הדבר – לא ניתן לנסות למנוע אותו.

ושוב לכאורה: המתלוננת התלוננה, הנילון ידוע ומוכר (למשטרה ולחלקינו), לא היו מעורבים נוספים בסיפור הזה בעת שהתרחש, העדים לפציעותיה לכאורה של האשה העידו, לא היה צורך נראה לעין במודיעין ולא חשש ממשי לשיבוש חקירה (כאזרחית במדינה המתיימרת להיות דמוקרטית, אשמח לטיפה שקיפות, זכות הציבור לדעת ומידע שיראה לי את הסיבות להוצאת הצו) – ובכל זאת הוטל על המקרה צו איסור פרסום, או במילת הקוד המקוצרת, המוכרת בעיקר ליודעי חן: צא"פ.

צא"פ הוא שיטה מצויינת לנהל את העניינים מבלי שהחוק, ההיגיינה הציבורית או בעלי העניין יפריעו לבריוני החוק עם השטויות שלהם/ן.

בחסות צא"פ יכולים שוטרים להגן על ישבנם הנישא מרשלנות מקצועית ותפירת תיקים.

בזכותו יכולים כוחות הבטחון להפר את חוק יסוד כבוד האדם וחירותו ואת בטחונם של אלו שלא באים להם טוב בעיניים. כך אפשר לערוך מעצרים המוניים ופרועים של פלשתינאים בשטחים למען יראו וייראו או להימנע מלמצות את הדין עם מתנחלים שעברו עבירות קשות (מנזקי רכוש ועד נזקי גוף ורצח) נגד… כמה מפתיע: פלשתינאים.

זו גם שיטה מצויינת לחפות על חיילים ו/או שוטרים שעברו חוק קטן או שניים בנושא התנהגות לעצורים (מפרשת קו 300 ועד הירי ברגלו של פלשתינאי עצור), עילות מעצר וחוקים סמליים אחרים, אליהם הם מתייחסים כהמלצות בלבד.

צא"פ הוא שיטה מצויינת להגן על בעלי שררה או אנשי תקשורת, משפט, הון, הון-שלטון, פוליטיקה וחברה (בעלי הון ו"ידוענים") מהתמודדות עם תוצאות מעשיהם. כך הם נמנעים מתשלום מחיר חברתי על עוולותיהם, מחזיקים די בקלות את המקל בשני קצוותיו וממשיכים בחייהם באין מפריע. הסיפור שבתחילת הפוסט ישמש כהמחשה.

כך גם הוסתרו מאתנו ללא שום סיבה חוקית שמות הפסיכיאטר הרוצח וקורבנו (פשוט, למשפחות אחרות, של בן זוג רוצח ואשה נרצחת דלי אמצעים מהפריפרייה – אין מושג שאפשר בכלל לבקש דבר כזה….הנה לכם/ן מבחן בוזגלו של המאיון).

כשלמשטרה אין מושג ירוק איך להתחיל ואיך להמשיך את החקירה, או שאבדו מוצגים מהזירה, או שהפושע הוא "אחד משלנו", או שמישהו (הציבור, המדיה, העיתונות, השר, ח"כ כזה או אחר/ת, בעלי עניין, קורבנות, קבוצות לובי) יושב להם על הזנב והם פשוט רוצים לעבוד בשקט – הם מוציאים צא"פ.

מתי לא מוציאים צא"פ? כשהעבריין התורן הוא מישהו שהרגיז את מי מהמוזכרים מעלה ושבר את כללי המשחק המוקפדים של המועדון. זוכרים איך נכנסו ברמי דותן? בדודו טופז? בבניזרי? שום צא"פ לא הוצא בעניינם, כי ככה יעשה לאיש שהמועדון כבר לא חפץ ביקרו.

אם לחזור לסיפור הראשוני, הרי שברור לי שמי שקשורים אליו מהצד הכוחני והמכוער, שפשוט ידע שיש אפשרות לצאת נקי אם רק יתנו לו לנהל את העניין בשקט, וידע כיצד להשיג את השקט הזה – יתגלגלו מתישהו לפוסט הזה. אז הנה מה שיש לי לומר לך/לכם:

  1. אני מאמינה באמונה שלמה לאלמונית שהתלוננה ולא זכתה בשל הצא"פ אפילו לחסד הקל של היותה אות בא"ב ודמות מפוקסלת, שלא לדבר על בעלת שם, פנים וקול. אני שומעת בדמיוני את הקול הזה, שרבים כמוהו מסתובבים באוויר. הוא קיים ויישאר קיים. האיון הזה לא מאיין אותו, את הקול שלה. הוא יישאר תמונת מראה לאפס הגדול, לפוגע.
  2. אני מקווה בכל ליבי שהיא, תהיה אשר תהיה, תשכיל לתבוע בתביעה אזרחית ולרושש את מי שפגע בה מכל כספו, גם אם הכסף שלו מעורר בה קבס. המטרה מקדשת: מי שמסוגל למעשה אונס, הרי שמה שמגדיר את "האני" שלו הם כוח ובעלות. היינו – סקסיזם וכסף. תביעה מוצלחת יכולה לערטל אותו משניהם.
  3. אונס הוא רצח. לא במובן המשפטי – שם קיים מדרג עבירה ברור, הגיוני ונכון, אלא רצח נשמתה של הקורבן. לצד המהלכים המשפטיים והגנת הצא"פ, קיימת הסנקציה החברתית. ככה זה בדמוקרטיה. אתה חושב שניצלת בעור שיניך מלשלם מחיר חברתי ותעסוקתי? תחשוב שוב. העבירה לכאורה תפגוש אותך בכל פינה וצומת. יש קהילה הולכת ומתרחבת של מי שהסיפור מחלחל לתודעתם.
  4. אם תהיה לי השפעה רבה יותר על מהלכי חקיקה בעתיד, הרי שאחד החוקים שאני מתכננת הוא זה שמגביל בצורה משמעותית את יכולת השימוש בצא"פ. אז תהנו מהאפשרות הזו כל עוד היא קיימת, בבחינת שמחת עלובים.

למה כתבתי את כל זה?

אולי כדי לגרום לסקרנות מבורכת ולמידה של קריאה ביקורתית. היינו: לא כל הנוצץ זהב ולא כל צא"פ ראוי לחותמת של בית המשפט שאישר אותו (או שאולי כן?).

מסתבר בדיעבד שדבורית רמזה על כך בלקוניות (חפשו שורות חומות) כאן וכאן והלמו הוא עוקב מודאג

עדכון 24.4.11

דבורית עדכנה – הנילון לא נוקה. רק השתחרר ממעצר בית.

החברים שלה מתארים אשה אמינה, איכותית וערכית, ומהכרותם אתה ומכאבם חוששים שאולי הוכנס משהו לאלכוהול ששתתה (הכל לכאורה, כמובן – מביאה דברים בשם אומרם);

מייל מעמית לעבודה של הנפגעת (פורסם באישורו ובשינוי פרטים מזהים, בשל הצא"פ ובעיקר למען כבוד הנפגעת):

היא הגיעה לעבודה ומיד הבחנו שמשהו נורא ואיום קרה לה. היא התהלכה כפופה, מושפלת וללא הבעה. משהו מת בה. היא חמקה מהתעניינותנו, ואנחנו נזהרנו בכבודה ו"מחפירה"  בפרטיותה. אני זוכר שביקשתי ממנה משהו והיא התנצלה שהיא לא יכולה כי היא סובלת מפציעה. חשבתי לתומי שהיא נפצעה בעבודה (קורה לעתים) ואיך זה שאני, כמנהל, לא יודע מאירוע פציעה. היא ענתה שזה משהו אישי לא קשור לעבודה. תשובתה הגבירה את דאגתי כי היא מעולם לא התחמקה ממטלה. נהפוך הוא, היא תמיד הראשונה שמתנדבת בלהט לכל משימה ולעזרה לזולת בהחלפה ובגיבוי. בכלל, היא עובדת מצטיינת עם נתינה ענקית ורגישה למצוקת הזולת ומבצעת את מלאכתה מתוך תחושת שליחות.

כעבור כמה ימים, בעת שהייתה לבד במכון עם חבר למחלקה שהתעקש להבין מה קרה לה, היא פרצה בבכי מר וספרה לו את כל השתלשלות האירוע. הוא היה מזועזע והחל לשכנע אותה שתתלונן. היא חששה. אסור להניח לחרדתה הראשונית להפוך למציאות!!! אסור להניח לו לחמוק מן הדין. זה נראה כדפוס חשיבה והתייחסות קבוע. באה אליך הביתה בחורה פעם ראשונה, אתה מעשן סמים ומשקה אותה (השד יודע אם ומה הוא שם לה שם). לאחר מכן מתחיל לבצע בגופה כבכל העולה על רוחו ולא מתייחס למצוקתה גם כשהיא נאבקת בו. כל זאת מבלי לקבל רשות בשום שלב – לטעמי זאת לא התנהגות של אדם נורמטיבי.

תגובתו שלש אליק ביאור כאן בתגובות:

אני מכיר את המתלוננת שנים ומאמין לכל מילה שלה.
כי אין לה סיבה לשקר ואין לה אינטרס במשרה בערוץ 2 יש לה ג’וב שאין לאף אחת בארץ ושמבחינתי מדובר עבודת קודש והיא משקיע בו את הלב והנשמה.
אני הייתי "מת" להפקיד אותי בידיה.
חוץ מזה היא אמינה, היא יפה וסקסית והרבה גברים חושקים בה ואני מאמין שהוא חשק בה. ובגלל שהיא לא מאלה שקל להשכיב אותם אז היה תקדים באלכוהול ומבלי שתדע אולי עוד משהו ממסטל? (מעניין מי דואג כל חודש למרשמים של הסבתא? הלידול, פרידור, קלופיקסול, ריספונד?) למעוך אחד כזה בתוך כוס עם אלכוהול ולתת לבן אדם בריא זה להפוך אותו למשותק תוך שלושת רבעי שעה. ואני רגוע כי אני יודע עכשיו שאם אחשוב להשתמש באלימות ואחר כך יטען במשטרה שזה היה בהסכמה אז יוותרו לי מחמת הספק.

 

כתבה נוספת ברשת:

על אונס, השתקה, חופש ביטוי וגברים עם לב של אבן / רוני אלוני סדובניק, אתר News1

ועוד אחת: שלום בוגוסלבסקי, בסיפא של הפוסט שלו ונעמה כרמי עושה סדר בין סוגי צא"פ ושימושיהם

וגם:

יוסי דר – האם צא"פ מחייב בלוגרים?

יואב יצחק – מדוע מחרישים כלי התקשורת? (אתר News1 הקדיש את כותרותיו היום – 25.4 – לסוגייה הזו)

FacebookTwitterGoogle+Share

כנגד ארבע בנות

soraya

בשנים קודמות הצפתי, בכל שנה מחדש, את ההגדה הפמיניסטית של איגוד מרכזי הסיוע, אלא שאני עצמי השתתפתי תמיד בסדר רגיל בתכלית, כאורחת במחוזותי המסורתיים, יושבת שם כמי שמתבוננת על הטקס ומביעה מחאה באמצעות נוכחות יוצאת דופן שאינה מתיישרת עם שורת המסדר בשום תחום אחר של חייה. כטיפוס פרגמטי – אני בוחרת את מאבקיי ומנסה להתמקד במקומות בהם יצרו ערך מוסף למשהו או מישהי/ו אחר/ת מלבד האגו הפרטי שלי. את שינוי העמדות במרחב המשפחתי שלי כבר חוללתי מזמן. לא צריך גם לסובב את הנעל על שאריות הפרדיגמות הפטריארכליות שנותרו שם.

רק הדוֹגְמָה, זו שצודקת בכל מחיר ובכל מקום באותה דרך בדיוק ובכלי לזוז במילימטר (עניין של כבוד, מאוד גברי, אגב), יכולה להתעלם מהמורכבות הזו. הדיונים שהתעוררו לאחרונה בפייסבוק סביב חוק הבורקה הצרפתי או האמירה של אחד האבות במחוברות2 (פרק 5) לביתו – "אני אבא שלך ואני מחליט עלייך", ממחישים את הצורך הדי דחוף שלנו לחשיבה מחדש על חזיתות המאבק.

בשביל זה, נזדקק לפני הכל למלאי מטאפורות חדש. האב שמחליט עליה (בדיוק כמו שאני מחליטה על ילדיי) ופועל מתוך חרדנות (דומה לזו שלי) לבתו בת העשר שמסתובבת לבד בעיר – אינו בהכרח נציג הפטריארכליה שמדכא את בתו דיכוי מגדרי קשה, והוא גם לא אבא מתעלל.

רק שנחשפתי לחומרים החרדתיים שעוברים לי בראש הפרטי, הפמיניסטי והנשי שלי, כשלא מצאתי את הבת שלי שעה אחרי בי"ס – הבנתי שיש תגובות שהן פשוט אנושיות. יש כמובן דרכים לפרק חרדות ולשאת ולתת עליהן במשפחות נורמטיביות – אף אחת מהן אינה כוללת הוקעה.

לגבי הבורקה – הדהימה אותי (ולא בפעם הראשונה) עמדת המצדדים/ות בחוק כמו גם עמדת מתנגדותיו. הראשונות, יצאו מתוך הנחת עבודה לפיה מדובר ב"פרימיטיבים" שמדכאים נשים ועלינו להראות להם באכיפה מחמירה מהי הדרך הנכונה. קצת אירוני, בחברה דכאנית כמו שלנו – אבל מי כאן נתפסת לקטנות. העיקר שאנחנו הנאורים והם לא. השניות – טוענות לחופש הבחירה של אותן נשים היוצאות מהבית עטויות בורקה, צאדור ושאר כיסויים. אני ממליצה לעניין זה את הדיון על הקיר של ליאן רם, ובמיוחד את אחת התגובות המתייחסת ל"מה יקרה לה בבית אם היא לא תלבש בורקה" כמדד לחופש הבחירה. היינו – רדו מהסיסמאות ותתחילו ללמוד כמה המציאות הזו מורכבת, לעזאזל. הבחירה להצטרף לקוד הלבוש המסורתי, שמטרתו היחידה היא פוליטית מגדרית (היינו – הדרת נשים מהמרחב הציבורי), היא כרטיס לחופש. הנאבקות על דיכויין משתחררות במידת מה מהעין היומיומית הבוחנת של הגברים, המעסיקים את עצמם בשמירה על ה"סוררות".  אבל זו לא בחירה. החוק נועד להגביל את הגברים מהדרת נשים, לא לפגוע בחופש בחירת הכסות של הנשים עצמן. כי הן לא בוחרות כל עוד יש סנקצייה (לא פשוטה – עד כדי סכנת חיים) כלפי מי שבוחרת אחרת.

מתוך הפוסט "כבוד שברירי": מטבעו של דיכוי, שהמדוכאות מזדהות איתו כמנגנון הגנה פסיכולוגי (ע"ע תסמונת פטי הרסט), כך שלא מפתיע, כפי שציינה רונה, שתמיד מוצאים נשים שתבקשנה את זה.

 

כמו בכל מציאות מורכבת, גם כאן יש פנים פרשניות נוספות. למשל – המאבק האירופאי נגד השתלטות האיסלם. בעיקרו זהו מאבק מוצדק, לטעמי. האיסלם העכשווי תפס את מקומם של היהדות בימי התנך והנצרות בימי מסעות הצלב. אם לא יאבקו בו, זה יגמר הרבה יותר רע משניתן לדמיין. כי מי שמרחם על רשעים – סופו שיתאכזר לרחמנים. רק הבוקר הופיעה  כתבה בווינט על משמרות הצניעות הפונדמנטליסטיות האיסלמיות בלונדון, שעצם קיומן מאשרר שבעצם לנשים מוסלמיות – גם אלו הטוענות לבחירה חופשית בצ'אדור ובורקה – אין למעשה שום זכות בחירה. היטיב לתאר את זה גם יוסי גורביץ, כאן (זהירות, טריגר).

מה אני אומרת לכן/ם בסיפור הזה? אולי שחירות אמיתית היא (בין השאר) הידיעה, שכשהמחאה נגד העוולות יוצרת עוול ניתן לוותר עליה – ולא יקרה שום דבר רע למאבק הפמיניסטי. המציאות היא מרקם סבוך של תפיסות, מעשים ורגשות סותרים שכדאי לקחת בחשבון. אפשר להיות פמיניסטית ששוללת מלובשות הבורקה והחיג'אב את ה"זכות" לדיכויין.

וכמובן עוד לא דיברנו, במסגרת הדוגמאות שלא משכנעות אף פמיניסטית שמפגינה בשטחים להישאר בבית כאמצעי לחץ לשינוי, על נסיבות מותו המשוערות של ג'וליאנו מר, שפשוט הרגיז את הפונדמנטליסטים בתפיסתו השוויונית.

אז האם חוק הבורקה מוצדק בעיני? כן, לחלוטין. האיסלם הוא כוח מדכא ואכזרי, על טהרת הגבריות ותוך רמיסה שיטתית של נשים (שימו לב שאני לא מדברת על זכויות נשים, שמותנות בהכרה הבסיסית והראשונית שנשים הן בני אדם).

רק שחוק הבורקה לא יעזור אם לא יתלוו אליו תפיסה כוללת המוציאה את המדרכות לנשים וגברים במאה שערים שלנו אל מחוץ לחוק וסנקציה ממשית של היעדר סולידריות עולמית עם החמאס כל עוד מתקיימת שם חקיקה כדוגמת זו האוסרת על נשים לשבת בבתי קפה.

אם נחזור להגדה, הנה פרשנות נוספת שלי לסאגת ארבעת הבנים, שעברה שחזור הסטורי עד הוצגו לנו כטוב והרע – הפעם במסגרת האינדוקטרינציה הפונדמנטליסטית של היהדות;

כְּנֶגֶד אַרְבָּעָה בָנִים דִּבְּרָה תּוֹרָה. אֶחָד חָכָם, וְאֶחָד רָשָׁע, וְאֶחָד תָּם, וְאֶחָד שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ לִשְׁאוֹל.

החכם מפקפק למעשה באופן די ברור בקיום האלוהים, בגרסת העם הנבחר ובמצוותיו: מַה הָעֵדוֹת וְהַחֻקִּים וְהַמִשְׁפָּטִים אֲשֶׁר צִוָּה יְיָ אֱלֹהֵינוּ אֶתְכֶם?…היום, כשאנו יודעים שהתורה נכתבה ע"י 5 כותבים שונים (גברים, כמובן) בחמש תקופות שונות, אף אחת מהן אינה קשורה לסיפור התנ"כי שכתבו וכולן קשורות לסביבה והנסיבות הפוליטיות בהן נכתבו – ברור לנו שיש במה לפקפק.

הרשע, מתריס על בסיס דברי החכם, נגד הצייתנות שמגלה העם: מָה הָעֲבֹדָה הַזֹּאת לָכֶם?… הוא הילד שקורא "המלך הוא עירום". כמו חושפי שחיתויות ומתלוננות על תקיפה מינית, הוא מוקע כרשע. למעשה, כפי שכבוד גדול בעיני להיות מיה קוך (ז"ל) או אורלי אינס (שתיבדל"א), כך כבוד גדול להיות הרשע בהגדה. הוא האיש הטוב בסיפור הזה, והספין נגדו מעיד רעות על עם ישראל ועל כותבי המגילה יותר משהוא מעיד עליו.

התם הוא המאמן, ששואל שאלות הבהרה המשקפות לאדריכלי סיפור הזוועות המומצא של יציאת מצריים, עליו נבנה המיתוס המזוייף של עם הבחירה כולו, את האבסורד והרמייה שבסיפור שהמציאו:  מַה זֹּאת?… התשובה היא מסוג התשובות שמפילות אסימונים. לא פלא שהוא סוג של נעבעך, כדי שלא ניקח את השאלה שלו יותר מדי ברצינות.

זה שאינו יודע לשאול מזכיר לי את עם ישראל, שבוחר שוב ושוב את אלו שמתלבשים על חוסר האונים שלו ושותלים לו תשובות בראש, למרות שבפועל הם דופקים אותו מכל כיוון אפשרי: אַתְּ פְּתַח לוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ בַּיוֹם הַהוּא לֵאמֹר, בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה יְיָ לִי בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם. ה'זה שאינו יודע' נפוץ במיוחד בקרב 600,000 ילדים רעבים, הוריהם, משפחותיהם, בקרב נפגעות תקיפה מינית, ניצולי שואה, פליטים, מהגרי עבודה, נשים נסחרות ויהודי חבר העמים שהולכו שולל על מנת להביאם לארץ. הוא עושה עבודה קלה למנגנוני השלטון, שיכולים למרוח אותו באופן שהוא לא מצליח להבין וסומכים בעיניים עצומות על שתיקתו. זה שאינו יודע לשאול הוא המוחלש, לא הטמבל.

בסיפא, רק אומר שאני בעד כל חוק שעניינו מניעת קבוצה או פרטים להפר זכויות אדם של נשים או של כל אדם באשר הוא אדם, גם אם בעצם החקיקה יש התערבות בחופש הבחירה של מפירי זכויות האדם. לא כל בחירה היא בחירה קדושה. כפי שכבר ציינתי – המציאות היא לעולם מורכבת.

FacebookTwitterGoogle+Share

תורת המידות הוירטואלית

כבלוגרית פוליטית, אני נתקלת בלא מעט סיבות להעלות דיונים על אתיקה של אקטיביזם ואקטיביסטים* ברשת, רק שמעת לעת נוצר מפגש עם פן אחר של הסיפור המורכב הזה.

השבועות האחרונים זימנו לי ריענון ממוקד לסוגיית המידות ההתנהגותיות במרחב הוירטואלי,  או במילים עממיות יותר – נתקלתי במקבץ צפוף במיוחד של אנשים שיורקים בשיטתיות לבארות הרשת והקבוצה הרעיונית מהן הם שתו או שותים, או שאולי ירצו לשתות ממנה בעתיד.

רבים מהאנשים הללו מאמינים (ואני מאמינה להם לגמרי) שהם פועלים מתוך רדיפת צדק ואמת אישית, מתוך מצפן פנימי קטגורי שמכתיב להם רק דרך אחת ולא אחרת – My way or the highway במקרה הטוב, My way or no way במקרה התכוף יותר. מדובר בצמצומה של אג'נדה לכלל מטרה אחת בודדה מתוכה.

לכן, הם נוכחים-נפקדים בשיחות שלכאורה הם שותפים בהן (הגדילה לעשות מישהי שכתבה שהיא לא קראה ולא תקרא ממניעים עקרוניים את מה שאני כותבת, כי יש לה דיעה על מה שכתוב שם, או אחרת שככל שהקפדתי לענות לה נקודה נקודה ובסבלנות אין-קץ, התעקשה: "לא ענית לי", פשוט כי התשובה המקובלת היחידה לדידה היא זו המסכימה אתה באופן גורף). ככה יוצא שאפשר גם אפשר להשתיק אחרים בשמו של הצדק תוך מחאה נגד השתקתה לכאורה שלהם, כשהם תוקפים אישית, נבזית ומתחת לחגורה את מי שלא מאפשרים להם להמשיך ולהשתיק, אפשר להלך רכיל ולהוציא לשון הרע במסווה של ביקורת לגיטימית ואוביקטיבית שבאה מתוך So called כנות אוטנטית וכוונה קדושה, אפשר לפעול נגד מי שנתנו להם יד בשעה קשה ולעיתים אף שלמו על כך מחיר, אפשר להשמיץ (למשל: 'אני לא אפרסם את הדברים האיומים שהיא אמרה לי כי זה פרטי') בדרך מניפולטיבית שלא היו סובלים בכל עניין אחר, אפשר להגיב בהודעות נבזיות בנות מאות מילים (לעיתים תגובות ארוכות מהפוסט עצמו), אפשר לכתוב דברי בלע על מי שרק אתמול צעדו איתם אנגז'ה אל עבר השקיעה, אפשר להשתמש נגד מתנגדיהם במידע שנמסר להם במסגרת קשר אישי/אינטימי, אפשר לצאת במתקפה אישית נגד מי שלמעשה הם חייבים לו/ה לא מעט, אפשר לעשות שימוש בכאבם של אחרים בשירות הונדטה הנקודתית שלהם, אפשר לצאת למלחמה כוללת נגד חברים ועמיתים ועוד. לשם השלמה, כדאי לקרוא בהקשר זה את עפרי אילני, על פרקטיקת ההוקעה בשמאל. ב"מחנה" הפמיניסטי המציאות דומה. יש שורה ארוכה של בלוגרים נוספים המגיבים לפרקטיקה הצרה והעקמומית הזו, כדאי להצמד לבלוגים שלהם כדי להבין מה זו תורת המידות הוירטואלית ושל האידיאולוגיה. ביניהם – נעמה כרמי, יוסי גורביץ, איתמר שאלתיאל,  שלום בוגוסלבסקי, יופי תירוש, עידן לנדו, אייל גרוס ואחרים.

עם רבים מהם יצא לי להתווכח לא פעם – מבלי שכל ה"אפשר" המוזכרים לעיל יקרו ולו פעם אחת, מה שמביא אותי למסקנה שאתיקה היא גם היכולת לסבול ולהכיל אי הסכמות וניגודים ולקחת אותם בחשבון גם בעיצוב תפיסת המרחב האישי שלי.

יחסיות הערכים בסביבה בה הפרשנויות מרובות:

"מבין סוגי המחקר הרבים שבהם היה אי-פעם שימוש כלשהו למונח "תורת המידות", ניתן להבחין בשלוש קבוצות של שאלות עיקריות:

1) שאלות מוסריות (Moral questions): למשל "האם חובה עלי לעשות זאת?", "האם הפוליגמיה רעה?" "האם ראובן הוא אדם טוב?". במובן זה "מוסרי" (moral) או "אתי" ("של תורת-המידות") הם פחות או יותר בעלי משמעות זהה.

2) שאלות עובדתיות אודות דעותיהם המוסריות של בני-אדם. למשל "מה בעצם חשב מוחמד (או המעמד הבינוני באנגליה או אני עצמי) על טיבה של הפוליגמיה?"

3) שאלות אודות משמעויותיהן של מילים בעלות גוון מוסרי (Moral words) (כגון "צריך", "צודק", "טוב", "חובה"); או אודות טבעם של המושגים או של "הדברים" שאליהם מילים אלה "מתייחסות"; למשל, "כאשר מוחמד טען שאין בפוליגמיה שום פגם מוסרי למה הוא התכוון בעצם?"."

מתוך תורת המידות / פרופ' ג'.או. יורמסון, אתר מט"ח

הסיפור שלהם, של אלו המאתגרים את גבולות האתיקה, יושב תמיד על חומרים קשים מהחיים, שראוי כמובן לצאת עבורם למאבק, ומניע אותם לפעולה מתוך החווייה ולא מתוך ההתבוננות האסטרטגית בה ובסביבתה. אין בפעולה הזו חזון כולל אלא לוח מטרה יחיד, פלקט חד מימדי (בו לדוגמא אנס ומי שמדבר לא יפה לנשים – ביצעו את אותה עבירה). זהו המתח הקבוע שבין האני החווה לאני המתבוננ/ת. הפתרון הוא קץ המצוקה האישית ולא מציאות כוללת מתוקנת. מנקודת מבט שכזו – רק שלא יבלבלו אותם עם פלורליזם של עמדות, נקודות מבט ותפיסות עולם, מציאות מורכבת, ראייה מערכתית/ארוכת טווח או חס וכרפס – שלא יוסיפו להם אינפורמציה סותרת שעלולה לערער את הנרטיב ההחלטי שלהם על טובים ורעים. כי מי שלא איתנו – נגדינו. לא הסכמת אתם? גם אם עד לאותו רגע נתת להם בימה רחבה מאוד ברשת, את מוצאת אותה מנוצלת נגדך מבלי שיעלה בדעתם שמשהו כאן לא בסדר.

מניסיון באירוניה המשובחת של החיים – אלו בדיוק האנשים שבעבר היתה להם לאחר זמן את החוצפה לפנות אלי בבקשות לשיתוף פעולה או לעזרה, כאילו כלום. בחלק מהמקרים עזרתי.

כל התופעות הללו אינן ייחודיות לאינטרנט. הן אנושיות ועתיקות כמו אדם וחוה. רק שהאינטרנט הופך אותן לגלויות, זמינות וחשופות יותר. לכן אין צורך לכתוב קוד אתי לאינטרנט, מספיק לתרגם ל"אינטרנטית" את זה של החיים.

ומה אם לא הסרטון הגאוני Lama With Hats (אחד מסדרת סרטונים, אליהם הגעתי תוך כדי חיפוש אחר יריקות אקזוטיות של לָמוֹת, לאיור הפוסט הזה) כדי להמחיש את הבעייתיות שבניתוק מאתיקה ומירכוז בחוויה האישית, כפי שמציג אותה קארל הלמה:

 

 

בשיחה עם קולגות, אמרו לי כבר לא פעם שהחבר'ה האלה פשוט לא שולטים בזה. הם מרוכזים לכאורה בעצמם במידה שלא מאפשרת להם לפתח מבט אחר – אחראי, רחב, דמוקרטי, פלורליסטי, סולידרי וקולגיאלי יותר. הם לא מוכנים לוותר על הרווחים המשניים שמעניק להם הכאב שלהם, ולשבץ אותו במפה רחבה יותר של כאבים.

בעניין זה אני מוצאת את עצמי חלוקה הן על חברי הרחומים והן על הפילוסוף עמנואל קאנט, שטען שמה שחשוב בעשייתם היא הכוונה הטובה (וכוונתם לכאורה טובה – תמיד הם יוצאים הרי נגד הפרת זכות-אדם כזו או אחרת) ולאו דווקא המעשה או התוצאה (שהיא לרוב הפרת זכויות אדם של הרבה אחרים על מנת לתקן לכאורה את זו שלהם). קאנט מדד אותם באמצעות תחושת החובה והמחוייבות שלהם, ככח מניע למעשיהם. לי, העממית והפשוטה, אין את אותה גדלות שאפשרה לו לפסוח על שני הסעיפים.

בסביבה בה הצדק האישי הופך לאלוהים, מחליף את הצדק האוניברסלי ומאפשר בכך להרבה מאוד חטאים להתחולל באין מפריע, אני נוטה להעדיף דווקא את משנתו של שפינוזה, שמדגיש את האני המתבונן:

מי שתופס בשכלו את מהות האל – אוהב אותו, ומתוך אהבתו לאל הוא מסוגל לכבוש את יצרו ולסגל לו את המידות הטובות, כלומר את ההתנהגות המוסרית הנאותה.

ההתנהגות המוסרית הנאותה נמדדת בפרספקטיבה רחבה מזו שמאפשרת החוויה, טראומטית ומקוממת ככל שתהיה. בחודשים האחרונים מצאתי את עצמי כותבת לא מעט על כך שתיעדוף זכויות אדם (פלשתינאים לפני נשים, למשל) הוא הפרת זכויות אדם, השתקת קול רע הוא רשיון להשתקתנו שלנו, פעולה מוצדקת נגד עוכר נשים מפסיקה להיות מוצדקת אם כתוצאה ממנה נפגעות נשים אחרות, ועוד. חוסר היכולת של אבירי ואבירות הצדק המוחלט הזה להכיל סתירות פנימיות ורגשיות (הדוגמא הטריוויאלית ביותר היא התשובה המחלוקתית והאמוציונלית מכולן על שאלת הפרטנר בסכסוך האזורי – 'שלום עושים עם אויבים') ולוותר על התשוקה לסיפוקים מידיים במאבק, מסיתה את המאבק מחזית משותפת נגד ה"אויבים" האמיתיים, לאלפי רסיסי חזיתות פנימיות.

ולרשעים שלום.

* אקטיביזם ברשת – טבעתי לגביו את המושג סייבר-אקטיביזם (סימן רשום). פוסט יבוא בהמשך.

FacebookTwitterGoogle+Share

גילה, עופי לו מהעיניים

vaserman

"עופי לי מהעיניים" הוא האנרגיה המרחפת סביב החווייה שלי, כמי שליוותה פעם אחת מועמדת לראשות הסתדרות המורים ומתבוננת במועמדת שנייה, מהיחס, המסר והפעולות המופנות ע"י היו"ר המכהן למי שמעזה להתמודד מולו. ויתרה מכך – לתחושתי, אין דרך נמוכה או פסולה מכדי להעיף לו אותה מהעיניים. מאחר והייתי שם – לא ניתן להתווכח עם התחושה שלי. ראיתי את החסימות האלימות בעיניים, חוויתי אותן. אם אני, אחת מבחוץ, נחשפתי לכך – מה תאמרנה איזובות הקיר בהסתדרות המורות?


לוסרמן יש הרבה מה להפסיד אם גילה קליין תנצח אותו. עלות שכרו עמדה (לכאורה כמובן) בפעם האחרונה שבדקתי אותה על קרוב לפי עשר משכרה הממוצע של מורה מן השורה, ומעלות רכב השרד שלו ניתן לפרנס 2-3 מורות דחוקות-הכנסה בכבוד למשך שנה לפחות. לפני הבחירות הקודמות בהן התמודדה נגדו יפה בן דוד, פגשה אותי ואת ד"ר אסתר הרצוג (להלן מאמר מקביל שלה בנושא) אחת מנציגותיו. הפגישה נערכה בארומה ברעננה ואני, חשדנית שכמוני, הפעלתי אז מכשיר הקלטה. נגב' הסבירה לי שאני אשה נהדרת ועוצמתית שיש לה הרבה השפעה ברעננה ולא הייתי רוצה להפסיד את כל זה. הרמתי את מכשיר הטלפון הנייד מהברכיים ושאלתי אותה האם להשמיע לה את ההקלטה עכשיו או לעיתונות. כמובן שמייד הכחישה ואמרה שדבריה הוצאו מהקשרם, ומאוחר יותר שמעתי מפוליטיקאית מקומית שבעיני אותה גב' אני "אשה בלתי נסבלת". קבלתי את זה כמחמאה. מאז - היא הפסיקה להפריע לנו בגלוי.

פרק הזמן הקצר בו ליוויתי את התמודדותה של בן דוד, היה עבורי בי"ס לפטריארכיה אלימה ורמיסת נשים ברגל גסה – המורות כולן והמעט שעזרו להן. חדרי המורות היו סגורים בפניה, כל מי שרצה לתמוך בה קבל טלפון או פנייה מאיימת, עלומה או גלוייה, וזה כלל גם את העיתונים הגדולים שהשהו באופן תמוה את פרסום התחקיר על מכונות הקפה של הבן של וסרמן בחדרי המורים ופתיחת חקירת המשטרה שהביאה למעצרם של וסרמן והיועצת המשפטית של הסתדרות המורים (מה באמת קרה לזה? התפוגג?) עד אחרי שוסרמן זכה שוב בתפקיד היו"ר.

זלמן ארן אמר פעם: מעולם לא הייתי צריך לצאת זכאי בשום דבר. אני מקווה שהמורות לא מתכוונות לבחור באף מועמד/ת שצריכ/ה לצאת זכאי/ת במשהו.

 

מכתבי הכפשה על קליין שהתגלגלו לאחרונה לתיבת המייל שלי (שנראים כמו לקוחים ממלחמות הבבות בנתיבות, או מדמנה דומה) כמו גם הסרת התמיכה של קרן אברט בפרלמנט נשים בעקבות תמיכת הפרלמנט בקליין כאשה לראש ארגון מקצועי של נשים, גרמו לי להבין שמה שהיה זה מה שיש – אין תחתית מוסרית ואנושית נמוכה מדי עבור מי שלא מוכנים להיפרד מהכוח והשררה, הין אם הם הכוח והשררה ובין אם הם משרתים ושפחות של הכוח הזה. סגנון ההתנהגות הכוחני הזה משמעותו זלזול מוחלט בבוחרות, כלומר בכן – המורות. אני מציעה לכל המורות להתעלם. מסרים דומים יצאו לפני ארבע שנים לגבי יפה בן דוד. אותה אסטרטגיה, רק שהפעם האסטרטגיה נתקלת במועמדת נחושה וחזקה יותר.

נשלח לרבות מהמורות בישראל. אני קבלתי את המייל ממורות באיזורים שער מנשה, ת"א ודרום השרון. מעניין...למי יש נגישות לרשימות התפוצה הללו?

 

ולמורות שפוסלות על הסף את מועמדותה של קליין "כי היא מהליכוד" – מה זה משנה? מדובר בהסתדרות המורות, לא בהחזרת שטחים או יציאה למלחמה. ווסרמן מהעבודה יותר טוב?

אז מורות יקרות, תבינו:

אם אתן רוצות לעבוד במקצוע שיש בו כבוד ושכר ולהיות מיוצגות בהגינות ובנאמנות, אין לכן ברירה אלא להצביע לגילה קליין. כל הצבעה אחרת היא גול עצמי. לא רק לכן – אלא לכולנו.

מתוך מכתב ארגוני נשים למורות, שגם אני חתומה עליו.

 

FacebookTwitterGoogle+Share