תקשורת, אימון והדרכה

דוקטרינת הש.ג., גרסת הילדים

Take One

נער בן 14 עישן נרגילה וזרק גחל. הנער נבהל וברח. מטוס חג בשמיים וראה קצת אש, ודיווח. הכבאית הראשונה הגיעה אחרי שעתיים. השאר – הסטורייה.

Take Two

הגחל נאסף ונלקחו ממנו ממצאי DNA, שהשוו לדגימה שנלקחה מהנער. כתב אישום פלילי, לצידו כתב אישום לאומי, תקשורתי ולאומני – בדרך. הנער במעצר.

יש בעיה גדולה בכל ההתייחסות המעוותת לילדים במדינת ישראל. למעשה, חוץ מאשר בסממנים חיצוניים וסמנטיים בעיקרם – לא השתנה הרבה בעולם מאז שילדים נחשבו כנטולי רגשות וחפצים לשירות בעליהם. החפצת ילדים פושה בכל מקום – סדרות טלויזיה, ריאליטי, דוקו, שימוש פונקציונאלי ע"י המדינה באמצעות שרותי הרווחה ורשויות אחרות – ביניהן המשטרה, ועוד. הנוחות הבלתי נסבלת של התייחסות לילד בן 14 כאל בוגר כשאנחנו רוצים "להיכנס בו" וכאל ילד כשניתן לסחוט באמצעותו רגשות וכיסים של רשויות או של הציבור – הם שני צדדים של אותו המטבע.

מדינת ישראל 2010 עושה שימוש בילדיה כמו כל פאודל מימי הביניים, רק עוטפת את הניצול והביזוי הללו בעטיפה מרשרשת של צדק, חוק, זכויות הילד. הנה, יש כאן ילד בן 14, שאיתרע מזלו להיות זה שזרק את הגחל, שהצית את אשמתם הזועקת והמתמשכת של שרים ופקידי ממשלה ששרפו כאן בצרות-אופקיהם ותאוות הבצע הנאו-ליבראלית שלהם חצי מדינה וצלו חיים עשרות אנשים, אבל כל אלו דואגים כעת להעלות על אודי האש האחרונים את ה"אשם" האמיתי: ילד בן 14.

יש לי ציפייה ברורה מראש הממשלה: תודיע לעם, למשטרה ולאומה, שהילד אמנם שגה, אבל מנגנונים בוגרים שאמורים לנטר שגיאות של ילדים, לא פעלו בגללך ולא בגללו. הוא נקי מכל אשם! המשך ההליכים נגדו הופכים אותו לקורבן נוסף של הממשלה ונערי האוצר בשריפה הזו. מדינה שטורחת לרקום ענישה נקמנית במקום ענישה חינוכית, מעידה על עצמה את מה שאנחנו יודעים כבר מזמן: אין תחתית לתהום הלאומית-חברתית הזו, שהיא נמוכה מדי. אנחנו נופלים לבור שחור.

והיה עוד ילד בסיפור הזה: אלעד ריבן ז"ל, בן 16, חניך בצופי אש. עד למותו הצפוי והרשום מראש (ילד מול קירות אש של עשרות מטרים?) לא ידעתי עד כמה רחוק הגיעה הסטייה הטוסטסטרונית הזו של חינוך ילדים לזוועה, במראית עין של חינוך להצטרפות ל"טובים". כן, אני מכירה את הפנימיות הצבאיות, את ההתנדבות למד"א ואת תחרויות הירי במטווחים עירוניים לילדים מגיל 12. הניסיון ליצור חשיפה לזוועות בגיל צעיר על מנת לצרוב את נפש הנער/ה ולהקהותה על מנת להתאימה למודל מעוות של גבריות מיליטריסטית, כמודל לחיקוי וכשאיפת לב, היא לא פחות ולא יותר מהתעללות רגשית בילדים. רק שכשההתעללות הזו באה לשרת מטרה לאומית-תרבותית ולמשטר את דור העתיד ל"ערכים" לאומיים – כבר לא קוראים לה התעללות. הנה האירוניה: הורים פרטיים שיחשפו את ילדיהם לאש או לפצועים מדממים ייחקרו ע"י רשויות הרווחה וינקטו נגדם צעדים. כשהמדינה היא החושפת – מקבלת ההתעללות זווית אלטרואיסטית שהופכת את הילד ליקיר הלאום.

אז איזו עוד ציפייה יש לי מראש הממשלה? לסגור את צופי אש ולהגביל את ההתנדבות למד"א לגילאי 18 ומעלה (אלא אם כן תוגבל ההתנדבות לשירות במוקד הטלפוני של שני הארגונים).

אבל כן, כבר אמרו לי הציניקנים: ציפיות יש רק בכריות.

פוסט יפה של טלי מאיר צ'יזיק בנושא

FacebookTwitterGoogle+Share

תנו להם סולם

 סולמות וחבליםצילום: דניאל אנגלמן*

רק לפני שבועיים בערו הקומות העליונות של מגדל שלום. הסתבר אז, בין השאר, שמכבי אש, האמונים על תקני האש במבנים בכלל ובמגדלי משרדים ומגורים בפרט, וללא אישורם לא מאוכלסים מגדלים במדינת ישראל, נחשפו בקלקלתם - אין להם סולם מספיק גבוה להגיע לראש המגדל. נציב שירותי הכבאות וההצלה, רב-טפסר שמעון רומח, סיפר לווינט (ראו היפרלינק דלעיל) על המאמצים להשתלט על האש בקומות ה-29 וה-30:

"אנחנו נמצאים שם בכוחות מתוגברים, ומנסים בכל זאת להשתלט על האש עם זרזיפי המים שיש לנו….שריפה שכזו, אם הייתה מתרחשת בבאר-שבע או בצפת, הייתה נגמרת באופן קשה מאוד".

מאוד בא לי אז לכתוב על הנציב, הסולם, הזרזיפים ולקחי מלחמת לבנון השנייה. מאוד התחשק לי ללגלג לדלוג עמוק על המדינה של כולנו, שצריכה סולם גבוה יותר שיגיע לגובה היוהרה והטפשות המאפיינות את ניהולה השוטף. ממש, אבל ממש רציתי לומר משהו על היכולת לחזות חזון ולתכנן את האסטרטגיה המובילה אליו – שני עניינים פעוטים שניתן לבצע רק מנקודת התצפית שבראש הסולם, הבולט בהעדרו.

לא יצא לי אז, אבל הייתי רגועה. איכשהו לא פקפקתי בכך שההזדמנות לכתוב על כך עוד תזדמן.

מאחר וגדולים ונבונים ממני כבר דנים ועוד ידונו במחדלים, בראשים המיועדים לעריפה, בועדת החקירה המתגבשת, בגיוסי-אליבי ותאומי עדויות שקורים לנו מול העיניים As we speak, במחאה הציבורית שיש לה אורך נשימה של ציפור חנוקה מעשן -  אסתפק בסקירת האיזוטריות וביטויים שונים של הארועים, כי אלוהים נמצא בפרטים הקטנים ומבין משהו בסולמות: זה שעולים אליו בעזרתם וזה שיורדים ממנו בעזרתם.  

חבל רק שהצמרת המדינית והבטחונית בוחרת לרדת לפני שהיא עולה, ולא להיפך. הם לא פועלים מטיפשות, אלא בחוכמה מכוונת. יש להם מטרה: הפרטת שירותי הכיבוי. אמרה על כך שלי יחימוביץ בישיבת ועדת הפנים של הכנסת בספטמבר 2009:

"אנחנו עדים לתמונה מבהילה. של הפקרות מוחלטת. הפקרה מוחלטת של מערך שלם של הצלת חיי אדם והזנחה טוטאלית ושיטתית . מדובר בבעיה בסדר גודל לאומי שרה"מ חייב להתערב בה. נתניהו סיפר שכשהיה ילד רצה להיות כבאי. ספק אם הוא היה רוצה בזה היום לו היה יודע מה היה קורה בשרותי הכיבוי. זה יבוש זדוני ומכוון, שהכוונה שלו למוטט את שרותי הכיבוי ולייבש אותם כדי לאלץ אותם ללכת לרפורמה. האסון בוא יבוא"

חבל שכולנו טפשים וסומים מכדי לפרש כהלכה את האמפטיה הרחומה של ביבי בחפ"ק המאבק בשריפה, ואת הזחיחות המשתהה של אלי ישי – שלא טרח אפילו להסתירה בעודו נמנע מלהגיע למקום האסון. הם מבסוטים. התכנית שלהם מתממשת. ההפרטה קרבה בצעדי ענק. היה אמנם נזק משני קטן (Collateral damage) של 40 איש שנשרפו חיים ומספר פצועים, ביניהם סנ"צ אהובה תומר שלא משה ממחשבותי מרגע פציעתה, עם מעגל נפגעים רחב סביבם בן מאות רבות של אנשים, אבל מה זה נזק משני לעומת השגת מטרה אחת נשגבת?

מה לעשות? לתת להם סולם להתגלגל ממנו בחבטות עזות בחזרה לקרקע. איך עושים את זה? חושפים את כוונתם ומייצרים מאבק ציבורי שיסקל אותה.

* חבלים במלעיל

———————–

פני העם כפני הטוקבקים

שמתי לב לתופעה מעניינת שאני מעוניינת ליצור עבורה מילון פרשנויות קטן ומשועשע משלי;

טוקבק

"עכשיו זה לא הזמן לחיסול חשבונות ותקציבים מדובר בחיי אדם מה עובר עליך"

פרשנות

"אני מרגישה קטנה וחסרת אונים ומתה מקנאה שאחרים אשקרה מצליחים לחשוב על התמונה הכוללת במצב הזה. אני אישית מעדיפה מוסרנות על מוסר, כי זה משאיר אותי במרחב הנוחות שלי: על הספה בסלון, מצקצקת בלשוני ומנסה לא להשפיע על שום דבר".

טוקבק

"את זורעת שנאה בזמן שהכבאים נאבקים עבורך בחזית השריפה"

פרשנות

"אני מ-ז-ו-ע-ז-ע-ת שיש מי מכותבת את מה שאני חושבת, ובגלל שחינכו אותי לא לחשוב, אני ארוץ לגנות אותה"

טוקבק

חבל שבזמן אסון כזה את לא מסוגלת להיות עניינית

פרשנות

"היא צודקת, החנה הזו, וזה מבאס אותי להודות בזה כי אני לא אוהבת אותה במיוחד".

טוקבק

"ההצתות הן של גורמי טרור שמפעילים משתפי פעולה מקרב ערביי ישראל"

פרשנות

"אני שונא ערבים, איזה יופי – יש לנו הזדמנות להיכנס בהם".

טוקבק

וַתִּפֹּל אֵשׁ-יְהוָה, וַתֹּאכַל אֶת-הָעֹלָה וְאֶת-הָעֵצִים, וְאֶת-הָאֲבָנִים, וְאֶת-הֶעָפָר;

פרשנות

"זה בגלל שלא העברתם את חוק הקצבאות לאברכים / את חוק הפוליגרף לבנות שמצהירות / גייסתם בנות לצה"ל / לא שמרתם שבת".

טוקבק

"תחשבו: למה זה קרה בחנוכה?"

פרשנות

אני מעדיפ/ה להיות טיפש/ה מאשר לקחת אחריות.

טוקבק

"עוד שיטה שלהם להרוג כמה שיותר יהודים"

פרשנות

"מעולם לא התימרתי להיות חכם, נבון, לכבד בני אדם או להיות הוגן והגון"

ק א פ י ש ? ? ?

ולסיפא, באופן סמלי ביותר, בשעה שבה פרצה השריפה בכרמל עברתי במרכז רעננה ליד חנות למכירת מוצרי קבלה וצילמתי את הציור המרהיב הבא, ובו אות ז' אימתנית וממנה פורצת אש האלוקים.

בדיעבד, נראה לי שהציור, מקום הימצאו והתזמון – שלושתם כאחת מסמלים מסר אירוני מאין כמותו על המצב ועל הטוקבקיסטים המגיבים לו. ניתן לעשות ממנו מדבקה ססגונית שתוצמד כעיטור של כבוד לדש בגדיהם של אלי ישי, ביבי, שרי הממשלה, נערי האוצר והטוקבקיסטים.

להלן הטוקבק המצוייר הגדול מכולם:

FacebookTwitterGoogle+Share