תקשורת, אימון והדרכה

בצופית נרתמים למען האחר

tzofit

זו היתה כותרתו של דוא"ל שקבלו הורי ביה"ס היסודי במושב צופית שבשרון, ממנהלת ביה"ס. המייל הגיע לידי מאחת מנמענותיו. להלן התגלגלות ההתרחשויות מאז ועד עתה.

הערה: אני מעבירה כאן לא יותר מדיווח קטן ואיזוטרי על הכרוניקות שבונות את המסה הכבדה של האפלייה לסוגיה. כי אלוהי השוויון נמצא/ת בפרטים הקטנים.

התכתובת מדברת בעד עצמה;

——

להורים שלום רב,

כמדי שנה , ערך חודש אדר הוא ערך הנתינה… (כאן בא פירוט פעילויות שלא לגביו אני מדווחת – חב"ה).

ולעניין אחר- כחלק ממסגרות התמיכה הקיימות בביה"ס, אנו פותחים קבוצת תמיכה להורים של תלמידים עם בעיות קשב וריכוז / לקויות למידה(6 זוגות לכל היותר).הסדנה תכלול 12 מפגשים  בהנחייתה של דנה ליפקין שחק, פסיכולוגית ביה"ס. הסדנה מסובסדת על ידי המועצה. הורים המעוניינים לקחת חלק בסדנה מתבקשים ליצור קשר עם מזכירות ביה"ס עד יום ראשון 13/3 ולהשאיר שם ומספר טלפון. תינתן עדיפות לזוגות הורים על פני יחידים.

שבת שלום,

ענת אפרתי

מנהלת ביה"ס.

הודעה זו נשלחה על ידי 'מזכירות בית חינוך צופית' לנמענים מהרשימה 'בית חינוך צופית'

——

חנה,

תקראי את המשפט האחרון. לא מקומם????

א'

——

יקירתי,

את מרשה לי לטפל בסוגייה בדרכי? תלונה למשרד החינוך, פנייה לעיתונות והצפה ברשת?

חנה

——

תחגגי על זה ;-)

א'

——

5.3.11

לדר' סולי נתן שלום,

הועבר אלי המייל שלהלן ע"י אם חד הורית במושב צופית, שמצאה את עצמה פגועה מהמייל הנ'ל שנשלח ע"י מנהלת ביה"ס – ויותר מכך משני המשפטים שהדגשתי עבורך באדום בטקסט שבהמשך: הגבלת ההדרכה להורי ילדי ADHD ל"6 זוגות לכל היותר" ו"תינתן עדיפות לזוגות הורים על פני יחידים".

מחשש פן יבולע לילדיה, נמנעה האם שדיווחה לי על כך מתלונה ישירה. אולם, מאחר ויש באמירות הללו הן משום עבירה על החוק האוסר על אפליה מכל סוג שהוא והן עבירה על כל ערך חינוכי אפשרי שמשרד החינוך פועל למענו, מצאתי אני לנכון לפנות אלייך ולהפנות את תשומת לבך לנושא.

אין לי מושג מי המנהלת ומה הרקע או הקרדיטציה שלה במערכת החינוך, אולם מנקודת מבטי כאם, כאשה, כפעילת ציבור וועדי הורים, כפעילה חברתית וכפעילה פמיניסטית – אין מקום במערכת החינוך לאנשים שמוציאים תחת מקלדתם משפטים מסוג זה ומשימתי מזה שנים היא לבערם מכל המערכות השלטוניות. אני מקווה שהנושא יקבל התייחסות לחומרה.

לטיפולך המסור,

חנה בית הלחמי

——

15.3.11

להעיר-צומת השרון כפר סבא;

ליאת שלום,

בהמשך לקשר שיצרה בינינו קרן.

מאחר ועדיין לא קבלתי כל תגובה מד"ר סולי נתן, להלן החומרים.

אולי האייטם יעשה את העבודה ויניב תגובה.

תודה על ההתעניינות בנושא ומראש על האייטם.

חנה.

(הופיע בעיתון ב- 24.3.11)

——

29.3.11

תשובת סולי נתן:

"מבדיקת הנושא עולה, כי מנהלת ביה"ס הבהירה בפני ההורים כי מדובר באי הבנה, וציינה כי מטרת המכתב היתה להזמין את כלל ההורים לקחת חלק בפרויקטים המתקיימים בביה"ס".

——-

חנה,

חחח… הבהירה בפני ההורים? אילו הורים בדיוק? הזוגות?

א'.

——-

הדס,

תודה אולם תשובתה של המנהלת, כפי שנמסרה ע"י ד"ר סולי נתן, רעועה למדי, שכן דבריה במכתב להורים היו ברורים ביותר. מהם נהלי ההתייחסות הפלורליסטית לקהילת ביה"ס, שנקבעו בעקבות הארוע ושעל פיהם תאלץ המנהלת לפעול להבא?

תודה,

חנה.

 

 

FacebookTwitterGoogle+Share

צר עולמה

conf28-03-11a

 

הכנס השנתי לזכרה של ד"ר ענבל פרלסון ז"ל, שאמור היה לעסוק בבלוג הפוליטי והשפעותיו, בוטל.

במילים אחרות: הכנס לזכרה של מי שאמנם לא הכרתי, אולם משיטוטי ברשת על מנת להכיר אותה ולו במעט לקראת הכנס לזכרה, אני מבינה שהיתה אקטיביסטית שפעלה רבות למען דו קיום, דיאלוג, הידברות, חופש ביטוי, שיח חופשי, הגעה אל האחר וסובלנות – בוטל. מאחר ונושא הכנס היה: "האם הבלוג הפוליטי יכול לנצח את השיטה?", מצאתי שהבלוג הפוליטי שלי הוא המקום הנכון להגיב לאירוע ההשתקה האלים והמזעזע הזה, על מנת לנצח את השיטה שמעניקה לכל עכבר את מראית העין של ההר המצל את צילו על כולנו. המשתיקות ייצגו נאמנה את השיטה, שמרחיקה בסופו של דבר את כולנו מהעולם שהיינו רוצים ורוצות לחיות בו: הפלורליסטי, הערכי, השוויוני, המכבד את כבוד וזכויות האדם באשר היא או הוא אדם ואת החופש ההדדי לא להסכים ולחגוג את ההבדלים בינינו.

אין ספק שבדרך לחזון הזה – מצוי קונפליקט. אין בי חשש מהקונפליקט, שכן הוא מאבני הבניין של המציאויות הנשאפות של כולנו.  מי שחוששים מהקונפליקט – שיישארו בבית ויתנו לנו לפחות לעשות את העבודה. שלא יבואו להרוס, לשאוב את המאמצים של כולנו אל תהום שלעיתים אין ממנה סולם חבלים, שניתן להיחלץ בעזרתו מהשיטה.

אז מה היה לנו שם?

נראה לי שמכתבה של ד"ר אורלי לובין לאשכר אלדן כהן מיום ו' 25.3.11, שקבלתי מלובין את האישור לפרסמו כלשונו, מספר היטב את הסיפור – לא רק של הארוע הנוכחי אלא של חלק מפעילות השמאל והפעילות הפמיניסטית בישראל בכלל – זו שיורה לעצמה ברגל שוב ושוב ע"י שימוש באותם כלים נגדם/ן הם/ן מוחים/ות. להלן מכתבה המדוייק של לובין, שאני מסכימה עם כל מילה הכתובה בו;

"שלום אשכר,

צר לי שלא סמכת עלי מספיק שאעזור ואטפל בצורה שגם את תסכימי לה בהשתתפות בדיון, בהפגנה, במחאה וכולי ומצאת לנכון לפנות לנעה, אמא של ענבל. אני מוצאת שזו היתה פעולה אלימה, שהתיאור "סחטנות רגשית" אינו ממצה אותה. בלי קשר לכוחות הנפש האדירים של נעה, שיכולה לעמוד בלי להזדקק לעזרה שלי או התערבות שלי ב"הגנה" פטרונית עליה, התגובה היחידה שנותרה לי לאור המקום שבו העמדת את נעה, שבו היא צריכה גם להשתתף באירוע לזכר בתה וגם להפגין נגד משתתף באירוע הזה, היתה לבטל את האירוע כולו, בלי קשר ל"אופציה" שבטובך הענקת לי – היינו, בלי קשר למה דעתי על ה"אופציה" הזו – היינו, להודיע רק לציפר על ביטול ההשתתפות שלו.

אינך מכירה אותי ולכן אינך אמורה לסמוך על שיתוף הפעולה שלי אתך ועם אחרות בעניין ההתקוממות מול ציפר. אני מניחה שלא הוכחתי די את מחויבותי למאבק הפמיניסטי בנושא זה או בכל נושא אחר – כנראה משום שהעזתי לחלוק על דעתך בעניין עצם ההופעה של ציפר באירוע. האולטימטום שהצבת, "או שציפר יעוף או שאנחנו נעשה הפגנה", כשלעצמו בעייתי בעיני; אפשר להפגין כשהוא מופיע בלי להעמיד למבחן את המחויבות הפמיניסטית של כל הנשים שהיו מעורבות בארגון ובהשתתפות באירוע עצמו – מבחן, שמנוהל על פי הפרמטרים שלך.

האירוע בוטל, כך שניצחת – סחטנות רגשית או אולטימטומים, בניגוד להפגנות ולמחאה (שאני עצמי הצעתי לקיים תוך התנפלות פומבית עליו באירוע עצמו), הם בעיני מונחים גבריים פטריארכליים, כך שאני מרשה לעצמי להפנות כלפייך עוד אחד כזה: ניצחון. ניצחת. האירוע בוטל.

לא יחשב לי לחוסר נימוס אם תחשבי לכתוב לי ולא אענה לך.

בברכה,

אורלי לובין"

למען הגילוי הנאות אומר שעוד לפני שידעתי כיצד התגלגל הסיפור מאחורי הקלעים ולפני שראיתי את מכתבה של לובין, התעמתתי בפייסבוק מול המשתיקות, באוסף תגובות שריכזתי אל תגובה אחת ממצה בבלוג שלי, וזו לשונה:

"להפתעתי ולמרבה הזוועה, התחיל איזהשהו באז מיותר מכיוונה של קבוצה איזוטרית במיוחד, של החרמת הכנס כי ציפר נמצא בו. אני מזכירה לכל המתלהבות והמתלהמות, שסתימת פיות של מי שהן בעימות רעיוני איתו – קשה ככל שיהיה (ומתועב ככל שיהיה האיש עצמו בעיניהן), הינה לגיטימציה לסתימת פיהן שלהן. זה הזמן להביא שוב את הקלישאה הנכונה מכולן בהקשר זה – שירו של נימלר.

אין למעשה שום הבדל בין הקריאה להחרים את ציפר לבין עמדותיו שלו (המובעות במאמריו). כמו שני צדדים לאותו מטבע, אתן וציפר.

אני גם לא מקבלת את מוגות הלב והפחדנות הזו, שמביאה נשים באיצטלא של "מותר לנו כי אנחנו נפגעות תקיפה מינית", להימנע מעימות עם טיפוסים פוגעניים ע"י השתקתם. במידה רבה, זוהי התקה והשלכה של האלימות שהופנתה אליהן. כ"כ זו עבודה "מהבטן" בסביבה בה הדבר היחידי שיכול לעבוד היא עבודה מהראש.

אז מציעה להתעלם מהרעשים הללו".

מסתבר בדיעבד, שכבר בהתכתבות קודמת של לובין עם אלדן כהן, בה ניסתה לובין להבהיר את הנושא תוך מתן אפשרות לאלדן כהן להביע את עמדתה ע"י מחאה בכנס, כתבה לובין לאלדן כהן: "כל סילוק של ציפר כעת מהפאנל יהווה צנזורה כזאת, שהיא לא רק ההיפוך המוחלט של מה שמכונה "פעולה בלוגרית" אלא היא גם ניגוד מוחלט למה ששווה דיון בהקשר הזה". אין לי מושג מה היתה התשובה, אולם אני יודעת מה ענתה לי אלדן כהן על דברים ברוח דומה: "…מול הסיגנון הכוחני והמשמיץ שלך, אני רואה הזדמנות לדעת בצער, שגם מזה יש בעולם, גם בקרב נשים, ולחפש את הדרך שלי לא להיטמע בסיגנון זה". להלן צילום מסך של תשובתה המלאה, המהדהדת בסימטריה מעוררת מחשבה אל מניפסט הדודות המגוחך של לאור עצמו. כעת אני מבינה גם שהתגובה נכתבה אחרי מסע המניפולציות הפתלתל שמתארת לובין במכתבה. זה מזכיר לי עצה פשוטה שקבלתי בתחילת דרכי כמנחת קבוצות: "תקשיבי למה שאומרים אנשים על אחרים, כי הם בעצם מספרים את הסיפור של עצמם".

חשוב לציין שהמבט הצר והלא סובלני שאפיין את הפעילות נגד הכנס, טומן בחובו ארבע עוולות נוספות, המאפיינות למרבה הצער חלקים דומיננטיים בפעילות השמאל ובפעילות הפמיניסטית בישראל:

1. בלבול בסדרי חשיבויות והדגשת השולי והטקטי על פני האסטרטגי: ציפר היה כלום, איזוטרי, כותב של אנקדוטות והתרשמויות אישיות חסרות חשיבות ציבורית, המוכר לקהל מאוד מצומצם, לפני שהפך בעזרת חזית ההתנגדות נגדו ל- Somebody.

2. השטחה והאחדה (או אם תרצו, בז'רגון הפמיניסטי – אובייקטיביזציה, חיפצון): פגשנו כאן את הנטייה לשכוח, באבדן הפרופורציות הגורף הזה ובראיית החוויה הפנימית את האמת הפוליטית הרחבה, מי עשה את העבירה ומי רק מדבר עליה. היעדר מדרג הוא המתכון הנפוץ ביותר לאבדן דרך, ובהמשך להפרת זכויות אדם. נכון, לפעמים ההיצמדות הזו לערכי זכויות אדם מצריכות פעולה שלא על פי הרגש. אז מה?

3. "חופש הביטוי" כמושג יחסי (בבחינת: 'לי מותר את מה שאני אוסרת עליכם'): רוח הרשת היא השיח הפתוח ונטול הצנזורה, זה שמסיר מגבלות דיון ומייצר שיח בין מי שבמרחבים אחרים ואף עויינים אחד לשני- אין ביניהם דיאלוג. זו המשמעות של האינטרנט בכלל ו- web.2 בפרט. המחשבה שניתן להשתיק קולות שלא מוצאים חן בעינינו, היא מחשבה ישנה, פטריארכאלית, נוקשה ועויינת. היא עויינת בעיקר את בעליה. להחזיק בה משמעותו להיאחז בקרנות המזבח של המציאות הישנה, מן אוקסימורון רעיוני של לצאת נגד השיטה בכלים המסורתיים של השיטה עצמה, היינו להנציח אותה.

4. היעדר יכולת לראות השלכות אסטרטגיות של פעולה טקטית שגויה: קולות רבים וחשובים נוספים הושתקו באותה מכת גרזן מניפולטיבית, ושיח שיכול היה לעורר הדים ולתרום את חלקו לחיזוקו של מחנה שלם – בראייה רחבה יותר של הסכנה הקיומית מבית, שכולנו מצויים בה היום – טורפד. במציאות בה זירת המלחמה המודרנית עברה מהחזית למלחמת מחנות בחזית התקשורתית (שמאל/ימין, פמיניזם/שוביניזם וכיו"ב), עשו אדריכלי הכנס – ד"ר אורלי לובין וד"ר אייל דותן (בלוגר בעצמו) שבנה את הפאנל ותכנן את הדיון – שימוש נכון במשאבי התוכן והבלוגרים שעמדו לרשותם על מנת למנף מעגל רחב יותר של פעילות פוליטית תקשורתית, הנמצאת היום תחת מתקפה רחבה ושיטתית. מעשה ההשתקה (במקום הלהטת השיח – אופציה פלורליסטית ראוייה שעמדה בפני המשתיקות) אינו שונה מהותית ממעשיהם של "אם תרצו", למשל. ההבדל הוא בשיטתיות ובכמות, לא במהות. באופן טיפוסי, העוגן למעשי השתקה נעוץ תמיד באיזושהי דמות שמעשיה – במציאות השחורה-לבנה של המשתיק/ה – אינם ברי סליחה ויש לקפדם באופן גורף. לכן גם מתקיים החיבור שבין דיעה לאדם שנושא אותה (האדם הוא דעתו ודעתו היא האדם), העומדת גם היא בבסיס חלקלקותו של המדרון.

לסיכום, אני רוצה להדגיש ולחדד שהכנס הזה היווה סוג של תיקון והזדמנות לליבון של עוולה נוספת שעשתה אות"א דווקא, פורום קמו"ת, בביטול הכנס לכבוד ספרה של ד"ר אורית קמיר בשנה שעברה רק מפני שקמיר בקשה להזכיר במודעה בהארץ את המקרים האחרונים שעלו בתקשורת – לאור בכללם.

האוניברסיטה, כמו גם עיתון הארץ, הן מערכות בירוקרטיות שניתן ליצור בהן שינויים דרך הזדמנויות קונקרטיות המאפשרות התנהלות בתוך מבוכיהן. מאחר וכל ד'אלים גבר/ת, ההזדמנות הזו הוחמצה.

את אוסף הציטוטים המיזוגניים והמחליאים שאספתי מטורו של ציפר וראיונותיו, על מנת לעשות בהם שימוש בכנס, אשמור. הכנס הזה יתקיים בבלוגים הפוליטיים, אולי בקונסטלציה שונה מזו שתוכננה – אבל היֹה יהיה.

אני עם הפנים להזדמנות הבאה.

—–

עדכון 27.3.11

להלן מכתבה של לובין בתגובה לסחרור המתמשך, שאני מציעה להגיב לו על מנת לעצור את ההידרדרות. נראה שבפמיניזם מודל 2011, אף אחת אינה ראויה לחסד.

שלום לכל החותמות והמכותבות,

בתור מי שמארגנת מאז מותה של ד"ר ענבל פרלסון את ההרצאות והאירועים לזכרה, ובתור מי שאחראית באופן עקיף על השתתפותו של בני ציפר, ובתור מי שניסתה להציע – לאחר שההודעה על האירוע כבר פורסמה, ומסיבות שהיה מקום לדון בהן אבל עכשיו כבר הרי אין מקום יותר לדיון, ויכוח, דעות שונות, מחשבה על משמעויות שונות של מעשים שונים – ניסתה להציע מקום נרחב למחאה נגד ציפר במהלך האירוע, מחאה בצורות שונות כמו ויכוח, הפגנה נגדו (ולא נגד האירוע, מפאת רגשות האבל המעורבים) או הצטרפות למה שהסתמן שעומד לעלות בדיון עצמו בדיוק ברוח הכתוב במכתב, ובתור מי שחשבה שיש לקיים את האירוע כמתוכנן בדיוק כדי למחות נגד השימוש הבזוי שנעשה במדיום של הבלוג, בחסות ה"דמוקרטיה" של העולם הוירטואלי, ובתור מי שהחליטה לבטל את האירוע (ולקיים בהמשך השנה הרצאה אחרת במסגרת ההרצאות השנתיות לזכרה של ד"ר ענבל פרלסון ז"ל) – ומי שחשבה שביטול האירוע גם היא דרך למנוע את הפומביות של ציפר ודעותיו שמבקש המכתב למנוע – אני רואה במכתב הזה, המופנה לשלטונות האוניברסיטה ועלול לפגוע בתכנית ללימודי נשים ומגדר, גם קריאה לי, כאחראית לעצם האירוע, לקחת על עצמי אחריות אישית. מאחר והיוזמות והחותמות מוצאות, שביטול האירוע כולו הוא תגובה לא ראויה או לא מספקת, אני לוקחת על עצמי את האחריות ה"מיניסטריאלית" על המעשה המגונה הכפול שנעשה: הזמנתו של ציפר – וביטול האירוע, ומבקשת להרגיע את הרוחות על ידי לקיחת אחריות אישית והתפטרות מאוניברסיטת תל אביב.

אודיע על התפטרותי וסיבותיה למכותבי המכתב, כראוי, והיא תיכנס לתוקף בתום שנת הלימודים הנוכחית.

אני מודה לכולן על שהצביעו על החומרה של המעשים שנעשו, ומתוך כך – על החומרה של האחריות שעלי לקחת על עצמי לאור זאת.

בתודה,

אורלי לובין

אמשיך לעדכן. בינתיים מפתיע לראות את כמות החותמות על מכתבה האגרסיבי והלא מתוחכם במיוחד (חברתית, אסטרטגית, כמענה למטרותיה שלה ועניינית) של אלדן כהן, מבלי לתת את הדעת ולו לרגע מעבר לאינסטינקט המיידי. העצוב הוא שככה נראה כאן הכל – מיידי, נטול חזון, נטול אחווה. אז מה לנו הפמיניסטיות כי נלין? פנינו כפני העם.

שוחחתי עם לובין (גילוי נאות עבור הספינולוגיות שתנסנה להציג מצג שווא של "מחנאות": לראשונה בחיי). עמדתה אמיצה ואחראית, ונוגעת להשלכות שיש לקמפיין הנגטיבי (ואני אוסיף – המרושע) הזה על עבודה רבת שנים של נשים ואנשים רבות ורבים. אבל בריונות היא בריונות, אחריה המבול.

—-

עדכון נוסף:

3 ארגונים משכו חתימתם ממכתבה של אלדן כהן, בשל המציאות המורכבת מזו שהוצגה בו וההשלכות הנובעות מהמכתב.

23:18

יותר נסוגים מהמכתב ועופרי אילני כתב פוסט על פרקטיקת ההוקעה במחנה השמאל.

28.3.11

כתבה בהארץ: http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/1222567.html

FacebookTwitterGoogle+Share

כנס: הבלוג הפוליטי והשיטה

conf28-03-11

אוניברסיטת תל אביב

המכון הישראלי לפואטיקה וסמיוטיקה ע"ש פורטר

החוג לספרות

התכנית ללימודי מגדר

בית הספר למדעי התרבות ע"ש שירלי ולזלי פורטר

מזמינים

למפגש השנתי בחקר וביקורת התרבות ע"ש ד"ר ענבל פרלסון ז"ל

ביום ב', ה-28 במארס, בשעה 18:00 בבניין גילמן באולם 496

האם הבלוג הפוליטי יכול לנצח את השיטה?

שישה בלוגרים/ות בסיעור מוחות פומבי

האם הנוכחות הגוברת והולכת של בלוגים פוליטיים מסמנת את תחילתו של עידן חדש של כתיבה, ביקורת והנעה לפעילות פוליטית? האם הוא מציג אלטרנטיבה למקורות מידע אחרים, והאם הוא חלק מהתקשורת החדשה ומ"הרשת החברתית"? האם האינטרנט נושא עמו בהכרח בשורות חיוביות לשמאל? ולימין? למהפיכות?

איך זה מרגיש להיות כותב/ת בלוג פוליטי בישראל של היום?

עופרי אילני – "ארץ האמורי", דוקטורנט להיסטוריה באוניברסיטת תל אביב

חנה בית הלחמי – "האישי הוא הפוליטי"

יועצת שיווק ואסטרטגיה, מנחה ומאמנת, ממייסדות אתר הדעות "במחשבה שנייה"

איציק ספורטא – "העוקץ", הפקולטה לניהול באוניברסיטת תל-אביב

ענת סרגוסטי מנכ"לית "אג'נדה: מרכז ישראלי לאסטרטגיה תקשורתית"

בני ציפר –  "לא בבית ציפרנו", עורך ועיתונאי ב"הארץ", סופר

מתי שמואלוף – "המבוקש מספר שתיים"

משורר ועורך, דוקטורנט בחוג לספרות עברית באוניברסיטה העברית בירושלים

מנחה: אייל דותן, החוג לספרות באוניברסיטת תל-אביב

 

FacebookTwitterGoogle+Share

קוויקי

002

מתוך מאפיית טלר, ליד מחנה יהודה, שבע ומשהו בבוקר קפוא

זה לא רק שאין לי זמן – גם הריכוז שלי לא בשמיים. אין לי סבלנות לכלום. רגע אחרי סנוקרת מהמשובחות והמפתיעות שהחיים אוהבים לתת לנו מדי פעם, חולפים כל הארועים הצפופים מול עיני, במוח רצה לי פרשנות ודיעה, ואין לי את האנרגיות הנדרשות כדי לחקור, לצטט, להגיב, לפרט, לפרש ולכתוב.

אז, האם ניתן לכתוב פוסט ברבע שעה? אני אוכיח לעצמי שניתן.

גרוש ילדי העובדים הזרים

יחידת עוז תתחיל במעצרי ילדי עובדים זרים שאינם לומדים בבתי ספר ישראלים (יש במדינת ישראל בתי ספר לא ישראלים, חוץ מבאג'נדה הגזענית של ש"ס, ישראל ביתנו, הבית היהודי והליכוד?) ובני משפחותיהם, על מנת לגרשם בהקדם.

לא, אלי ישי, ממש לא חשוב לי לשמור על מדינת ישראל היהודית מפני התבוללות, על חשבון ערכי יסוד של היהודי כאדם. אתה פשוט חלאת המין האנושי בעיני. אם זוהי יהדות – אני מחזירה את כרטיס החברות שלי במועדון הזה.

צעדת תחריר של ארגוני הנשים

המפגינים בכיכר התחריר הפגינו בצדק ואני בהחלט אמפטית למאבקם, אולם הם מהאוכלוסיות המגלות את האכזריות הגדולה ביותר כלפי נשים – מדיכוי עמוק ומילת בנות ועד לתקיפות מיניות אכזריות בעת ההפגנות עצמן. הפגנת ארגוני הנשים תחת כותרת "הפגנת תחריר" היא הסכמה ושיתוף פעולה עם כל אלו.  זו אינה הפעם הראשונה שבה אני חוזה בפמיניסטיות מעודדות פגיעה בנשים – אבל זו מהבוטות שבהן.

100 שנה ליום האשה הבינלאומי

יום האשה הבינלאומי החל ב- 8 במרץ 1857, ביציאת התופרות בניו יורק לרחובות. התעלמות ותחילת הספירה עשרות שנים מאוחר יותר, היא ביזוי מאורגן של זכרן והיעדר הוקרה לאלו שבאמת התחילו הכל.

הפקס של המשטרה

מה שלא נכתב בחשיפה של מעריב היום, הוא שהבעייה של הפקרת נשים אינה מתחילה בפקס של המשטרה ובפקיד בית המשפט ששולח לפקס הלא נכון או לא מתאמץ להעביר את צווי ההרחקה לביצוע. הבעייה היא בשוטרים ובשופטים עצמם.

שיהיה יום טוב לכולנו.

FacebookTwitterGoogle+Share

הספדים לברוך

baruch

ברוך ירושלמי, בָּבָּה שלנו, נולד ברמת גן, 21.9.1951, וקפץ אל מותו בהרצליה, 27.2.2011.

הוא השאיר את כולנו מיותמים.

 

סוף הנפילה / דליה רביקוביץ'*

אם אדם נופל ממטוס באמצע הלילה,
רק אלוהים לבדו יכול להרים אותו.
אלוהים מופיע אצלו באמצע הלילה,
ונוגע באיש ומפיג את ייסוריו.
אלוהים אינו מוחה את דמו,
כי הדם אינו הנפש.
אלוהים אינו מפנק את איבריו,
כי האיש איננו בשר.
אלוהים גוחן מעליו,
מרים את ראשו ומביט בו.
בעיני אלוהים האיש הוא ילד קטן, ילד קטן.

הוא קם בכבדות על ארבע ורוצה ללכת,
ואז הוא מרגיש שיש לו כנפיים, כנפיים לעוף, כנפיים לעוף.

אם אדם נופל ממטוס באמצע הלילה,
רק אלוהים לבדו יכול להרים אותו,
אלוהים מופיע אצלו באמצע הלילה,
ונוגע באיש ומפיג את ייסוריו.
עדיין האיש מבולבל ואינו יודע,
שנעים יותר לרחף מאשר לזחול.
אלוהים מבקש ללטף את ראשי,
אבל הוא מתמהמה,
הוא אינו רוצה להבהיל את האיש
באותות של אהבה.

אם אדם נופל ממטוס באמצע הלילה,
רק אלוהים מכיר את סוף הנפילה

הקריא בהלווייה: עידו בית הלחמי.

* דליה רביקוביץ' היתה בת הדודה של אביו של ברוך ושל אמי. ההקשר המשפחתי מצמרר – כאילו חזתה את האופן בו בחר בן דודה הטייס, בעל הייסורים, זה שלא נבהל מאותות של אהבה, רצה תמיד עוד ליטוף על הראש ושנשאר באיזה שהו מקום ילד – לסיים את חייו בנפילה לבד באמצע הלילה. המטאפורה של המשוררת הפכה לנבואה שהגשימה את עצמה.


ברוך נולד ברמת גן, נצר למשפחות בית הלחמי, גורלסקי, הומינר, ירושלמי, טרטוטא. אביו  שמואל אח של אמי רבקה, אמו זהרה אחות של אבי בנימין, ומגיל רך מאוד, כמעט מאז שנולד, היה בעצם גם אחינו.

הילד, שמתחילת חייו נאלץ להתמודד עם סוגים שונים של בדידות, צמח להיות אחד מאלו ש"קורעים את החיים". מבריק, קפדן, יזם הייטק מוצלח (עד היום יש למשל המשך טכנולוגי ועסקי לסטארטאפ הראשון שלו מלפני שנים, כפי שלמדנו בהלווייה – למולטיקול, עליו מבוססת למשל המערכת של פנגו), טייס שהחליט שהוא רוצה להיות כזה רק בשלהי שנות השלושים לחייו ותוך שנים ספורות הפך לקברניט של מטוסי מנהלים גדולים, הרפתקן שניסה והתמקצע עד למצויינות בכל ספורט אתגרי אפשרי וטרנד אתגרי על פי רוחה של כל תקופה: צלילה, סקי מים, גלשני רוח, סקי שלג, טיסה. הוא טס וטייל בכל העולם, יצר מערכות יחסים עמוקות עם בני משפחה רחוקים בכל רחבי הגלובוס, יצא עם נשים שלמרות עקשותו הטבעית ווכחנותו הבלתי נלאית – זכרו אותו לטובה וחלקן שמרו איתו על קשר לכל אורך השנים (כמה מהן טלפנו אלי לשאול על פרטי ההלווייה, וסיפרו: "הייתי חברה שלו"). בימי שישי בצהריים יצא לאכול עם החבר'ה הטייסים והמשיך כל השנים להיפגש עם החבר'ה מהטכניון (אותו סיים בהצטיינות), מההייטק, מכל תחנות חייו.

דודי, ברוך ועמירם בסצינת משחק טיפוסית

והמשפחה…כל ערב, כל חייו, טלפן לאמא שלי (שהייתה עבור שניהם אמא שלו). אפילו יותר מאתנו. כשנשארה לבד בשבת – בא להוציא אותה למסעדות ("את מכינה לי אוכל כל שבת כל החיים – מותר לי להזמין אותך"). כשתכננו ארועים מצוצמים (ארועים של "רק אנחנו"), ברוך תמיד נכלל בהם. הקשר שלו עם אחיי הגדולים עמירם ודודי, שגדלו אתו בו זמנית ובאותו בית, היה קשר שלא ניתן להסביר במילים. כמו אחוות תאומים כזו. מול הילדים של כולנו – של דודי, עמירם, שלי, של אלון ושל נועה – נבקעה חומת הציניות שלו והוא התייחס אליהם, אל כולם (ויש לא מעט, במצטבר) בסוג של אהבה מהולה בהערצה, כמו אל פלא. היכולת שלו להפוך את הילדים הללו לחברים שלו לכשגדלו, על אף פערי הגיל, מעוררת הערצה. את חלקם גייס לסטארט-אפים שלו ונתן להם את הפוש הראשוני בקריירה. למרות המרדנות וחוש הצדק המפותח שלו, הוא הבין היטב את משמעותה של מחוייבות משפחתית ומוסרית, לאלו שאהב וכלפי אלו שהיו בו משקעים כלפיהם. למשל, לאמא שלו במחלתה הוא דאג היטב ובאחריות יתרה ויושר מופלג. לאחר מותו הסתבר שהשאיר אפילו את מספר התשלומים הנדרש למוסד הסיעודי בו היא מאושפזת, עם פתק – "שיספיק לכם כדי לדאוג לה עד שיהיה צו ירושה". בשנה האחרונה היה עם אלה, ועד לחודשים האחרונים בהם לקה בדיכאון – נראה מאושר מתמיד. הופתעתי מהפתיחות שלו בעניין: בבה הדיסקרטי והממדר, סיפר על הדיכאון שלו לכו-לם.

 

בבה השאיר לנו מכתב:

לחצו לפתיחה בגודל מלא

ואלפי זכרונות:

 

35 שנים של ארוחות צהריים של שבת אצל הורי. תמונה מארוחה טיפוסית, 1990. לכל אחד המקום הקבוע שלו/ה סביב השולחן, בבה נלחם על שלו בחירוף נפש מול הדור שלא ידע את יוסף, כל שבת מחדש. כאן, מימין: דודי, בבה, עמירם (מזוקן), זהבה (מוסתרת), אני, שרית ותלמה מחזיקה את עידו התינוק על הידיים (זה שהקריא בהלווייה את שירה של דליה רביקוביץ')

 

בימים רחוקים יותר: בבה משתולל עם נמרוד הקטן (היום כבר גדול, הייטקיסט ואב) ואני לצידו בחדר השינה של הורי ברמת גן, 1989

 

בהלווייה נישאו הספדים, הרי הם;

עמירם בית הלחמי, בנדוד/אח , אחד משלושת "האחים הגדולים" (בהמשך – גם בכתב ידו):
לבבה,
איך אוכל להספיד אותך ואני עוד לא מעכל מה קרה.
איך אוכל לסכם שנות חיים ביחד, עם מסעות צלילה במפרץ אילת וראס מוחמד שנינו יחד.
איך אוכל לסכם את תחושת הבטחון של היושב מימיני בצסנה קטנה לתקן לי שגיאות בתרגול המראות ונחיתות.
איך אוכל לשכוח אותך מגיע למלון באילת בירח הדבש שלי או מגיע ראשון למלון ברומא מיד כשהגענו זהבה, ארז ואני לאיטליה,
תמוד מתוך אהבה, תמיד מתוך דאגה כמו אח גדול ששומר על אחיו הקטן ותורם לו מנסיונו.
ומי יגיד לי "הי פּוּקָה" בטלפון, ולמי אענה "הי בבה".
אני מכבד את בקשתך ולא אבכה עליך כי מותך כחייך היה כרצונך.
אני אבכה עלי כי עזבת בלי להגיד שלום והשארת לי קולות מעולם אחר שיילוו אותי לעולם.
בנחיתה האחרונה ויתרת על כנפיים, מנוע וגלגלים ואותנו השארת שבורים.
בן דודך האוהב
פּוּקָה*
* פּוּקָה היה כינוי של עמירם מילדות, שהשתמשו בו בעיקר מי שנכחו בהיווצר הכינוי: עמירם בן השנה נהג לעמוד בלול ולצעוק לעז של המשפחה: פּוּקָה, פּוּקָה.

לחצו לפתיחת הטקסט בדף נפרד


 

חנה בית הלחמי:

(הוקרא ללא הכנה כתובה – משוחזר, בערך, עם השלמות קלות).

ברוך היה בחור עם הרבה שמות. שוחחתי עם המון אנשים בטלפון לקראת ההלוויה, שקראו לו ברוך (במלעיל), ברוכי, בָּארי, בֶּרי, אנחנו קראנו לו בָּבָּה, אמי קראה לו בָּבָּה'לֶה. לכל אחד מהאנשים הללו הוא היה עולם ומלואו וסיפור פיקנטי, לא פחות מזה. בבה היה בעצם אח שלי. הוא גדל עם שני האחים הגדולים שלי אצלינו בבית, ואני חישבתי את עצמי תמיד למי שיש לה שלושה אחים, למרות שללא שום ספק הוא ידע להיות המעצבן שבהם.

אני זוכרת למשל שכשהילדים הגדולים (שרית, ארז, נמרוד ועופר) היו קטנים, הוא היה רב אתם בעקשנות בארוחות הצהריים של שבת אצל אמא שלי על הכסא: עמדו בבה והקטנצ'יק התורן בן ה- 3-4 וצעקו אחד על השני: הקטנצ'יק התורן: "אני יושב כאן", בבה: "זה הכסא שלי, אני ישבתי עליו 30 שנה לפני שנולדת…". כשאמרתי לו שהילד רק בן 3, הוא גער בי בכעס: "הוא צריך ללמוד, לצדק אין גיל!". כן, היה לו את זה… :)

כששמענו על התאבדותו, התגובה של שלושתנו היתה זהה: שוק פיזי ורעידות גדולות. דודי רעד כל הדרך מראשון, עמירם בדרך מרעננה ואני בבית, עם אמא שלי והטלפונים לכולם.

בבה היה זה שבזכותו הכרתי את המשפחה בעולם והתקרבתי אליה. בשנים בהן עוד הסתובבתי הרבה בעולם, הוא דאג לחבר אותי לכל אחד מקרובינו שם. דרכו הכרתי את נורמן ואת PJ ורובין, בזכותו נורמן לקח אותי "תחת חסותו" בשנתיים בהן התגוררתי בשיקגו ודאג שאוכל טוב ובחברותא בסופי שבוע ואלך מדי פעם עם אשתו המקסימה, מקסין ז"ל, שאהבה את ברוכי אהבה רבה ("He is my cousin, not only Norm's"), לקפה ולביוטי-סלון – מה שהפך את שהותי המקצועית הבודדה בעיר הרוחות לקצת אנושית יותר.   כשטלפנתי אליהם לומר להם שברוכי (כפי שהם קוראים לו) מת, אמר נורמן: My heart is breaking, I lost a son, ו- PJ אמר – I lost a big brother, he was like a big brother to me. בלעדיו, לא הייתי מכירה את האנשים הנפלאים הללו.  אני יודעת שהוא הכיר רבים נוספים, עד לרזולוציה של דור שני, שלישי ורביעי למשפחתה של סבתי עדה – צד של המשפחה שלכולו התחברנו בזכותו.

קבלנו השבוע אימיילים מדודתנו דליה ומילדיה איריס ואופק. ברוכי היה לדבריהם הקשר שלהם למשפחה בארץ. בשנים האחרונות כולנו נוסעים פחות לארה"ב, והוא – שהגיע תדיר לנסיעותיו כטייס ולשבועות תרגול בסימולטור, נהג לנסוע אפילו שעה-שעתיים רק כדי לפגוש אותם ולספר להם על המשפחה בארץ. איריס כתבה: הוא היה הגשר למשפחה, דרכו נשארנו בעניינים. לאופקי הוא התייחס כאל אחיו הקטן. בבה, במקור בן יחיד – היה אדם שעשה לו הרבה אחים. כולם נוכחים כאן ברוחם היום.

חָלקנו, בבה ואני, חיבה לגאג'טים. אני מבטיחה לשמר את החיבה הזו לזכרו.

קצרה היריעה מלמנות את כל הזכרונות. אני מקווה שטוב לך שם.

1966. בבה, תלמיד בארה"ב, מבקר בארץ ומצלם את כולנו אצל יהודה ואסתי. עומדים מימין: בבה, עמירם עם הסקספון, יהודה, דודי, חברתו דאז של דודי. יושבים מימין: סבא יהושע, סבתא עדה, אלון (6), נועה (5), אני (5), אסתי.

בבה בבת המצווה שלי, שנערכה בצנעה במרפסת של הורי בשל מלחמת יום הכיפורים. בבה מיתג את עצמו כמי שתמיד מגיע ראשון לשולחן הבופה.

אלון ירושלמי:

בבה ותומר (של אלון), לא מזמן, במנהטן

לכל השמות שחנה הזכירה, מצטרף השם שאני קראתי לו: רוּך.

רוּך,

כמה קשה ולא טבעי לדבר עליך בלשון עבר.

כמה עצוב להספיד אותך.

היו לך חיים מלאים , מגוונים ואינטנסיביים אבל הם נקטעו מוקדם מידי.

בצעירותי התבוננתי עליך כמו אח גדול והערצתי אותך.

כל מה שעשית בכל תחום עשית עד הסוף עם כשרון עצום ,המון כח רצון  והתמדה גם כשהיו קשיים ומכשולים לאורך הדרך.

הצטיינת בלימודך בטכניון , פיתחת תחביבי ספורט – סקי , גלישת רוח, צלילה , שחיה , פיתחת מייזמים עסקיים וכמובן הטייס.
החלטת שתהיה טייס ובדרכך עשית את זה הכי טוב שאפשר ,הגעת לרמות המקצועיות ביותר ונהנת מכל רגע.

וכל זה היה תמיד מתובל בחוש הומר ציני ושנון.

רוּך,

אתה איש אוהב אדם.

אהבת את כל משפחתך , התחברת לכולם , התעניינת ודאגת לכל מה שקורה עם ההורים ,איתנו ועם הילדים גם כשהיית רחוק בחו"ל.

כמה אהבת ילדים  איך דיברת איתם בשפתם בגובה העיניים ואיך הם החזירו לך אהבה.

חבל שלא הצלחת להקים לך משפחה משלך. קיווינו שהקשר הטוב והאוהב שבנית עם אלה יביא אותך לנחת ותבנה זוגיות טובה לאורך זמן.

אבל כנראה שגם זה לא הצליח להניע אותך מהמשימה האחרונה שהגדרת לעצמך.
כמה אומץ נדרש.

רוּך,

כולנו מקווים שעכשיו אתה רגוע.

נוח על משכבך בשלום

נאהב אותך תמיד, נזכור אותך תמיד ונדאג לזהרה ,לאלה לשמואל לרבקה ולכל יקירך כמו שציוות לנו.

לימור בית הלחמי הקריאה את מילותיה של בת דודנו נעמי יצהר מגן שמואל, שנבצר ממנה להגיע להלווייה:

על ברוכי ירושלמי

כמה אמיץ צריך להיות אדם כדי לדאות מעל  התהום

כמה נחוש צריך הוא להיות כדי לא לפחוד מהנפילה, מהריחוף,

מאינסוף הדרך ומהחבטה.

כמה גיבור צריך להיות אדם שיודע דבר או שניים על גבהים,שחקים,

רום-עד ועומק הנפילה ובכל זאת לבחור בה.

ולנו נדמה שאנחנו יודעים

ולנו נראה שאנחנו משערים

ואולי מנחשים

ואנחנו כל כך לא.

ככל שנעטף והוקף באוהבים ודואגים

כך הגביה עוף לרקיעים שנהיו תהום,

ואפילו הם לא הצליחו להיות לו גבול.

שרית בית הלחמי, בכורת הדור הצעיר, שמלבד זאת שגדלה כאחיינית לכל דבר ועניין – התחילה את הקריירה שלה, שהובילה אותה אח"כ על פני יבשות וימים, במולטיקול של בבה:

ברוכי / בבה,

כשאני מדברת על קירבה אני אומרת דוד שלי

ואם לא נוח לי עם דבר השקר הלבן

אז אני מסבירה את העניין

שאתה בעצם בן דוד של אבא שלי, אבל כפול

בגלל נישואי האחים משני הצדדים

היית כאח לאבי וכבן לסבתי

 

אהבת להיות בשמיים

המטוס היה לך כגוף הציפור

ובמעופך האחרון

אני חושבת

נפלת כציפור ולא כאבן.

 

ברוכי עם אלה, אצלי בבית, מאי 2010. צילם: אלון בר לוי, בביקורו בארץ

 

מילים מארה"ב:

איריס חיון, בתה של הדודה דליה:

In the past few years, most of you have not been able to come visit us.  Baruchie, on the other hand, was fortunate enough to have business bring him to Los Angeles on a very regular basis and he always made it a point to come spend time with us, even if meant an hour drive on a few day trip.  He always updated us on what was happening with all of you, how the family was doing, what was happening in Israel, and in this way, served as a bridge between us.

Our boys also loved when he came to visit, and I am glad that they got to know him and that he got to know them.

 

Please know that our thoughts and prayers are with all of you during this difficult time.  And if you can, please pass our condolences on to Rivka and the rest of the family.


תומי, חבר להייטק, הספיד בהלווייה. הספדו יתווסף בהמשך.

 

סוף הדרך

 

הזר של אלה, שבבה כינה בכל מכתבי הפרידה: "אהבת חיי".

 

 

FacebookTwitterGoogle+Share