תקשורת, אימון והדרכה

בזכות האמונה באדם

הכניסה לחוות השומר בה מתקיימת טירונות "נערי רפול"

שער הכניסה לחוות השומר - בסיס הטירונות של נערי רפול

רפול VS גלנט…

בזכות האמונה בכסף: הבית של גלנט, 2011

בינואר 1980 התגייסתי לצה"ל וביליתי את מרב שירותי כמדריכת מקצועות חש"ן בג'וליס – אז בסיס ההדרכה של חיל השריון. מעת לעת, לקראת מסדר סיום קורס זה או אחר, היה מגיע הרמטכ"ל לביקור בבסיס. "הסוס הלבן" – הרס"ר האגדי של ג'וליס – היה מלווה אותו בסיורו בבסיס, כולו חשיבות וזקיפות גו מוגזמת. מדי פעם ראינו את רפול רוכן להרים פיסת לכלוך מקרוסקופית מהרצפה, ובאימון אחד בצאלים אף ראינו אותו אוסף תרמילים. לא היה לי שום ספק ששום תרמיל עלוב לא יגיע להיות מאפרה פרטית קטנה במכונית הרמטכ"ל וכל פיסת לכלוך שאסף תגיע למצבור האשפה הצבאי ולא לזה של רפול עצמו בתל עדשים. למעשה, המחשבה אפילו לא חלפה במוחי ולו לשבריר שנייה. אין ספק זה אין ספק.

אם לקפוץ 30 שנה קדימה, הרי שמסכת השקרים המתמשכת של קברניטי צה"ל מאז, הכשירה את הקרקע (או שמא – הרעילה את הקרקע?) לכל סוג של שקר. זה כמו אצל רוצחים – אכפת לך בפעם הראשונה. אחר כך נוצרת קהות חושים שמאפשרת את השאר. דיטאצ'מנט, נתק. משקרי מלחמת לבנון הראשונה ועד לשקרי מלחמת עזה האחרונה, דרך התעללות אישית לגמרי של חיילים בפלשתינאים לאורך שנות הכיבוש ועד שהגענו להכשרת השרצים של שנות האלפיים: צ'ייני והחשפניות, תא"ל צ'יקו תמיר שנתן לבנו בן ה- 14 לנהוג ברכב צבאי ותא"ל פארס שחיפה על אשתו שעשתה תאונה ברכב כזה, בועז הרפז והזיופים ושורה מרשימה של קצינים וחיילים שנשפטו על עבירות שונות – בין השאר ביזה במרמרה וגניבה אקדח מארון הרמטכ"ל. ועוד לא דיברנו על משפחת שרון.

אז מה אתם רוצים מגלנט?

בעוד שלוש ומשהו שנים אמור בני הבכור להתגייס לצה"ל. אם יהיה לו ולנו מזל זה יקרה בתום תקופת כהונתו של גלנט ובתחילת זו של השקרן הבא, שאני מקווה שיהיה לפחות צנוע מקודמו. אמי האמינה לרפול – למרות שהוא ממש לא היה מהמחנה שלה. אני לא מאמינה לגלנט, ולא משנה לאיזה מחנה הוא שייך.

כמה הערות לסדר:

1. חוסר טעם

כשמתייחסים לחוסר הטעם המשווע של גלנט, לא מתייחסים דווקא לבית הפומפוזי, המכוער והצעקני שבנה, אלא לסוגיית המידתיות. היעדר שיקול הדעת המידתי מפחיד אותי, וכבר הוכיח את עצמו כמסוכן במלחמה האחרונה בעזה, שנוהלה הרבה מעבר למידה. כתבתי על זה אז (קישורים בהמשך) ונראה לי שלמרבה הצער – יהיה לי גם מה לכתוב בהמשך.

2. שוויון בפני החוק

מה יקרה לי אם ארד לגינת הבית המשותף שאני גרה בו ברעננה ואשתול עצי זית על המדשאה בחזית? זו שאלה שעלתה לא מעט לאחרונה. היא נשארת ללא מענה משום שהיא שאלה רטורית. התשובה ברורה.

3. שוויון בפני הסטנדרטים הגבוהים שמעמיד צה"ל לקציניו

תא"ל פארס ותא"ל תמיר כשלו. אולי כשל נקודתי, אולי לא. מה שבטוח – לא משהו שחורג מן המידתיות באופן בו חורגים הטירה הביזנטית ומטע הזיתים הגנוב או השבילים הגנובים של גלנט. הרמטכ"ל העיף אותם מצה"ל בבעיטה. אין עבירה שהיא קטנה ושניתן למחול עליה – הם הרי הדוגמא לחיילים. אז מה המסקנה שיסיקו קציני העתיד ממינויו המסתמן של גלנט? שאם כבר לעבור עבירות, אז בגדול? כי מי שרק נותן לאשתו לנהוג בשכונה בג'יפ הצבאי נדפק, אז שווה כבר לגנוב את הג'יפ ולא סתם לתת לאשתך לנהוג בו?

נראה שזה המסר.

4. אחריות אישית

מה שקרה מאז ועד היום הוא שעברנו מאחריות אישית גם לתרמיל ריק באדמה ולחתיכת אשפה מזערית, להיעדר אחריות אישית גם בנושאי חברה, ערכים וחוק. כוונתי למבקר, שגילגל את תפוח האדמה החם הזה לפתחו של היועמ"ש. היעדר אחריות אישית, משמעו הנצחת השחיתות השלטונית.

קישורים קודמים:

כמה ילדים פלשתינים צריך להרוג כדי להיות רמטכ"ל? 15.7.2009

לבנה שטרן את מגעילה אותי (מאותה תקופה)

גוף לא אמין (על מסמך גלנט)

גבעת גלנט אינה עונה (מאוגוסט האחרון)


FacebookTwitterGoogle+Share

לא על הח"כית לבדה

כנסת ישראל הנה אחד ממחוזות ההנצחה של אפליה מגדרית, דיכוי נשים, אפליה חברתית, מעמדיות וגזענות בחברה הישראלית. אחד, אם לא המשפיע שבהם, שכן הכנסת משקפת את העם. החל מהמכתב ששלחה בזמנו ח"כ לשעבר ענבל גבריאלי, המוחה על הטרדה מינית מצד חברי כנסת ועובדי משכן, דרך סדרה של עברייני מין מורשעים (רמון, קצב, מרדכי) ושלא הורשעו (על מעללי דור המנהיגים של שנות השישים והשבעים דיברנו?), שחלפה בין מסדרונות הכנסת ואף פעלה בהם לאורך שנים כאילו כלום, סדרת חוקים אינסופית ומחטפי חוק ההסדרים שמשמעותם פגיעה מהותית בזכויות היסוד של נשים בישראל, ובמעמדן ובכבודן, הקמפיין השוביניסטי של ברק נגד לבני, יוזמת ח"כ דוד רותם לפני כשנה לחוקק חוק לפיו ניתן יהיה להאשים אשה בכך שנאנסה, וכלה בסיפור האחרון על הרצאתה של ח"כ יוליה שמאלוב-ברקוביץ' בכנס הפמיליסטים.

לאור כל אלו, נשאלת השאלה: למה מופנית כל האש מצדם של פוליטיקאים, עיתונות, פמיניסטיות והציבור הרחב דווקא לשמאלוב-ברקוביץ'? מדוע הביקורת אינה לגופו של עניין אלא לגופה של ח"כית? מאוד פשוט: כי היא אשה, ושאר העבריינים שיצאו נקיים מכל פשעיהם הפוליטיים, התקשורתיים והאישיים כלפי נשים היו גברים. כל המעגלים הפסבדו נאורים שמצקצקים בלשונם או שולחים מכתב מנומס מדי כשמדובר בגבר בעל עיוורון וטיפשות מגדריים, שלפו כעת את כל התותחים כדי למגר את שמאלוב-ברקוביץ', שזוהתה על-ידם באופן אינטואיטיבי כמטרה רכה. מסתבר, שאין שום תודעה פמיניסטית או הומאניסטית, שחזקה מהחינוך הפטריארכלי שקיבלו בעליה.

רק שלא תטעו בכוונתי: יוליה שמאלוב-ברקוביץ' אינה ראויה להיות ח"כ, למרות שהיא בהחלט ראויה לעם שבחר אותה. חשבתי כך קודם לתקרית המשונה הזו, בה חברו ח"כ דלוחה לארגון שמושתת על שנאת נשים, ויצרו יחד את הבלון התקשורתי, ואני חושבת כך עכשיו. הנזיפה של לבני בשמאלוב-ברקוביץ' הייתה במקומה, אבל לא האירוע הזה הוא הסיבה לפטר אותה. להיפך. האירוע הזה הוא סיבה מצוינת לפטר את כל שונאי הנשים והגברים האלימים שקדמו לה, ושהכשירו את הקרקע לקיומן של נשים כמוה, ולהיצמד אליה על מנת להעניק לה חינוך תודעתי אלמנטארי החשוב לכל אשה בישראל.

אני מכירה את התופעה הזו מקדמת דנא. היא מאפיינת את השמאל הפמיניסטי בישראל באופן שמרוקן אותו מרבים מתכניו. אך לאחרונה, בסוגיית הסתרת ההטרדות המיניות בהפגנות השמאל, הסתבר שכל הגברים שכתבו גינוי בנושא יצאו נקיים. רק שתי נשים (אני ביניהן – גילוי נאות) חטפו את כל האש ואת התגובה המאוד אלימה מצד השמאל, פעילי זכויות אדם והחוגים הפמיניסטים (אפילו כאן, בהעוקץ).  יוצא מכך, שהשטח העיוור במראה המגדרית של שמאלוב-ברקוביץ' אינו בודד – יש שטח עיוור ממנו וגדול וחמור ממנו אצל כל מי שדורשים את פיטוריה.

רק בלוגרית אלמונית אחת מדה מרקר המתכנה נטשה (שם הפסבדונים של הפמיניסטית הרדיקלית ליאן רם), בלטה מתוך עשרות אלפי טפטופי הגזענות המגדרית הסמויה נגד שמאלוב,  שעניינם למצוא את השעירה לעזאזל שמוציאה את התוקפים נאורים יותר בעיני עצמם, ואמרה את ההיפך: "את הפוסט הזה אני מקדישה למאבק על זכותה להמשיך ולכהן בתפקידה". נטשה ניתחה מצוין את התופעה מהיבטיה המגדריים, לא ארחיב על הסבריה. ממליצה לקרוא. מה שחשוב לזכור הוא שנאורות ותודעה פמיניסטית-הומאניסטית אינה תמונה פשוטה בשחור לבן, אלא תמונה צבעונית מורכבת, בה לעיתים עלינו להגן גם על מי שפוגע בנו.

במידה רבה, הסיפור הזה שעשע אותי. שעשוע שהוא בבחינת "אם זה לא היה הטיפש שלי הייתי צוחקת" (תרגום חופשי מיידיש). למקרא ההתכתבויות בתפוצה הפמיניסטית חדורת החשיבות העצמית ונטולת ההומור העצמי או תחושות החמלה כלפי נשים שעדיין לא עברו משלב הטמעת הדיכוי לשלב המודעות, עלה בי הדחף המיידי להזמין מערכון מארץ נהדרת, או אפילו לאחד מחדש לשם כך את חבורת החמישייה הקאמרית. כי אחרי שסיימו להכביר הרבה מדי מילים על מחאות דרמטיות נגד האח הגדול, עברה התפוצה לדרישת פיטוריה של חברת הכנסת חסרת המשמעות הזו. ככה זה כשמתעסקים בדברים החשובים באמת. להטרדות המיניות בהפגנות או לתפקידו של חיים רמון כיו"ר קדימה – שלום. העיקר שמצאנו את האשמה.

ויוליה שמאלוב-ברקוביץ'? היא בחייה לא חלמה על השפעה בסדר גודל כזה על החברה הישראלית. היא מן הסתם לא פיללה שתצליח להוציא מעורם ולהפעיל כל כך הרבה ארגונים וגופי תקשורת. כל אלו יצרו יחד את רגעיה הגדולים של חברת הכנסת, ממש כאילו היתה שאנס גארדינר של כנסת ישראל – האידיוט שאמר את הדבר הנכון, שהפך אותו דה-פאקטו למנהיג משפיע.

המאמר פורסם לראשונה באתר העוקץ, תודה ליונית נעמן (שאת אחד משיריה פרסמתי כאן בעבר תחת הכותרת דגדגן תועפות) על הזמנת הפוסט ופרסומו שם. אני מניחה שלא הייתי יושבת לכתוב (מטעמי זמן) לולא בקשתה, והנושא חשוב ועקרוני בעיני. תודה ליונית גם על הקופירייט המצוין לכותרת הפוסט.

כמו כן ברצוני להזכיר כאן בבלוג, אירוע רלוונטי מהעבר: כשגיל רונן מאגודת הפמיליסטים וחבריו כתבו לפני מס' שנים מאמרי שטנה והסתה באתריהם נגד מספר נשים שהובילו את המאבק נגד ביטול חוק חזקת הגיל הרך (שמית, פרסונלית, עם תכנים קשים ואלימים בהרבה משל אלו ששמאלוב הצליחה להנפיק וכולל אתר אחד שהקים גיל רונן עצמו ובו תמונות פורנו קשות המקושרות לכל אחת מאיתנו – לגביו הגיבה גם ח"כ גבריאלי, אז יו"ר הועדה לקידום מעמד האשה), שלחנו אז פנייה ליועמ"ש להורות על חקירה בגין הסתה נגד האתרים הללו. להפתעתנו, קבלנו תשובה לפיה הארגונים – ויצ"ו, נעמ"ת, אמונה והשדולה – כתבו מכתב עוקב שהם נגד דרישתנו מטעמי חופש הביטוי ונגד סתימת פיות. כעת יוצאים אותם ארגונים נגד התבטאויותיה של שמאלוב באותו כנס. הצביעות חוגגת.

FacebookTwitterGoogle+Share

דה-ז'ה-וו למעצר הפרופסור

פרופסור גדי אלגזי מכיר כנראה את קירותיו הפנימיים של בית המעצר, כפי שתושבי אל עראקיב את רעש הדחפורים.

באוגוסט האחרון ראיינתי ביחד עם איתמר שאלתיאל את גדי אלגזי ברדיו במחשבה שנייה, ראיון חשוב להבהרת המאבק המאוד שולי הזה בחברה הישראלית, שעוסקת בדברים החשובים באמת: למשל, רדיפת ארגוני זכויות אדם, שערוריות של אלימות מינית כלפי נשים והתפצלותו האלימה של השכפול הגנטי של נפוליאון ממפלגת העבודה. לפני כחודשיים כתבתי על הרס הכפר אל עראקיב ועל מעצרו של גדי אלגזי.

היום גדי אלגזי נעצר שנית.

מה יום מימים? הפעם יש דממת אלחוט תקשורתית בקשר למעצר הזה. משטרת ישראל וכוחות הבטחון מאבדים אט אט את הבושה, ביחס ישיר לעלייה בברוטאליות שבצל החוק (או זו שעוברת על החוק) ובנאמנות האזרחית שלהם לרוח הדוקרנית הנושבת לאחרונה במקומותינו.

השוטר שקורא והשוטר שכותב הוחלפו בשוטר שמרביץ ובשוטר האילם.

לליברמן וברק שלום.

——–

עדכונים:

תיאור מפורט יותר של אירועי יום ב' האחרון.

19.1, עדכונים מטוויטר:

בוקר טוב אל עראקיב. עדיין עצורים: ד"ר חיה נח מנהלת פורום דו-קיום אזרחי בנגב, עמוס גבירץ, מומתאז חטיב, ועוד 4 פעילים ותושבים. גדי אלגזי שוחרר.

אחה"צ:

חמישה עצורים נוספים והתחדשות של ירי בשעה האחרונה באל ערקיב. כוחות המשטרה תקפו את הפעילים והתושבים בשטח בית הקברות בירי, ועצרו 5 מהם באלימות. לפחות 2 מהעצורים סטודנטים באוניברסיטת בן גוריון. עצור נוסף מוחזק מהבוקר. קק"ל ממשיכה לשתול עצים על הריסות הכפר.

FacebookTwitterGoogle+Share

גם אני רוצה להיות זונה כשאני אהיה גדולה

todaa-lectures-small

אם מישהי/ו חשב/ה שהסלוגן הזה של מכון תודעה על גבי הפוסטר המפורסם שלהם, מייצג סוג של מחאת אבסורד אנכרוניסטית המבהירה לנו שאין בחירה בהסללה לזנות אלא דיכוי – בא הקמפיין החדש של מי עדן והסופרפארם ומוכיח שהמציאות עולה על כל דמיון.

מה שהיום הוא התחכמות – מחר הוא קמפיין אמיתי לגמרי, של מי שעושים הון מנכסי מדינה על חשבון ילדי וראייטי וע"ח העתיד של כולנו. אז אם את רוצה להיות משהו אחר חוץ ממאפרת או מעצבת אופנה או מורה, או שאתה רוצה להיות משהו אחר חוץ מחייל או כדורגלן או איש מחשבים – שתו מים. מי עדן ימכרו לכם אותם בסופרפארם בחמישה שקלים (!) לבקבוק.

מנהלת השיווק של סופרפארם, חָבְרָה למי עדן - על גב עתידם של ילדי וראייטי ושאר ילדי ישראל

מייד כששבתי מהסופרפארם עם התמונה המופלאה של הקמפיין הנאור הזה, העליתי אותו לפייסבוק.

התגובות הרבות (למעלה משבעים, עד כה) כללו התייחסות מפורטת הן לסוגייה הערכית-ציבורית של חברה שמרוויחה לכיסה הפרטי את תגמולי המים ששייכים לכולנו (ועל הגז כבר דיברנו בבלוג הזה?), והן למסר המאוד ברור שעולה מהתמונה. הסרקאזם חגג, וחלקו הניכר דווקא (בשונה מהקונספציה של מיעדןסופרפארם) מצד גברים: יאיר רוצה להיות חייל עם דם על הידיים ומקבל הצעה להיות שוחט ולשטוף את הדם עם מי עדן, ארז מתפעל: איך מי עדן וסופרפארם מצאו קופירייטר משנות החמישים, אייל תוהה על ערכה של זימה בחמישה שקלים, יולי תמלא מהיום מים מסוננים בבקבוקי מי עדן ריקים, שני לא קונה מחברות שמפיצות פרסום סקסיסטי ותפסיק לקנות מי עדן, ועוד לא התייחסתי לכל התגובות לגבי איכות המים, השירות והערכים המיוצגים ע"י מי עדן.

חשוב לציין את מעורבותן של נשים בקמפיין הזה, כלא מפתיעה. נשים משמשות מקדמת דנא כסוכנות סוציאליזציה של הדיכוי של עצמן. חוסר המודעות שלהן נובע הן מדיכוי מופנם והן מהצורך האינהרנטי לקריירה נשית בארגון גברי, לשאת חן בעיני הארגון. לא מדובר כאן בהנעת התהליך ע"י נשים כאלו בכוונה מודעת. רבות מהן – מונעות. לעיתים מונעות נגד נשים אחרות, שכן הסללה למקצועות שוליים וארכיטיפיים ו"הפרד ומשול" בין נשים, הן 2 אסטרטגיות עתיקות וטריוויאליות לחלוטין של דיכוי מגדרי.

התובנה לפיה חברה שמבזה נשים בגלוי או בסמוי – עלולה להיות בעייה עם אבטחת האיכות שלה, חילחלה בי בימי פרוץ פרשת רמדיה. שלושה חודשים לפני כן העליתי השערה כזו במאמר ב- News1. פרשת רמדיה, שכבר כתבתי עליה כאן בהקשר זה בעבר, הרעידה את אמות הסיפים של התודעה המגדרית-חברתית שלי:

  1. מיזוגניה (שנאת נשים בלע"ז) אינה מכוונת בסופו של דבר רק לנשים – היא ביטוי של זחיחות, יהירות, שוביניזם וחוסר אחריות כוללים.
  2. מי שמזלזל בכל אדם אחר – אשה, ילדים, אויבים – הוא אדם שתפקודו מסוכן ועלול להביא לנזקים לסביבתו. שווה להיזהר בקלה כבחמורה.
  3. הפרשנות היא בעיני המתבונן: נשאלת השאלה, האם כשאנחנו שומעים ילד/ה אומר/ת שהיא/הוא רוצים להיות חייל או מאפרת, האם אנחנו שואלים משהו ומה אנחנו שואלים. מראית העין של מי עדןסופרפארם היא מצג שווא של אחריות חברתית, שכן התוצאה אינה אחראית-חברתית ולכן מאיינת כל משמעות אחרת שהמפרסמים התיימרו לה.

כמו שהיתה בעבר לקוחה נאמנה של מי עדן לאורך חמש עשרה שנים – עזבתי את החברה הזו לפני כשנתיים לאחר משבר איכות המים ויותר מכך – משבר האמון שבין הספקית ללקוחותיה, מעצם העובדה שמי עדן כבר אינם מי מעיינות: על מנת למזער את נזקיהם הכלכליים, הם מוכרים לנו למעשה מים מפולטרים (בהנחיית משרד הבריאות). פילטר, אני יכולה לקנות לבד ולשתות מי ברז. תודה.

כשעזבתי את מי עדן, החזרתי באופן מסודר את המתקן וחיסלתי התחייבויותיי כלפיהם. ואז – לאחר חודשים ארוכים – קבלתי טלפון שאני חייבת לשלם להם עוד 700 ש"ח. מאחר והעלות החודשית עמדה על 139 ש"ח, וכל תשלומי חוייבו בכרטיס אשראי, בקשתי פירוט. המטלפנת צרחה עלי במלוא גרונה ובזעם שגרם לי לחשוש לבריאותה, שהיא ממשרד גבייה והיא "לא עובדת אצלי בשליחת פירוטים", או שאשלם או שאבקש פירוט מבית המשפט. שאלתי אם זה איום, היא אמרה שכן, אז אמרתי להתראות בבית המשפט. התחושה המאוד סובייקטיבית שלי אז היתה, שמי עדן מתנהגים כמו גבר אלים שאשתו רוצה לעזוב אותו. לא שמעתי מהם לטוב או לרע מאז. גלגלי הצדק טוחנים לאט.

למה אני מספרת לכם את זה?

כדי לתרום את שני הגרוש שלי, מנסיון חיי, על מעגל השוביניזם-קפיטליזם-סקסיזם-איכות רעה-שירות לקוי. זה תמיד כדור, ותמיד הוא יסתובב בסופו של דבר לצדדיו המשלימים. אם נתקלתם בסקסיזם, צאו מתוך הנחה שכדאי לחשוש לאיכות או לשירות. אם נתקלתם בבעיית שירות – שאלו שאלה או שתיים את ידידנו גוגל על מצבן של נשים בארגון ועשו חיפוש על הקמפיינים האחרונים שלו.

למי שלא הבינו עדיין שאפלייה, דיכוי ושנאת נשים ו/או אנשים הם בעייה חברתית כוללת, אני מקווה שהוספתי עוד נקודה קטנה למחשבה.

לילד שרוצה להיות חייל ולילדה שרוצה להיות מאפרת אני מציעה להתרחק קצת מהשפעות ארגון וראייטי, שבא לברך ויוצא מקלל. העבודה האופורטוניסטית עם החומרים הללו מעידה על השגיות דורסנית שמאפיינת מאוד את ההכלכלה התאגידית, ואני הייתי מצפה מארגון כמו וראייטי לחשיבה הומאניסטית רחבה יותר. וראייטי הם ארגון מהמגזר השלישי, ונראה שהפוסט הקודם שלי – מליון סיבות רעות – על איך הקפיטליזם קנה את ההומאניזם בכסף קטן – היה רק הסנונית הראשונה לסדרת פוסטים שעוד תגיע.

ועשו טובה לכולנו – בקשו מהיד שלכם להסס רגע כשהיא מושטת לבקבוק מי עדן בסופר או בקיוסק. ואם יש לכם ניו פארם ליד הבית – נסו לדלג על סניפי הסופרפארם בתקופה הקרובה. מי שמוכר את ערכינו תמורת 5 ש"ח, כדאי לשלם לו באותה מטבע ולקנות מים במקום אחר.

FacebookTwitterGoogle+Share

אימון מבוגרים עם הפרעת קשב

סדנת אימון (קואוצ'ינג) למבוגרים ומבוגרות
עם הפרעת קשב וליקויי למידה

ןמִישֶׁהוּ נִסָּה לְגָרֵד אֶת הַכֶּתֶם מֵעַל הַקִּיר.
אֲבָל הַכֶּתֶם הָיָה כֵּהֶה מִדַּי (אוֹ לְהֵפֶךְ – בָּהִיר מִדַּי).
אִם כָּך וְאִם כָּך – הַכֶּתֶם נִשְׁאַר עַל הַקִּיר.

אָז שָׁלַחְתִּי אֶת הַצַּבָּע, שֶׁיִּמְשַׁח אֶת הַקִּיר בְּיָרֹק.
אֲבָל הַכֶּתֶם הָיָה בָּהִיר מִדַּי.
וְשָׂכַרְתִּי אֶת הַסַּיָּד, שֶׁיְּסַיֵּד אֶת הַקִּיר לְמִשְׁעִי.
אֲבָל הַכֶּתֶם הָיָה כֵּהֶה מִדַּי.
אִם כָּך וְאִם כָּך – הַכֶּתֶם נִשְׁאַר עַל הַקִּיר.

אָז לָקַחְתִּי סַכִּין-מִטְבָּח וְנִסִּיתִי לְקַרְצֵף אֶת הַכֶּתֶם מֵעַל הַקִּיר.
וְהַסַּכִּין הָיְתָה חַדָּה עַד-כְּאֵב.
רַק אֶתְמוֹל הִשְׁחִיזוּ אוֹתָהּ.
וּבְכָל זֹאת.
וְאִגְרַפְתִּי גַּרְזֶן וְהָלַמְתִּי בַּקִּיר, אַךְ הִפְסַקְתִּי בְּעוֹד מוֹעֵד.
אֵינֶנִּיּוֹדֵעַ, מַדּוּעַ עָלָה לְפֶתַע עַל דַּעְתִּי,
שֶׁהַקִּיר עָלוּלִּפּוֹל, אֲבָל הַכֶּתֶם בְּכָלזֹאת יִשָּׁאֵר.
אִם כָּך וְאִם כָּך – הַכֶּתֶם נִשְׁאַר עַל הַקִּיר.

וּכְשֶׁהֶעֱמִידוּ אוֹתִי אֶל הַקִּיר, בִּקַּשְׁתִּי לַעֲמֹד בְּסָמוּך לוֹ.
וְחִפִּיתִי עָלָיו בְּחָזֶה רָחָב (מִי יוֹדֵעַ: אוּלַי).
וּכְשֶׁהִתִּיזוּ אֶת גַּבִּי, נִגַּר דָּם רָב, אֲבָל רַק מִצַּד הַגָּב.
יוֹרִים.

וַאֲנִי כָּל-כָּך הֶאֱמַנְתִּי, שֶׁהַדָּם יְכַסֶּה עַל הַכֶּתֶם.
מַטַּח-יְרִיּוֹת שֵׁנִי.
וַאֲנִי כָּל-כָּך הֶאֱמַנְתִּי, שֶׁהַדָּם יְכַסֶּה עַל הַכֶּתֶם.
אִם כָּך וְאִם כָּך – הַכֶּתֶם נִשְׁאַר עַל הַקִּיר.

דוד אבידן, כל השירים, חלק א'.

להפרעת קשב או ליקויי למידה אין מתג, שניתן להוריד בגיל 18. הן מלוות את האדם לאורך כל החיים. הקשיים המרכזיים הם התארגנות ותקשורת: התארגנות מעשית, חברתית, אישית, רגשית, העמדת סדרי עדיפויות, לקיחת החלטות, ניהול מערכות יחסים אישיות ומקצועיות, עמידה בציפיות ובדרישות, מימוש יכולת, ואיך לתקשר את כל אלו עם הסביבה באופן שיצמצם נזקים, ימנף את פוטנציאל ההצלחה ויבנה את התדמית שהיינו רוצים שתהיה לנו.

לצד טיפולים תרופתיים וטיפולים בהשלכות רגשיות של התופעה, קיים עוד כלי – היעיל מכולם בהתמודדות עם קושי בהתארגנות במרחב – והוא כלי האימון.

האימון יוצא מתוך הנחה שהרגע הזה הוא הרגע הראשון של שארית חיינו הטובים, ומקנה למתאמנים כלים ומיומנויות למצות מכך את המיטב. שיטת ההנחיה היא של אימון אישי קבוצתי: הן בחיי כל מתאמן ומתאמנת והן בחדר המראות הקבוצתי המסייע בהטמעת הכלים.

בסדנא תלמדו על הנושא, תתאמנו על נקודות מבט פרקטיות חדשות להתמודדויות ישנות, תרכשו כלים, טכניקות ומיומנויות אישיות (הן קבוצתיות והן אינדיבידואליות) שיסייעו לכם להצליח – כל מתאמנ/ת על פי מידתו/ה, תלמדו להציב יעדים ולהגיע אליהם במנות גדלות והולכות אך בצעדים קטנים, תגדירו מציאות נשאפת ותלמדו איך לחתור אליה בהצלחה.

מנחה: חנה בית הלחמי, מאמנת אישית, מומחית לשיווק עצמי ומנחת קבוצות, בעלת ותק בן 17 שנים באימון וכ- 30 שנה בהדרכה, מאמנת מבוגרים עם הפרעת קשב וליקויי למידה.

מקום: הסדנא תתקיים אחת לשבועיים למשך 3 חודשים (6 מפגשים), בימי חמישי בין 17:00 ל- 19:00, בקליניקה של אסתר גולדברג, פסיכולוגית קלינית לילדים – מומחית ל- ADD/ADHD, ברחוב סוקולוב 58 הרצליה (כניסה בפסאז', חניה בשפע ברחוב עם מדחנים).

לפרטים נוספים: 054-4732253

ההשתתפות כרוכה בראיון טלפוני אישי ומילוי שאלונים מפורטים.

על המשתתפים לקחת בחשבון מטלות אימון בין המפגשים.

FacebookTwitterGoogle+Share

מחוץ לסל וחסל

"על-פי ארגון הבריאות העולמי, סובלים כ-121 מיליון בני-אדם בעולם מדיכאון והוא מהווה את אחת הסיבות המובילות למוגבלות. דיכאון הוא מחלה קשה. מתים ממנה. על-פי ארגון הבריאות העולמי, כ-850,000 מיתות בשנה נגרמות ממנו. אף כי היום דיכאון וחרדה פחות “מסמנות” את הלוקים בהם מבעבר, בכל אופן בחוגים מסוימים, עדיין תלויה מעל הסבל הנפשי סטיגמה חברתית שאינה מלווה את מיני הסבל הגופני ה”טהור”. בקרב שכבות חברתיות מסוימות הוא כמעט ואינו מטופל ובעולם סובלים מחוסר טיפול בו בעיקר במדינות המתפתחות.

לכן, על אף שברחובות מסוימים בתל-אביב זה אאוט לגמרי לא ליטול ציפרלקס, ניתן לומר כי הותירו כאן ללא מענה אוכלוסיית חולים מוחלשת במיוחד. ובעיקר גדולה מאין כמותה. שתצטרך להמשיך להתמודד לא רק עם מצוקות המחלה והעובדה שהיא איננה מדוברת דיה, אלא גם עם חסרון הכיס לטפל בה ביעילות".

נעמה כרמי – ותרופה ללב אין, השבוע

דיכאון היא המחלה המשפחתית שלנו. היא עוברת מדור לדור כחוט השני, שמקשר בין אנשים שלא הכירו ולא יכירו אחד את השני, מאחדת קוסמית בין לבבות של מי שהיו ושל מי שישנם, ואני מניחה שתיגע גם במי שיהיו. היא צועדת אנגז'ה עם הפרעת קשב וריכוז ועם ניצוצות של גאונות אנושית פשוטה, כזו שמייצרת את הרומנטיזציה של המחלה המאוד לא רומנטית הזו ומחברת חיבור שגוי בין סבל ליצירה. זה לא הסבל שמאפשר את היצירה, אלא היצירה שמצליחה להתקיים למרות הסבל.

המחלה לא פסחה על אף אחד ואחת מאיתנו, בקלה או בחמורה, מי בנפש ומי בלב, מי בגופם ומי בגוף אהוביהם.

והיא גם גבתה קורבנות:

הדודה מרים (זהירות: אתר שומר שבת) טמנה ראשה בתנור גז חם בלונדון הקרה, לשם ברחה כדי לגלות שהדיכאון מחכה לה בכל אשר תלך. ארונה נאסף מן המטוס היחידי שנחת אז בא"י, שגלש לנחיתה על מי הכנרת, ועבר במשאית מרטעת את הדרך חזרה למקום שבו התחיל הכל ובו נטמנה. היא הורישה את המתת הזה לאחייניתה, והשאר היסטוריה.

מהצד השני, קטעה מרים אחרת את פתיל חייה בסנטוריום בעכו, משאירה שני ילדים, שאל שניהם העבירה את השרביט והם, ממשיכי דרכה הנאמנים – נשאו אותו אל הדורות הבאים.

בשנים האחרונות כבר יצא לי להגיע להלווייה או להידרש לשיח מעמיק בנושא עם הנפגע/ת התורנית. זה כמו רולטה – הגנטיקה מסובבת אותנו ונעצרת מדי פעם. אין לדעת על מי, ולמה דווקא היא/הוא. אבל זה שם, נוכח כל העת.

מטעמי כבוד ופרטיות, לא אדבר על הדורות החיים בינינו היום.

האמת היא שהתלבטתי אם לכתוב על הנושא, ומה.

בשבועות האחרונים יש לי חשבון מורכב עם סל הבריאות, על בדיקה אבחנתית פשוטה, לא יקרה מדי ומצילת חיים במהותה, שלא אושרה לאחד ממקורביי הצעירים כי "היא לא בסל" מכבי, "קופת החולים הכי משתלמת" (פחחחח), העבירה את משפחת הילד בסד והתעמרה בהם ככל יכולתה ועוד קצת, שיקרה ומרחה ודחתה עד ששבה אליהם בתואנה השקרית והחצופה ש"זה לא היא, זה ההם" (משרד הבריאות).

למרבה המזל איפשר המצב הכלכלי של הורי הילד את הבדיקה, גם אם בדחק. ומה עם אלו שלא?
חולי הנפש, למשל, שכל יכולת כלכלית היא מהם והלאה (בשכר ממוצע של 3 ש"ח לשעה שמושלם לפגועי נפש בישראל!!)?

פוסט המחאה המדוייק והמצויין של נעמה והראיון הטלויזיוני עם צופית גרנט (שווה צפייה, אל תפספסו) בנושא התרופות הפסיכיאטריות, התחברו לי אינטואיטיבית לרצון להדגיש גם אני את שיתוק המאפיין חולי דיכאון קליני, אליו מודעת מן הסתם ועדת הסל.

יכולת ההשתכרות שלהם מתרסקת, היכולת לקבל החלטות ולהתמודדת עם לחצים נעלמת. אין להם מהיכן להביא את אה- 100-200-300 ש"ח לחודש, שיוציאו אותם מזה.

מחלות נפש בלתי מטופלות עולות הון למדינה. הן מהוות גורם מרכזי לתחלואה במחלות שונות אחרות (לב, סרטן, מחלות אוטו-אימוניות, סוכרת ועוד), וגורם מקצר חיים.  הן מכרסמות בתוצר הלאומי ופוגעות בשוק התעסוקה.

רק שכאשר העם הוא קומודיטי בשוק ההון, והאידיאל התרבותי המשתלט הוא היהודי השלם, למי זה אכפת?

כמותן, תסמונות נוירולוגיות הנובעות מספיגה מהירה מדי של דופאמין (כגון הפרעת קשב), לגביהן מתעקשת ועדת הסל שנה אחר שנה לא להכליל את רוב התרופות בסל, ומשיתה בכך הוצאה של מאות שקלים לחודש על ההורים לילדים הנזקקים לתרופות הללו. הזנחת בעיות קשב לאורך שנים עלולה להביא ל….דיכאון.

אני מביטה ימינה ושמאלה וחושבת לעצמי – למה?

מתוך התפיסה שתיאורייה היא כלי לביקורת, הנה תיאורייה אחת

במדינה בה מגרשים ילדים,יורים רימוני הלם, כדורי גומי, גז מדמיע וכדורים חיים בקשישים וילדים בלתי חמושים בשטחים, נותנים את משאבי הטבע בספק-מתנה לבעלי ההון, מקימים ועדת חקירה פרלמנטארית ככלי להשתקת אופוזיציה פוליטית, מקיימים הפגנות וחקיקה גזענית ובתי מעצר המוניים לפליטים, מתייחסים באופן מפלה ואלים למי שאינו יהודי - במדינה כזו המושתתת יותר ויותר על גזענות פעילה, רדיפת השונה והאחר (חולי נפש, נכים וכיו"ב) מתוך הקבוצה הינה רק עניין של זמן.

החלטת ועדת הסל אינה החלטה תמימה ועניינית: לבנאליות של הרוע (עיינו גם – חנה ארנדט), של הגזענות ושל האכזריות האנושית יש לעולם נימוקים כלכליים, בירוקרטיים ואחרים.

בהחלטת ועדת הסל – יצאנו לדרך, Here we come.

FacebookTwitterGoogle+Share