תקשורת, אימון והדרכה

לא מחוברות

לא חשבתי לכתוב על מחוברים, אולם כשאני קוראת את כל מה שנכתב ע"י נשים (בחלקן פמיניסטיות) ברשת, אני מרגישה צורך לאזן טיפה את התמונה.

בין זו שלא צופה בה כי הסדרה "שוביניסטית" לבין זו שבוחרת בקריאה פשטנית של הצעקה של שי גולדן כ"צועק על אחיו" במקום להבין שגם אם הוא ביים את הרגע – מדובר בצעקת הכאב האישי שלו, בין ה"אני נמנעת מלצפות בסדרה ולא בכדי" (מה אנחנו צריכות להבין מאמירה כזו?) לזו שתוקפת את עידית רעייתו של רן שריג על שהוא אומר לה שהוא אוהב אותה והיא עונה שייקח סמרטוט וינקה (מה נראה לך, יקירתי: הסצינה המניפולטיבית הזו התחילה מהרגע הנצפה?), בין הגדרתה הרשמית של הסדרה כריאליטי לבין הכותבת שקובעת מבחינה מקצועית שהמצטלמים לא יכולים להיות הם עצמם מול המצלמה, אנסה לשבץ את  השני-גרוש שלי על הסדרה התיעודית (סמי ריאליטי), המגדרית והחברתית הטובה ביותר שנוצרה כאן בשנים האחרונות;

יש גברים כאלה

חמשת המחוברים מייצגים יחד את האימג' הגברי הכולל, באופן המחמיא בעיקר למי שבחר בהם. אפשר לבחון דרכם גברים וגבריות מהיבטים של אינטליגנציה רגשית, אחריות אישית, עומק האישיות (בהבנה שמתקיימת התנצחות מתמדת בין גבריות ארכיטיפית לאישיות מורכבת – מהו הצד המנצח, אצל מי מהמחוברים ומתי? מי מצליח לייצר סנרגיה בין הקטבים הללו ומי נכנע לצד אחד בלבד?), יכולת ראיית האדם שבכל אשה, יכולת לניהול מו"מ עם הסביבה על מיקומם החברתי, מידת האומץ שיש להם למול התמודדות עם שדים מעברם ועם עצמם בכאן ועכשיו, בגרות, פקחות ו/או תבונה אנושיים, היכולת לצבור ניסיון חיים (שקשורה גם היא לאופן בו הם מסוגלים לנהל מו"מ עם שד הגבריות הארכיטיפית שיושב להם על הכתף ולא מפסיק ללחוש לחשים לאזניהם, את מי בחייהם הם ממנים לנציג/ה של השד הזה ואת מי הם ממנים לנציג/ת האנושיות המורכבת…) ועוד כהנה וכהנה סוגיות אנושיות-מגדריות בתכלית.

בסה"כ, כל אחד מהגברים הללו מייצג גבר שאנחנו מכירות או הכרנו, וכל אחד מהגברים הללו מכיל בתוכו גם את האחרים. הגבריות נמדדת שם גם בשלבי חיים ובמעגלי חיים, היא כבר לא מודל של גבר-טוב-גבר-רע. מחוברים, אם באמת אנחנו צופות בסדרה ומקשיבות להם (ולא לאקו הפנימי המנוון שבא מתוכינו ומתוך הסטריאוטיפיזציה של ניסיון חיינו עם גברים לסוגיהם), עושות לנו חיים קשים: הגבר הרע הוא גם גבר טוב, הגבר הטוב הוא גם גבר רע. קשה יותר לתייג אותם, אנחנו צריכות לעשות כאן עבודה,  מהסוג השוויוני לגמרי ובגובה העיניים.

מבחן התוצאה

אולי עידית אומרת לרן שריג, במבט קהה, לקחת סמרטוט ולנקות כשהוא מתוודה בפניה על אהבתו אליה, אבל המצלמה לא היתה שם כשהוא והג'וינטים שלו יצאו לשתות ולבלות כל הלילה בעוד היא היתה זו שקמה לילדה ונשארה לבד בבית. במבחן התוצאה, עידית מנהלת משפחה, רן שובר משפחות.

הטוקבקייה תוססת סביב קשיחותה של עידית, אבל כבר באחד הפרקים הראשונים שמתי לב שיש לה רגישות גבוהה לריחות (כשהם יצאו לבלות באוטו שאחת הבנות הקיאה בו, וזה הרס לה את הבילוי). לא היא וה"קוטריי" שלה הרסו את הבילוי בפארק עם הילדות, אלא העובדה הפשוטה שרן לא שם לב עם מי הוא חי. אני בספק אם אני הייתי לוקחת את עידית לשייט בסירה מסריחה מדלק, ועוד אחרי שבוע בו היא ננטשה על ידי רן לילה אחר לילה באקט נרקסיסטי של מי ש"מחפש אהבה". זוהי הרי אכזבה ידועה מראש, וודאי שלרן – שכבר בנה אז את הרציונל הדמיוני שיאפשר לו להצדיק "התאהבות" באחרת (שאותה הוא מגדיר כ"מצאתי חבר" – ביטוי מעניין שחזר על עצמו מס' פעמים ומדגיש את הדיכוטומיה של המנסח עצמו, פרפראזה על מודל המדונה והזונה). כמחווה לרן, אולי זה הזמן לשים פסקול של השיר של אתי אנקרי – לך תתרגל איתה… 

אז עידית היא הרעה? לא נראה לי שיש רעים בפרשה הזו. יש את אותו ז'אנר גברי שטחי שלא רואה ממטר אף סובייקט חוץ מזה של עצמו, שגם אותו הוא לא מצליח לנתח מי-יודע-מה. זהו אולי ביטוי לאותה השטחה ואומללות גברית שראויות לשינוי מהבסיס, מהחינוך לגבריות, מהרגע שבו קוראים לתינוק "גבר" לפני שהוא הוכיח לעצמו שהוא בן אדם.

כואב הלב על עידית אבל יותר מכך על רן, שמציג כאן (ומוצג ע"י העורך) כמודל לגבריות לא מחברת בעליל. צפו בו ותבינו מה חשוב מאוד שנלמד את הבנים שלנו לא להיות. אמא שלו, שאמרה לו שהיא מתביישת בו (בעוד הוא מתעקש על "זה אני" כמו בוסי וכוס המשקה שלו, מוכר את כל מי ומה שיכולים לעשות אותו אדם מאושר תמורת נזיד סטריאוטיפים עצמיים על עצמאות וגבריות), היתה שם… אז נשים יקרות, תלמדו מזה משהו – תגדלו בן אדם, לא רק בן.

מולו, במבחן התוצאה, נכשלים הטוקבקיסטימ/ות והכותבים/ות שמנסים להשטיח את שי גולדן לכלל "מניאק". מסתבר שגולדן – שמצליח לקיים סדר עדיפויות אישי מורכב ולנהל חיי משפחה וחיים מקצועיים המצויים בהתפתחות מתמדת, הוא בעל האינטליגנציה הרגשית הגבוהה ביותר מבין הגברים בסדרה. הוא כמעט היחידי (חוץ מלואיס) שמסוגל לעבור מהאני החווה לאני המתבונן תוך כדי שהארועים בחייו מתרחשים, להתחבר לעצמו ולתעדף את גחמותיו הרגשיות על פי סדר היום הרגשי והמשפחתי שקבע לעצמו. גולדן הוא למעשה האישיות הבוגרת היחידה בסדרה הזו. אחד מכל חמשה גברים, כמו בחיים.

ה"מניאק" אולי לא תמיד נחמד אבל הוא נאמן לאשתו וילדיו, וכשהוא רב עם אחיו או אביו – הוא נשאר לסגור עניינים ולא בורח לגג לעשן ג'וינט. כנראה שצריך שלא תהיה השפעה מזיקה שלנו, האמהות – שהופכות את הבנים ל"גברים" בתהליך חיברות מתמשך בו רבות מדי מאיתנו מוחקות את עצמינו כסובייקט ומעניקות לבן שלנו שירותיים על בסיס רציונל מגדרי ברור – כדי שיהיה לבן הזה מרחב להתפתח גם כאדם מורכב, לא רק כ"גבר".  יש צד טוב ליתמות. זה, כמובן, בתנאי שיש ליתום תחושת חסות (במקרה זה – של אחיו רן, שגדל למעשה במציאות פנימית לגמרי אחרת) המעניקה ביטחון מינימאלי.

גבר הולך לאיבוד

גבר שמסכם את עצמו בקשר שבין הזין לראש, סופו שיאבד את שניהם.
דודו בוסי מדגים יפה את השיטה הזו. ברגע שהמשקה עומד לפני האשה ("הסברתי לה שאף אחת לא עומדת ביני לבין המשקה שלי") והזין הוא מורה הדרך במבוכים הוגינאליים של האשה ולא כמיהות הלב ושליחותו של האדם בעולם הזה, כך הוא ימשיך להיפלט מואגינה אחרי ואגינה, לקור העליבות והבדידות של להיות "גבר" לפני שאתה אישיות מורכבת, בנאדם.  

בוסי הוא כל מה שאנחנו רוצות לא לגרום לאף גבר להיות, ממניעים הומאניטריים כמובן: חזות מפוארת לחלל ריק, סלון ריק ועלוב בבניין מפואר. כשאדם מחליט (כפי שהדגים יפה גולדן בתיאור עברם הזוגי שלו ושל רעייתו לרן שריג, שבא לבקר) מהי שליחותו בעולם הזה - יש לו אותה. כשהוא יחליט להיות משהו אחר, הוא יהיה. עד אז – מה שרואים זה מה שיש.

במבחן התוצאה, ה"גבר גבר" מתגלה כואקום אישיותי שבעליו לא מוכן לפתוח לו את הפקק ולאפשר לקצת אוויר להיכנס לתוכו. למה? כי ככה גידלו אותו, וככה נראה בסדרה שהוא מגדל את הבת שלו. כשנערה מתבגרת היא המבוגר האחראי בבית, שניהם ייצאו בסופו של דבר נפגעים. 

אז תוצאתית – אין תוכו כברו. הגבר השרמנטי והסקסי מתגלה ככלי ריק. זהו משהו שכדאי לזכור כשאנחנו פוגשות את השרמנטי הסקסי הבא: לא כל הנוצץ זהב. הגבר לא ממש גבר, האדם לא ממש עמוק, הסקסי לא ממש סקסי ברגע שהן מגלות כמה הוא לא מעניין, כי הוא החליט לחיות בהילוך חמישי רק את הקליפה של עצמו.

בוסי הוא לא הסיוט של כל אמא פולניה/חלבית/יָמנית, כפי שהוא מעיד על עצמו בסוג של טפיחת שכם זחוחה. הוא הסיוט של עצמו. הוא אינו ראוי לכעס נשי וזעם פמיניסטי יוקד, אלא לחמלה אנושית.

ילדים של אלוהים

ולא התייחסתי עדיין לישי גרין ולואיס אדרי.

ישי גרין הוא הגבר הממוצע. אפשר להתנהל איתו, אפשר לנהל אותו, הוא לא נוח במידה נוחה ומתקבלת על הדעת. הוא אולי מס' 2 או 3 אחרי גולדן באינטליגנציה רגשית, ומשחק את המשבצת של אותו הילד שהאינטליגנציה הרגשית הזו הוטמעה בו מילדות, כנראה, כשפה פנימית. מישהו/י תווכ/ה בינו לבין העולם, הוא קבל פרשנות למה שהוא ראה וחווה, הוא זכה להבין מה עומד מאחורי כל סטריאוטיפ וארכיטיפ, הוא נחשף להסברים לתופעות הקצה שעברו עליו בילדותו.

גרין הוא המודל הממוצע של הגבר הצעיר שגדל בבורגנות הישראלית המיינסטרימית וקבל מסר קצת יותר מאוזן על עצמו. רוב הנשים שמספרות לי, בקבוצות שאני מנחה, על הבעל השוויוני שלהן וההורות השוויונית שלהן, מדברות על גרין שכזה – שמצליח להסוות יפה את ההיצמדות שלו לתפקידיו המגדריים (למשל – "המפרנס") בעזרת מחוות חינניות של שיתוף ובעזרת כניעות אינסטרומנטאלית בכל הנושאים (למשל – יחסים: "אני לא מבין, אז תגידי לי מה את רוצה דפנה ואני אעשה את זה"….) שהוא כגבר לא ממש בקיא בהם, לכאורה. הגבר הצעיר המודרני הזה, הוא האחראי הסמלי לאמירה ש"גברים היום הם אחרים". הוא פחות פטריארכל בוטה מאביו, אבל כנראה שהרבה יותר מהילדים שיוולדו לו. הוא נקודת ציון על הדרך לשוויון מגדרי מלא, להתבוננות בנשים בגובה העיניים.

אדרי, לעומתו, עשוי מחומרים אחרים. כפי שאת גולדן פטרה היתמות מהבנייה מגדרית של עצמו ואפשרה לו לראות בעצמו סובייקט ולא אובייקט גברי, כך תרם מרד הנעורים של אדרי באביו להיעדר ההפנמה של תפקיד "הגבר" במשפחה. הוא מנקה, מכבס ומורח לחברה שלו לק על הציפורניים,  הוא ממלא את תפקידו החברתי, המשפחתי והזוגי כלואיס אדרי, לא כ"גבר". הוא חוקר את התפקידים החברתיים שלו, הוא אינו מקבל אותם כמובן מאליו. אדרי הוא פרפראזה מקסימה ונוגעת ללב של הילד מהפרסומת של קופ"ח: "למה?". רגע לפני שנחתמת אישיותו הבוגרת, הוא מאפשר לנו פתח הצצה חשוב אל מכמני נפשו של ילד, וכיצד אנחנו לוקחות חלק פעיל כל כך בלהפוך אותו לארכיטיפ הגבריות שאנחנו בסופו של דבר מגנות.

אדרי שובר סטריאוטיפים מגדריים וחברתיים במובן נוסף וחשוב: הילד המזרחי הדתי משדרות שגדל בפנימייה, מתברר כגבר צעיר המתגבש לכלל אישיות סובלנית, שוויונית ואמפטית. בסיפא של התכנית מסתבר שגם אבא שלו, שמוצג לאורך הסדרה כמזרחי-דתי-שוביניסט קלאסי, איננו רק מה שהיה לנו נוח לחשוב שהוא.

אחריות

אם יש מסר שהסדרה הזו, כסדרה מגדרית חידדה לי, הרי שהוא האחריות האישית שלי ושל כל אחת מאיתנו ליצירת עולם מגדרי וחברתי אחר. זה מתחיל מההתבוננות, עובר לפרשנות ומסתיים בתוצאה. עוד לא קראתי ולו פוסט אחד ברשת שהתבונן בגברים בסדרה כפי שאדרי מתבונן בעצמו ובאנשים המשפיעים על חייו, למשל. בחקר, בסקרנות, בניסיון להבין. ההתייחסות הנשית לסדרה גבלה עד כה (לפחות ממה שקראתי) בהחפצה מוחלטת, שיפוטית, לטוב ולרע. כדי לשנות פרדיגמות ולהניע את האחר לפתח נקודות מבט נוספות על החיים – אנחנו נדרשות למידה של אמפטיה שבלטה בהעדרה ככל שהתגובה היתה "פמיניסטית" יותר.

מודל התפתחות התודעה הפמיניסטית של דאונינג וראש (1985) מייחס לשלבים הרביעי והחמישי סינטזה ומחוייבות אקטיבית. הגיע הזמן שנצמח לשם – ובדרך למחאה הצודקת על החפצתנו כאובייקט בעולם גברי, נפסיק להחפיץ גברים. כי כמו אצל בוסי – זה משאיר אותנו עם ארגומנטציה חיצונית מפוארת לתוכן ריק.

FacebookTwitterGoogle+Share

היי בובה

מתוך טקסט התערוכה:

תערוכת 'היי בובה' מציגה 100 בובות חלון ראווה אשר עוצבו על ידי אמניות ישראליות, ועוסקת בקונפליקטים נשיים עכשוויים: קריירה ומשפחה, דימוי עצמי ודימוי הגוף, ערך פנימי וציפיות חברתיות ועוד.

כל אחת מהאמניות קיבלה בובת חלון ראווה בגודל מלא, והתבקשה לעצב את הבובה בהתאם לפרשנות האישית שלה בנוגע לזהות הנשית. מכלול העבודות המוצגות בתערוכה
מספקות תמונת מצב נוקבת ומרתקת אודות המשמעות המורכבת של להיות אישה בחברה הישראלית העכשווית.

התערוכה 'היי בובה' מוצגת בקניון רננים ותימשך עד 30 באוקטובר 2010. הכניסה חופשית. אני ראיתי אותה כבר מס' פעמים (זה הקניון ה"ביתי" שלנו) – ממליצה בחום.

מנקודת מבטי כצופה, עשו האמניות שימוש מושכל באסטטיקה מובהקת, על מנת להראות את חוסר האסטטיקה המוחלט שבדיכוי נשים, והעבירו בשפה ויזואלית-פלסטית מושגים פמיניסטיים בסיסיים כמו "כפל תפקידים", "החפצת נשים", "האישי הוא הפוליטי" וארכיטיפים נשיים דכאניים (שאני ממליצה לקרוא עליהם בספרות פמיניסטית כמו "רצות עם זאבים" וספרים נוספים העוסקים בכך).

חלק מהבובות ממחישות באופן נפלא – בהרבה יופי ועדנה ויזואלית – את דיכויין העצמי של נשים כסוכנות חיברות של הפטריארכאליה.

תערוכה יפיפיה שמעבירה מסרים קשים באופן שניתן לעכל אותם.

למי שלא תספקנה להגיע, הנה תמונות מהתערוכה (צולמו על ידי ביום שישי האחרון, 22.10.10):

 

 

 

FacebookTwitterGoogle+Share

שנאה גבי'ת

avital

עם ישראל נחשף בשבועות האחרונים למשנתו הנאורה של גבי אביטל. לי, היא לא היתה חדשה. כבר בשנת 2006, פרסם אביטל את משנתו בנושא אחר – גיוס נשים לצה"ל. איפה? במדור דיעות במעריב, כמובן, בעריכת לא אחר מאשר בן דרור ימיני. אומר לזכותו של ימיני, שתגובתי לאביטל פורסמה גם היא, שבוע אחרי, באותו מדור. הגרסה שפרסמתי בעיתון היתה "ממלכתית" יחסית למקור.

**מה שמוזר הוא, שבכל חיפושי בגוגל – לא נמצא מאמרו המקורי של אביטל, שכותרתו היתה "פשע שילוב נשים". גם לא במטמון. מעניין… אם מישהו מקוראיי ימצא את המאמר, אשמח ללינק.

אם למישהי/ו היה ספק באשר לחוסר התאמתו של אביטל למשרת מדען ראשי של משרד החינוך, או לתפקיסו הקודם כמרצה בביה"ס לטיס בחיל האוויר – אני מקווה שעמדותיו בנושא נשים בצה"ל יהוו עוד מסמר בארון קבורתו של הספק. כי איפה שיש ספק – אין ספק: אנשים בעלי עמדות כמו של אביטל, יש להדיר מכל משרה ציבורית שהיא. שיאמר את דעתו במסגרת חופש הביטוי של האדם הפשוט, אולם הדעת אינה סובלת שיבטא דיעות גזעניות הנוגעות לחלק ניכר מהעם, תוך שהוא מייצג את הציבור.

לאורה של הגישה הזו, טענתו של אביטל ל"סתימת פיות" היא טענה שקרית ומופרכת. שיגיד מה שהוא רוצה כאדם פרטי – לא בשמי ולא על חשבוני.

באשר לגדעון סער – תגובתו של אביטל למי שגם מינה אותו וגם פיטר אותו – לא אמורה להפתיע את כבוד השר. מי שישן עם צבוֹעים, שלא יתפלא שקם עם נשיכות נגועות ומדממות.

הערה:  בעקבות המאמר אז, זכיתי (איך לא?) לביקורת מעמיתות פמיניסטיות על כך שאני מגוננת על שירות נשים בצה"ל. קיימת תפיסה פמיניסטית לפיה הצבא הוא גברי במהותו ואינו פמיניסטי במחשבתו השוויונית (היררכיה פיקודית, דומיננטיות גברית ומלחמה), לכן עלינו כנשים לגנות אותו ולהימנע מלשרת בשורותיו. ככל שיש לי ביקורת נוקבת על צה"ל – סברתי אז ואני סוברת היום, שאי שירות בו הוא פריבילגיה שנשים ישראליות לא יכולות לקחת לעצמן, אלא אם הן מוכנות לנסיגה מוחלטת במעמדן הציבורי, התעסוקתי והפוליטי בחברה האזרחית, שגם כך אינו מן הטובים. זכר הדיון ההוא, שבעצם יצר הסכמה בין גבי אביטל לנגזרות פמיניסטיות, מהדהד למעשה למחשבות שעלו בפוסט האחרון שלי, לגבי האפשרות ששמאל וימין חד-הם, ודוגמטיות נשארת דוגמטיות לא משנה מאיזה צד היא באה….

להלן 2 תגובותי לאביטל, מדצמבר 2006:

האם צה"ל מחנך לשנאת נשים?

קוראי וקוראות מדור דעות מעריב נתקלו ביום ג' ה- 5.12.06, במניפסט גזעני, הכולל הסתה קשה נגד נשים, פרי עטו ד"ר גבי אביטל. אני תמהה כיצד מרשה לעצמו עיתון יומי רחב תפוצה לזרות עמדות קיצוניות ומסיתות נגד נשים באמצעות העלאת כותבים, שדבריהם חורגים בהרבה מגבולות הטעם הטוב, מסף העריכה הסביר, ובאמתלה של "חופש ביטוי".

אפשר גם לתהות כיצד מי שמציג עמדות כמו אלו של ד"ר אביטל, מורשה לשמש כמרצה באקדמיה לטיס של חיל האוויר. זה האיש שמחנך את ילדינו, חיילינו הצעירים? עם חינוך כזה, לא מפליא שדווקא מחיל האוויר צומחת פשיעה מינית שיטתית נגד נשים כמו זו שארעה בנבטים, שעל פי הסטטיסטיקות הבינלאומיות של היחס בין הגלוי לסמוי בעבירות מין קשות – יתכן והיא רק קצה הקרחון. גם הגיבוי הגורף שניתן לאותם פושעים, כפי שעלה מפסיקת מפקדיהם שפטרה אותם מענישה, מובן יותר לאור דברי ה"מרצה באקדמיה לטיס של חיל האוויר" (כפי שהוא חותם את מאמרו).

תחת הכותרת "פשע שילוב נשים", מונה אביטל את הסיבות מדוע נשים נחותות ביולוגית והן אלו שמחלישות, באספירציות הפמיניסטיות שלהן, את חוסנה הביטחוני של מדינת ישראל: "צה"ל אינו מעבדה לניסויים פמיניסטיים. שילוב לוחמות פוגע ברמת צה"ל. שילוב נשים, בגלל לחץ של ארגוני נשים, הוא פשע". אביטל מגדיל לעשות ורומז ששילוב נשים הוא גם זה שפגע ביכולת הצבאית של צה"ל במלחמה האחרונה (הרמטכ"ל – איש חיל האוויר – יכול להירגע: נמצאו האשמות בכישלוננו במלחמה). את הלחץ הציבורי שהביא לפתיחת השיבוץ בצה"ל למציאות שוויונית יותר – מגדיר אביטל כ"פשע לעילא ולעילא" הוא אף מגייס לביסוס טיעוניו – בדומה למה שעושה פרופ' ואן קרפלד הידוע לשמצה בשיעוריו באוניברסיטה העברית – אזכור דמגוגי של "מומחים לרפואה ופיזיולוגים" להוכחת נחיתותה הביולוגית של האישה.

למעשה, אביטל מגיב למאמרה של ד"ר אסתר הרצוג [להלן לינק למאמר מאוחר יותר שלה באותו נושא. חב"ה], המנתח את המניעים לניסיונות של נציגי הציונות הדתית בצה"ל לקחת מנשים את הישגיהן בצבא. הרצוג מביאה סימוכין לכך, שהנתונים שמציג האלוף אלעזר שטרן לגבי נחיתותן הביולוגית-פיזיולוגית של נשים, הם בסה"כ סיפור כיסוי שקוף לכך שהוא מייצג את עמדתם של רבנים, הדורשים הרחקת בנות מיחידות קרביות. איך מאשר המאמר של אביטל את טיעונה של הרצוג? שלא במפתיע, אביטל מסיים את המניפסט האנטי נשי שלו בציטוט מפי אל"מ יהודה וגמן, שאמר: "יחידה מעורבת חלשה יותר מיחידה של חיילים בלבד, וארגון צבאי שמחליש את עצמו במודע הוא לא מקצועי". וגמן (החילוני) הוא יקיר הציונות הדתית. את דבריו אלו מצאתי מצוטטים באתרי אינטרנט דתיים, בהם מתייעצות בנות דתיות האם להתגייס לצה"ל, שם מנסים לרפות את ידיהן ולהוכיח להן שבהתגייסותן הן פוגעות במדינת ישראל ובטחונה, ובעיתון המתנחלים "מקור ראשון". הדברים מתחברים יפה לעמדתי משכבר, לפיה האסטרטגיה של הציונות הדתית להפיכת מדינת ישראל לכזו המנוהלת על פי הקודים החברתיים-לאומיים-הלכתיים-שוביניסטיים שלהם, עברה לאחר רצח רבין מכיכר ציון אל שורות הפיקוד הגבוה בצה"ל. למרות שאביטל טוען, במניפסט שלו, ש"צה"ל אינו מעבדה לניסויים חברתיים" – הרי שאביטל, שטרן, וגמן ודומיהם הופכים את הצבא בדיוק לכזו מעבדה, בניסיונם לשנות את כור ההיתוך החברתי המרכזי ביותר במדינת ישראל, ממנו צומחות עתודות ההנהגה בכל תחומי חיינו, לצבא בעל אוריאנטציה ציונית-דתית על טהרת הגבריות.

לגבי טענתו של אביטל לגבי הבדלים הפיזיולוגיים בין נשים לגברים, המהווים לדעתו את הוכחת ה"פשע" של שילוב נשים, הרי שתגובתי על כך נמסרה כבר לפני שנים: צה"ל לא עושה שום מאמץ להפוך את כל יחידותיו לידידותיות לשני המינים. למשל – בעוד שברוב הציודים המשמשים לכל תחומי החיים, חלה התפתחות טכנולוגית מרשימה בהורדת המשקל הסגולי של החומרים המשמשים לייצורם (אפילו בצבא – נעלי הצנחנים) – הרי שעד כה לא נעשה שום מאמץ בצה"ל, לפעול להתאמת משקל האפוד וציודיו למסת השרירים של נשים. הצבא, שתקציבו עלה בעשור האחרון ב- 15%, העדיף להקצות את הסכומים האדירים הללו לאבטחת עתידם הכלכלי של פורשיו – גברים ברובם – ולא הקצה דבר למחקר ופיתוח שיהפוך אותו לנגיש יותר לכל האוכלוסיות שאינן גבריות, מצ'ואיסטיות ובעלות קב"א גבוה – נשים בכללן. אני יכולה רק להניח, שעם קולות כמו של אביטל ואלעזר שטרן מבית, ובימה מזמינה להסתה אנטי נשית בעיתונות היומית – המגמה הזו תימשך.

אני קוראת לכן מכאן למעריב לבחון, על פי עיקרון מבחן בוזגלו, האם היו מאשרים מאמר הסתה רווי שנאה שכזה לו במקום נשים היה כתוב בו "פשע שילוב דתיים / עולים / דרוזים / אתיופים / רוסים" וכיו"ב. ולצה"ל אני קוראת להרחיק את ד"ר אביטל מכל מגע על חיילים – ויפה שעה אחת קודם.

הגרסה שנשלחה למדור דיעות במעריב וב- nrg (שם, ללא לינק למאמר של אביטל אליו מתייחסת תגובתי – אותו מאמר שלא הצלחתי למצוא יותר):

נשים – חיזוק לצה"ל

סוגיית שילוב בנות בתפקידים קרביים בצבא ובמסלולי הפיקוד היא אחת הסוגיות החשובות לשיפור מיצובן של נשים בחברה הישראלית. צה"ל הוא חממת הגידול של המנהיגות הפוליטית, העסקית והחברתית במדינה, ולכן הדרת נשים משירות מלא ושווה ואפלייתן בצבא פוגעות בהשתלבותן השווה בחברה. בנוסף, גישת המיון על בסיס מגדרי מעמידה את צה"ל ואת כולנו באור בינלאומי רע, לא רק בהשוואה לצבאות המערב, אלא גם, באופן אירוני, מול חלק מהצבאות במדינות היותר-שמרניות בעולם, החל מצבאות מוסלמיים וכלה בצבא הקובני ( "השומרות של קסטרו").

הדרת נשים בצבא היא חלק מהמאבק הגברי על השליטה במוקדי הכוח, ונגד שינוי כללי המשחק החברתיים. בחברה הנאבקת על קיומה ועל הקמתה, כמו למשל בתקופת המחתרות בימי טרום המדינה שנשים היוו שליש מלוחמיהן, לא נמדדת מסת השריר של נשים לפני יציאתן לקרב.

 גם במלחמות שחרור לאומיות אחרות, בסין, בהודו, באפריקה ואף במאבק הפלשתיני, היוו הנשים חלק חשוב ומשמעותי בלחימה. יש לציין שגם שם הודרו הנשים ממרכזי הכוח כבר מתחילת תהליכי המיסוד וחלוקת המשאבים הכלכליים והחברתיים. אמירות כמו זו של גבי אביטל החלו להישמע כששככו הדי היריות והחל המאבק על עמדות הכוח.

ההתרסה של אביטל נגד ההחלטה אינה קשורה כנראה לכל המחקרים שבהם הוא מנפנף. משפטים כמו "ארגוני הטרור הפמיניסטי הרדיקלי" חושפים את האג'נדה האמיתית שלו, שנראית כמו קמפיין אישי נגד פמיניסטיות והישגיהן החברתיים הגדולים.

סוגיית מסת השרירים אינה רלבנטית בסוג כזה של דמגוגיה. אביטל מעוניין לעורר בנו את הדימוי של מחבל פלשתיני וגופות פזורות בפיגוע המוני, בכל פעם שתעלה המילה "פמיניזם". הוא מעוניין ליצור בנו התנגדות רגשית לשינוי, לעורר שנאה אוטומטית למי שמקדמות אותו, ובכך לגרום לנו להכשיל תהליכים. הוא לא יצליח, כי שינויים יקרו למרות האביטל'ים החרדים מהם.

את הטענות על היתרון הגברי סותרת המציאות: "מדורת ההתאבדות" של המלחמה האחרונה (שוב דימוי ה"שאהיד" נגד נשים?) נוהלה על-ידי צבא הנהנה מ"יתרונותיו הפיזיים של הזכר", בלשון אביטל, ובכל זאת נקלע צבא זה לכל מבוי סתום אפשרי, ספג עשרות אבידות מיותרות, גרם לפגיעה המונית בעורף וכשל הן בתכנון האסטרטגי והן בטקטיקות. בניגוד לדמגוגיה של גבי אביטל – משקל הפאוץ' אינו הפקטור הקובע את הצלחת הצבא בקרב.

גם אם ינסה, יתקשה אביטל למצוא פמיניסטית שתתכחש להבדלים במסת השריר בין גברים לנשים, אולם כפי שיש גברים נטולי מסת שריר, יש נשים רבות המסוגלות לעמוד בכל מטלה צבאית ואף רוצות בהזדמנות שווה להוכיח זאת. כמי שמכירה היטב את החיים בתוך צריח של טנק (הייתי תותחנית וממדריכות השריון הראשונות בארץ), אני יודעת לפחות כמו אביטל את האמת: בחלק מתפקידי הלוחמה, סוגיית הבדלי מסת השרירים אינה רלוונטית.

לעיתים, בייחוד בעידן הטכנולוגי, יש יתרון בנשים לוחמות, בעוד שעבור תפקידים אחרים – יכולה השתלבות הבנות להוות זרז להשקעה במחקר, שמטרתו מציאת אלטרנטיבות בעלי משקל סגולי קל יותר לחלק מהציוד המשמש את הלוחמים, כפי שכבר מצא צה"ל בעבר – והדוגמה ההיסטורית הבולטת היא נעלי הצנחנים הקלות.


FacebookTwitterGoogle+Share

ליברמן? נייט

די, נמאס לקרוא על ליברמן. הרפלקס הפבלובי של עיתונאים/פובליציסטים/פעילים חברתיים/פעילי "שמאל"/טוקבקיסטים לצעוק "גזענות! אלימות! לאומנות!" בכל פעם שהאיש יורק עוד פרובוקציה עלובה ולא מפתיעה בעליל, יוצר מרחב משעמם, נפוח מחשיבות עצמית של "צודקים" (הדומים בכך להפליא למושא קריאות הגעוואלד שלהם/ן) וחסר משמעות. זה מה שמייצר את הדמון – ולא הדמון עצמו.  

בתוך המרחב הדוגמטי הזה של מדקלמי סיסמאות שמוחים על הסיסמאות הליברמניות, אין הרבה ניתוח ממשי, מתוך מחשבה ועיון, של המצב הפוליטי-חברתי בישראל. הימין ממשיך לייצג את אלוהים, השמאל ממשיך להכחיש שלאורך 100 שנות ציונות קראו לו "שמאל" רק כי לא היו כמעט בסביבה מי שיכנו את עצמם "ימין" – אבל הם אותה גברת בשינוי אדרת: נישול? נישלנו. גרוש? גרשנו. חקיקה גזענית? חוקקנו. אלימות כובשת? הפעלנו. 

מור עוז עיצבה ופירסמה באתר "המזבלה", באפריל 2009. רגע, דור ההורים השמאלנים שלנו לא אמרו את זה?

למרבה הצער, הגרעין הלא גדול של בעלי ובעלות מחשבה הומאניסטית אוניברסאלית שצמח כאן בשנים האחרונות, ממשיך לפעול בשורות השמאל העומדות ברובן בסתירה לאידיאולוגיה אותה הוא מייצג. היינו – גם השמאל ההומאניסטי-אוניברסאלי, החדש יחסית בישראל, מתערבב בשורות אנרכיסטים ופעילי השמאל מהסוג שמנטרל בעצם את השפעתו על החברה הישראלית.

בין השמאל לימין ההבדלים סמנטיים בלבד: אלימות, דוֹגמה, היעדר סבלנות, ראייה ארכיטיפית של האחר, שנאת האחר, היעדרו המוחלט של הומור עצמי - כל אלו משותפים לשני המחנות. ההבדל הוא ביעדי השנאה בלבד. הידיים ידי עשיו, הקול קול יעקב. בעידן המיתוג, הנה לנו שני מחנות זהים בעקרונות ההתייחסות שלהם אל ה"אחר", שממתגים את עצמם לגמרי אחרת באמצעות הגדרת זהות שונה ל"אחר" (כל מחנה והאחר שלו).  ההבדל (או לפחות אחד ההבדלים) בין הצלחת הימין לכשלון השמאל, הוא בחיבור הפנימי של כל מחנה אל האמת שלו. הימין מחובר מהותית לאותם אלמנטים שמניתי, עם הצדקה מוסרית (עד משיחית) מלאה לכל עוולה, השמאל משתמש באותן התנהלויות כדי לבטא נרטיב אחר, לכאורה הפוך מהם. חיים כפולים לא יכולים להצליח.

ניסיתי למצוא בבלוגוספירה קצת ניתוחים על מה שקורה כאן, מעבר לסיסמאות. העליתי בכל זאת כמה דברים  בחכתי. כרגיל, הכל של גברים. נשים דעתן קלה, הן לא כותבות על פוליטיקה;

הניתוחים שעניינו אותי, אינם קשורים ישירות לליברמן אלא מנתחים את ה"ליברמניזם" בהתיישבות, בחינוך, בביטחון, ביחסי החוץ, בכנסת ובזכויות האזרח שלנו. בסה"כ, כדאי לזכור – כשאנחנו מייצרים תמונה שחורה מדי של המציאות הישראלית (וזה לא משנה אם הציור נעשה בהשראת הימין, השמאל, החרדים או הערבים הישראלים), שנשארו כאן כמה דברים טובים הקשורים למהות הדמוקרטית של מדינת ישראל. בעיקר – עצם השיח על תהליכי הנסיגה בדמוקרטיה, שיח שהוא דמוקרטי במהותו, ועצם הפתיחה מחדש של המושג "ציונות" לליבון בשיח הציבורי. 

אני מוצאת את עצמי מסכימה לחלוטין עם דובי קננגיסר, שכותב:

 "יש לזכור שהמדינה עצמה עדיין לא ממש החליטה מה המשמעות של הביטוי הזה, "מדינה יהודית", או איך הוא מסתדר עם הרעיון של "מדינה דמוקרטית", כך שקשה לייחס משמעות ברורה לשבועה למדינה ככזו".

כמו דובי, גם אני לא מבינה מה הרעש סביב תוכן התיקון לחוק האזרחות (גם איתמר פרחי התייחס לכך, כאן באתר). הבעייה היא בפוליטיקאים מטומטמים שמחוקקים שוב חוק קיים, לא בחוק עצמו. כל מי שעבר כאן 12 שנות לימוד מכיר את ה"יהודית ודמוקרטית" ואת "מדינת העם היהודי" משורה אינסופית של שיעורי אזרחות, טקסים והיסטורייה ציונית. הרתיעה הנוכחית ממונחים ציוניים, קשורה אולי להכרה המאוחרת שהציונות היא לא הסיפור המקסים שסיפרו לנו? שהסיפור האמיתי הרבה יותר מכוער? גם זה לא מפתיע הרי. במדינה של צרכני אקטואליה אובססיביים, החדשה הזו נמצאת בכותרות כבר 60 שנה. 

אבל אל דאגה, מתפתח כאן נרטיב חדש, של דור שלא יודע הרבה מעבר לאינסוקטרינציה הפוליטית המכוונת את השכלתו. יוסי גורביץ מתייחס לנושא בניתוח של המפד"ל, המחנה הלאומי וההשכלה. הטקסט אינו מיועד לבעלי ובעלות לב פוסט-ציוני (עוד מושג מופרך) חלש… מילות השיר "מה יהיה בסופינו? השמים עמדו מלכת", עברו לי בראש כשקראתי את הפוסט הזה. השמיים עמדו מעל יהודה ושומרון ולא זזים משם. הרבנים וקברניטי המגזר דואגים לכך שלאנשים הללו לא יהיה אופק, מחד, ומאידך – הם מפעילים תכנית אסטרטגית מתוחכמת להשתלטות המגזר על צמתים מרכזיים בחברה הישראלית. השאלה היא, האם אנשים נטולי אופק יחליפו את הנאורים, או שיחליפו סוג אחר של אנשים נטולי אופק? ואיזה תוכן יוצק האופק החסר למושגים "יהודית ודמוקרטית"?  מתוך הפוסט של יוסי: 

במשך שנים, דלדלו בעקביות בישיבות התיכוניות את לימודי הספרות והעלו במקומם את "מחשבת ישראל". פתאום אנטיגונה חזרה להיות "עבודה זרה", מסע אחורה ברכבת הזמן למרכז אירופה של 1820, לדיון בשאלה האם מותר ללמוד את "ספרות יפת". לכאורה, אנטיגונה היא דמות שתלמידים דתיים אמורים להזדהות איתה, ביצגה את התפיסה שבין החוק האנושי ובין המוסר האלוהי יש לבחור באחרון; אבל מדובר באשה, ועוד אשה חזקה שלא מהססת להתמודד עם גברים ולקרוא עליהם תיגר. לא בבית ספרנו. הניתוק מלימודי הספרות ודאי מיועד גם למנוע מן התלמידים הצצה לעולמות שמעבר לזה של האורתודוקסיה היהודית – או לפחות מיועד להיות מאמץ כזה; אירונית, דווקא הפיכתה של ספרות כללית לפרי אסור צפויה לעודד את התלמידים לקרוא אותה בעניין שהיה מעלה סומק בלחייהם של מורי ספרות בבתי הספר הכלליים. אבל צנזורים מעולם לא הבינו זאת.

התופעה המתוארת היא המקור לצמיחת ה"ליברמניזם". ואין מדובר לדעתי בבערות המכוונת את מעשי הרבנים. מדובר בתכנית אסטרטגית.

גם אייל ניב מעניק לנו ניתוח לא רע של התמונה הכללית. תחת הכותרת "למה ליברמן ואם תרצו מצליחים כל כך", הוא סוקר את היסטוריית הליברמניזם מראשית קום המדינה ועד היום, ומוצא בה נקודת אור: סוף סוף נחשף הציבור למידע לפיו לא הכל דבש בהסטוריה הציונית שלנו, וסוגיות של טוהר הנשק, כיבוש, גרוש, הדרה, טיהור אתני – מקבלות פרספקטיבה היסטורית. נסדקו מסגרות הנרטיב הציוני והתמונה האמיתית נגלית לעיני הציבור, יש הזדמנות להגדיר לעצמינו מחדש את הציונות. מי שמגדירים את עצמם היום "שמאל ציוני", כדאי שיגדירו לעצמם מחדש גם את הציונות עצמה, שכן מה שהיה אינו מה שיהיה. הגיע הזמן לארגן מחדש את המרחב ולהבין שהפוליטיקה של השמאל היא שיצרה את האוירה הימנית המתעוררת היום.

או במילותיי שלי (לא של אייל): שמאל וימין חד הם. הגיע הזמן להגדיר מחדש מה זה שמאל, מה תפקידו, מה שליחותו ומה אנחנו רוצים שיקרה כאן. ומהי אזרחות. ומהי ציונות. ומהי יהדות.

ואני אסיים בקישור לפוסט של מתן קמינר בבלוג של איתמר שאלתיאל על מהגרי העבודה וברפרנס לתכנית הרדיו שהקלטתי עם שלום בוגוסלבסקי - שם דנו בסוגיית ה"פוסט ציונות", בעקבות הדיון על סוגיית ההטרדות המיניות בהפגנות השמאל – ממנה למדתי דבר או שניים שהתחילו את המחשבה מחדש שלי על שמאל ימין בישראל. עוד אמשיך לכתוב בנדון, כמובן, כי כמו בלוגרית אמיתית: אני מעבדת חלק מהנושאים באמצעות כתיבה והדיון שבעקבותיה…

FacebookTwitterGoogle+Share

מרקורי ברטרו

כולנו נתקלנו בביטוי הניו-אייג'י המעצבן הזה בהורוסקופ: "מרקורי ברטרו". מאמיניה ההדיוטות של התופעה האסטרולוגית בכללותה, מאמינים שבתקופה הזו מחשבים נופלים, תכניות משתבשות, תקשורת מתפרקת. מתוך סקרנות גרידא ניגשתי, אחרי שנפל לי המחשב ונאלצתי לרכוש חדש, לראות האם מרקורי ברטרו. אני לא אגלה לכם את התשובה על מנת שהסקפטיות הבסיסית שלי לא תעמוד במבחנים שהיא לא מסוגלת לעמוד בהם. רק ארמוז שכל מה שרכשתי השבוע – בסה"כ מכונית ומחשב – אסור היה לי לרכוש לו אסטרולוגיה היתה לחם חוקי.

אבל זה לא הסוף… אחרי שמרקורי הותיר אותי סמוקה ממבוכה כשהסתברה לי השפעת נסיגתו על חיי, הוא עבר למטרות הגדולות באמת: מערכת החשמל באיזור השרון.

בין לבין הוא איפשר לנו כמה דקות של נחת, שמעניק בדר"כ היורה על שלל ריחותיו הנעימים ותחושת המזור שמעניקה קרירותו לגופותינו הדוויות מקיץ ארוך וחם. עשר דקות של גשם, ופוףףףף….הלך החשמל. שר הרוח התעטש על כבלי המתח הגבוה והם קרסו, מותירים את רמת השרון, הרצליה, רעננה, הוד השרון, כפר סבא ובצרה בחשיכה מוחלטת לפרק זמן שנע בין 6-7 שעות לכמעט יממה. אצלי, מרקורי שיחק אותה. אחרי שגרם לי להוציא 4000 ש"ח על מחשב חדש, הוא הפך אותי למוישה-זוטא: רואה את הארץ המובטחת אבל לא יכולה להיכנס לתוכה. המעבד המשוכלל, ארבעת הגיגה-בייט זיכרון, הווינדו'ס 7 והאופיס 2010 נשארו בבחינת הארץ המובטחת שלא אבוא עדיין בשעריה. שאריות הסוללה רוקנו אל תוך המשחקים שהשאירו את ילדי הבית במצב צבירה סביר בחשיכה הגוברת. ואני? בישלתי עוף בחושך. בלוני הגז הם השריד האחרון שאינו תלוי ברשלנות המקצועית המובנית בהגדרת כח האדם של חברת חשמל. ואם חשבתם/ן שבבוקר, כשכבר היה חשמל, נתן לי מרקורי לגשת לחקר צפונות הביטים הממוחשבים, הרי שלא הרחתם את ניחוח המזון המקולקל שעלה מהמקרר שלי, אחרי שעות ארוכות של חימום המזון שבתוכו (מגבינות עד שרימפס – שום דבר לא נמלט מפגעי ועד עובדי חברת חשמל, בשליחות הכוכב). אז ביליתי את הבוקר בניקיונות, אלא מה?

קצת תגובות להפסקת החשמל הארוכה, שהזכירה את הפיליטון של קישון על הג'ינג'י מהעירייה (זה שיצא לחופש עם המפתח לתיבת הנתיכים):

חיים רביה:  רעננה, אתמול: בחזרה לימי האבן. אין חשמל מאחת בצהריים (התרחש אירוע קטסטרופלי: ירד גשם) ועד… לא יודע עד מתי, הלכתי לישון לפני חצות. לשבת עם המשפחה לאור נרות זה יפה אבל מערכת חשמל אחת הלכה פייפן. בקרת נזקים במקרר בהמשך היום; תביעות ייצוגיות מחר.

פורום רעננה:  במשך שעות הם גזמו את העצים עד שהחזירו את החשמל… עבודת תשתית פשוטה שהיתה אמורה להתבצע בעוד מועד, אבל למי אכפת.
וגם אז המוקד של חברת חשמל לא ענה. עצוב, אבל די ברור שבשנה הבאה הסיפור יחזור על עצמו. 

מתוך הסטטוס שלי בפייסבוק, תגובה של משה חגי לדיון על היחס ההפוך בין שכר עובדי חב' חשמל לתפקוד המקצועי של החברה:   "זה שיש הרבה שומנים בחברת החשמל, זה ברור.
אני אתן דוגמא שרבים לא מכירים. באחד מהאתרים הגדולים של חברת חשמל – הוקמם שטח שהוכשר להיות חדר מחשב. החברה משתמשת בחלק קטן ממנו, נאמר – 25 אחוז. שאר השטח ריק. אופציה להשכיר את שאר השטח לגורמים אחרים, אפילו גורמים ממשלתיים, נפסלה על הסף ע"י הועד, על אף שיכלה להוסיף מזומנים לקופת החברה".

תגובה מס' 25 בווינט: שמונה וחצי שעות בלי חשמל!!!! רק אחרי כל כך הרבה זמן מבינים כמה אנחנו תלויים בחשמל….זה ממש לא כייף להיות תקועים בקומה 7 ללא חשמל בבית.

—-

האמת היא, שלעניות דעתי הבלתי קובעת – על מנהל המחוז וכל הבכירים הרלוונטיים לתת את הדין על הכאוס והנזקים העצומים שנגרמו למאות אלפי תושבים מהרשלנות החמורה הזו. לצערי, כפי שכתב גולש באחד הדיונים: ברוכים הבאים למדינת עולם רביעי. אחריות – אף אחד לא יקח על התקלה החמורה הזו, שאיננה "אסון טבע" אלא רשלנות מקצועית פשוטה. אנחנו, התושבים, נספוג כרגיל את הנזקים הקשורים לשיבוש תכניות ועלויות כספיות, גם ברשלנות הבאה.

באחד הדיונים התנהלה שיחה על ענייני מונופול והפרטה. חברת חשמל היא מונופול מושחת ומסואב, גולם שעלה על יוצרו וייצרו. ככל שאני סוברת שאין להפריט תשתיות מדינה – מונופול הוא צידו השני של האסון.

כל תושבי השרון הבינו את זה על בשרם/ן אתמול.

   
FacebookTwitterGoogle+Share