תקשורת, אימון והדרכה

דוקטרינת הש.ג., גרסת הילדים

Take One

נער בן 14 עישן נרגילה וזרק גחל. הנער נבהל וברח. מטוס חג בשמיים וראה קצת אש, ודיווח. הכבאית הראשונה הגיעה אחרי שעתיים. השאר – הסטורייה.

Take Two

הגחל נאסף ונלקחו ממנו ממצאי DNA, שהשוו לדגימה שנלקחה מהנער. כתב אישום פלילי, לצידו כתב אישום לאומי, תקשורתי ולאומני – בדרך. הנער במעצר.

יש בעיה גדולה בכל ההתייחסות המעוותת לילדים במדינת ישראל. למעשה, חוץ מאשר בסממנים חיצוניים וסמנטיים בעיקרם – לא השתנה הרבה בעולם מאז שילדים נחשבו כנטולי רגשות וחפצים לשירות בעליהם. החפצת ילדים פושה בכל מקום – סדרות טלויזיה, ריאליטי, דוקו, שימוש פונקציונאלי ע"י המדינה באמצעות שרותי הרווחה ורשויות אחרות – ביניהן המשטרה, ועוד. הנוחות הבלתי נסבלת של התייחסות לילד בן 14 כאל בוגר כשאנחנו רוצים "להיכנס בו" וכאל ילד כשניתן לסחוט באמצעותו רגשות וכיסים של רשויות או של הציבור – הם שני צדדים של אותו המטבע.

מדינת ישראל 2010 עושה שימוש בילדיה כמו כל פאודל מימי הביניים, רק עוטפת את הניצול והביזוי הללו בעטיפה מרשרשת של צדק, חוק, זכויות הילד. הנה, יש כאן ילד בן 14, שאיתרע מזלו להיות זה שזרק את הגחל, שהצית את אשמתם הזועקת והמתמשכת של שרים ופקידי ממשלה ששרפו כאן בצרות-אופקיהם ותאוות הבצע הנאו-ליבראלית שלהם חצי מדינה וצלו חיים עשרות אנשים, אבל כל אלו דואגים כעת להעלות על אודי האש האחרונים את ה"אשם" האמיתי: ילד בן 14.

יש לי ציפייה ברורה מראש הממשלה: תודיע לעם, למשטרה ולאומה, שהילד אמנם שגה, אבל מנגנונים בוגרים שאמורים לנטר שגיאות של ילדים, לא פעלו בגללך ולא בגללו. הוא נקי מכל אשם! המשך ההליכים נגדו הופכים אותו לקורבן נוסף של הממשלה ונערי האוצר בשריפה הזו. מדינה שטורחת לרקום ענישה נקמנית במקום ענישה חינוכית, מעידה על עצמה את מה שאנחנו יודעים כבר מזמן: אין תחתית לתהום הלאומית-חברתית הזו, שהיא נמוכה מדי. אנחנו נופלים לבור שחור.

והיה עוד ילד בסיפור הזה: אלעד ריבן ז"ל, בן 16, חניך בצופי אש. עד למותו הצפוי והרשום מראש (ילד מול קירות אש של עשרות מטרים?) לא ידעתי עד כמה רחוק הגיעה הסטייה הטוסטסטרונית הזו של חינוך ילדים לזוועה, במראית עין של חינוך להצטרפות ל"טובים". כן, אני מכירה את הפנימיות הצבאיות, את ההתנדבות למד"א ואת תחרויות הירי במטווחים עירוניים לילדים מגיל 12. הניסיון ליצור חשיפה לזוועות בגיל צעיר על מנת לצרוב את נפש הנער/ה ולהקהותה על מנת להתאימה למודל מעוות של גבריות מיליטריסטית, כמודל לחיקוי וכשאיפת לב, היא לא פחות ולא יותר מהתעללות רגשית בילדים. רק שכשההתעללות הזו באה לשרת מטרה לאומית-תרבותית ולמשטר את דור העתיד ל"ערכים" לאומיים – כבר לא קוראים לה התעללות. הנה האירוניה: הורים פרטיים שיחשפו את ילדיהם לאש או לפצועים מדממים ייחקרו ע"י רשויות הרווחה וינקטו נגדם צעדים. כשהמדינה היא החושפת – מקבלת ההתעללות זווית אלטרואיסטית שהופכת את הילד ליקיר הלאום.

אז איזו עוד ציפייה יש לי מראש הממשלה? לסגור את צופי אש ולהגביל את ההתנדבות למד"א לגילאי 18 ומעלה (אלא אם כן תוגבל ההתנדבות לשירות במוקד הטלפוני של שני הארגונים).

אבל כן, כבר אמרו לי הציניקנים: ציפיות יש רק בכריות.

פוסט יפה של טלי מאיר צ'יזיק בנושא

FacebookTwitterGoogle+Share

תנו להם סולם

 סולמות וחבליםצילום: דניאל אנגלמן*

רק לפני שבועיים בערו הקומות העליונות של מגדל שלום. הסתבר אז, בין השאר, שמכבי אש, האמונים על תקני האש במבנים בכלל ובמגדלי משרדים ומגורים בפרט, וללא אישורם לא מאוכלסים מגדלים במדינת ישראל, נחשפו בקלקלתם - אין להם סולם מספיק גבוה להגיע לראש המגדל. נציב שירותי הכבאות וההצלה, רב-טפסר שמעון רומח, סיפר לווינט (ראו היפרלינק דלעיל) על המאמצים להשתלט על האש בקומות ה-29 וה-30:

"אנחנו נמצאים שם בכוחות מתוגברים, ומנסים בכל זאת להשתלט על האש עם זרזיפי המים שיש לנו….שריפה שכזו, אם הייתה מתרחשת בבאר-שבע או בצפת, הייתה נגמרת באופן קשה מאוד".

מאוד בא לי אז לכתוב על הנציב, הסולם, הזרזיפים ולקחי מלחמת לבנון השנייה. מאוד התחשק לי ללגלג לדלוג עמוק על המדינה של כולנו, שצריכה סולם גבוה יותר שיגיע לגובה היוהרה והטפשות המאפיינות את ניהולה השוטף. ממש, אבל ממש רציתי לומר משהו על היכולת לחזות חזון ולתכנן את האסטרטגיה המובילה אליו – שני עניינים פעוטים שניתן לבצע רק מנקודת התצפית שבראש הסולם, הבולט בהעדרו.

לא יצא לי אז, אבל הייתי רגועה. איכשהו לא פקפקתי בכך שההזדמנות לכתוב על כך עוד תזדמן.

מאחר וגדולים ונבונים ממני כבר דנים ועוד ידונו במחדלים, בראשים המיועדים לעריפה, בועדת החקירה המתגבשת, בגיוסי-אליבי ותאומי עדויות שקורים לנו מול העיניים As we speak, במחאה הציבורית שיש לה אורך נשימה של ציפור חנוקה מעשן -  אסתפק בסקירת האיזוטריות וביטויים שונים של הארועים, כי אלוהים נמצא בפרטים הקטנים ומבין משהו בסולמות: זה שעולים אליו בעזרתם וזה שיורדים ממנו בעזרתם.  

חבל רק שהצמרת המדינית והבטחונית בוחרת לרדת לפני שהיא עולה, ולא להיפך. הם לא פועלים מטיפשות, אלא בחוכמה מכוונת. יש להם מטרה: הפרטת שירותי הכיבוי. אמרה על כך שלי יחימוביץ בישיבת ועדת הפנים של הכנסת בספטמבר 2009:

"אנחנו עדים לתמונה מבהילה. של הפקרות מוחלטת. הפקרה מוחלטת של מערך שלם של הצלת חיי אדם והזנחה טוטאלית ושיטתית . מדובר בבעיה בסדר גודל לאומי שרה"מ חייב להתערב בה. נתניהו סיפר שכשהיה ילד רצה להיות כבאי. ספק אם הוא היה רוצה בזה היום לו היה יודע מה היה קורה בשרותי הכיבוי. זה יבוש זדוני ומכוון, שהכוונה שלו למוטט את שרותי הכיבוי ולייבש אותם כדי לאלץ אותם ללכת לרפורמה. האסון בוא יבוא"

חבל שכולנו טפשים וסומים מכדי לפרש כהלכה את האמפטיה הרחומה של ביבי בחפ"ק המאבק בשריפה, ואת הזחיחות המשתהה של אלי ישי – שלא טרח אפילו להסתירה בעודו נמנע מלהגיע למקום האסון. הם מבסוטים. התכנית שלהם מתממשת. ההפרטה קרבה בצעדי ענק. היה אמנם נזק משני קטן (Collateral damage) של 40 איש שנשרפו חיים ומספר פצועים, ביניהם סנ"צ אהובה תומר שלא משה ממחשבותי מרגע פציעתה, עם מעגל נפגעים רחב סביבם בן מאות רבות של אנשים, אבל מה זה נזק משני לעומת השגת מטרה אחת נשגבת?

מה לעשות? לתת להם סולם להתגלגל ממנו בחבטות עזות בחזרה לקרקע. איך עושים את זה? חושפים את כוונתם ומייצרים מאבק ציבורי שיסקל אותה.

* חבלים במלעיל

———————–

פני העם כפני הטוקבקים

שמתי לב לתופעה מעניינת שאני מעוניינת ליצור עבורה מילון פרשנויות קטן ומשועשע משלי;

טוקבק

"עכשיו זה לא הזמן לחיסול חשבונות ותקציבים מדובר בחיי אדם מה עובר עליך"

פרשנות

"אני מרגישה קטנה וחסרת אונים ומתה מקנאה שאחרים אשקרה מצליחים לחשוב על התמונה הכוללת במצב הזה. אני אישית מעדיפה מוסרנות על מוסר, כי זה משאיר אותי במרחב הנוחות שלי: על הספה בסלון, מצקצקת בלשוני ומנסה לא להשפיע על שום דבר".

טוקבק

"את זורעת שנאה בזמן שהכבאים נאבקים עבורך בחזית השריפה"

פרשנות

"אני מ-ז-ו-ע-ז-ע-ת שיש מי מכותבת את מה שאני חושבת, ובגלל שחינכו אותי לא לחשוב, אני ארוץ לגנות אותה"

טוקבק

חבל שבזמן אסון כזה את לא מסוגלת להיות עניינית

פרשנות

"היא צודקת, החנה הזו, וזה מבאס אותי להודות בזה כי אני לא אוהבת אותה במיוחד".

טוקבק

"ההצתות הן של גורמי טרור שמפעילים משתפי פעולה מקרב ערביי ישראל"

פרשנות

"אני שונא ערבים, איזה יופי – יש לנו הזדמנות להיכנס בהם".

טוקבק

וַתִּפֹּל אֵשׁ-יְהוָה, וַתֹּאכַל אֶת-הָעֹלָה וְאֶת-הָעֵצִים, וְאֶת-הָאֲבָנִים, וְאֶת-הֶעָפָר;

פרשנות

"זה בגלל שלא העברתם את חוק הקצבאות לאברכים / את חוק הפוליגרף לבנות שמצהירות / גייסתם בנות לצה"ל / לא שמרתם שבת".

טוקבק

"תחשבו: למה זה קרה בחנוכה?"

פרשנות

אני מעדיפ/ה להיות טיפש/ה מאשר לקחת אחריות.

טוקבק

"עוד שיטה שלהם להרוג כמה שיותר יהודים"

פרשנות

"מעולם לא התימרתי להיות חכם, נבון, לכבד בני אדם או להיות הוגן והגון"

ק א פ י ש ? ? ?

ולסיפא, באופן סמלי ביותר, בשעה שבה פרצה השריפה בכרמל עברתי במרכז רעננה ליד חנות למכירת מוצרי קבלה וצילמתי את הציור המרהיב הבא, ובו אות ז' אימתנית וממנה פורצת אש האלוקים.

בדיעבד, נראה לי שהציור, מקום הימצאו והתזמון – שלושתם כאחת מסמלים מסר אירוני מאין כמותו על המצב ועל הטוקבקיסטים המגיבים לו. ניתן לעשות ממנו מדבקה ססגונית שתוצמד כעיטור של כבוד לדש בגדיהם של אלי ישי, ביבי, שרי הממשלה, נערי האוצר והטוקבקיסטים.

להלן הטוקבק המצוייר הגדול מכולם:

FacebookTwitterGoogle+Share

ניצחה את השיטה

ד"ר אורלי אינס ניצחה את השיטה פעמיים: פעם אחת את מנגנוני התעמולה השלילית שזוכות לה נפגעות תקיפה מינית, שהם מנגנונים פטריארכליים משומנים ביותר, והפעם שנייה את תמונת המראה שלהם – את גישת המרכזים לנפגעות תקיפה מינית המונעת בשיטתיות מנפגעות להתלונן/להיחשף ודנה אותם בכך להווייה נצחית של קורבן דרוס.

על הראשון, כבר הכבירו מילים לפני. אקצר: מדובר בחברה שלמה המתגייסת לטובת הפוגע, כולל אמצעי התקשורת המשמשים בידיו אמצעי לריסוק שמה הטוב של המתלוננת, ועושים זאת בחפץ לב ובשמחה רבה. אורלי אינס אמרה להןם את מה שכל מתלוננת צריכה לומר להם: תקפצו לי, אני קובעת כאן את כללי המשחק. בעיטות הפרס שלכם במי שמאיימת לסכן את ההגמוניה הגברית האלימה (אלימה בעיקר לכשמסכנים את אחד הכלים העיקריים המשמשים להנצחת המיקום ההגמוני הזכרי במדרג הפטריארכלי – זהו קרב חייהם) אינן מרשימות אותי. רוצים לשקר? להכפיש? לפגוע באמינות דברי? בי? אני מעמידה את דבריכם באור הנכון שלהם, זה המגוחך, זה שכוונתו שקופה. כל כך שקופה, עד שכל שתדברו יותר כך תיצרו השלכה שיטתית יותר של כוונתכם עם אומריה. והרי אני לא אגרום לכם להפסיק ללהג דברי בלע. מה שאני יכולה זה להיות בבחינת מכל מלמדי השכלתי, ולעשות כאן ספין.
וזה מה שהיא עשתה, ובצדק, ובאומץ, ובתבונה.

נגד השני, אני מתנהלת כבר מזמן.
למרכזים לנפגעות תקיפה מינית יש דוקטרינה ברורה האומרת שכל חשיפה או תלונה היא אונס שני. גם במקרה זה, שמעתי ולא בהפתעה) את אחת מנציגות המרכזים מספרת שפרסו כמיטב יכולתם בפני אינס את כל המחירים הכבדים מאוד שהיא תאלץ לשלם אם תיחשף, ואת כל הדברים הרעים שיקרו לה, וניסו להניא אותה מחשיפה. אבל היא, מה לעשות, התעקשה. כבר שמעתי בעבר, בקריאתי למתלוננות על יצחק לאור להתלונן כמו גם במאבק להפללת לקוחות הזנות, מאחת – אינה – מנציגות המרכזים, את האמירה הפומפוזית: "חצית את כל הקווים האדומים של תנועתנו". כששאלתי מהם הקווים האדומים, ענתה: לשאול נפגעת תקיפה מינית על התקיפה שעברה.

ואכן, אני רואה מצווה גדולה בחציית הקו האדום הזה וקוראת לכל נפגעת להתלונן ולכל נפגעת להיחשף.

חשוב לי לציין שהמרכזים עושים עבודת קודש בפרישה המרשימה והעמוקה שלהן וביכולת הנפלאה שפיתחו להיות קו הצלה זמין למצוקתן הראשונית של הנפגעות. הקו החם ומארג הסיוע הניתן לנפגעת כשהיא מחליטה לפנות, אין להם תחליף והן אחד המעשים החשובים ביותר של הפמיניזם הרדיקלי בעולם בכלל ובישראל בפרט. המרכזים נותנים מענה מסוג שאף אחד אחר לא מסוגל לתת. הן גם צודקות ביצירת המוכנות, כלומר לתת לנפגעת כלים לאזור כוחות וליצור מוכנות להתמודדות בשלב ובזמן שמתאימים לה.

לצד עבודתן הנפלאה, המרכזים – שככל תחום התמחות מסוג זה מנוהלת ע"י לא מעט נפגעות תקיפה מינית - מנוהלים עמוק מתוך עמדת הקורבן וככל שהעניין בהשפעתן, הן (ולא מתוך כוונה עמוקה אלא מתוך טעות בקונספציייה המבוססת על היעדר ראייה אסטרטגית חברתית כוללת, לטעמי) לא תאפשרנה להן לצאת משם. וזו גישה שחייבת להישתנות כדי שהנפגעת הבא תפגוש מאבק בריא וישיר יותר באותה דוקטרינת דריסת הקורבן שפגשה אורלי אינס במדיה. לא ניתן להחזיק את המקל הזה משני קצותיו: לרצות למגר תופעות כאלו – מפגיעה מינית בנשים כברירת מחדל חברתית, ועד להאשמת הקורבן מחד ולמנוע מנפגעות לפעול נגדן מאידך. כשהן מלוות נפגעת למשטרה – הן שבויות באתה סטיגמה של השוטר שמולן, זו האומרת שהנפגעת היא קורבן.

לכאורה, הן לא מונעות מנפגעות לצאת לאור. הן רק מסבירות להן שוב ושוב כמה רע יהיה להן אם תתלוננה, או אם תחשפנה. ומה עכשיו? עכשיו טוב לנפגעות? ומה קורה לנפגעת שלא נחשפה או התלוננה ברבות השנים, כשהיא רואה למשל את מי שפגע בה עושה חיל ואף פוגע בנשים נוספות? ומה עם השליחות החברתית שלה? והיכולת שלה לשנות את המציאות? הדרך הזו, של לגשת לנפגעות תקיפה מינית כאילו הן תישברנה – מנציחה את שבירותן והופכת אותה לכרונית. תחנת העזרה הראשונה המצויינת משאירה בתוכה את הנפגעות לנצח, באותו מצב: חסרות אונים מול מה שעשתה להן החברה הפטרירכלית שהן חיות בה. זהו סרט נע ליצירת zombi-women, כאלו שחייהן ינועו מעתה בעיקר סביב הפגיעה ולא סביב השינוי והמציאות הנשאפת.

תקיפה מינית של נשים היא כלי מישטור כוחני של חברה גברית, המנסה לשמור על מיקומה בצמרת. זהו כלי אלים לרמיסת הרצון, הזהות והאישיות של נשים – הן של הנתקפת והן בבחינת למען יראו וייראו. זהו גם אחד משני הכלים הרווחים ביותר לשימור הגמוניה גברית פטריארכלית - השני הוא ביזור והדרה. המרחב בו צריך וחשוב להיאבק בכלים הללו – הוא המרחב הציבורי. במרחב הזה קיימת משטרה, קיימים בתי משפט, קיימת תקשורת. הגברים יודעים את זה היטב וניגשים מיד לאחר ביצוע הפשע לאותם ערוצים, כדי להניח בהם דריסת רגל ראשונה ולהמשיך מהכלי הראשון לכלים הבאים. את הביזור מייצרים בעזרת שיתוף פעולה של נשים, שלא שמות בדרך כלל לב שדעתן ה"עצמאית" נגד המתלוננת היא שיטה, בבחינת האישי הוא הפוליטי, והן לא בעלות עמדה עצמאית אלא קורבנות השיטה. כתבתי על כך בזמנו כשגיניתי את החברות של רמון. את ההדרה מייצרים על ידי פגיעה באמינות המתלוננת ותיוגה – בדרך כלל במונחים מחפיצים למהדרין (זונה, למשל), ויצירת שכפול רב לאמירות הללו עד שהן מקבלות מראית עין של אמת. בדרך כלל אין את דמותה של המתלוננת שתוכל למגר, למוסס או לבטל את הרושם שיצרו התוקפים.

ובתוך המשחק האכזרי הזה, באה גישת המרכזים ואומרת לנשים – אל תיכנסו למשחק. תחשובנה קודם כל על עצמכן. זה קשה מדי. זה דורסני מדי. כלומר – מאפשרות למשחק להתנהל מבלי שאף אחת מאיתנו תשבש אותו, מתמקדות בקושי ובמחיר במקום באתגר ובתמורה. במדיה רבה ושלא מתוך כוונה לעשות כך – הגישה הזו מנציחה את המשחק ומחזקת אותו. היא חלק ממנגנון הביזור וההדרה.

והמתלוננת? הולכת הביתה בתחושה שרדנית כוזבת שניטעה בה, לפיה היא "מצילה" את עצמה מ"אונס נוסף"  ושכל זה גדול עליה: הפגיעה, הפוגע, החברה סביבו.

אורלי אינס הוכיחה אמש שזה לא, ושאפשר גם אחרת.

 
 
 

אמיצה בסדום

אני קוראת לכן לכל נפגעת תקיפה מינית לפעול באופן המתאים לסיפור שלה: בחשיפה אישית, באמצעות החוק או בחשיפה ציבורית (גם של הפוגע). חשיפה, חשיפה, חשיפה. זוהי החובה האישית ושליחותה של כל אשה כלפי עצמה וכלפי נשים אחרות: לשנות את השיטה הפועלת נגדינו, לחשוף את הפוגעים, לשנות את אוטומט האשמת הקורבן, ליצור סנקציה חברתית כבדה יותר נגד תוקפים. החווייה הטראומטית לא תעזוב אותך אם תשתקי. הדיבור והפיכת פנייך מדמות מפוקסלת לפנים של ממש עם קול של ממש – תעניק לך את הסיכוי להביע כעס, לדבר, להשמיע קול שווה לזה של תוקפייך, למחוק את ההדרה, לעשות שינוי חברתי. השמירה על הסוד כמשהו נשי אינטימי, משאירה אותך ואת כולנו בתחום הדמדומים של הקורבן הנצחי, זו שאם עדיין לא פגעו בה, זה בדרך. זה לא משהו נשי אינטימי – זו שיטה חברתית והמרחב הציבורי הוא מרחב השינוי שלה.

תעשי את מה שאת צריכה לעשות על מנת לחזק את עצמך – וצאי אל האור!!

 

 

מאמר קודם

דיון בפייסבוק

 מאמרים נוספים בנושא: אורית קמיר, נעמה כרמי, שיר של שולמית אפפל, אריה עמיחי

גרסה של הפוסט הזה פורסמה בהארץ – אונלייף

 

FacebookTwitterGoogle+Share

ערכים מחפשים מפָרֵק

השבועות האחרונים חלפו עלי עמוק בהררים של עבודה, וכל גיחה מתוכם הפגישה אותי עם עוד זוועה מקומית, במונחים של ערכי כבוד האדם הבסיסייים ביותר של תושבי ותושבות (בעיקר תושבות) ישראל. דווקא כשאני לא שקועה בחקר המוטציות החברתיות שמייצרת החברה הישראלית, הן קופצות לי מול העיניים מבלי שיהיה לי זמן ללחוץ ברקס מהיר ולמנוע תאונה, מתנגשות בי בכל הכוח. הבוקר, כשאני נוהגת בכייף במכוניתי החביבה במורדות הגליל בואך ואדי מילק וכביש שש, שמעתי טוב טוב ולא מעט פעמים, למשל, את הסלוגן שתבע ניצב ברלב: "הגעתי לארץ מיוזמתי, כשאני לא חמוש במשרדי יחצ"נות ובסוללת עורכי דין. אני בא עם האמת שלי, והיא תנצח".

ואין לי ספק שהאמת שלו כבר כבר מנצחת. עצם הצגתה של המתלוננת כ"חמושה במשרדי יחצ"נות ובסוללות עורכי דין" מעניקה לברלב אימג' של צדיק צח מרבב, קורבן קונספירציה מניפולטיבית וקורבן עלילה. האמנם? הקלטת הניצב והשמעת דבריו שוב ושוב, מסבירה לנו הסבר ראשוני מדוע הוא אינו זקוק למשרד יחסי ציבור או לסוללת עורכי דין: התקשורת, מתוך הבנה אינטואטיבית של טיפשות ההמונים וכיצד ניתן לעבוד על כולנו בעיניים, מחליפה הן את זה והן את זה – וחינם. אם מקשיבים טוב יותר לעדויות (ולא רק לשטיפת המוח ע"י ברלב באמצעות התקשורת), מסתבר שהמתלוננת א' – שבניגוד אליו אין לה שם, אין לה פרצוף ואין לה קול משל עצמה להשמיע ברדיו על מנת להגיב למניפולציה הנבזית הזו – עברה בדיקת פוליגרף בהצלחה. היינו – נמצאה דוברת אמת בשני הנושאים המדוברים: הטרדה מינית מנכ"ל משרד הביטחון ותקיפה מינית ע"י ניצב ברלב (לכאורה, לכאורה). כפי שציין כתב ערוץ 2 שהתראיין באחת מתחנות הרדיו – הבעייה של ברלב איננה האם ימונה או לא למפכ"ל, אלא האם ילך או לא לכלא. ויש מצב…

ברלב מבין את זה – את המהלך שלו לריסוק אמינותה של המתלוננת ואולי לריסוק המתלוננת עצמה (הקריירה שלה, לפחות), הוא התחיל היום, בראיון הלכאורה-תמים הזה.

רגע לפני – זה התחיל במסע דמגוגי קטן ומאורגן להגדרת המתלוננת (לא המטרידים חו"ח) כ"סדרתית". נעמה הגיבה לכך.

הניצב לא חי בואקום. הוא חי במדינה בה עשר פעמים ביום קופצת השיטה המיזוגנית (מיזוגניה = שנאת נשים) הזו לעיניים, בין השורות ועל השורות, מבלי שלאף אחד יהיה אכפת. למשל, מכון לנדר הירושלמי פרסם כנס על "מרחב וביטחון" (בירושלים וסביבתה). כל המרצים גברים, כמובן. אין אף אשה לרפואה, למרות שהמרחב הירושלמי עתיר נשים שיודעות משהו על מרחב ובטחון בירושלים. איפה העוקץ? מאוד פשוט: הכנס הבטחוני, אגרסיבי ועל טהרת הגבריות הזה, מוקדש לזכרה של איה אלדר אלמקייס ז"ל, אשה שנרצחה באכזריות ע"י בעלה לעיני ארבעת ילדיהם. ככה מכבדים את זכרה. ועם ישראל כל כך קהה לב ונטול ערכי כבוד האדם של נשים, שזה אפילו לא הזיז לו. לא הבינו את הקשר.

רוצים עוד דוגמאות? בבקשה… קחו את חבר המועצה החדש במועצת העיר רעננה, ד"ר שלמה לישה, שאומר: "אחד הדברים שמרגיזים אותי הוא ריבוי הערבים בעיר. אנחנו אדישים והם משתלטים, עוד מעט הם ירצו כאן מסגד…אני אוהב את הערבים, אבל שיהיו במקום שלהם…אני לא הולך לאום אל- פחם, אבל הם באים לפה חופשי. אני עולה איתם במעלית בבניין של המרפאה שלי, ואני מרגיש זר במדינה שלי. אני לא יודע איך אפשר למנוע מהם להיכנס לרעננה, אבל צריך לחשוב על פתרונות למצב הזה…".

עצם היבחרו של לישה מספר סיפור עצוב של ערכים שמחפשים מפרק זמני, שיעשה הסדר נושים עם כמה אנשים שעוד אכפת להם (אין הרבה, הסדר קל), ישיב להם את ערכיהם לפיקדון ויפרק את המדינה. אם אני יכולה להצטרף לתביעת נושים כזו, אני מבקשת באותה הזדמנות דרכון ניו-זילנדי והבטחה ששום ברלב/לישה/נציגי מכון לנדר לא יורשות להגר לשם, כי חשובה להם הזהות היהודית של מדינת ישראל עד כדי כך, שנהיה לי לא נוח לעלות איתם במעלית. זה מעורר בי חרדות, המחשבה על לעלות איתם במעלית: מה יהיה אם הם עוד יפוצצו אותי כמו שד"ר לישה רוצה לפוצץ את הקסבה בחברון, יתמכו ברצח נשים או יטרידו אותי מינית מאופן שיוציא אותם גבר גבר ואותי מתלוננת סדרתית? בררררר.

 ואם נחזור רגע לברלב כדי לאחד קונספטואלית את הסיפורים שסיפרתי כאן, הרי שעוד דיווח ברדיו היום (בתכניתה של יעל דן), דיבר על שמועה לפיה קיים חשש בצמרת המשטרה שאם ברלב יפתח את הפה, תיחשפנה שערוריות מין בצמרת המטרה. נובמת, כמה הם כבר יכולים להפתיע אותנו? אחרי שבאי-אילו מקרים נחשף קשר אמיץ בין שוטרים לסרסורים וסוחרי נשים, אחרי ששוטרים בצפון הטמינו מטעני חבלה תחת רכבים של עבריינים (ובכירי המשטרה עמדו לצידם), אחרי ששוטר (שחר מזרחי) הוציא להורג ללא משפט גנב רכב וזכה על כך לתמיכה רחבה מצמרת המשטרה, אחרי ששוטר אחר (מייקל פישר) רצח את משפחתו והתאבד, אחרי שסוהר נכנס לאחרונה לכלא על רצח ביתו למען כבוד המשפחה, אחרי שנים של מאבק פמיניסטי על מנת ששוטרים יימנעו מלגבות את חבריהם האלימים ע"י אי-התייחסות לתלונות נשותיהם על אלימות במשפחה, אחרי שהסתבר לאחרונה ששוטרים שילמו עבור מין לעובדת ניקיון בתחנה – מה כבר יש להם לחדש לנו? הרי ההמשגה של שוטרים בסמוך למילים כמו רצח, אונס, הטרדה מינית, סחר בנשים, עבריינות, אלימות פיזית - כבר אינה News. אז אנא – תחדשו לנו. תספרו לנו שיש שוטר נקי בסדום. תביאו אחד, שניים. זה כבר ישפר לי את מצב הרוח.

לסיום, יש לי מסר לא' - שימי עליהם קצוץ, לכי עם האמת שלך, תעידי, אל תתרגשי מהניסיון שלהם לרסק אותך כי עצם ההתרגשות היא ההצלחה שלהם במזימתם הנכלולית, ואם באותה הזדמנות תסייעי להביא לפיטורי כל צמרת המשטרה ולריענון השורות בתוספת הרתעה מהידרדרות עתידית – הרי ששמור לך מקום של כבוד בפנתאון גדולי ישראל. את כבר בפנים, א'. אין מצב ל"מיזעור נזקים" ע"י נסיגה כלשהי. מיזעור הנזקים היחידי שיקרה כאן, יקרה אם תלכי עד הסוף. בלי פשרות. ואם את זקוקה לתמיכה – אני (ולא רק אני) כאן.


דיון על לישה בפייסבוק ובפורום רעננה
פוסט מצויין של מרב מיכאלי בהארץ: אם משלמים לך 223 ש"ח לשעה, מותר לזיין אותך

FacebookTwitterGoogle+Share

שתי ילדות פחות

dead girls1

(מתוך פרופיל הפייסבוק הגלוי של אחיהן של הילדות, שזוכה שם לחיבוק אוהב ממאות בני נוער רעננים)

מתוך פרופיל הפייסבוק הגלוי של אחיהן של הילדות, שזוכה שם לחיבוק אוהב ממאות בני נוער רעננים

החלונות האחוריים בבניין שלי ברעננה, בקומה שלי, נשארו מוגפים היום. השכנים לא ממש רצו להציץ דרכם אל המציאות הכואבת בבניין הסמוך – מציאות שהחליפה את האשה שתלתה שם כביסה מדי יום, בשתי ילדות מתות.

אני לא ממש רוצה להיכנס לפרטי הזוועה. העיתונות הוירטואלית טחנה את הנושא עד דק, עד אחרונת המניפולציות הרגשיות, ואני משוכנעת שהטלויזיה והפרינט לא יחסכו לנו אף פריים מתוך הזוועה. כשעברתי שם בשש וחצי בערב עוד הסתובבו שם צלמים וניידות שידור. העירייה, נדיבה מדרכה ביומיום – לא חילקה דוחו"ת. גם הטלוויזיה צריכה להתפרנס, אז הם מפרגנים לה. שאלתי שני צלמים למה הם עוד פה (הרצח התגלה באחת וחצי בצהריים, וחוץ מבניין משותף ישראלי טיפוסי ומחסום ברזל קטן של המשטרה – לא נותר שם כלום. הצלמים ענו: "אנחנו פה עד הבוקר". למה?

השאלה למה היא שאלה נוקבת.  היא אינה מופנית רק לאמא הרוצחת, אלא גם ובעיקר לרשויות הרווחה. המשפחה מעלה אותה, ואני מצטרפת אליהן. כל המקרים שקרו בשנים האחרונות, של התעללות קשה ו/או רצח ילדים, היו בחסות הרווחה: הם ידעו, במבחן התוצאה – כנראה שהם לא טיפלו.

משמעות הטיפול בקהילה היא מניעה. המבנה הארגוני-תרבותי של רשויות הרווחה בישראל אינו מאפשר מניעה: יש מכסות להשמה חוץ ביתית, היינו – מס' ילדים שצריכים למלא את הפנימיות ומרכזי החירום על מנת שאלו לא יסגרו או יצומצמו. יש להם תפקיד: לשמור על היקף הפעילות, על המשרות. חלק מונעים אל תוך התרבות והשיטה, חלק מניעים אותה. בסה"כ, אם אני בוחנת בראייה של האדם הסביר את מידת תום הלב שאני מזהה בהשמה החוץ ביתית (מונח ממכבסת המילים של משרד הרווחה), הרי שאני לא מוצאת הרבה ממנו. במשרד הרווחה, נראה שמוציאים ילדים ממי שאפשר, לא ממי שצריך. משקיעים במוקדי כוח כלכלי-תעסוקתי (למשל – פנימיות) ולא על פי מה שבאמת יכול ליצור שינוי (למשל – כנהוג בעולם – הצמדת עו"ס חונכ/ת צמוד/ה למשפחה שכזו, אומנות יום או לילה, אומנה מלאה ולבסוף – אימוצים פתוחים). מכאן ועד להידרדרות להתעללות וחו"ח רצח – קצרה הדרך. לפחות לתפיסתי – האשמה המרכזית בכל מקרי הרצח של ילדים בישראל ע"י הוריהם, היא הרווחה.

רק שהם תמיד מצליחים להחליק את דרכם החוצה מלב הדיון. יש להם מגננות מוכרות: חסיון קטינים, חסיון מטופלים, ו…כמה לא מפתיע: "המשפחה טופלה במסירות". מאחר וסודות חסויים מתים באור – אולי כדאי לאוורר סוף סוף את החסיונות הללו, על מנת שמי שימותו יהיו סודות ומרכזי כוח מושחתים, ולא ילדים?

רעננה אמנם קצת יותר טובה ממקומות אחרים, אולם תרבות ארגונית היא עניין גורף – לא סביר שהרווחה ברעננה תצא נקייה לחלוטין מרקבונותיה הכלליים של המערכת הלאומית בכל האמור בכבוד האדם והזכות לחיים של ילדים, נשים, חלשים. מי שמדריכים אותם ומייצרים להם את נהלי העבודה, שייכים למשרד הרווחה – לא לעיר. וכך גם במקרה הנוכחי - בעיות ביקור סדיר, דיווחים מהסביבה הקרובה, וועדות רווחה וכיו"ב – כל אלו לא הביאו את הרווחה לנסות לכבות את הנורה האדומה הזו.

בינתיים, אני יכולה לספר על שכונה בהלם, על עיר בהלם, על השכנה שסיפרה שהזמינה לפני מס' חודשים את המוקד העירוני כי שמעה צעקות, אלו הזמינו משטרה, המשטרה הסתובבה בחוץ מבלי לעלות והלכה הביתה. הספר השכונתי שראה את גרושת האב רצה לשם, חשב מייד שמשהו קרה לילדות. השכן התראיין ואמר ששמע רעשים. האב טלפן עוד הבוקר לרווחה לבקש שיבואו לטפל. כולם ידעו. ומי שהיו צריכים לטפל – לא טיפלו.

רצח ילדים הוא דבר נורא. ובמיוחד רצח ילדים בידי אימותיהם, שמעורר אצלינו את כל הפחדים המודחקים והארכיטיפים על דמות האם מתנפצים ומפזרים לנו בלב רסיסים מדממים. אבל בהתבוננות מגדרית, חשוב לזכור שמה שמשותף לאמהות שהורגות את ילדיהן אינו נקם (המוטיב הגברי בהקשר זה) אלא מצוקה. במצוקה ניתן לפחות לטפל, מצוקה ניתן לרוב למנוע. מצוקה היא גם המקצוע של רשויות הרווחה בישראל, ועולה השאלה האם הם מעצימים אותה בהתעלמות או הפעלת לחצים (התבררו מקרים שונים בהקשר זה בעבר) כדי לספק להם "פרנסה": עוד מצוקה שתצדיק את מצבת כוח האדם שלהם? רק שאלתי…

אסכם בסיפא של הטור שלי בעיר, שיתפרסם מחר:

אנו נוטים, מתוך הקושי להכיל את הזוועה, לתייג ולסמן אשמים. כבעלת תודעה פמיניסטית וחברתית עמוקה וותיקה, אני יודעת שהמציאות היא לא מה שנראה לעין. מה גרם למי שהרג/ה את שתי הילדות הללו, להרוג אותן? מי היו צריכים לעקוב ולדעת ולאבחן, ולא היו שם, או היו ולא ראו? למה ברגע האמת אנחנו "לא מאמינים", במקום להכיר באנושיות הזו ובקצותיה האפשריים? איפה נזהרו המערכות זהירות יתר בפרטיות המשפחה (מהיכרות קרובה מערכות החינוך והרווחה ברחבי הארץ – הם לא נוקטים בזהירות יתר דווקא היכן שהיא היתה צריכה להינקט)? מה קרה בכל שלבי הבנייתו של הרגע הזה – מאז שנולדו הבנות ועד שהושם קץ אכזרי לחייהן? והשכנים? והגננות? עם השאלות הללו אני אגיע מחר ל"פרלמנט" הבוקר בבונז'ור, לוועד ההורים, לפורום רעננה. האם אקבל תשובות? אני מקווה.

בכל מקרה, נפל דבר במושבה: ברור לנו, שאנחנו בדיוק כמו כולם, עד אחרונת הזוועות, ושכולנו אחראים לזוועות הללו .

 

—–

תוספת הבהרה:
ס' הפנתה את תשומת ליבי לכך שאולי לא כל מי שקורא/ת מבינ/ה את משמעות המצוקה של אנשים מוחלשים, בעיקר נשים, אל מול המערכות: ההשפלה, ההסתבכות בביורוקרטיה, במערכת המשפטית, וההרגשה של דרך ללא מוצא. חשוב לציין שמדובר באופן טיפוסי באשה מוחלשת, עם חוויית הגירה, עם מצוקה כלכלית קשה, ובמצבים הללו פוגשות נשים מערכת מסובכת שדורשת מהם לעבור תהליכים בירוקרטיים שגם במצב של רוגע ועוצמה קשה להתמוד איתם, מערכת אדנותית שבמקרים רבים – במתק שפתיים ומראית עין של כוונה טובה, הופכת להיות בבחינת "הדרך לגהינום רצופה בכוונות טובות". רק שהגהינום הוא של המוחלשים, לא של נציגי המערכת. מדובר באופק תעסוקתי ופרנסתי מצוצם, בהיעדר תקווה, בתחושת מאויימות וייאוש, בבושה, בחוסר אונים מול תהליכים מורכבים.  הרבה פעמים המצוקה הכלכלית גורמת להסתבכות חוקית כזו או אחרת (חובות, הוצאה לפועל) ומפגש יומיומי עם אטימות ואכזריות – גם אם הם סוג של מצב ניראה שאינו נובע מכוונה פרטנית רעה של מישהו מנציגי המערכת. מצוקה לעולם אינה רק כלכלית. ראשית, לא ניתן לנתק אותה משום היבט מגדרי צר או רחב. היא גם רגשית, מוראלית, בריאותית, חברתית. יש בה מרכיב לא קטן של פגיעה במה שד"ר אורית קמיר מכנה "הכבוד הסגולי" של האדם.

על פי מודל המדרג הפטריארכלי בו אני נעזרת להסברת השוני בנקודות המוצא הגברית והנשית, הגבר מגדיר את עצמו באמצעות מה שיש לו (לא רק חומרי), האשה באמצעות החסר. זה יוצר שני סוגים שונים של מניע לדחק.

הבהרה נוספת: חלק ממטרתו של הפוסט הזה, בין השאר החלקים הויזואליים שבו, נועדו להאניש את הקורבנות. לזכור שיש להן פן אנושי שלא נוכל למחוק בחשיבת "טוב ורע" סטריאוטיפית. להזכיר לרווחה, בתהליך בחינת המצויינות העצמית שלהם, במי ובמה באמת מדובר, ומה מחיר ה"מסירות" שלהם. לכל אשה הרוצחת את ילדיה יש (מטאפורית) 2 אצבעות על ההדק – זו שלה וזו המערכתית שלוחצת בהתמד סיזיפית על זו שלה, עד לקבלת דרמה.

FacebookTwitterGoogle+Share

אבן ושיבולת: הודעה לגולשות ולגולשים

 

לבלוגרים והבלוגריות של במחשבה שנייה ולכל קהילת האתר!

לפני כשמונה חודשים, ב- 8.3.10 (יום האשה הבינלאומי – מועד שאיננו מקרי), השקנו אסתי ואני את אתר במחשבה שנייה, לאחר כחודשיים בהם הושקעו בבנייתו שעות ארוכות מדי יום. מאז, הצטרפו אלינו עשרות כותבים וכותבות והאתר הפך להיות מה שחלמנו שיהיה: נמל בית לאינספור דיעות ויצירות, ממנו הן נחשפות לקהל מצטבר בן מאות אלפי גולשים/ות. ה"בייבי" רקם עור וגידים והפך להיות אישיות וירטואלית עשירה ומקסימה.

כל אחת מאתנו השקיעה באתר את מיטב זמנה ונשמתה מאז. הטיפול באתר דמה מאוד לטיפול בתינוק/ת: טיפוח, הזנה, תגובה וזמינות מלאה. את שנת העבודה האחרונה שלי, במקצוע התובעני בו אני עוסקת לפרנסתי ולהנאתי, סיימתי במידת תשישות גבוהה שהביאה כמעט את אסתי לשבור באימפולסיביות חסכונות ולשלוח אותי לחופשה על חשבונה :)

אבל לא ניתן להעלם מן השטח כשהתינוק/ת זקוק/ה לטיפול, ומשם החלה ההתלבטות הארוכה אל מול טבלת המחיר והתמורה האישית שלי ושל חיי.

אני אם, מפרנסת, אשת מקצוע 24/7, עורכת אתר מקצועי (שהוזנח, על שדרוגו המתמהמה כבר שנה – למרות שהוא אחד המוקדים החשובים בתקשורת המקצועית-כלכלית שלי), פעילה חברתית-אינטרנטית בתחומים בהם אני רואה שליחות וחובה אישית, ומנהלת/עורכת אתר.

מתוך כל אלו, החלטתי לבסוף בצער ובדמעות (אמיתיות) לוותר על העריכה והניהול של האתר, ולהשאירם בידיה האמונות של אסתי.

ההחלטה לא היתה קלה, לאף אחת משתינו, אולם היא היתה נחוצה מאוד על מנת לשמור מפגיעה את שאר התחומים החשובים – חלקם קיומיים – של חיי. את המחיר על תוספת שעות העבודה היומיות לא רק אני שילמתי – יש גם אחרים שנפגעו מהסתת תשומת הלב מהם, וגם תגובתם היוותה פרמטר במכלול המחשבות.

אני לא עוזבת את אתר במחשבה שנייה כבלוגרית, אלא משאירה את העריכה והניהול בידיה של אסתי. אני כאן כחברה הן מאחורי הקלעים והן בקדמת הבמה, רק במינון שונה והרבה פחות ניהולי או דומיננטי. אנו רוקמות כעת שיתופי פעולה אחרים בינינו, המשתלבים בחיי המקצועיים ובחיי האתר, וכמובן שנפרסם אותם במועדם.

אני רוצה להודות באהבה רבה ומקרב לב לכל הבלוגרים והבלוגריות של אתר במחשבה שנייה, שהעשירו וימשיכו להעשיר את חיי. חשוב לי שתדעו שהבלוג שלכם/ן, כמו גם הבלוג שלי (וימשיך לשגשג כאן) נמצא באתר הכי יפה, חשוב ועשיר בתכנים בבלוגוספירה!

אז נמשיך להיפגש כולנו – כבלוגרים ובלוגריות מן השורה – שעושים בעצם את הדבר הכי חשוב שכל אחד ואחת מאיתנו יכולים לעשות ברשת: להפוך את המציאות למילים שמשנות אותה.

אנא הגבירו ווליום וצפו בסרטוני ההודעה שלנו: זה שכולו ראיון הדדי, וזה שבו אני מעבירה את האבן לידיה של אסתי. המתנה עוברת מיד ליד :)

תודה לכולכם/ן,

חנה

 

FacebookTwitterGoogle+Share

לא מחוברות

לא חשבתי לכתוב על מחוברים, אולם כשאני קוראת את כל מה שנכתב ע"י נשים (בחלקן פמיניסטיות) ברשת, אני מרגישה צורך לאזן טיפה את התמונה.

בין זו שלא צופה בה כי הסדרה "שוביניסטית" לבין זו שבוחרת בקריאה פשטנית של הצעקה של שי גולדן כ"צועק על אחיו" במקום להבין שגם אם הוא ביים את הרגע – מדובר בצעקת הכאב האישי שלו, בין ה"אני נמנעת מלצפות בסדרה ולא בכדי" (מה אנחנו צריכות להבין מאמירה כזו?) לזו שתוקפת את עידית רעייתו של רן שריג על שהוא אומר לה שהוא אוהב אותה והיא עונה שייקח סמרטוט וינקה (מה נראה לך, יקירתי: הסצינה המניפולטיבית הזו התחילה מהרגע הנצפה?), בין הגדרתה הרשמית של הסדרה כריאליטי לבין הכותבת שקובעת מבחינה מקצועית שהמצטלמים לא יכולים להיות הם עצמם מול המצלמה, אנסה לשבץ את  השני-גרוש שלי על הסדרה התיעודית (סמי ריאליטי), המגדרית והחברתית הטובה ביותר שנוצרה כאן בשנים האחרונות;

יש גברים כאלה

חמשת המחוברים מייצגים יחד את האימג' הגברי הכולל, באופן המחמיא בעיקר למי שבחר בהם. אפשר לבחון דרכם גברים וגבריות מהיבטים של אינטליגנציה רגשית, אחריות אישית, עומק האישיות (בהבנה שמתקיימת התנצחות מתמדת בין גבריות ארכיטיפית לאישיות מורכבת – מהו הצד המנצח, אצל מי מהמחוברים ומתי? מי מצליח לייצר סנרגיה בין הקטבים הללו ומי נכנע לצד אחד בלבד?), יכולת ראיית האדם שבכל אשה, יכולת לניהול מו"מ עם הסביבה על מיקומם החברתי, מידת האומץ שיש להם למול התמודדות עם שדים מעברם ועם עצמם בכאן ועכשיו, בגרות, פקחות ו/או תבונה אנושיים, היכולת לצבור ניסיון חיים (שקשורה גם היא לאופן בו הם מסוגלים לנהל מו"מ עם שד הגבריות הארכיטיפית שיושב להם על הכתף ולא מפסיק ללחוש לחשים לאזניהם, את מי בחייהם הם ממנים לנציג/ה של השד הזה ואת מי הם ממנים לנציג/ת האנושיות המורכבת…) ועוד כהנה וכהנה סוגיות אנושיות-מגדריות בתכלית.

בסה"כ, כל אחד מהגברים הללו מייצג גבר שאנחנו מכירות או הכרנו, וכל אחד מהגברים הללו מכיל בתוכו גם את האחרים. הגבריות נמדדת שם גם בשלבי חיים ובמעגלי חיים, היא כבר לא מודל של גבר-טוב-גבר-רע. מחוברים, אם באמת אנחנו צופות בסדרה ומקשיבות להם (ולא לאקו הפנימי המנוון שבא מתוכינו ומתוך הסטריאוטיפיזציה של ניסיון חיינו עם גברים לסוגיהם), עושות לנו חיים קשים: הגבר הרע הוא גם גבר טוב, הגבר הטוב הוא גם גבר רע. קשה יותר לתייג אותם, אנחנו צריכות לעשות כאן עבודה,  מהסוג השוויוני לגמרי ובגובה העיניים.

מבחן התוצאה

אולי עידית אומרת לרן שריג, במבט קהה, לקחת סמרטוט ולנקות כשהוא מתוודה בפניה על אהבתו אליה, אבל המצלמה לא היתה שם כשהוא והג'וינטים שלו יצאו לשתות ולבלות כל הלילה בעוד היא היתה זו שקמה לילדה ונשארה לבד בבית. במבחן התוצאה, עידית מנהלת משפחה, רן שובר משפחות.

הטוקבקייה תוססת סביב קשיחותה של עידית, אבל כבר באחד הפרקים הראשונים שמתי לב שיש לה רגישות גבוהה לריחות (כשהם יצאו לבלות באוטו שאחת הבנות הקיאה בו, וזה הרס לה את הבילוי). לא היא וה"קוטריי" שלה הרסו את הבילוי בפארק עם הילדות, אלא העובדה הפשוטה שרן לא שם לב עם מי הוא חי. אני בספק אם אני הייתי לוקחת את עידית לשייט בסירה מסריחה מדלק, ועוד אחרי שבוע בו היא ננטשה על ידי רן לילה אחר לילה באקט נרקסיסטי של מי ש"מחפש אהבה". זוהי הרי אכזבה ידועה מראש, וודאי שלרן – שכבר בנה אז את הרציונל הדמיוני שיאפשר לו להצדיק "התאהבות" באחרת (שאותה הוא מגדיר כ"מצאתי חבר" – ביטוי מעניין שחזר על עצמו מס' פעמים ומדגיש את הדיכוטומיה של המנסח עצמו, פרפראזה על מודל המדונה והזונה). כמחווה לרן, אולי זה הזמן לשים פסקול של השיר של אתי אנקרי – לך תתרגל איתה… 

אז עידית היא הרעה? לא נראה לי שיש רעים בפרשה הזו. יש את אותו ז'אנר גברי שטחי שלא רואה ממטר אף סובייקט חוץ מזה של עצמו, שגם אותו הוא לא מצליח לנתח מי-יודע-מה. זהו אולי ביטוי לאותה השטחה ואומללות גברית שראויות לשינוי מהבסיס, מהחינוך לגבריות, מהרגע שבו קוראים לתינוק "גבר" לפני שהוא הוכיח לעצמו שהוא בן אדם.

כואב הלב על עידית אבל יותר מכך על רן, שמציג כאן (ומוצג ע"י העורך) כמודל לגבריות לא מחברת בעליל. צפו בו ותבינו מה חשוב מאוד שנלמד את הבנים שלנו לא להיות. אמא שלו, שאמרה לו שהיא מתביישת בו (בעוד הוא מתעקש על "זה אני" כמו בוסי וכוס המשקה שלו, מוכר את כל מי ומה שיכולים לעשות אותו אדם מאושר תמורת נזיד סטריאוטיפים עצמיים על עצמאות וגבריות), היתה שם… אז נשים יקרות, תלמדו מזה משהו – תגדלו בן אדם, לא רק בן.

מולו, במבחן התוצאה, נכשלים הטוקבקיסטימ/ות והכותבים/ות שמנסים להשטיח את שי גולדן לכלל "מניאק". מסתבר שגולדן – שמצליח לקיים סדר עדיפויות אישי מורכב ולנהל חיי משפחה וחיים מקצועיים המצויים בהתפתחות מתמדת, הוא בעל האינטליגנציה הרגשית הגבוהה ביותר מבין הגברים בסדרה. הוא כמעט היחידי (חוץ מלואיס) שמסוגל לעבור מהאני החווה לאני המתבונן תוך כדי שהארועים בחייו מתרחשים, להתחבר לעצמו ולתעדף את גחמותיו הרגשיות על פי סדר היום הרגשי והמשפחתי שקבע לעצמו. גולדן הוא למעשה האישיות הבוגרת היחידה בסדרה הזו. אחד מכל חמשה גברים, כמו בחיים.

ה"מניאק" אולי לא תמיד נחמד אבל הוא נאמן לאשתו וילדיו, וכשהוא רב עם אחיו או אביו – הוא נשאר לסגור עניינים ולא בורח לגג לעשן ג'וינט. כנראה שצריך שלא תהיה השפעה מזיקה שלנו, האמהות – שהופכות את הבנים ל"גברים" בתהליך חיברות מתמשך בו רבות מדי מאיתנו מוחקות את עצמינו כסובייקט ומעניקות לבן שלנו שירותיים על בסיס רציונל מגדרי ברור – כדי שיהיה לבן הזה מרחב להתפתח גם כאדם מורכב, לא רק כ"גבר".  יש צד טוב ליתמות. זה, כמובן, בתנאי שיש ליתום תחושת חסות (במקרה זה – של אחיו רן, שגדל למעשה במציאות פנימית לגמרי אחרת) המעניקה ביטחון מינימאלי.

גבר הולך לאיבוד

גבר שמסכם את עצמו בקשר שבין הזין לראש, סופו שיאבד את שניהם.
דודו בוסי מדגים יפה את השיטה הזו. ברגע שהמשקה עומד לפני האשה ("הסברתי לה שאף אחת לא עומדת ביני לבין המשקה שלי") והזין הוא מורה הדרך במבוכים הוגינאליים של האשה ולא כמיהות הלב ושליחותו של האדם בעולם הזה, כך הוא ימשיך להיפלט מואגינה אחרי ואגינה, לקור העליבות והבדידות של להיות "גבר" לפני שאתה אישיות מורכבת, בנאדם.  

בוסי הוא כל מה שאנחנו רוצות לא לגרום לאף גבר להיות, ממניעים הומאניטריים כמובן: חזות מפוארת לחלל ריק, סלון ריק ועלוב בבניין מפואר. כשאדם מחליט (כפי שהדגים יפה גולדן בתיאור עברם הזוגי שלו ושל רעייתו לרן שריג, שבא לבקר) מהי שליחותו בעולם הזה - יש לו אותה. כשהוא יחליט להיות משהו אחר, הוא יהיה. עד אז – מה שרואים זה מה שיש.

במבחן התוצאה, ה"גבר גבר" מתגלה כואקום אישיותי שבעליו לא מוכן לפתוח לו את הפקק ולאפשר לקצת אוויר להיכנס לתוכו. למה? כי ככה גידלו אותו, וככה נראה בסדרה שהוא מגדל את הבת שלו. כשנערה מתבגרת היא המבוגר האחראי בבית, שניהם ייצאו בסופו של דבר נפגעים. 

אז תוצאתית – אין תוכו כברו. הגבר השרמנטי והסקסי מתגלה ככלי ריק. זהו משהו שכדאי לזכור כשאנחנו פוגשות את השרמנטי הסקסי הבא: לא כל הנוצץ זהב. הגבר לא ממש גבר, האדם לא ממש עמוק, הסקסי לא ממש סקסי ברגע שהן מגלות כמה הוא לא מעניין, כי הוא החליט לחיות בהילוך חמישי רק את הקליפה של עצמו.

בוסי הוא לא הסיוט של כל אמא פולניה/חלבית/יָמנית, כפי שהוא מעיד על עצמו בסוג של טפיחת שכם זחוחה. הוא הסיוט של עצמו. הוא אינו ראוי לכעס נשי וזעם פמיניסטי יוקד, אלא לחמלה אנושית.

ילדים של אלוהים

ולא התייחסתי עדיין לישי גרין ולואיס אדרי.

ישי גרין הוא הגבר הממוצע. אפשר להתנהל איתו, אפשר לנהל אותו, הוא לא נוח במידה נוחה ומתקבלת על הדעת. הוא אולי מס' 2 או 3 אחרי גולדן באינטליגנציה רגשית, ומשחק את המשבצת של אותו הילד שהאינטליגנציה הרגשית הזו הוטמעה בו מילדות, כנראה, כשפה פנימית. מישהו/י תווכ/ה בינו לבין העולם, הוא קבל פרשנות למה שהוא ראה וחווה, הוא זכה להבין מה עומד מאחורי כל סטריאוטיפ וארכיטיפ, הוא נחשף להסברים לתופעות הקצה שעברו עליו בילדותו.

גרין הוא המודל הממוצע של הגבר הצעיר שגדל בבורגנות הישראלית המיינסטרימית וקבל מסר קצת יותר מאוזן על עצמו. רוב הנשים שמספרות לי, בקבוצות שאני מנחה, על הבעל השוויוני שלהן וההורות השוויונית שלהן, מדברות על גרין שכזה – שמצליח להסוות יפה את ההיצמדות שלו לתפקידיו המגדריים (למשל – "המפרנס") בעזרת מחוות חינניות של שיתוף ובעזרת כניעות אינסטרומנטאלית בכל הנושאים (למשל – יחסים: "אני לא מבין, אז תגידי לי מה את רוצה דפנה ואני אעשה את זה"….) שהוא כגבר לא ממש בקיא בהם, לכאורה. הגבר הצעיר המודרני הזה, הוא האחראי הסמלי לאמירה ש"גברים היום הם אחרים". הוא פחות פטריארכל בוטה מאביו, אבל כנראה שהרבה יותר מהילדים שיוולדו לו. הוא נקודת ציון על הדרך לשוויון מגדרי מלא, להתבוננות בנשים בגובה העיניים.

אדרי, לעומתו, עשוי מחומרים אחרים. כפי שאת גולדן פטרה היתמות מהבנייה מגדרית של עצמו ואפשרה לו לראות בעצמו סובייקט ולא אובייקט גברי, כך תרם מרד הנעורים של אדרי באביו להיעדר ההפנמה של תפקיד "הגבר" במשפחה. הוא מנקה, מכבס ומורח לחברה שלו לק על הציפורניים,  הוא ממלא את תפקידו החברתי, המשפחתי והזוגי כלואיס אדרי, לא כ"גבר". הוא חוקר את התפקידים החברתיים שלו, הוא אינו מקבל אותם כמובן מאליו. אדרי הוא פרפראזה מקסימה ונוגעת ללב של הילד מהפרסומת של קופ"ח: "למה?". רגע לפני שנחתמת אישיותו הבוגרת, הוא מאפשר לנו פתח הצצה חשוב אל מכמני נפשו של ילד, וכיצד אנחנו לוקחות חלק פעיל כל כך בלהפוך אותו לארכיטיפ הגבריות שאנחנו בסופו של דבר מגנות.

אדרי שובר סטריאוטיפים מגדריים וחברתיים במובן נוסף וחשוב: הילד המזרחי הדתי משדרות שגדל בפנימייה, מתברר כגבר צעיר המתגבש לכלל אישיות סובלנית, שוויונית ואמפטית. בסיפא של התכנית מסתבר שגם אבא שלו, שמוצג לאורך הסדרה כמזרחי-דתי-שוביניסט קלאסי, איננו רק מה שהיה לנו נוח לחשוב שהוא.

אחריות

אם יש מסר שהסדרה הזו, כסדרה מגדרית חידדה לי, הרי שהוא האחריות האישית שלי ושל כל אחת מאיתנו ליצירת עולם מגדרי וחברתי אחר. זה מתחיל מההתבוננות, עובר לפרשנות ומסתיים בתוצאה. עוד לא קראתי ולו פוסט אחד ברשת שהתבונן בגברים בסדרה כפי שאדרי מתבונן בעצמו ובאנשים המשפיעים על חייו, למשל. בחקר, בסקרנות, בניסיון להבין. ההתייחסות הנשית לסדרה גבלה עד כה (לפחות ממה שקראתי) בהחפצה מוחלטת, שיפוטית, לטוב ולרע. כדי לשנות פרדיגמות ולהניע את האחר לפתח נקודות מבט נוספות על החיים – אנחנו נדרשות למידה של אמפטיה שבלטה בהעדרה ככל שהתגובה היתה "פמיניסטית" יותר.

מודל התפתחות התודעה הפמיניסטית של דאונינג וראש (1985) מייחס לשלבים הרביעי והחמישי סינטזה ומחוייבות אקטיבית. הגיע הזמן שנצמח לשם – ובדרך למחאה הצודקת על החפצתנו כאובייקט בעולם גברי, נפסיק להחפיץ גברים. כי כמו אצל בוסי – זה משאיר אותנו עם ארגומנטציה חיצונית מפוארת לתוכן ריק.

FacebookTwitterGoogle+Share