תקשורת, אימון והדרכה

העיתונות הישראלית: נשים ראוס

nrg3110

סוגיית הדרת נשים הינה סמן לשלוש תופעות חשובות:

1. אנו פטורים מעתה מלשאת בהפגנות את השלט "הכיבוש משחית", כי הוא כבר השחית

לאומנות היא במהותה חיבור בין פונדמנטליזם דתי לתאוות בצע פשוטה של אבנים ודם. היא קנאות. ואחד מביטוייה המיידיים והברורים של כל קנאות – היא שנאת נשים (מיזוגניה). קשה מאוד (למרות שאפשרי!) להיות יהודי/ה דתי/ת לאומי/ת מבלי להיות נגוע/ה בקנאות ובשנאת נשים, שכן אלו אינהרנטיות לתרבות המאגמת בתוכה תפיסות של עליונות אתנית, אמת אחת ויחידה, פרות קדושות ואלוהות. לא בכדי מקור המילה שוביניזם היא בניקולאס שובין – קצין בצבא נפוליון שהיה ידוע הן בשנאת האחר (הלא צרפתי), הן בשנאת נשים והן בהתייחסותו ללאום הצרפתי כעליון ומקודש.

2. הצלחנו: יש Backlash (גל חוזר)

מהו Backlash?  להלן הפירוש אותו אני מלמדת:
בקלש הינו מגמת נסיגה בהישגים פמיניסטים, שבאה לאחר תקופה של התקדמות והישגים משמעותיים. הנסיגה מתאפיינת בביסוס מחקרי לכאורה, תיאוריות, אידיאולוגיות ופרקטיקות – בכללן פרקטיקות פוליטיות, חקיקה וכיו"ב. הבקלש נוצר מתוך התנגדויות לשינוי, ברגע בו השינוי מאיים על סדרים חברתיים ו/או על מארג אינטרסים של הקבוצה ההגמונית שתיאלץ לכאורה לוותר על פריבילגיות לטובת השינויים שהושגו.
התנועות הפמיניסטיות הרדיקליות השיגו בשנים האחרונות הישגים מפליגים, בכל המקומות בהם היה מאחז הגמוני גברי, ברור ו"טבעי". נשים שינו הלכות דתיות, מינו דיינים בבתי דין רבניים, הביאו לשחרור עגונות, נכנסו למקצועות קרביים בצה"ל, שברו את תקרת הזכוכית ונכנסו (אחת בינתיים) למטכ"ל, ארגנו מחאה ציבורית והוציאו המונים לרחובות, "התרבו" בכנסת (זוהי הכנסת עם המס' הרב ביותר של נשים), העזו להתמודד על ראשות הממשלה, עלו (בבחירות דמוקרטיות !) לראשות שלוש מפלגות חשובות, ועוד. ה"טבעיות" של אותו מאחז הגמוני גברי במוקדי הכח וקבלת ההחלטות (שלא לומר – הכסף) הוטלה בספק. כשנפל האסימון – החלה האלימות. גברים במצור לא מבינים שפה אחרת. אין התבוננות פנימה, אינסייט, נכונות להסתגל, למצוא את הטוב שבשינוי. יש טוסטסטרון: הצו ההורמונלי הקדום של Fight or Flight.
.
במדינת ישראל לא מתחוללת בימים אלו הדרת נשים, כי אם גל של אלימות כלפי נשים, שכל קשת הגבריות במדינת ישראל שותפה לה, מניחה את חילוקי הדיעות ביניהם בצד (משהו שאנו כנשים צריכות ללמוד לעשות יותר) ופונה לתלישה אלימה של נשים מבמות, ממקצועות, ממיקום נראה לעין במרחב הציבורי, נכנסת להן למעמקי בלוטות החלב ומנסה בבריונות לשלוח אותן למקומן המסורתי. הם עושים את זה גם בעזרת נשים – מציפי חוטובלי ועד לכת הפונדמנטליסטית של מטיפות ההנקה.
.
הם לא יצליחו. עלובים.
.
3. נרדמנו בשמירה

תושבי מדינת ישראל ההדיוטות (שהם הרוב המכריע – לאו דווקא אני ושכמותי שכתבו כבר לפני שנים את נבואת הזעם שכעת מגשימה את עצמה) לא שמו לב שכיבוש, אלימות, גניבת קרקעות של פלשתינאים, הקצאת תקציבים וכוחות לטובת המתנחלים – הם דפוס חברתי שבסופו של דבר יסתובב על כולנו. והנה הוא מסתובב.

העיתונות כסמן למוסר הכפול של היוצאים נגד אלימות מערכתית כלפי נשים:

בחודשיים האחרונים אני עוקבת אחר עיתונות האינטרנט ומתעדת בצילומי מסך את ה"נאה דורש נאה מקיים" של העיתונות הישראלית. מחד – הם מצויינים בכותרות שמוכרות עיתון מיותר עם החדשות של אתמול, בגנות הדרת נשים. מאידך – מה קורה בחצר הפנימית שלהם? תמונה אחת, או שתיים, או עשר שוות אלף מילים. מדי פעם נכנסתי לשלושת העיתונים המרכזיים – ידיעות (ווינט), מעריב והארץ – תוך הקפדה לקחת צילומי מסך משלושתם בכל תאריך בו דגמתי אותם. זהו אינו תחקיר או מחקר מדעי – אני מביאה מסכים בשם אומרם.

מאחר וקבלתי סמס על אירוע מחאה נגד הדרת נשים שיתקיים היום בהרצליה (15.12.11, 16:00 ליד העירייה), שבו ידבר העיתונאי שי גולדן, החלטתי להתחיל את הסקירה ממעריב, או למעשה – מ- nrg. מה הוא יאמר על הבמה בהרצליה, ומה הוא עושה בפועל כעורך במעריב? 

בהיבט האיכותני של בעלי הדיעה, מופיעים בתמונות להלן כמה דמויות שכבר התבטאו בעבר באופן בעייתי בכל הקשור לזכויות אדם של נשים בפרט ואנשים בכלל. למשל – מנחם בן (5 פעמים, התבטא נגד הומואים), רן יגיל (מופיע פעמיים – פרסם בעבר פוסטים מיזוגנים ושוביניסטים למדי), או אמיר חצרוני וגבי אביטל (שאת מדמנת כתיבתם על נשים לא אייחצן כאן).

האמת נמצאת בסטטיסטיקה:

מאמרי דיעה עם תמונות:

  • 43 גברים
  • 7 נשים  (14% בלבד נשים שפניהן נמצאות במרחב המסך הציבורי של nrg, מתוכן אחת שמופיעה פעמיים ללא שמה, ו(איזה עיתון נאור)ערבייה אחת). 

מאמרי דיעה בהפניה בלינק בלבד (מתחת לתמונות):

  • 40 גברים
  • 5 נשים (11%)

סה"כ 83 גברים ו- 12 נשים, שיש להן במעריב גם דיעה וגם בימה להביע אותה

על פי מעריב דה-פאקטו – כולל עורכיו ובכיריו (שי גולדן שידבר היום בעצרת ובן כספית שיצא נגד הדרת נשים, למשל) – שוויון פירושו 12.6% נשים. ההבדל ביניהם לבין החרדים, הדתיים הלאומיים והחמאס – קטן, אם בכלל.

31.10.2011, ארבעה גברים ואשה

1.11.2011, חמישה גברים ואשה אחת כחצי מזוג - שקופה, בלי שם

 

3.11.2011, ארבעה גברים, אשה אחת ואותה חצי אשה שקופה בלי שם

5.11.2011, ארבעה גברים ואשה

11.11.2011, ששה גברים

17.11.2011, חמישה גברים ואשה

21.11.2011, חמישה גברים

6.12.2011, ששה גברים

14.12.2011, ארבעה גברים ואשה

 

FacebookTwitterGoogle+Share

בקרוב: העלמויות

radio1

רקע

ביום ה' האחרון נקרא אחד ממנהלי רדיו כל השלום למשטרה, נחקר באזהרה ואולץ להתקשר במקום לתחנה על מנת להודיע על הפסקת שידוריה. ההודעה המלאה כאן, באתר.

רדיו כל השלום, שבו גם שודרה תכנית הרדיו השבועית שלנו רדיו במחשבה שנייה, משדר מזה שבע שנים באינטרנט ושידוריו מועברים באמצעות אנטנה המוצבת ברמאללה של חברת בילאדי, חברה הרשומה בחוק ברשות הפלסטינית וקיבלה אישור חוקי לשדר שידורי רדיו. למותר לציין כי ברמאללה לא חל החוק הישראלי ולכן גם לא חוק הרשות השנייה. כמו כן, גלי הרדיו אינם מכירים בגדר הגבול ומגיעים אל מעבר לה, כפי שתחנות הרדיו הישראליות ניתנות לקליטה במדינות הסמוכות.

לרדיו כל השלום אולפן הקלטות הפועל במזרח ירושלים, בצמוד למטה הארצי, בו הקלטנו בזמנו את תכניותינו. תוכניות הרדיו המוקלטות שם – מועלות לאינטרנט, בפודקאסטים – שבינתיים עדיין אין עליהם איסור בחוק ואינם קשורים לחוק התדרים.

במשך שבע שנות הפעילות של הרדיו ניפגשו מנהלי הרדיו מספר פעמים עם בכירים במשרד התקשורת, בין היתר גם עם שר התקשורת דאז, מר אריאל אטיאס. מעולם לא התבקשו מנהלי הרדיו להפסיק את השידורים, ומעולם לא נאמר להם כי ישנה בעיה עם עצם קיומו של הרדיו או עם השידור. כ"כ התראיינו בתכניות האקטואליה ותכניות אחרות, לא מעט פוליטיקאים (גם בכירים) ואנשי ממשל.

בשונה מהריבוי המאפיין את השנים האחרונות של תחנות ימניות, דתיות ובעלות מסרים הכוללים גזענות, הסתה והדרה אלימה של נשים מהמרחב הציבורי רדיו קול ברמה כמשל)- רדיו כל השלום, מהווה כיום הבמה היחידה לארגוני זכויות אדם, לפעילות ופעילים חברתיים ולקידום השלום על פי פתרון שתי מדינות לשני עמים.

רדיו וממשל

לא בכדי טרחה ישראל לפוצץ תחנת רדיו בבירות - רדיו הוא כוחה של הרוח החופשית, הוא חופש הביטוי, לא ניתן למדר את מאזיניו ממסריו

רדיו חופשי הוא אימתו של כל משטר פונדמנטליסטי. אין כמעט מהפיכה בעולם שאינה מגיעה בשיאה להשתלטות דרמטית של המהפכנים על תחנת הרדיו. למשל, במאי 2008 כותב צבי בראל בעין השביעית: "למהפכה הצבאית שיזם החודש חזבאללה בלבנון היה גם צד תקשורתי: השתלטות על כלי התקשורת בביירות, הצתת ציוד והכאת עיתונאים". כל מהפיכה שלטונית המכבדת את עצמה מתחילה את דרכה בשידור ברדיו של דבר השליט החדש לאומה.

מאידך, אין כמעט ממשל שאינו עושה שימוש בשידורי רדיו משטחו על מנת להעביר מסרי תעמולה למדינות שכנות ו/או למדינות אוייב. מדינת ישראל הפעילה שידורי תעמולה בערבית למצרים, סוריה וירדן. גם היום מפעילה רשות השידור תחנת רדיו באיראנית, שקהל היעד שלה אינו בהכרח כמה אלפי דוברי הפרסית בארץ, ושעל פי הסברה הרווחת בינינו ההדיוטות – יתכן וחלק מתקציביה באים ממשרד הבטחון.

גם מצרים הפעילה לאורך שנים תחנת רדיו בעברית, שניסתה כמיטב יכולתה להעביר תעמולה ודיסאינפורמציה, כולל מסרי שווא בשלהי מלחמת יום הכיפורים, לפיהם המצרים ניצחו את המערכה. כמוה – השידור העברי מרדיו דמשק.

רדיו הוא מכשיר שניתן להקשבה בווליום נמוך, הניתן להסתרה בחדרי חדרים. גלי הרדיו חוצים קירות וגבולות ומגיעים לכל בית. בימי קיר הברזל הקשיבו מסורבי העלייה לרדיו הישראלי במסתרים וקבלו גם ממנו עידוד והדחיפה להמשיך במאבקם. מידת השתדלות הממשל לחסימת התדרים מראה על חשיבותם העצומה של השידורים התמימים הללו.

אצל רבות מהמשפחות החרדיות, הנתונות לטרור אלים של מיעוט קיצוני ולא הלכתי בעליל – מוסתר רדיו איפשהשו בבית.

אז למה דווקא כל השלום?

רדיו חופשי, רדיו העוסק בזכויות אדם, פלורליזם, דמוקרטיה, שיח חופשי, חופש הבעת דיעה וחופש התאגדות – הוא מושא הדיכוי האלים של כל מי שהערכים הנעלים (כן, הנעלים) הללו הם לצנינים בעיניו. הרבה לפני עיתון (שניתן לעצור פיזית את הפצתו) או טלויזיה (שצריך אולפן וציוד מורכבים לשידוריה והיא ניתנת לכן לפיקוח – שלא לדבר על סוגיית מימון ובעלויות המכתיבה את תכניה) – יחששו הפונדמנטליסטים בעלי השאיפה להפוך את מדינת ישראל לדיקטטורה דתית לאומנית, מהרדיו. כי כל אדם עם מיקרופון ומחשב יכול/ה לעשות רדיו. כי כל עמותת זכויות אדם שמחזיקה בית מט ליפול בשולי שכונה במזרח ירושלים ומתחת לחומת המטה הארצי של המשטרה – יכולה לעשות רדיו. השתקה היא תשובתו הטובה ביותר של הפחדן האלים, באשר הוא.

סגירת תחנות רדיו והעלמתן/הלאמתן היתה אבן דרך חשובה בהתפתחותם (או שמא – הידרדרותם) של השלטון הקומוניסטי, הנאצי, הפאשיסטי, הגנרלים בארגנטינה, שלטון פינושה בצ'ילה ואחרים.

בסוף זה נגמר בהעלמויות של מתנגדי משטר, במערכת חינוך תעמולתית, בדיכוי והדרת נשים, בהחלפת מערכת החוק לדתית או אידיאולוגית. בסוף זה נגמר בדם.

מייל שהגיע אלי היום, 19.11.11, מאתר במחשבה שנייה בעקבות הפרסומים באתר

ברגע שהפונדמנטליסט הלאומני ו/או הדתי מפחד, הוא קורא מיד למושא הפחד שלו לחקירה. מליוני לוחמי חירות וערכי כבוד האדם בעולם, לא חזרו בסופו של תהליך מאחת החקירות הללו. אבל ככה זה מתחיל, בקטן. כדאי לקרוא את רונה מהשב"כ ויונתן שפירא (גם הפעלת משטרה חשאית לסיבות אזרחיות שאינן בטחוניות וגם השתלטות על התקשורת ורדיפת תקשורת עצמאית – הם ממאפייניה של דיקטטורה, וסמן לדיקטטורה זוחלת).

ככל הפונדמנטליסטים – בדר"כ הוא נבחר בבחירות דמוקרטיות בהן עשה שימוש על מנת להרוס את הדמוקרטיה, לכבוש אותה.

הפונדמנטליסט שלנו, כאחרים לפניו ובגיבוי נלהב, הציב את אנשיו כמריונטות בעמדות השפעה. השפעה שלו, לא שלהם.

לא מפתיע, לכן, שמוסי רז, מנהל רדיו כל השלום, נקרא לברור מאיים ("חקירה תחת אזהרה") דווקא במשטרה.

מה ההבדל בינינו לבין הונדורס? (המבזק - מוואלה!)

הטלפון שאילצו אותו לעשות לתחנה להודיע על הסגירה, אינו שונה במהות הכפייה תחת איום מיידי שבו, לבקשות והכרזות שמקריאים חטופים למשפחותיהם או לצבא/לארגון  ששלח אותם, אל מול מצלמת החוטפים. זוהי טקטיקה של טרור ודיקטטורה אלימה, ששותפים לה החמאס, החיזבאללה, המחתרת הצ'צנית, מחתרות אלימות בדרום אמריקה, ותופעות דומות בעולם.

המעשה מעלה תהיות לגבי משטרת ישראל, שאני מנצלת כמה רסיסים של חופש שעוד נותרו כאן כדי להעלותן - רגע לפני שסוגרים את תחנות הרדיו מהמרכז שמאלה, רגע לפני שסוגרים את האינטרנט (ראו מאמרו של עידו קינן), רגע לפני שמפטרים ומכניסים לכלא עיתונאים שאינם שופרו של השלטון, רגע לפני שמוציאים (כמו במצרים) את ארגוני הנשים אל מחוץ לחוק וסוקלים אשה שהעזה לנהוג (איסור שקיים גם בקהילות חרדיות רבות כאן בארץ), רגע לפני ששורפים ספרים ואוסרים בחוק על הפצת תכנים "בלתי הולמים", רגע לפני שמרסקים את הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון והופכים אותה למרחץ דמים ומחנה פליטים אחד גדול.

בעצם, חלק מהדברים הללו כבר קרו. זה הזמן להביא את שירו של ברכט, בבחינת דברים בשם אומרים;

כשהרֶשע בא כמו גשם נופל / ברטולד ברכט

מגרמנית: ה. בנימין

כְּאֶחָד הַמֵּבִיא מִכְתָּב חָשׁוּב לָאֶשְׁנָב לְאַחַר שְׁעוֹת-

הַקַּבָּלָה: הָאֶשְׁנָב כְּבָר נָעוּל.

כְּאֶחָד הָרוֹצֶה לְהַזְהִיר אֶת הָעִיר מִפְּנֵי שִׁטָּפוֹן: אֲבָל

הוּא מְדַבֵּר לָשׁוֹן אַחֶרֶת. אֵין מְבִינִים אֶת דְּבָרָיו.

כְּקַבְּצָן, הַדּוֹפֵק בַּפַּעַם הַחֲמִישִׁית בְּאוֹתָהּ דֶּלֶת שֶׁבָּהּ כְּבָר

קִבֵּל אַרְבַּע פְּעָמִים: הוּא רָעֵב בַּפַּעַם הַחֲמִישִׁית.

כְּאֶחָד שֶׁדָּמוֹ זוֹרֵם מִתּוֹךְ פֶּצַע וְהוּא מְחַכֶּה לָרוֹפֵא:

דָּמוֹ מַמְשִׁיךְ לִשְׁתֹּת.

כָּךְ בָּאִים אֲנַחְנוּ וּמְסַפְּרִים שֶׁעָשׂוּ לָנוּ מַעֲשִׂים

שֶׁלֹּא יֵעֲשׂוּ.

כְּשֶׁסֻּפַּר לָרִאשׁוֹנָה, שֶׁיְּדִידֵינוּ נִשְׁחָטִים בְּהַדְרָגָה

קָמָה זְעָקָה שֶׁל פַּלָּצוּת. אָז נִשְׁחֲטוּ מֵאָה. אֲבָל

כַּאֲשֶׁר נִשְׁחֲטוּ אֶלֶף וְלַשְּׁחִיטָה לֹא הָיָה סוֹף, נָפוֹצָה

הַשְּׁתִיקָה.

כְּשֶׁהָרֶשַׁע בָּא כְּמוֹ גֶּשֶׁם נוֹפֵל, אִישׁ אֵינוֹ קוֹרֵא עוֹד:

עֲצֹר!

כְּשֶׁהַפְּשָׁעִים נֶעֱרָמִים, הֵם נַעֲשִׂים בִּלְתִּי-נִרְאִים.

כְּשֶׁהַסֵּבֶל נַעֲשֶׂה לְלֹא-נְשּׂא, אֵין שׁוֹמְעִים

עוֹד אֶת הַצְּעָקוֹת.

גַּם הַצְּעָקוֹת נוֹפְלוֹת כְּגֶשֶׁם-קַיִץ.

עוד פוסטים בנושא:

ריצ'רד סילברסטיין

יוסי גורביץ

שלחו לי לינקים לפוסטים נוספים, אם יהיו כאלו

FacebookTwitterGoogle+Share

חזקת הגיל הרך – פיזור ערפל הסיסמאות

בבתי המשפט בישראל נהוגה 'חזקת הגיל הרך' – הקובעת כי במקרה של גירושים בין בני זוג –  בהיעדר הסכמה בין האם לאב לגבי המשמורת, ילדים עד גיל 6 יישארו בחזקת האם (כאשר לאב יש קשר הדוק ורציף עם הילדים). החזקה אינה "חוק" אלא סעיף אחד מני רבים (סעיף מס' 25) בחוק החזקה המשפטית והאפוטרופסות, שבא לידי ביטוי במקרי גירושין בקונפליקט גבוה, לכשאפסו הסיכויים להשגת הסכם מרצון בין ההורים.

בשונה ממצג-השווא שהציג הלובי לביטול הסעיף, חזקת הגיל הרך אינה כלל גורף על פיו נוהג בית המשפט, המפעיל (בייחוד בדיני משפחה) שיקול דעת פרטני וזהיר והתייחסות למאפיינים הייחודיים של המקרים המובאים בפניו.

ב- 2006 הקימה שרת המשפטים דאז, הגב' ציפי לבני, את וועדת שניט בראשותו של הפרופ' דן שניט, לבחינת הסעיף. ועדת שניט לא שמעה בלב חפץ וללא משוא פנים את עמדת הנשים: כבר ב- 1994 כתב שניט מאמר שעניינו עמדתו באשר לנחיצות ביטולו של סעיף 25. כמו כן, הרכב הוועדה כלל מלכתחילה רוב לביטול הסעיף, וארגוני הנשים – בבואן להציג עמדה שונה בעדותן בפני הוועדה, זכו משניט עצמו ומחברי הוועדה ליחס מנוכר, ביקורתי, מזלזל ובלתי קשוב.

בפועל, דיני הגירושין בישראל אינם מדירים את האב ממימוש אבהותו על פי דרכו (וכראייה – העלייה בעשור האחרון של מקרי הורות משותפת, חזקה משותפת וגירושין המובאים לבית המשפט רק לצורך אשרור הסכם קיים בין ההורים), בעוד המבנה החברתי הפטריארכלי יוצר פער תרבותי במסוגלות ההורית: גברים מונחים ע"י החברה לשמש כמפרנסים ונשים כאימהות. יוצא מכך, שכמו בכמה ממדינות אירופה וחלק ממדינות ארה"ב בהם נהוגה "חזקת המטפל העיקר", המצריכה בדיקה מעמיקה של זהות המטפל/ת העיקרית לפני הגירושין ועדיין למעלה מ- 85% מהכרעות המשמורת לאחר בדיקה יקרה, ארוכה ורב מערכתית הן בידי האם – גם בישראל המצב דומה, מה שמדגיש את תבונת סעיף 25 ונחיצותו. בהיעדר סעיף 25, החוק יאפשר לאב המנסה להתנכל לגרושתו לעשות שימוש רב יותר בילדים כקלף מיקוח, ולשלם פחות מזונות (אם בכלל). מחקרים של חוקרות כמו פרופ' מרתה פיינמן ופרופ' לנור וייצמן מגלים, שביטול חזקת הגיל הרך מביא לכך שנשים מוכנות להתפשר על דמי המזונות כדי להישאר עם ילדיהן, כלומר – פוגעים בסופו של דבר ברווחת הילדים עצמם.

ככלל, כניסת המדינה למרחב המשפחתי ולניהול פעיל וגורף של יחסי הורי ילדים, משליכה באופן בעייתי על "טובת הילד". הילדים יחשפו להרבה יותר אנשי ונשות מקצוע ולמידע רב ובעייתי באשר למרקם היחסים בין הוריהם, ותהליכי הדיון המשפטי יאריכו משמעותית (לעיתים – שנים) את שלב אי הוודאות המאפיין תקופה זו בחיי משפחות, ובכך גם את משך קיומן של אי הסכמות פעילות בין ההורים ופגיעתן הרעה בנפש הילדים. התיקון המוצע הינו "משפטיזציה" של הסדרי משמורת, ולצד העבודה הנוספת שיספקו בתי המשפט לאנשי מקצוע – יוטל עומס רב מאוד על בתי המשפט לענייני משפחה, שדו"ח שניט והלובי לביטול הסעיף אינם מציעים להם פתרון.

חשוב לציין שאין בין המתנגדות לביטול הסעיף לתומכים בביטולו מחלוקת על חשיבות שני ההורים להתפתחות תקינה של הילדים, אולם בעוד ארגוני הנשים פועלות מזה שנים לשינוי עמדות וחינוך הציבור לשוויון כהכנה למציאות עתידית נשאפת, בה יתייתר חוק המעגן את זכותה הבסיסית של אשה מוחלשת לאימהותה – הלובי לביטול הסעיף יביא להעמקה שרירותית את אי השוויון, ע"י הענקת יתרון נוסף למי שהמבנה החברתי-כלכלי מעניק לו יתרון החורג מהגדרות צדק חברתי. ראו בהקשר זה את מאמרה של ד"ר אורית קמיר – המלחמה על כבשת הרש, עמדת מרכז רקמן שנשלחה לוועדת שניט, עדויות בפני ועדת שניט ואחד ממאמריה של פרו"פ אסתר הרצוג בנושא.

ביטול הסעיף המשלים את הסדרת נושא המשמורת בגיל הרך בהותירו ריק טיפולי ומעשי, הוא מעשה בלתי אחראי­: הביטול יחייב תוספת תקנים גדולה של פקידות סעד הפועלות במערכת שכבר כיום קורסת ממחסור בכוח אדם והיעדר תקציבים לגיוסו. האם התוספת התקציבית הזו ריאלית לאור כלל הצרכים הביטחוניים והחברתיים, כולל אלו שעלו במחאה החברתית?

חשיבות תיאור האווירה הציבורית הזו, שקבלה גיבוי תקשורתי, היא בשאלה העולה ממנו, באשר למידת האמת המשפטית והחברתית העומדת מאחורי היוזמה לביטול הסעיף:

בקשת הארגונים לקבל את פרוטוקול דיוני הוועדה, שעסקה למעשה בגורלן של עשרות אלפי משפחות בישראל, נדחתה על הסף ע"י ועדת שניט. פעילות הארגונים היו נתונות לאורך התקופה למסע הסתה חסר תקדים מצד חברי הלובי לביטול הסעיף, שכלל אלימות קשה באינטרנט, אלימות קשה מחוץ לאולם אחד הכנסים שנערכו בנדון ואף איומים בפגיעה פיזית. חלק מאותו לובי כלל אנשים שאף לא בחלו באמצעים שעל סף העבירה כמו התחזות לעורך דין לפני קבלת ההסמכה וחשיפת פרוטוקולים מדיוני הגירושין שלהם עצמם, החושפים פרטי קטינים האסורים לחשיפה על פי חוק.

האווירה הציבורית שסבבה את דיוני הוועדה הייתה ספוגה בביטויי שטנה נגד נשים בכלל ופמיניסטיות בפרט, ובהתייחסות לילדים כאל קלף מיקוח, תוך התעלמות מוחלטת ממשמעותו של הסעיף, שבא לתקן עוול מובנה הנעשה לילדים במהות הליך הגירושין באותם מקרי קיצון (3-5% מכלל מקרי הגירושין) בהם מדובר בהחלשה עמוקה של האם המטפלת הן בעקבות האימהות (כרבע מהאימהות מפסיקות לעבוד, למשל, על מנת להתמסר למלאכת ההורות, לעומת כאחוז אחד בלבד מהאבות) והן בעקבות הליך הגירושין.

"חוק חזקת הגיל" הרך אינו מה שמציגים אותו אנשי הלובי לביטולו: הוא לא חוק אלא סעיף, הוא מוחל באחוזים בודדים ממקרי הגירושין בהם התנהגות האב עוינת וקיצונית, הוא אינו חוק המעכב שוויון אלא נותן מענה למצבי קצה של אי שוויון קיצוני לרעת נשים בהליכי גירושין, אין לו קשר ל"מניעת אבהות" או כל מצג שווא אחר שמייצר מראית עין של עוול לכאורה לאבות, הוא אינו מונע ולא מנע מעולם אבהות שווה, משמורת משותפת או כל הסדר אחר של הורות נורמטיבית עד שוויונית.  

ח"כים וח"כיות יקרים/ות – אל תרימו את היד לביטולו!

מה מספרים לח"כים

כדי שיצביעו בעד מחיקת סעיף 25

לחוק החזקה המשפטית והאפוטרופסות?

מצאנו לנכון, על מנת להבהיר את ערפל יחסי הציבור הדמגוגיים המלווים את הלובי לביטול סעיף 25, להבהיר את המונחים והאמירות הרלוונטיות. להלן רשימת היגדים והסבר להיותם ארגומנטציה לעיתים רחוקה מאוד מן האמת, שבאה לשמש כ"ספין" יחצ"ני ולוביסטי לגיוס תומכים ביוזמה להגדלת מעגל העוני והמצוקה של נשים וילדים בישראל.

"חוק חזקת הגיל הרך הינו חוק המעצב את החלטות בתי המשפט בכל מקרי הגירושין":

שקר

מדובר בסעיף 25 לחוק החזקה משפטית והאפוטרופסות המיושם בהיעדר הסכמה בין ההורים, היינו – בגירושין בקונפליקט גבוה ו/או היעדר מסוגלות האב באופן מובהק וקיצוני. שיעור המקרים עומד על אחוזים בודדים. רוב הזוגות מגיעים להסכם – בין אם בעזרת סיוע משפטי רגיל ובין אם באמצעי הידברות מוסדרים שכופה עליהם בית המשפט.

"החוק הקיים מונע שוויון":

שקר

שיעור המשפחות בישראל הבוחרות בעת גירושין בפתרונות של הורות משותפת ושוויונית, הולך וגדל, ועדיין אינו מהווה אלא מיעוט מכלל ההורים. הסיבה לכך הינה מבנה חברתי בו ברוב המכריע של המקרים אימהות הן המטפלות העיקריות בילדים ובעיקר בילדים עד גיל 6.  אימהות קובעות את היקף משרתן על-פי יום הלימודים במוסדות החינוך ומרביתן עובדות בחלקי משרות (או במקצועות בהם יום העבודה הוא קצר, ובעיקר במערכת החינוך). נתונים אלו נתמכים ע"י טבלאות הלמ"ס. אימהות בישראל הן עדיין אלו שנשארות במרבית המקרים בבית, כאשר הילד חולה, באות לגן ולבית ספר לימי הורים ועוד. ביטול הסעיף באופן הגוזל ממיעוטן את זכויותיהן במקרים בהם הן נתונות לאלימות, אין בו כדי לשנות את תמונת המצב החברתית הכללית ו/או לתרום לשוויון הורי ומגדרי.

שוויון נוצר משילוב של שוק תעסוקה ידידותי למשפחה, המאפשר גם לאבות לשאת בחלק שווה ממטלות ההורות והבית. שוויון אינו מעכב התפתחות מקצועית של אם או אב בגין ההורות – מצב שבישראל 2011 רחוק ממימוש כפי שאף הובהר לאחרונה ע"י הממונה על השכר באוצר, בהתייחסו הן לפערים היררכיים והן לפערי שכר במגזר הציבורי (המעסיק הגדול והמשפיע ביותר במשק). ושלא לדבר על חלוקה מסורתית הקשורה לקהילות אתניות ודתיות שונות החיות בארץ, שם קיימים כוחות חברתיים נוספים המונעים שוויון ושאין להם כל קשר לחקיקה בדיני משפחה.

"חוק חזקת הגיל הרך הוא חוק אנכרוניסטי שהיה טוב לזמנו":

שקר

הנתונים שהיו בבסיס רציונל כתיבתו של סעיף 25 עבר שינויים קלים מאוד במרוצת השנים. גם היום – כ- 80% מהזוגות נישאים ברבנות, פערי השכר עומדים על כ- 30%, הנשים הן רוב בקרב העובדות בחלקי משרה, האם היא המטפלת העיקרית בילדים, עיקר האלימות במשפחה מתבצעת ע"י גברים, נשים אוחזות בכפל תפקידים הפוגע ביכולתן השוויונית להתמודד מול קונפליקט פיזי ומשפטי הכרוך בגירושין, נשים הן המטפלות העיקריות בילדים. יצירת מראית עין של שוויון תוך הצגת מיעוט שוויוני כאילו הוא מייצג את הכלל, הינו חוסר תום לב מצד הלובי לביטול הסעיף, המצטרף לדיכוי מערכתי רחב יותר של נשים ופגיעה בזכויות ההגנה הבסיסיות שלהן.

"הגבר הוא הכספומט של גרושתו, שמחזיקה לשם כך את הילדים כקלף מיקוח":

שקר

במדינת ישראל המזונות הינם מזונות ילדים. הרוב המכריע של תשלומי המזונות הם לילדים (למעט במקרים בהם תרמה האם לקריירה של בעלה והתפתחות יכולת ההשתכרות שלו ע"י פגיעה בקריירה שלה, שאז נפסקים גם לה מזונות זמניים). גובה מזונות הילדים עומד על כ- 1500 ₪ לילד לכל היותר, שהם כמחצית או ברוב חלקי הארץ הרבה פחות ממחצית עלותו המינימלית של ילד לחודש, שאינה מופחתת במעמד הגירושין – בגין מדור, מזון, מלבוש, חינוך, רפואה, פנאי וכיו"ב. האם מנהלת עבור הקטינים את תקציב חייהם וטכנית, אכן הכסף מגיע לחשבונה. התפיסה לפי היא "לוקחת" את הכסף היא תפיסה נקמנית שבאה לפגוע באשה ללא התחשבות האב בטובת ילדיו, ומופצת כמצג שווא של אב נגזל.

"רוב הגברים רוצים שוויון הורי ומשמורת משותפת":

שקר

על פי המציאות המצערת הנוכחית, רוב הגברים בוחרים עדיין במקרי גירושין את חזקת האם והסדרי ראייה שבאופן טיפוסי עומדים על פעמיים בשבוע או פחות מכך, על מנת לקדם את חייהם האישיים. יש במדינת ישראל למעלה מ- 100,000 גברים שאינם משלמים מזונות ו/או מקיימים את הסדרי הראייה שנפסקו להם, כלומר משתמטים ממחויבותם ההורית. רק כ- 24,000 מתוכם – חובם לאם מוכר בביטוח לאומי ומספק לה קצבה חלקית ודלה.

"אין כמעט בישראל משמורת משותפת, בשל חוק חזקת הגיל הרך":

שקר

כל המשמורות הן משותפות, ללא יוצא מהכלל. משמורת משמעותה אחריות משפטית הבאה לידי ביטוי בהכרעות חינוכיות, בריאותיות ואחרות ובהחלטות על חינוך וגידול הילדים, ועוד. סעיף 25 מדבר על חזקה, היינו – כמה ימים בשבוע ישנו הילדים אצל האם או האב. הלובי לביטול סעיף 25 כבר הודה בפנינו במספר הזדמנויות לאורך השנים, שסוגיית המזונות מהווה חלק מהתייחסותם למשמורת אב או משמורת משותפת – שכן בשני המקרים יורדת חבות תשלום המזונות.

FacebookTwitterGoogle+Share

מאחורי הרעלה ההלכתית

noa_291011

 

מי שעדיין לא בסוד העניין, חשוב לזכור: היום זה במאה שערים, מחר ברחוב שלכם/ן כי עשרה גברים החליטו להקים בו מניין. זו לא בעייה של החרדיות – זו בעייה של כולנו. יש לה הבטים של ביזוי שלטון החוק, עבירה על כבוד האדם של נשים וגברים כאחת, עבריינות, אלימות נגד נשים ואנשים (שימו לב להמון המפחיד שרץ להרוג את 30-40 המפגינים הבלתי אלימים בעליל בהפגנה בשבוע שעבר), אלימות נגד ילדים, טרור והפחדה. הסיבות להפרדה אינן הלכתיות או דתיות: הן מיזוגניות (שנאת נשים), פוליטיות וכוחניות.

המדרון כבר חלקלק וכדור השלג רק הולך וגדל. 

והמפתח? אצל ניר ברקת, אצל המפכ"ל, אצל השר לבטחון פנים ואצל שולחן הממשלה.

לפוסט קודם המסביר מה קורה בירושלים: ברקת רע ליהודיות 

עבודה של קרנית ידיד:

 

 

 

FacebookTwitterGoogle+Share

רבע אמת זה רבע עיתונאי?

004

כשדבורית שרגל הפנתה אותי הבוקר למאמרו של קלמן ליבסקינד במעריב (קישור יתווסף כשיעלה ל- nrg), לא חשבתי לכתוב שוב בנושא ענתות. את כל מה שהיה לי לומר אמרתי בפוסט קודם בנושא – תגית מחיר, שדן בהבטים המיזוגנים של ההתרחשויות, משמאל ומימין. את מה שכדאי לנו לדעת סיפרו בהרחבה בלוגריות ובלוגרים אחרים (יש קישורים בפוסט המקורי).

רק שקלמן ליבסקינד כמו קלמן ליבסקינד – מרים להנחתה. מטעמי שירות לציבור שממעיט לשאול שאלות (כי זה "כתוב בעיתון"), מצאתי שאכן חשוב להגיב לדברים.

בעיקרו של דבר, ליבסקינד מציג את דעתו כעובדות, ללא מסמכים וצילומים המחזקים את דבריו, הבאת רבע אמת ורבע מידע כאילו הם התורה כולה.

נראה על פניו, כי העיתונות הממוסדת (הגוועת – עוד יגיע פוסט בנושא) מאפשרת להתלות את התוכן במידת הסכמתו של העיתונאי עם מושא התחקיר. כפי שליבסקינד ניסה לדייק במקרה גלנט, למשל, כך הוא מתרחק בעקביות מדיוק ומחובת התחקיר השלם ככל שהדברים נוגעים בסוגיות פוליטיות של ימין ושמאל וסוגיות כלליות וחברתיות בהן יש פער עמדות בין המחנות (אסתי סגל התייחסה לליבסקינד בהקשר זה בעבר, כשפסל את המחאה החברתית כ"מחאה מתוכננת", קונספירציה של השמאל).

באופן אירוני, דווקא הבלוגרים והבלוגריות, שעמדותיהם מפורטות לרוב בבהירות גדולה מזו שלו בבלוגו ("בן 41. יהודי. נשוי ואב לחמישה. עיתונאי"), מרבים יותר לאחרונה להציג תמונה מורכבת החורגת מדעתם האישית על הנושא, ורבים מהם חשים מחוייבות לתחקיר בסיסי ובדיקת עובדות.

אז מה אומר לנו ליבסקינד?

לכאורה – צודק.

רק שהוא עושה את מה שהוא יוצא נגדו: שימוש בטענה נכונה על מנת להעביר דיסאינפורמציה היא טקטיקה דמגוגית שגורה בתקשורת – כרוניקה של מצג שווא.

ה"תפקיד" שלנו כקוראים הוא לשאול את עצמנו שאלות, על מנת לברר לעצמנו מה באמת נאמר שם. קוראים לזה "קריאה ביקורתית", המתאפשרת ביתר קלות בעידן האינטרנט, כשאנחנו מתחילות/ים להבין ולהפנים שהעיתונות היא כבר לא מה שהתכוונה להיות. יש לנו מקורות אינפורמציה חלופיים ונוספים, גם אם לא "רשמיים", להשלמת המידע החסר.

וחסר It is. ליבסקינד עונה ל'טענת המחקר' שלו במידע הגובל ברכילות צד ג' (ראיתי, צפיתי, הראו לי, יש, אני צפיתי בסרטים [ואתם לא], אני אפרש לכם מה רואים שם), לא מביא תמונות, שמות, מראי מקום וציטוטים מדוייקים מתוכו. הוא מתעלם מרוב תכני הסרטים שכן פורסמו ועדויות המפגינות בענתות ועושה שימוש שטחי ומגמתי בחלק מזערי מהן. התקיפה הפיזית הקשה, התקיפה המינית לכאורה, ההטרדות המיניות הבוטות, האיומים, האלימות, העובדה שהשער היחידי לשטחי רפאעי הפלשתינאי מענתה הוא שער ענתות אותו חוסמו המתנחלים ואז צבאו בהמון אלים רב על מעט המפגינים והמפגינות, העובדה הפשוטה שעל פי כל מה שפורסם עד כה – נפגע פיזית רק צד אחד.

אם היה ליבסקינד מספר את הסיפור כולו, היתה לו בעיית קונספציה  - הוא לא יכול היה להציג כאילו 'יש סיפור אחר שלא סופר', ולספר אותו כפי שעשה – כלומר מבלי לחשוף את החומרים שבידיו.

בכובעו כעתונאי חוקר, היה מעלה מן הסתם תהיות שונות הראויות לבדיקה עיתונאית. למשל, שתיים בולטות שהעלתה אסתי (אני בטוחה שיש עוד) – איך מסתדרת גרסת המתנחלים שמדובר במשת"פ עזתי שהמדינה נתנה לו אדמה בענתה, עם כך המדינה אינה קולטת בדר"כ משת"פים בשטח פלשתינאי בו חייהם בסכנה, ועם כך שבידי ה"עזתי" קושאן של סבו על האדמה מימי התורכים.

הבהרה: אין לי או לאסתי מושג מה תהיה תוצאת התחקיר (או "לטובת" מי היא תהיה), אולם עצם העובדה שהשאלות לא נשאלו – הופכת את מאמרו של ליבסקינד, אפילו בבלוגוספירה המושמצת ע"י העיתונאים, לפוסט רעוע.

ובהמשך לתהיות שכבר העלתי בעבר לגבי מקומן של נשים בסכסוך ויחס הגברים אליהן, אומר ליבסקינד:

…לולא נלחם במתנחלים, היה רפאעי נמנה עם קבוצה קטנה של מי שבמערכות העיתונים לא מהססים לפני שמצמידים לתמונה שלהם את הכיתוב "חלאה". בתקשורת מתעקשים לכנות אותו "חקלאי", אף על פי שעל אדמת הטרשים שלו בקושי יכולה לגדול רקפת ושיותר שנים מחייו עברו עליו באונס של תיירות מזדמנות מאשר בגידול כוסברה…

כאן הוא עושה כמעשה בו הוא מאשים את רפאעי והמפגינים: שימוש פוליטי בביזוי נשים בהפגנות וביזוי נשות הצד שמנגד כדי לחזק את עמדתו הפוליטית ואת הקייס העיתונאי שלו.

הבעיטה שלו בכדור היא הנאנסות לכאורה ע"י רפאעי והפרחת ספק ללא ביסוס של ממש בעדויות המפגינות, הבעיטה של אנשי השמאל בכדור היא השימוש הפוליטי בתקיפת הנשים ע"י מתנחלי ענתות. והנשים?

הן הכדור שמאפשר לאחד "גול" עיתונאי ולאחרים "גול" פוליטי.

בסופו של דבר – משמאל ומימין, 'מניפסט החלאה' של ליבסקינד, כולל אותו עצמו ואת חבריו מימין ויריביו משמאל.

ענתות וגניבת מאגר מרשם האוכלוסין: אני רק שאלה….

לאחר סדרת הפוסטים על ענתות, ביניהם של אסתי סגל, עידן לנדו ושלי, הגיע המייל הבא משולח עלום למערכת במחשבה שנייה, ומאחר ואני מוזכרת בו – הועבר לידיעתי.

התוכן מעורר תהייה בדבר מקורות המידע של כותב המייל, ויש בו כדי לחזק כמה חששות העולים הן מהגניבה שפורסמה לאחרונה והשימוש במידע, והן מהליכים עתידיים הצפויים לנו כגון המאגר הביומטרי. חומר למחשבה.

פרטים אישיים הוסתרו על ידי בריבועים כחולים, מטעמי צנעת הפרט

 

FacebookTwitterGoogle+Share

מחשבות על התפוררות המונוגמיה / אושרית נברה

פוסט אורחת

פעם היתה כאן ברירה טבעית. כן, זאת שדוקינס כתב עליה ספרים.

התחלנו כיצורים חד-תאים, אמבות חביבות ולא מזיקות, שאיכשהו, תוך התבייתות על מצע מעודד שגשוג, הפכו לרב-תאים שנוהגים בג'יפים גדולים, מקיימים תרבות צריכה עניפה ומכלים את הכדור עליו הם חיים. פסגת היצירה הקוסמית. בדרך עברו כאן גם כמה עניינים מרתקים כמו תופעות וולקניות מעוררות השתאות, יבשות אקזוטיות ויצורי ענק בגובה בלתי אפשרי, אבל הם כולם פסו מהעולם והותירו אותו לנו, שיאה המקומי של האבולוציה הארצית.

ואנחנו, בני האדם דור 5.5, התפתחנו כולנו מאותו דגם קדמון של יצור מערות שעיר, שנהם ופלה כינים והתארגן כמושבה ובנה כלים וצד ממותות ופשט את עורן ושרד דור ועוד אחד ועוד. וכך חיינו לנו, ציידים ומלקטות. הם יוצאים בבוקר לצוד, חוזרים אחרי שבוע עם ממותה גדולה, חוגגים ורוקדים וקוטפים מחמאות, מציירים את נצחונם על קירות המערה, צולים את הבשר ונוגסים ברעבתנות, צופים בבנות זוגם אוכלות ומאכילות את הצאצאים, מחייכים לעצמם, נוהמים בנחת ונכנסים עם המלקטת שלהם אל המערה לסשן של הפצת גנים. הן, המלקטות, לא מתרחקות יותר מידי מסביבת הקן, אוספות פירות וגרגירים, משגיחות על הקטנים, פולות כינים זו לזו, מרסקות וטוחנות, מנקות את המערה, מסתובבות יחד, מתגרדות, תופסות שמש, מגרשות אוייבים ומחכות לציידים שלהן שיגיעו עם האוכל והפרווה.

היצור האנושי עבר שינויים רבים מימי המערה ועד לימי הג'יפ, ואחד השינויים המהותיים ברה-התארגנות של היצור המתקדם הזה הוא העדפתו להתכנס אל תוך מבנה חברתי חדש, תוך זניחת המבנה החברתי הקדמוני.

בעוד שהיצור הקדמוני התאפיין במבנה חברתי של שבט, הרי שהאפיון החברתי של היצור המתקדם הוא התא המשפחתי הגרעיני תחת שלטונה הבלתי מעורער של המונוגמיה. נטשנו את השבט המורחב והסתדרנו לנו זוגות זוגות, עם אלבומי חתונה ויחידת הורים ומשכנתא ל 20 שנה.

והנה, בעשור האחרון, מי ביננו שניחן ברגישות סוציולוגית מתרגש לחזות בהיווצרות סדקים בפניה של הגמוניית המשפחה המונוגמית, כאשר לנגד עינוי צצות אלטרנטיבות שונות ומשונות לקיומו של המוסד המשפחתי הקלאסי. "אבא, אמא, ילד וילדה" חיים להם לצד צורות קיום חברתיות אחרות, שמכריחות את המערכת הסוציולוגית סביבנו לזוז קצת ולשנות את פניה.

נתונים סטטיסטיים מראים כי אחוזים רבים מאוד מהקושרים עצמם בקשר הנישואין בוחרים להתיר את הקשר הזה. משהו שם הפסיק לעבוד לנו. משהו כבר לא משרת אותנו עוד. האם זהו המח הגדל שלנו שכבר לא מסתפק בצורות הקיום ששירתו אותנו בימי המערות ותר אחר פתרונות יצירתיים לצרכיו המשתנים?

בואו  נקלף את כל המעטפת המודרנית והפוסט מודרנית, וננסה לבחון את המאפיינים הבסיסיים שלנו, בני אנוש ובנות אנוש. לא מפתיע לגלות שבעצם נשארנו ממש כמו אבותנו הפרה-היסטוריים: ציידים ומלקטות. הם נוהגים לצוד, לספק את הצייד, לקטוף את המחמאות, להרשים, להקסים, לכבוש, לסמן טריטוריה, להפיץ את הגנים שלהם. אנחנו נוהגות לקנן, להגן, לפטפט, להיות ראויות לחיזור, להנות מזה שרבים עלינו, להנות מכך שרוצים אותנו כמפיצות הגנים. הם עם הפנים החוצה וחוזרים הביתה למטרה מאוד מסויימת. אנחנו מסתובבות ליד הקן ונהנות לראות אותם חוזרים עם השלל בסוף היום. וככה זה עבד תמיד. ועבד מצוין. הבעיה היא שעם השנים החסרנו מהמשוואה גורם מרכזי אחד והוא השבט. כדי שציידים ומלקטות יוכלו לחיות יחד לאורך שנים, צריך מערכת שבטית שתהווה רשת בטחון וקבוצה תומכת. בלי תמיכת המלקטות שנמצאות בסביבתה, המלקטת היחידה מוצאת את עצמה עם ערימת צרכים שאין מי שייספק אותם. מי יבלה במחיצתה שעות רבות בליקוט? מי יעזור לה להגן על הקן? מי יתן יד בהשגחה על הקטנים? מי ירוץ לצידה אל תוך המערה להסתתר מפני הגשם ומי ישכב לידה ויפלה כינים מפרוותה בשמש הבוקר הנעימה? והצייד, פונה הנה והנה ולא מצליח לאתר בין רבי הקומות את חבורת הפרימטים החביבה שיצאה למסעות ארוכים של אדרנלין וטסטוסטרון, הגתה אסטרטגיות ציד מגוונות, הסתתרה בשקט בין השיחים, יצאה להתקפה מתפרצת, שלפה חניתות מחודדות, נעצה בבשר המדמם, סחבה על הגב כל הדרך הביתה, האכילה את המשפחה שלה לשובע וקיבלה מחיאות כפיים וריקודי שמחה לאור המדורה. במצוקתה נוכח המחסור בקבוצת התמיכה שלה, פונה המלקטת המודרנית אל הצייד ששוכב לידה במיטה. אבל הוא צייד… רוצה לרוץ עם חבורת ציידים אחרי הטרף ולחזור הביתה לאכול, לזיין וללכת לישון. מה הוא מבין בצרכי המלקטת?? והיא מבינה שהוא לא מבין. אבל היא גם מבינה שהיא צריכה הבנה. "אתה לא מבין אותי, לא אכפת לך ממני" היא תטיח בו על ספת הטיפולים בשעת הטיפול הזוגי, "לפעמים אני חושבת שאנחנו לא מדברים באותה השפה, לא חיים באותו הבית". והאמת היא שהם באמת לא מדברים באותה השפה ורואים את העולם דרך פריזמות שונות בתכליתן. וכאן המונוגמיה נתפסת במערומיה, וכאן האנושות הביאה על עצמה את אחד ההפסדים הגדולים ביותר שלה.

ואנחנו ממשיכים להסתובב לנו בזוגות, כואבים את מחסורה של תמיכת השבט.

השאלה היא כמה זמן עוד נמשיך להסתובב כך, בזוגות. 

הכותבת: אושרית נברה, מטפלת ומאמנת אישית וזוגית / בלוגרית ועיתונאית

navarra013@gmail.com

FacebookTwitterGoogle+Share

ברקת רע ליהודיות

hafrada

אתם לא יכולים לעבור. יש כאן הפרדה בין נשים לגברים.

למה?

לא. אל תגידי לי את לא רוצה…. תכבדי את המקום. את במאה שערים.

זה חלק מהמדינה.

לא. זוהי מדינת טאליבאן. Welcome to Afghanistan. בסדר? זה מה שאת רוצה לשמוע?

אני רוצה לעבור.

לא את לא תעברי.

ממי קיבלת אישור [למנוע את הכניסה]?

סליחה, אני בחקירה?

קיבלת אישור מהמשטרה?

סליחה. אל תשאלי אותי שאלות. תכבדי את המקום.

זה חלק ממדינת ישראל.  אני רוצה להבין מה קורה.

לא. אני לא אתן לך את התשובה. בבקשה תעברי משם.

מי נתן לך אישור לכך? במדינת ישראל אסור לעשות דברים כאלה.

בסדר. שמענו. גם אסור לעשות מצעדי גאווה. אסור לחצוב קברים ולהוציא מתים מהקבר. וזה מה שאתם עושים כל יום. לא עוברים מפה.

המשטרה נתנה לך אישור?

אל תזכירי את השם הזה פה. 

(דיאלוג שצוטט בעתירת רחל עזריה נגד משטרת ישראל, בין אשה דתיה לאחד ה"סדרנים")

באחד מימי השבוע הגעתי לסוכת הנשים בבת ים ופגשתי בה את ד"ר חנה קהת, יו"ר ארגון קולך – פורום נשים דתיות. קהת היתה "בעננים" – באותו בוקר קיבל בג"צ במלואה את עתירתה של רחל עזריה, חברת מועצה ומחזיקת תיק המנהלים הקהילתיים ותיק הגיל הרך בעיריית ירושלים. עזריה עתרה נגד משטרת ישראל ומפקד המחוז בגין אי אכיפת החוק במאה שערים, שם הוקמו מחיציות הפרדה בין נשים לגברים והוצבו "סדרנים" פרטיים של העדה החרדית שאינם מאפשרים לנשים לעבור.

חנה קהת איננה אשה תמימה. היא למודת מאבקים נגד הממסד הדתי והממסד בכלל – ועניינם השיטתי והעמוק בדיכוי נשים, ויודעת לשמוח בסמלים (למשל – זוהי הפעם הראשונה בה התבטאה בייניש מפורשות ובפירוט בנושא אי חוקיות ההפרדה). היא יודעת היטב שמצוות בג"צ אינה "כך ראה וקדש" עבור האמונים על שמירת החוק – משטרת ישראל והמפכ"ל. כבר הוגש (בנושא ההפרדה באוטובוסים) בג"צ קודם, שם נקבע שכל אדם רשאי לשבת היכן שיבחר, המשטרה צפצפה על הכרעת בג"צ צפצוף ארוך ומתמשך, ועוד לא דברנו על אגד. "מזה שנתיים שלא נכנסים אוטובוסים למאה שערים", היא מספרת, "ומשמעות הכניעה הזו לזרמים הקיצוניים היא שאמי הקשישה צועדת מרחקים עצומים ברגל הביתה". נשים חוות אלימות פיזית ומילולית קשה באוטובוסים בעוון חציית קו הפרדה דמיוני בין המינים, ומופקרות ע"י המדינה לגורלן, תוך עבירה פלילית הן מצד המדינה, הן של חברות האוטובוסים והן של העבריינים החרדים, לגורלן.

היא גם לא הופתעה כששמעה מרחל עזריה שניר ברקת, ראש עיריית ירושלים (כן, זה שנבחר בזכות קולם של החילונים, הצעירים והקהילות הפלורליסטיות בירושלים – אלו שעזריה מייצגת בסיעתה "הירושלמים"), איים על עזריה בפיטורין מהקואליציה עקב המעשה החצוף של עתירה לבג"צ – כי לחברת קואליציה אסור (לשיטתו) לעתור נגד העירייה. חשוב לציין שהעתירה לא היתה במקור נגד העירייה – אלא העירייה התבקשה להשיב כמשיב שלישי מאחר והמעשים נעשים בתחומה ובמרחב הפיקוח שלה.

ואכן, הפיטורין יצאו אל הפועל, ועוררו את סקרנותי באשר לאיך מתנהלים העניינים בירושלים של ברקת. בשנים האחרונות אני מקפידה להגיע לירושלים לצרכי עבודה בלבד ולצאת ממנה מיד לכשמסיימת את מחוייבויותי המקצועיות. העיר מעוררת בי סוג של צמרמורת, שעניינה היעדר מוחלט של ייצוגים נשיים במרחב הציבורי, אוכלוסיה דתית פונדמנטליסטית מוקצנת משתי הדתות וסוג של עוינות, אלימות ואיבה ששורים שם באוויר, שאין שום חמדת נוף שמצליחה להמתיקם. לא תמיד חשתי כך לגבי ירושלים: בנעורי היא הקסימה אותי, שלא לדבר על כך שמקורותי המשפחתים הם בחלקם הגדול מירושלים – סב סבי היה מראשוני היוצאים אל מחוץ לחומות, זה שבנה את הבית הראשון במאה שערים, וסבי גדל שם בסימטאות אליהן לא תעז היום נכדתו החילונית להיכנס מחשש ממשי לחייה.

אז יצאתי למסע קצר, לבדוק למה קורה מה שקורה לנשים, בירושלים של ראש העיר החילוני ניר ברקת;

הסיקריקים

השאלה הראשונה ששאלתי היתה, למה זה קורה? מספר מקורות הפנו אותי אל הסיקריקים – זרם חרדי קיצוני ואלים, שכופה באלימות ובאמצעי טרור על העדה החרדית מנהגי הפרדה נוקשים, פרקטיקות דתיות מחמירות והימצאותם של גברים בלבד במרחב הציבורי ובמנגנוני השליטה בקהילה, היינו – הדרה, דיכוי והתעללות בנשים כשיטה תרבותית. הסיקריקים  היו אלו שהשליכו כסא על הרב אלישיב, תקפו את ח"כ יעקב כ"ץ, תקפו את הרב יונה מצגר, שרפו רכב של בזק שהעז להיכנס לשכונה, מחבלים שוב ושוב בחנות ספרים שמוכרת בין השאר את ספרי הרב קוק הציוני (ראו וידאו בהמשך) ועוד. כל האנשים הללו, מובילים בעיניהם לפריצות. הם גם מסתובבים עם מזרקי אקונומיקה ומשחיתים בגדים של נשים שהעזו ללכת ברחוב שלא על פי דרכם, משחיתים רכוש ומאיימים (ומקיימים) באלימות פיזית קשה נגד "מורדים" ו"מורדות". ועוד לא דיברנו על הקצאת שעות נפרדות לנשים בסופר והשחתת מודעות.

רגע לפני שאנחנו מצקצקים שפתיים בגין האיסור שאסר החמאס על נשים פלשתינאיות לשבת בבתי קפה, כדאי לדעת שכאן יותר גרוע. ורוב הקורבנות של הסיקריקים הן נשים.

נשים ימינה, גברים שמאלה. מוכר לכם?

ניר ברקת לא נוגע בסיקריקים (ולא מטעמי איסור נגיעה). כמו המשטרה – הוא חי בשלום פרגמטי עם כל ד'אלים גבר, או כפי שקוראת לכך רונה אורובנו (הקישור – לשיחה ברדיו), יו"ר אגודת הסטודנטים בבצלאל, שארגנה בשנה שעברה את ההפגנות נגד הגדר (לא הגדר ההיא, אלא זו של מאה שערים) – ניר ברקת, מדינת ישראל והמשטרה הפריטו את מאה שערים. זה מסתדר לא רע עם מיסטר הייטק ותפיסת העולם הנאו ליברלית שהוא מייצג, שהקורבנות הישירים שלה במאה שערים, כמו בשוליו האחרים של הכפר הגלובאלי – הן נשים. הנאוליברליזם חובר לחזקים על חשבון החלשים, לדורסנים על חשבון הנדרסים. והנדרסים, גם כאן, הן בעיקר נדרסות.

הציפייה שאדם בעל השקפת עולם עסקית-כלכלית מוצקה ישנה את עורו עם הגיעו לראשות העיר, היא נאיבית. גם כשלא קוראים לזה רשמית "הפרטה", מדובר במעשה צפוי מצידו של ברקת, מה גם שהוא סלל את דרכו לצמרת הפוליטיקה הירושלמית בעזרת דיל כשר אך מסריח עם חסידי גור (עוד זרם מיזוגני ואלים כלפי נשים – בבחינת "אמור לי מי חבריך"), ואני לא לגמרי בטוחה שהוא, כחילוני, מבדיל באמת עד הסוף בין מעיל למעיל. לצד ברקת המשטרה, שאמונה על שלטון החוק, הכריזה דה פקטו, בשטח, על מאה שערים כאיזור עצמאי שהיא אינה נכנסת אליו, וניר ברקת מנקה את הרעשים שיצר הכיבוש החרדי הזה ע"י נקמה אישית בחברת מועצה "סוררת" שבאה להגן על החוליה החלשה ביותר באוכלוסייה המורכבת הזו: על הנשים.

הוצאת הסיקריקים אל מחוץ לחוק כארגון טרור

היחידי שניסה לעשות משהו היה יו"ר האיחוד הלאומי ח"כ יעקב כ"ץ (כצל'ה), זה שהותקף על ידם בשכונה. ח"כ כצל'ה ניסח הצעת חוק המכריזה על הסיקריקים כארגון טרור. לפני כן הוא וידא שאכן חברי כנסת וגופי אכיפה אתו. כצל'ה הבין את מה שאחרים התקשו להבין ובידל את התייחסותו לציבור החרדי: שבחים והערכה כנה לעדה החרדית לזרמיה (עמם, כפי שהוא מגדיר, יש לו אולי, בנוסף למשותף הרב גם לפעמים חילוקי דיעות חברתיים-פוליטיים אולם לא פליליים) וגינוי לסיקריקים. הבידול הזה הביא לו אינספור פניות אנונימיות ו/או שבקשו לא לחשוף את זהותן, של נשים וגברים במאה שערים הנתונים לטרור אישי קשה מצד הסיקריקים, שמסרו לו מידע רב על המיעוט האלים המשליט טרור על אוכלוסיה שלמה, מכופף את ראש העיר על ברכיו בכניעה רפוסה ומטיל אימה על המשטרה שאמורה היתה להטיל את אימתה עליו.

את הסיפור הזה סיפר לי קרוב משפחתי הראל כהן, העוזר הפרלמנטרי של ח"כ כצל'ה שהותקף עמו במאה שערים, ושגם הוא, כמוני, צאצא לאותו סב קדמון, הרב שמואל הומינר ז"ל, זה שבנה את הבית הראשון במאה שערים. לפני מס' שנים ארגן הראל סיור לצאצאי המשפחה, שהגיעו כולם בלבוש צנוע ובכל זאת חטפו מטר ביצים. לצערי נעדרתי מהסיור, אולי הייתי כותבת על הנושא כבר אז.

ומי הכשיל את הצעת החוק של ח"כ כצל'ה? המשרד לביטחון פנים, כמובן (שאת דעתי עליהם ועל העומד בראשם כבר אמרתי בעבר). הם לא מתעסקים עם טרור, המדיניות החצי רשמית היא להיכנע לו. בראיון שנערך לאחרונה באחד ממוספי סוף השבוע על שורה של מפכ"לים לשעבר, נאמר בהקשר זה: "תפקידנו לא למגר את הפשע אלא להנמיך את הלהבות". והמחיר? נשים ואוכלוסיות חלשות משלמות אותו, לא הם.

ניר ברקת

אני חייבת לציין שהאינסטינקט הראשוני שלי מהצעת החוק של ח"כ כ"ץ היה של רתיעה – תגובה פאבלובית להצעות מסוג זה כשהן באות מימין המפה הפוליטית. ככל שלמדתי בימים האחרונים אודות הסיקריקים ומעלליהם – אני הולכת ומשתכנעת שהם אכן ארגון טרור, ומעמיקים חששותי מניר ברקת, שמשתף אתם פעולה בפועל, באופן התנהלותו בפרשה, המודגמת יפה בבחירתו לפטר את רחל עזריה במקום להצטרף אליה ולשנס יחד מתניים במאבק חסר פשרות בעברייני מאה שערים.

ירושלים היא חבית אבק השריפה של המזרח התיכון. ממנה יוצאות בשורות הן של מלחמה פונדמנטליסטית עד היהודי/המוסלמי האחרון והן של דיכוי נשים והתעללות המונית בהן ממניעי דת ואידאה. זה מתחיל ממחיצות במאה שערים ובאוטובוסים, דרך הפרדה בבתים ובמשפחות ועד להדרה מוחלטת של נשים מהמרחב הציבורי – זה הסמלי (תמונות בשלטי חוצות ופרסומים עירוניים, למשל), וזה הממשי (במרחב הפוליטי, בשוק התעסוקה, ברחוב וכיו"ב).

סופר לי על קבוצה של משפחות דתיות שטיילה בשכונה לאחרונה הותקפה פיזית ע"י הסיקריקים כי הבנות הפעוטות (בעגלות) לא היו לבושות צנוע דיין. הם פנו למשטרה, שסירבה להתערב. פקח עירוני שפגשו ציין שזה לא במנדט שלו. מסתובבים לא מעט סיפורים כאלו בירושלים.

למי שמתבוננ/ת על מדיניותו של ניר ברקת בנושאים שונים, קל לזהות את דפוס ההתנהלות שעולה מן התצפית: הזדהות מעשית עם עמדת המיעוט האלים על חשבון הרוב הסובל. ככה זה בסילואן, ככה זה במאה שערים. כפי שהוא לא ממשטר את התנהגות תושבי בית יונתן בסילואן כשהם פוגעים באזרחי השכונה, כך הוא אינו ממשטר את החרדים הקיצונים הללו כשהם פוגעים באזרחים ובעיקר באזרחיות. כפי שהוא "מפריט" את שמירת החוק והסדר בסילואן תוך התעלמות מתעודת הזהות הכחולה שלהם, המחייבת אותו, כראש העיר, להגן עליהם גם אם אינם מהמחנה שלו, כך הוא "מפריט" את החיים במאה שערים תוך התעלמות מתעודת הזהות הכחולה של התושבות המופקרות על ידו לגורלן.

האם נציג הנאו ליברליזם השלטוני חובר בהתמדה לאלו ש"שורפים את המועדון"? שווה לעקוב.

לו הייתי ירושלמית – הייתי יוצאת על כך לרחובות באופן דמוקרטי, ולא נותנת לראש העיר שבחר הרוב הפלורליסטי כנציגו, אפילו לא רגע קל של מנוח. מי שחושבים שסילוואן ומאה שערים רחוקים מהם – טועים. ראש עיר שחוזר שוב ושוב על אותו דפוס התנהלות – יגיע בסופו של דבר גם אליהם. ברקת הוא פוליטיקאי, והוא חייב להם, לחרדים – הוא לא ילהיט את הרחוב החרדי ו"יסכן" את בני בריתו בעימות עם הסיקריקים בגלל ציבור נשים שנפגעו ובגין קצת עבירות של אלימות ופגיעה בנפש במאה שערים, וודאי שלא יסתור את מדיניות "הכביסה המלוכלכת בבית" המאפיינת את החרדים ומשמשת להסתרת טווח רחב של עבירות שבין אדם לחברתו. אל לנו לשכוח, שחסידות גור הביאה לו, לדעת החרדים, את הניצחון בבחירות.

רחל עזריה

זו אינה הפעם הראשונה בה מוצאת את עצמה רחל עזריה מוחה נגד הדרת נשים במרחב הציבורי, שמפתיע שצריך בכלל למחות נגדה בשנת 2011, ועוד בבירת מדינת ישראל הדמוקרטית שבראשה עומד ראש עיר חילוני ושמצטייר בציבור כשומר חוק. קחו חמש דקות וצפו בכתבה הבאה, כדי להבין באיזו סביבה פועלת חברת מועצה דתיה המייצגת סיעה פלורליסטית, כשהיא באה לפנות לקהל בוחריה בשילוט בחירות סטנדרטי (שם המועמד/ת ומסרים עיקריים, כמקובל). ואכן, בבחירות האחרונות נאסר עליה לתלות את תמונתה על גבי אוטובוסים כשאר המועמדים.

.

.

יש להניח שעבור ניר ברקת, שמעדיף לשבת על חבית אבק השריפה במקום לפרק אותה, עזריה היא כאב ראש גדול או יתוש קטן שעוקץ אותו תמיד ברגע הלא נכון. ד"ר חנה קהת אמרה לי על כך השבוע:

"זה מדהים שראש עיריית ירושלים, שיש לו אינספור התרחשויות בעיר ובמועצה המורכבת הזו, לא מוצא לנכון לנקוט בצעדים כל כך חריפים [כמו פיטורי חברת מועצה] כלפי אף חבר מועצה אחר – ויש אינספור מקרים והתרחשויות קשות במועצה, ודוקא כאן על עניין שאפילו בג"צ מצא בו חשיבות רבה – הוא מגלה שוביניזם שלא יתואר.

ברקת עלה לראשות העיר רק משום שהדור הצעיר מאס בטרור החרדי – וכעת הוא נוקט כלפיה באותו טרור בדיוק. כל הציבור הנאור בירושלים מאוד מאוכזב ממנו".

לגבי עמדת קולך, אמרה:

"אנחנו משמשות פה להרבה נשים חרדיות שאין להן ערוץ אחר לפנות אליו. המחוייבות שלנו היא כלפיהן. ברקת, למרבה הצער, לא מייצג אותן אלא נכנע לגרועים שבטרוריסטים החרדים. אנו עומדות להוציא קול קורא לכל הארגונים הפמינסיטים ונשקול משם את צעדינו. בהחלט נגיב על פיטוריה של רחל עזריה."

אני מניחה, מניסיוני הרב מול מנהיגות מסוג זה, ששנשמע את המנטרות הרגילות של סדר היום הפטריארכלי, לפיהן עובד/ת לא יוצא/ת נגד החברה המעסיקה אותו/ה – אולם אותנו (מבחן האדם הסביר/ה) זה באמת לא משכנע. חברי מועצות ערים מגיעים לעיסוק נטול התמורה הזה מתוך ערכים ותפיסות חיים שהם מעוניינים להטמיע בסביבתם, ושיתופה של סיעת הירושלמים על ערכיהם הפלורליסטים של קיום משותף בשכנות טובה בעיר ההטרוגנית ביותר במדינת ישראל (ומההטרוגניות בעולם) – מצביעה על כך שערכיהם לא היו זרים לברקת באותה העת. מה קרה בדרך? או שמא מלכתחילה הוא לא התכוון? כאדם פרטי, אין לי ספק שהוא לא מצטייר בעיני עצמו וסביבתו כמי שפועל נגד זכויות האדם של נשים. מה קרה במעבר מהאישי להשפעתו כאדם פוליטי? אני מניחה שעל השאלות הללו רק הוא יכול להשיב, אם ירצה.

כששאלתי את רחל עזריה האם, בעקבות הפיטורין, היא מצטערת שהגישה את העתירה, ענתה:

"גם בידיעה שזו התוצאה, לא הייתי מסירה את הבג"צ כי הוא היה חשוב מדי וכן קצוב בזמן. לא היתה בכלל אופציה כזו. גם התוצאות מדברות בעד עצמן – אנחנו נאבקות מ- 2007 נגד ההפרדה וזו הפעם הראשונה בה התבטאה דורית בייניש באופן כל כך מפורש כלפי המשיבות. בתור אשה דתיה – כל הקצנה בציבור החרדי מגיעה מהר מאוד אלינו, ומי שמחזיקים בתפיסה ש"לא צריך להתערב להם" שידע שמהר מאוד זה יגיע גם אליו. הסגרגציה מאיימת על כל החברה הישראלית, שהיא חברה מגוונת ומעניינת, ומפרקת אותה מבפנים.

לכן אני דורשת (ודרשתי בעתירה) מהמשטרה להגן עלי כאשה וכאדם.

עד להחלטתו של ניר ברקת לפעול אישית נגדי בנושא שאמור היה על פי אפיון קהל בוחריו להיות נושא "שלו", אף אחד לא התייחס לעמדתו השנויה במחלוקת בנושא ההפרדה. כעת כולם דנים בה. אני חושבת שמי שיעץ לו לפעול נגדי כפי שפעל – סיבך אותו מול קהל בוחריו.

לציבור החרדי סט ערכים מובנה וקשיח ואנחנו מתבלבלים מולו, שלא לצורך. "חוק כבוד האדם וחירותו" הוא ביטוי ברור לסט הערכים שלנו. אפשר לדון על הכל, אולם אני מצפה מניר ברקת – שנבחר כראש עיר לא חרדי – לנהוג ככזה. הוא אמור היה להגן על הערכים הפלורליסטים של קהילות מגוונות בירושלים – והוא לא עושה את זה.

הרבה מאוד חרדים פנו אלי ואל נשות קולך לאורך התהליך, ומחזקים את ידי. ביניהם אמא ששלחה ילד עם אחותו הפעוטה באוטובוס והילד השאיר את הפעוטה במצוות רבניו לבד מאחור. זוהי הפרת החוק, הפרת זכויות אדם ואכזריות שלא תשוער כלפי נשים, בחסות רשויות המדינה. אני נוטה לקוות שגם ברקת יתעשת  מגישתו של "לתת לחרדים לנהל את עצמם", יכנס ביחד עם המשטרה למאה שערים ויצא למלחמת חורמה חד משמעית בתופעה ומחולליה.

אישית – אני מחוייבת למנדט שנתנו לי בוחרי ובוחרות הסיעה ולסט הערכים שלי, ואמשיך לפעול באותם תחומים בהם פעלתי קודם – למען משפחות צעירות, נשים, נגד ההפרדה במרחב הציבורי, ולמען פלורליזם בירושלים. אנחנו לא יכולים להרשות לעצמצנו שנהיה – בארץ ובירושלים – תתי קבוצות שלא מדברות אחת עם השניה. כנבחרת ציבור, יש לי תחושת אחריות כלפי כלל הציבור, גם הם הם לא מצביעי המסורתיים, ואמשיך לפעול בשמה של השליחות הזו".

ירושלמים

ירושלמים זו לא רק שם של סיעה אלא כינויים הכולל של כ- 800,000 איש, אשה וטף המתגוררים בעיר, במספר רב של קהילות המבטאות מספר רב של השקפות עולם ואמונות. כששוחחתי עם שלום בוגוסלבסקי, שהוא בלוגר ירושלמי, על הסיפור הזה, הוא הצביע על מאפיינים שונים בהתנהלותו של ניר ברקת שלתפיסתו, הופכים את הסיפור למאוד לא מפתיע: איפשור הפוגרומים בבתי ורשה, האיומים האישיים עליהם דיווחה לקהל רב אחת ממנהיגות מאהל גן העיר (לדבריה – היא אוימה ששרותי הרווחה לא יטפלו בענייניה וכיו"ב), ההתנהלות של ברקת במזרח העיר והבניות הפרובוקטיביות בתזמונן, שמטרפדות שוב ושוב איזונים דקים המושגים באיזור, נאום ברקת בארוע לכבודו של גלן בק, שברקת התעקש להקרין על מסכי ענק בככר העירייה…בקיצור – בעיני בוגוסלבסקי, ברקת הוא לא בדיוק הבחור הכי סימפטי בשכונה.

שאלתי לא מזמן אחת מבנות משפחתי הצעירות, מדוע היא עדיין בירושלים. תשובתה: "בינתיים יש לנו כאן מרחב צר וקצר שאנחנו עוד מסוגלים לחיות בו. כשהוא ימחק לגמרי, נעבור".  ועל פי מצב העניינים הנוכחי – אין לה ספק שהמרחב ימחק והיא תאלץ לעבור למרכז הארץ, בבוא העת. כן, היא חושבת על פתרונות תעסוקתיים כבר מעתה.

ירושלמים שמכירים היטב את שכניהם החרדים, תוהים מדוע תומך ברקת בשורה של צעדים במרחב הציבורי, שגם החרדים עצמם (ברובם המכריע) לא תומכים בהם.

רחל עזריה בקשה להודות אישית בדבריה לד"ר חנה קהת, לבמבי שלג ולענת צרויה שליוו אותה בתהליך. קטע הוידאו בראש הפוסט הוא מסרטה של צרויה – סוררת.

מאחר ואינני ירושלמית – אשמח ואודה לכל הערה והארה הנוגעת למרקם החיים הירושלמים, ושנוגע לנושאים עליהם כתבתי בפוסט. ניתן לשלוח לי למייל hannabh@gmail.com ולציין האם לומר דברים בשם אומרם, או בעילום שם.

הקול הקורא כבר יצא אל הארגונים הפמיניסטים והחלה התארגנות למחאה משותפת במספר ערוצי מחאה ומאבק שונים. ההתארגנות הראשונה (דרך פייסבוק) היא לצעדה -
נשים וגברים הולכים יחדיו במאה שערים- הזמנה להליכה

לרשת כבר עלתה כרזה ראשונה (יצר: ערן בן ימיני):

21/10/11 – כתבה של ניר חסון בהארץ – הנשים הנעלמות של ירושלים

עבודה של קרנית ידיד ברוח הפוסט הזה

הערה ביחס לכותרת הפוסט

ללא קשר לתכני הפוסט הזה, למען אותם אטקטיביסטים אידיאולוגים שעלולים להתייחס ל"יהודיות" בלבד (כלומר – הערה לחברי בשמאל):

מדובר בפרפראזה על הביטוי היהודי הגלותי ששימש לאורך דורות כאבן בוחן לטיבו של שלטון – טוב ליהודים, או רע ליהודים.

סליחה לאלו מביניכם שכן מצליחים לגייס מעט הומור עצמי ויכולת להכיל מטאפורות ופרפראזות, ועלולים להיפגע מהערתי זו. תבינו, אני פשוט מקדימה תרופה למכה, אחרי שכבר הותקפתי מספר פעמים (לא משהו שמחמיא קוגניטיבית לתוקפים) ע"י כל מי שלא מצליחים לצאת מהאחוריים של הסיפור הקטן של עצמם. למשל –  על כך שסיפור על אפלייה שחוויתי בהריון משמעותה "שנאת טראנסג'נדרים שלא יכולים ללדת" ו"דה לגיטימציה לנשים שבוחרות לא ללדת", מחאה על הטרדה מינית בהפגנות השמאל היא "משת"פיות עם הימין" וביקורת על מוזיקה ים תיכונית משמעותה "שנאת מזרחים".

במגבלות תפיסת המציאות הצרה של חלק ספציפי זה מקהל קוראי, אין לי אלא להסביר כל מטאפורה, פרפראזה או בדיחה מעתה ועד עולם. ואמרו אמן. 

FacebookTwitterGoogle+Share