תקשורת, אימון והדרכה

במות אביו, ציוה להם את מותם

תמיר כהן, לא תרם את אברי אביו בניגוד לצוואתו המפורשת ותוך ביזוי מצוות כיבוד אב, בהשפעת הפסאודו-רבנים שאמורים להלל אותה - והרג במחי החלטה לא ערכית אחת 3-4 אחרים, שחייהם תלויים בכך

FacebookTwitterGoogle+Share

מליון סיבות רעות

app_full_proxy

עכשיו, כשהתחרות על כיסו הלא נדיב במיוחד של בנק לאומי מגיעה לסיומה, אני יכולה לומר מה דעתי, מבלי שאחשב רחמנה ליצלן למי שמקלקלת לאיזושהי עמותה את פרנסתה.

מסתבר שהפרנסה הזו היא לא מה שחשבתי; עם פרסום התחרות, נתנו לכולנו להבין ש- 50 העמותות המנצחות תקבלנה מליון שקל. מי שלא קראו את המודעות או עיינו בכללי התחרות, התקשו להבין מהקמפיין שכ העמותות יחד תחלוקנה את אותם מליון שקלים.

בנק לאומי, שרווחיו בשנת 2009 עמדו על 2.01 מליארד ש"ח, מצא בארנק המצלצלים שלו לא יותר מטיזר עלוב שהוריד את כל המגזר השלישי על ברכיו בהכנעה. אחרי הכל, הבנק מבין משהו בתרבות עוני ויודע לתפוס עליה טרמפ יחצ"ני זול ומהיר: כי מה לא תעשה עמותה המטפלת בנזקי הקפיטליזם החזירי (עוני, רעב, מעמדיות, אלימות, חולי, נזקקות לסוגיה), על מנת שמושא מאבקיה יטיל כמה מטבעות עלובים לחיקה?

מבלי שישימו על כך לב או דעת, עירטל בנק לאומי את העמותות המתחרות משאריות כבודן ומהאינטגריטי הרעיוני, החברתי והמעשי שלשמם הן קמו. את שאט הנפש שלי הן מהבנק, הן מהתחרות והן מהשתתפות העמותות בה, הבעתי במחאה שקטה: לא הפצתי, לא הצבעתי. כן, אני מבינה שלכאורה אין להן ברירה, כי הן צריכות כסף. אבל, האם המטרה מקדשת את האמצעי? זה בהחלט נתון לויכוח. לכסף יש ריח, גם אם העמותות מתעלמות ממנו באלגנטיות.

בנק לאומי סימן את התחתית החדשה, ויש מי שממהרים לרדת אליה:

ידיעות אחרונות מפרסם השבוע תחרות משלו. אחרי שעולם העמותות הגדיל (או הקטין) לעשות בהסבירו לפילנטרופיה-לצרכי-מס שאפשר לקנות אותם (ואת כולנו) בזול, באו הסוחרים הממולחים של הנייר שעוטפים איתו דגים בשוק, והורידו להם עוד קצת את המחיר. אם לאומי מספק לפחות קצת כסף, ידיעות מספק כותרת. הערכים הבסיסיים והחשובים שלנו, ערכיה של המדינה, הכאב של משפחת שליט, הפחד הלאומי, כל אלו הם לא יותר מהזדמנות מלמכור עוד קצת ניירות שלא כתובה בהם שום חדשה שלא פורסמה יום-יומיים קודם באינטרנט. הייאוש ההישרדותי של העיתונות המודפסת, שסופרת את קיצה לאחור, מתורגמת לדורסנות קונספטואלית ומעשית שבשימוש הציני בכאבם של רבים, כדי לקדם ערך אחד שלהם.

הם בונים על הקונפליקט העצום שמעוררות בנו השאלות הללו. מבחינה זו, אנחנו Captive Market (כמה אירוני: בעברית המונח הוא "קהל שבוי"). האם למחות נגד ידיעות או לתמוך בהבלטת המאבק לשחרורו של גלעד? האם להקליק למען עמותה הפועלת למען מטרה חשובה, או להימנע כמחאה נגד השיטה אשר גם גורמת לנזקקות וגם "מחזיקה קצר" ובהישרדות תמידית את העמותה שעוזרת לנזקקים שבשטח? יש כאן איזו דמוניזציה של מחיר שמריצה את רובנו לכפתור השמאלי של העכבר. העובדה שלרובנו יש קצת מצפון ואולי גם שאריות חשיבה אנושית אמפטית ונטולת השפעות, היא זו שמפרנסת את הגופים הגדולים במשק ומאפשרת להם להמשיך והנציח באופן הציני הזה את הקיטוב הכלכלי-חברתי.

הבנק, העיתון, התאגידים הגדולים והממשלה הנאו-ליבראלית המזינה אותם ע"י נטישת מחוייבותה לרווחת אזרחיה, יודעים משהו על פירמידת הצרכים של מסלו ותרומתה להעשרת העשירים. כמו שאמרתי – אני את החלטתי לקחתי: אני לא מצביעה. ואתם?

והנה מה שאומרת על כך המשוררת יוליה וינר:

במעמקים הנידחים של נשמתי
מתחת למזרן הכחוש של היותי
מתחת לבלטות של תודעתי הנסתרת
בקודש הקודשים של ישותי המצוררת
במאגרי הזפק של מותר האני הסובל
במילים אחרות בבנק לאומי לישראל
יש לי בכל זאת סכום קטנטן
שהרווחתי אלוהים יודע איך
שחסכתי אלוהים יודע ממה
אוי לגמרי קצת כמעט כלום
אבל משהו בכל זאת ישנו
וזה נותן לי זכות להביט ישר בעיני הבריות
ולהשתתף כשווה בגולה של מדינת ישראל.

(על כסף, על זקנה, על מוות וכו' – בהוצאת כרמל, תרגום – חמוטל בר יוסף)

FacebookTwitterGoogle+Share

המושחתים: נקרא לדגל

השר אהרונוביץ' הודיע הבוקר על מינויו של רב גונדר בדימוס יעקב גנות למנכ"ל המשרד לבטחון פנים.  גנות הוא חבר אישי טוב של אהרונוביץ'.

מתוך פסק הדין של העליון אשר נגע בשלוש פרשיות שחיתות של קבלת שוחד,  ושמנע בעבר את מינויו של גנות למפכ"ל משטרה:

"בקבלו את טובת ההנאה מכך שהמסיבה נערכה גם לכבודו, לא נהג גנות כמתחייב מקצין משטרה בדרגתו ובתפקידו, אשר משרת כגורם מרכזי במערכת אכיפת החוק. ולא זו אף זו, שלכאורה יש בנסיבות אלה כדי להכניסן לגדר עבירה משמעתית, שכן עניין לנו ב'התנהגות שאינה הולמת שוטר או שיש בה כדי לפגוע בתדמית המשטרה'…התנהגות גנות בפרשת המסיבה, לא זו בלבד שלא טיפחה וקידמה את אמון הציבור במשטרה – אלא, אדרבה, ההיפך הנכון: התנהגותו חתרה מתחת לאמון הציבור וכירסמה בו כירסום של ממש".

היה שם גם אחד, סובחי, לגבי הקשר עימו פסק בית המשפט העליון: "לא ניתן לראות את הידידות כנטולת כל אינטרס ולכל אחד מהם היה עניין משלו לטפח את הידידות. ראיית בית המשפט המחוזי את הידידות בין השניים כתמימה וחסרת פניות אינה משקפת את התמונה בשלמותה… מהיבט נורמטיבי זה יש לבחון את טובות ההנאה שבנתינתן וקבלתן הואשמו סובחי וגנות בפרשיות השוחד".

איך, איך שגלגל מסתובב… החבר של סובחי בפרשייה אחת הוא החבר של אהרונוביץ' בזו העומדת לפתחנו. וכל זה לאחר פרשת ברלב וביום בו אמור להיבחר מפכ"ל המשטרה הבא.

וגנות? צוחק כל הדרך למשרד הפינתי. מי שלא רצה אותו כמפכ"ל, יקבל אותו כבוס של המפכ"ל.

דגל ישראל, על במותיך חלל. איך, נפלו גיבורים. תגידו בגת. בשרו בחוצות אשקלון.

אני רק שאלה: אם שמו היה יעקבה גנות, זה היה אפשרי?

FacebookTwitterGoogle+Share

כשאת אומרת לא

בראומה – בלוג מצויין עם תודעה, עלה השבוע סיפורו של ביה"ס לאנסים (קורס בסיסי, קורס מתקדם והכשרת בוגרים).

חבורה של גברים  כנראה נטולי עצמה אישיותית ו/או אינטליגנציה רגשית, בעלי שפה שטוחה וזחוחה (שהם בעצם שני צידיו של אותו מטבע), עלובי גוף ונפש בעיני עצמם ולכן בעיני הסביבה, מן הסתם בעלי תפיסת גבריות מכורסמת והערכה עצמית בגובה דשא, מצאו את הדרך הטובה מכולן להתחיל לצבור הצלחות עם נשים: מין בכפייה, היינו - אונס. כולנו הכרנו אותם בתיכון ובצבא ובלימודים שאח"כ - את אלו שניסו ניסיונות גולמניים להתחיל עם בנות ומרוב מבוכה זה יצא להם מגושם מדי, לעיתים אגרסיבי מדי, ניסיון פוגעני ו/או פגוע שקיפל אותם לתוך זנבם שוב ושוב והבריח אותם לפינה חשוכה, את ה"שקופים" שאף אחת לא רואה. מסכנים, נעבך. אפשר להבין את תסכולם העמוק: לכולם "יש" (בהנחה שנשים הן עוד סוג של גביע לארון ההצלחות, ותו-לא) ולי אין. ברייקינג-ניוז: עדיין אין להם, ולעולם לא יהיה. מה שהם לוקחים בכוח אינו שלהם ואף אחת לא תשכב עם צלליות הגבריות הללו מרצון. המיזוגניה הפחדנית שלהם מוצדקת – גם עשרה קורסים לא יעזרו להם לתקשר באופן שווה עם נשים. וזה לא המראה שלהם חו"ח - זו הקומבינציה כולה.

אז בלית ברירה הם "חייבים" לקחת;

כללי האצבע לאנס המתחיל (שם):

  • צור מגע עם הבחורה.
  • אם הבחורה נראית לך לא נגישה מספיק, תעקוץ אותה בקטנות, זה ישבור לה את הבטחון העצמי מעט ויעשה אותה נגישה יותר.
  • חבר זה לא קיר!
  • הבך אותה – כשבחורה מובכת קל יותר לעשות עליה מניפולציות.
  • אל תקשיב למה שהבחורה אומרת, אלא רק למה שהיא עושה.
  • אם מישהי אומרת לך "לא" – זה סוג של מבחן שאתה אמור לעבור.
  • אשה היא סוג של אוטומט שאפשר "ללחוץ לו על הכפתורים" כדי לשחרר ממנה תשוקה חייתית ולגרום לה להכנע לך!

מספר פוסטים מצויינים נכתבו בנושא, בנוסף לבלוג של ראומה (ליהי יונה, מעיין סודאי ורעות כהן, שעשו את ה-מעשה הנכון היחידי והחשוב במקרה כזה: תלונה במשטרה):

הילה נגה ארז רונן בחורים ברשת, דורה - Rape Now – Ask Me How ועוד לא מעט לינקים בתוך הפוסטים הנ'ל.

הלינקים, התלונה במשטרה והמחאות מקיר לקיר פשטו בפייסבוק בשניות. מה שחבורת האנסים לכאורה הללו לא לקחה בחשבון הוא, שהיכולת לשימוש מושכל ושיטתי ברשת מצוייה גם בידי מי שיכולות ויכולים להפסיק להם את החגיגה – ואנשי הרשת עושים את זה אפילו טוב מהם.

פמיניזם 2.0

הדור העדכני של הפמיניסטיות מוצא חן בעיני, בחלקו. לא אלו ההזויות עם הסקס פוזיטיב שמצדיק אונס שיטתי של נשים בזנות כוריאציה לגיטימית של מיניות בריאה מבחירה, אלא הרדיקליות הצעירות. אלו שהתודעה הפמיניסטית פגשה אותן בגיל 20+, שזה 10-15 שנה לפני מי שהיו דור הפמיניסטיות הרדיקליות שלפניהן. הנוכחות שלהן בעולם, במדיה, באינטרנט, בכלל – היא נוכחות מעודדת. זהו פמיניזם תקשורתי, עדכני, לא מתנצל, עם פחות סאבטקסטים פטריארכאליים בטקסט הפמיניסטי היומיומי שלהן, מונחות מטרה ומעשיות. ההגיון הפשוט והמתבקש, הלא מתנחמד והמעשי, של פשוט לגשת ולהגיש תלונה במשטרה – זורם אצלן בטבעיות בדם. חלק מהקישורים שנתתי כאן הם לפוסטים שלהן. תודה לכן!

אונס

אונס הוא ביצוע יחסי מין תוך כדי כפייה, בניגוד לרצונו של הקורבן. רבות מההנחיות באתר הן כיצד לכפות יחסי מין בניגוד לרצון האשה, רבים מהתאורים שמביאים בוגרי הקורסים באותו מכון לאומנות הפיתוי, הם תאורי אונס. אין לדעת כמה קורבנות נאנסו באופן דומה על ידי ה"תלמידים". אני בונה על כך שהגבריות שלהם כל כך אומללה, שייתכן ויש פחות מקרי אונס מסיפורי אונס. כולי תקווה. כך או כך – אונס הוא עבירה פלילית על פי ספר החוקים הישראלי והאנשים הללו (מורים ותלמידים כאחד) צריכים להיענש כחוק על הסתה לביצוע פשע, שותפות לדבר עבירה ועל פשעי האונס עצמם שבצעו, אם בצעו, מי שבצעו.

קפיטליזם חזירי

קשה לנתק את המכון המאוד לא פתייני הזה מהביטוי הכלכלי-תרבותי האולטימטיבי של פטריארכליה אלימה: הקפיטליזם.  "חזירי" זו מחמאה: מה יש לי, כמה יש לי, מה וכמה ביחס למה שיש לו, לא משנה באיזו דרך אני משיג את זה. ככה אונסים אדמה, עמים, מוחלשים, ככה דורסים זכויות אדם, ככה אונסים נשים רוחבית בכל התחומים והמרחבים הללו. פשיעה מינית נגד נשים חוצה תפיסות עולם, עמדות פוליטיות, שלבים במדרג הסוציואקונומי, הבדלים מגזריים. מאחרון הרבנים עד אחרון העלובים. קציני משטרה וקציני צבא. פוליטיקאים וקורבנותיהם. תחושת השותפות ההגמונית של מי שלוקחים את מה שבא להם – גבעה לגידול זיתים במושב בשרון, בית של פלשתינאים, כסף ציבורי, משאבי טבע של המדינה או נשים – מעניקה להם סוג של הגנה. אחד בשביל כולם וכולם בשביל אחד.

הפמיניזם החדש והאמיץ שאני משבחת כאן מייצר תחילתה של תשובה טובה לכל אלו. גם אנחנו, הנשים, לוקחות: את הזכות להיאבק בחזרה ולנצח. הזכות לקחת לעצמינו את הזכות, והזכות לקחת לעצמינו את הניצחון. הזכות להיאבק על זכויות שאינן באות על חשבון אלו שלנו.

תגידו ש"ניצחון" הוא מונח גברי? אתן צודקות. אבל יש רגעים ליבראליים גם בפמיניזם רדיקלי: זה המשחק, אנחנו לא יכולות להרשות לעצמנו להישאר מחוצה לו.

ותודה גם לאדם – מגולשי האתר שכתב למערכת מייל אכפתי ודאוג בנושא.

—-

הערה לא קשורה שלא יכולה למלא פוסט:

נתקלתי במאמר הזוי, משהו שנראה בין כתיבה אסוציאטיבית-טיפולית למניפסט של נוער הגבעות, שפורסם לראשונה במקור ראשון. לאחר שמי מופיע פסיק והביטוי "פעילת שמאל רדיקלי". בתחתית המאמר רשום שהוא פורסם לראשונה ב"מקור ראשון" (איפה הדמגוגים שטוענים שאני לא עושה כלום, רק יושבת על הכורסה ומקלידה? אוצו רוצו למקור ראשון, הם יספרו לכם את האמת….).
לפני 6-8 שנים, כשמקור ראשון סרבו להיות הראשונים שחושפים הטרדה מינית ע"י רבנים, פרסמתי אני. הם נאלצו לפרסם גם בעקבותי, וכשציטטו מדברי – ניתנה הוראה ע"י העורכת דאז להוסיף את הביטוי הנ'ל בכל מקום שבו מופיע שמי. איך אני יודעת? כי אחד העיתונאים שלהם, שנאבק במערכת על מנת לפרסם את העבירות, טלפן להתנצל על כך שאין לו ברירה – זו הוראה מגבוה (ששיעשעה אותי כבר אז, מודה ומתוודה). אני רואה שההוראה המגוחכת ובמגחיכה-את-בעליה הזו עוד קיימת. אם אלו לא היו הטפשים שלנו, הייתי צוחקת (תרגום של פתגם מאידיש).

FacebookTwitterGoogle+Share

ברלין 1939, חזרנו אליך שנית

מה ההבדל בין זגוגית מנופצת של חנות יהודית בגרמניה הנאצית, לבין זגוגית מנופצת של חנות יהודית בישראל רק כי מוכרים בה חזיר? והחנויות בקסבה של חברון?

 

מי שלא שזפה עינם עד כה את התקנות שתקנו הגרמנים נגד היהודים לאחר עליית היטלר לשלטון בבחירות דמוקרטיות לכל דבר ועניין, יכולים לחסוך לעצמם את המאמץ. אותה עוגמת נפש הנגרמת לאדם הסביר (אשה או גבר) במפגש עם גזענות בוטה, מהסוג המקדים על פי לקחי ההסטוריה את פיתוח מנגנוני הפתרון הסופי, נמצאת בכותרות העיתונים היומיים בישראל 2010. את מקום ההיטלר-יוגנד תופסים נוער הגבעות בפרט ונוער ההתנחלויות בכלל, על מקום החולצות החומות יש מאבק בכורה בין אנשי יחידת עוז, ארגוני הימין בשטחים ואותם 35 רבנים שחתמו על המכתב האוסר להשכיר דירות לערבים ויסדו את הקו להלשנה אנונימית על יהודים שמשכירים דירות לערבים ואת "הרשימה השחורה" של משכירי הדירות, וצאן מרעיתם. 

אז הנה, אמרתי את זה. ולא בפעם הראשונה, אבל בפעם הבוטה מכולם. ההסטוריה מלמדת אותנו, שמה שנראה לי היום בוטה, יתגמד בעתיד לנוכח המציאות אם לא נעשה משהו לעצור את זה.  

מכתב הרבנים הוא סימפטום למגמה עליה כבר כתבתי בעבר, של הפיכת המדינה למדינת הלכה לאומית. מבחינה זו, השותפים הטובים ביותר של הרבנים הם הערבים המוסלמים שנואי נפשם. למעשה, אלו ואלו (אנשי הדת מכאן ומכאן על אנשיהם) הם שני צדדים של אותו מטבע. מכתב הרבנים והצהרותיהם לגביו, מספרות סיפור פשוט של ניסיון להשתלט על הדמוקרטיה על מנת למגר אותה. מדובר במרידה בדין מלכות, שהיא עבירה הלכתית ביהדות התפוצות שהפכה למצווה גדולה המצדיקה סכנה, מצוקה ופיקוח נפש מצד בעליה בישראל. לא אכפת להם להיאסר, לא אכפת להם להיענש, אין להם שום כבוד או התייחסות למדינה ולחוקיה והם מקיימים חוקים ונהלים משל עצמם. הרבנים הללו, שאמונים על לימוד תלמידיהם לחיות בענווה שמשמעותה ההלכתית היא הכרה בגבולות ערך עצמם – חורגים מערך עצמם וחוטאים בחטא היוהרה מבלי שמישהו מתלמידיהם ישים לכך לב. היעדר חוש ביקורת וצייתנות עיוורת מסוג זה אפיינו גם את הגרמנים ועמים נוספים תחת שלטון הנאצים. 

אז מה היה לנו פה?  

נאצים – מתנחלים – כהנה חי – חולצות חומות- היטלר יוגנד – נוער הגבעות – רבנים – ארים – יהודים טהורים – יהודי הוא מי ששלושה סבים שלו יהודים – בדיקות טוהר הגזע הארי – מיהו יהודי – יהודי הוא מי שאמא שלו מוכיחה שהיא יהודיה – ביטול גיור הרבנים הצבאיים – חוקי גזע נגד יהודים – חוקי גזע נגד ערבים- כליאת ילדי עובדים זרים - מחנות הסגר וריכוז – מתקן כליאה לפליטים במדבר – מחנות ריכוז. דמיון מבלבל. 

לאורך שנים התנגדתי לדימויי שואה, עד שהם הפסיקו להיות דימויי שואה אלא הפכו לדמיון מדהים בין האנשים, האידיאות והתהליכים בגרמניה לפני השואה עצמה, לאלו שמצויים בישראל כאן ועכשיו. 

גם הרב עובדיה אומר את זה. צא ולמד…

FacebookTwitterGoogle+Share

זכויות הדם

דם לבן טוב מדם שחור.

דם יהודי טוב מדם מוסלמי או נוצרי.

דם גברי טוב וחשוב מדם נשי.

דם מבוגרים חשוב מדם ילדים.

דם ישראלי חשוב מדם שאינו ישראלי.

דם שאינו ישראלי חשוב מדם שגם אינו ישראלי וגם ערבי.

דם ניגר הוא בעל ערך יחצני גבוה משל זה שעוד לא ניגר.

דם של האחר מזעזע פחות מדם שלנו.

דם של חייל חשוב מדם אזרחים.

דם של חייל חשוב פחות מדם אזרחים (אחרת לא היו מבזבזים כל כך הרבה ממנו).

דם אדם הוא רק דם של מי שהדם שלהם חשוב יותר, ברשימה הזו.

דם זה עניין יחסי, כמו שאדם זה עניין יחסי.

—-

הסתובבתי בין הפוסטים שסקרו ברשת את מצעד זכויות האדם שנערך אתמול בתל אביב, וקיבתי התהפכה. זיהיתי שם הרבה ארגונים מצויינים שאני מסכימה הסכמה מלאה וגורפת עם המצע שלהם. חלק ניכר מהם עושים מאמץ לפעול על פי אותו מצע.

אבל היו שם גם הרבה משפטים מצויינים, שנכתבו על הרבה שלטים, שהחזיקו הרבה אנשים טובים – אשר חלקם לא ממש פועל על פי השלט שהחזיקו, מיעוטם שותק למול חוסר הפעולה של האחרים, חלקם אף מקריב את עקרונות הפעולה כקורבן לעגל הזהב של הפוליטיקה הארגונית והבין-ארגונית במגזר השלישי על פלחיו, ואחרים שם בכלל כי  לצעוד עם שלט זה עושה למצפון ולאגו את מה שמכונת הכביסה עושה לבגדים.

יש משפטים שלא נכתבו על השלטים הללו.

למשל (כמה דוגמאות שעולות על בדל זכרוני, מהשנים האחרונות – והן מעט מיני רבות): 

המשפט שאומר שנשים פלשתינאיות מוטרדות מהכיבוש יותר משהמפגינות הישראליות מוטרדות מינית (כאן תהיה במקומה ההפנייה לאנרכיסטים נגד הגדר, סולידאריות שייך ג'ראח ואחרים, שהאלימות שנתקלתי בה מצידם מתחרה לא רע בזו שהם נאבקים נגדה). או המשפט שקורא לנשים לעבוד ללא שכר בחנות לסחר הוגן. או משפטים שיוצאים נגד חושפי וחושפות עברייני מין בטענת "לינץ' בחפים מפשע" (ע"ע שוחרי זכויות האדם שיצאו למאבק למען יצחק לאור, למען חיים רמון ואחרים). או שלל משפטים שמתעדפים זכויות אדם – פלשתינאים לפני נשים, מאבק בכיבוש לפני זכויות נשים שנרמסות באלימות בעזה, קריירה צבאית לפני חוק וצדק, נקמה לפני זכויות העציר, הוצאות להורג ללא משפט ע"י רשויות ביצוע בתחומי הקו הירוק שעוברות בשתיקה מהדהדת של הארגונים, תמיכה ממלכתית-מערכתית בהפרת זכויות אדם שאינם בבונטון של הארגונים ועוד.

ועוד לא דיברנו על קונפורמיזם מעורר מחשבות שתוקף את הציבור – בין השאר את ציבור הצועדים, בכל הקשור לזכויות ילדים הנרמסות גם עמוק בתחומי הקו הירוק ע"י המערכות שאמורות להגן עליהם.

את השקפתי, שבאה מתוך שנים של התבוננות, לפיה פעילות זכויות אדם ופעילות שמאל אצל רבים ממשתתפיה, בעיקר גברים וקבוצות בעלות הגדרה עצמית מבדלת מכלל האוכלוסייה, היא מסלול הסללה אלטרנטיבי לעמדות כוח – כבר טענתי בעבר. מצעד כזה הוא אירוע-שיא שמאפשר עיצוב דעת הקהל. אירוע יחצ"ני. ההרמוניה הנעימה בין הקבוצות לא תמיד מחזיקה מעמד מחוץ לגבולות המצעד (ע"ע פוליטיקה בין ארגונית).

על פי כל אלו אני מסיקה, שהמצעד אתמול היה כנראה חלק מהפאסדה הגדולה של המאבק בהפרת זכויות אדם בישראל.

האמת היא שלא הייתי טורחת לכתוב את דברי בנושא, לולא ההצפה הסכרינית בסיקורים מתקתקים וצילומי HD מפונפנים של המצעד. מחאה נגד הפרת זכויות אדם היא הכל חוץ ממתקתקה. שעתיים של שיזוף אופנתי ברחובות תל אביב זוכים תמיד להרבה יותר סיקור מהעבודה האמיתית, אבל אין להם שום משמעות להטבת מצב זכויות האדם בישראל.

כמה זה עלה, אגב?

FacebookTwitterGoogle+Share

הלכה לנו מפכ"לית

רגע לפני שנסעה אל מותה באש, דיברה אהובה תומר עם הכתבים. התמהיל הזה שעלה ממנה, של מנהיגות אישית, נעימות, החלטיות, דיבור אינטליגנטי וישיר, אמינות, יכולת מילולית גבוהה, חמלה לצד משימתיות, אמירת אמת קשה באופן שכולנו יכולים לעכל – כל אלו הם מצרך נדיר מאוד במשטרת ישראל ובמערך הביטחוני הישראלי בכלל. למעשה, חוץ  מתומר, קשה לי לזכור איזה שהו קצין משטרה שהרשים אותי באותו אופן, הן עכשיו והן באירועים קודמים בהם גם היא התראיינה. שערוריות עבריינות המין והשחיתות הציבורית בצמרת המשטרה בעת האחרונה, לצד זחיחות פושעת ואלימה של יותר ויותר שוטרים, המקבלת גיבוי נלהב מצמרת המשטרה, חידדו אף יותר את היותה של תומר תקוות המשטרה לשינוי עתידי, אולי בסבב הבא.

אבל הסבב הזה כבר לא יגיע.

איך יכלה משטרת ישראל להיראות לו עמדה בראשה מפכ"לית, אהובה תומר?

אחרת, הרבה יותר טוב. בתורת האינטליגנציות של גרדנר, הוא מונה 9 אינטליגנציות, שאם מחסירים מהן את עודף הטוסטסטרון והזחיחות המגדרית המאפיינת ארגונים הפועלים נגד אלימות – שבאופן אירוני אלימות היא בדרך כלל אחד המאפיינים הבולטים שלהם – מקבלים את מה שהקרינה תנ"צ אהובה תומר ז"ל מתוכה בטבעיות, בלי מאמץ: לוגיקה מפותחת, תפיסה של המוזיקה של ההתרחשויות – מבלי לאבד אף תו, הבנה וראייה מרחבית-מערכתית, תקשורת בינאישית, מודעות עצמית המייצרת מעורבות אישית גבוהה ובלתי אמצעית וחיבור רגשי עמוק לכל מעשיה, יכולת מילולית גבוהה, אבחנה מוסרית ברורה ומכוונת, יכולת הישרדות בג'ונגל המשטרתי ממנה נגזרת הבנה טובה של סדר עדיפויות ומיומנות גבוהה בייצוגם.

היום, כשאני מקשיבה  לשוטר, כל שוטר כמעט בכל דרגה, אני לא מאמינה לו. האינטונציה המקוטעת, שנתפסת כ"סמכותית", "פיקודית" ו"בטחונית", מעוררת אצלי ספק עמוק באשר ליכולות הקוגניטיביות של בעליה. עולה בי פחד למחשבה שאלו האנשים האמונים על שלומנו ובטחוננו.

תומר הביאה קול אחר – קול שניתן להאמין בו. על כך ספד לה ראש עיריית חיפה, יונה יהב:  "בצד האסרטיביות שלך הייתה הרבה אהבה….ה'לא' שלך לא השאיר מרירות מאחוריו והתקבל באהבה".

מאז פציעתה היה ליבי אתה ולא הייתי לבד בתחושה הזו:  סיפרה לי למשל אחת מחברותי, שבליל פציעתה של תומר לא יכלה להימנע מהמחשבה המשווה – אני במיטתי והיא בטיפול נמרץ. פציעתה עוררה צער, שמידתו כמידת המסר האמין שהביאה עמה אל הציבור. התקווה הנשית של משטרת ישראל הייתה התקווה האנושית של כולנו.

כמו אחרי רצח רבין – התחושה הקשה היא של תקווה מנופצת, הזדמנות שהוחמצה בנסיבות טראגיות, כעס.

ליבי נשאר עם אהובה תומר, כי אין לו במשטרת ישראל שום כתובת אחרת. כפי שהיא דיברה עם הכתבים על "כאב מיותר" רגע לפני פציעתה וזינקה משם אל האש – כך גם אנחנו צריכות, לזכרה, לזנק מיד אל המשימה הבאה: לאתר מועמדת למפכ"לות, ולטפח אותה. החלל שנשאר היכן שהייתה אהובה תומר חייב להתמלא, הן לזכרה והן למען עתידנו.

דוקטרינת הש.ג. – גרסת הילדים

תנו להם סולם

FacebookTwitterGoogle+Share