תקשורת, אימון והדרכה

היה או לא היה

בשבוע האחרון אני עוקבת – באמצעות הפוסט המתעדכן כרוניקה של יציאה מהחורים – את הנעשה סביב סוגיית ההטרדות המיניות בהפגנות השמאל. השלבים שתגובות הפעילים עוברים, נראים כמו המודל של אליזבת' קובלר רוס ומודלים אחרים להתמודדות עם אבל/טראומה/אבדן:

הכחשה והדחקה: לפוסטים הראשונים לא היתה התייחסות.

כעס: היתה השתוללות רבתי בשלב הזה, בעיקר נגד מטרות שנראו לכועסים "מטרות רכות", היינו – נשים שדנו בנושא.

התמקחות: שלב שאנו נמצאות בו עכשיו. לאט לאט מופיעים טקסטים ברשת שאומרים – "היה, אבל מעט", "היה, אבל לא הגיע לכדי אונס". ניסיון ליצור מדרג חומרה כמותי ואיכותי, היינו: אם היה מעט זה לא נורא, ורק אונס הוא הדבר האמיתי - כל פגיעה מינית אחרת אינה חמורה כל כך. וגם: פעלנו, אבל בשקט (כלומר, להגיע למודוס-ויונדי בין הדרישה לפעולה שקופה וחד משמעית לבין היעדר הפעולה בנושא).

דיכאון: אני מאחלת גם לנו וגם לפעילות השמאל לדלג על השלב הזה, שמשמעותו היא תחושת הייאוש האוחזת בך כשאת מבינה שזו המציאות – מיזוגנית, שוביניסטית, מסרבת בנשים סובייקט.

קבלה והתארגנון מחדש: שיגיע כבר השלב הזה, ויפה שעה אחת קודם.

ישנן מספר טענות עיקריות שברצוני להתייחס אליהן. החשובה מכולן היא טענת ההכחשה: להד"ם. או כפי שכתבה ענת בר זהר אצלי: "אני מבטיחה לך שאם מארגנות ההפגנות – שרה, דורית, סילן  – היו יודעות על מקרה כזה, כמו כל אישה אחרת הן היו מלוות את הנפגעת בעצמן לתחנת המשטרה…את מפיצה שמועות שיקריות, חסרות בסיס, ללא כל ראיות ואת צריכה להתבייש בעצמך". עונה לה על כך דורית ארגו עצמה, אצל נעמה כרמי: "מקרים ספורים של הטרדות מינית התרחשו בזמן משמרות בשכונה…אותם מקרים טפלו על ידנו במלוא הרצינות. מלבד התמיכה הישרה בנפגעות נעשתה שיחה חריפה עם נציגי השכונה.."כלומר – מקרים היו, משטרה לא.

אותה תגובה פחות או יותר הופיעה אצל נמרוד אבישר (לינק לפוסט שלו בהמשך), שחתומה עליה דורית גת.

הנה עוד כמה ציטוטים מפי פעילים ופעילות, שסותרים את טענת הלהד"ם:

ליהי רוטשילד וסילאן דלאל כותבות: "אלימות מינית בפעילות פוליטית מקורה לא רק בשותפינו הפלסטינים, או הישראלים, לצורך העניין, כי אם בחלק ניכר מהמקרים מכוחות הבטחון הישראלים על כל נגזרותיהם". היינו – מרחיבות את הדיווח לכוחות הביטחון מול המפגינות.

טל שפירא, פעילה מרכזית העוסקת בסוגייה, אומרת לרחביה ברמן: "אין השתקה של הסוגיה, לפחות בפעילויות המנוהלות על ידי "אנרכיסטים נגד הגדר" בשלל כפרים לאורך התוואי. למעשה, עצם העובדה שכולם פתאום מדברים על זה ומקרים מדווחים היא תוצר ישיר של המענה שהתחלנו לתת לבעיה. אנחנו מקיימים הסברה, וסדנאות, גם בתוך קהילת הפעילים וגם בפעילויות משותפות עם תושבי הכפרים והקהילות שאנחנו מפגינים איתם. נכון, לפני חמישה חודשים, בחורה שרצתה להתלונן לא היו לה את כל הכלים והכתובות הברורות לתלונה שפיתחנו במהלך הזמן הזה. כיום, כשאנחנו על הסעה להפגנה ואנחנו מקריאים את נהלי העזרה הראשונה של מה עושים במקרה שנפגעים, אנחנו אומרים גם מה לעשות במקרה שהותקפת מינית בכל צורה שהיא, ומציינים את האנשים הספציפיים שנמצאים שם ומטפלים בנושא, שיידעו בדיוק למי לגשת".

למה אין פנייה למשטרה או פרסום רחב יותר של הבעייה? בכמה וכמה פטוסטים מצאתי תגובות הטוענות 2 טענות מרכזיות:

1. אנרכיסטים שאינם מכירים בממסד לא יפנו אליו לטיפול בבעייה.
2. "נשים פלשתינאיות מוטרדות מהכיבוש יותר משנשים ישראליות מוטרדות מינית" (ציטוט מאמיתי סנדי).

כותבת יולה אצל נמרוד אבישר (תגובה 44):  "גם אני פעילה ובשייח ג'ראח אכן לא שמעתי שיש הטרדות. עם זאת, בבילעין למשל יש המון הטרדות. לפחות שלוש חברות שלי "זכו" לתפיסת החזה שלהן בחסות הגז המדמיע. אחת מהן נשבעה לא לחזור שנית. שתיים מהן החליטו שהן צריכות ללבוש טי-שרטס במקום גופיות כדי "לא לעודד את ההטרדות". כאילו להטרדות יש הצדקה.
הפעילות מדברות על ההטרדות המיניות באופן טראומטי. עם זאת, כפי שאני רואה יש בנות שהן ממש ללא חת ולא אכפת להן לחזור- למרות ההטרדות, למרות הגז ולמרות אלימות השוטרים. הבעיה מתחילה כשהן משווקות לכל מיני תל אביביות את ההפגנות כמקום מוסרי ושחשוב להגיע אליו- בלי להזכיר את הפרט ה"פעוט" שיש שם הטרדות מיניות. זה כבר גובל בחוסר אחריות. גם ככה להיות תחת השפעת הגז זאת חוויה מפחידה ושגורמת לחוסר אונים, אז עוד להיות תחת מתקפה של מקהלת נערים שנוגעת בך? לא תודה.
הבעיה השנייה היא שהמפגינות/ים יוצאות בתרועה רמה ש"אין הטרדות בשייח ג'ראח!", אממה, שני ק"מ משם יש ה-מ-ו-ן הטרדות. לטעמי זה עיוות והסתרה של התמונה השלמה".

בתגובת איבון דויטש, מנת הסדנא שממנה החל להתפתח הנושא בבלוגוספירה, היא אומרת: "כמנחה עמיתה של הסדנה ברצוני להעיד שהשתתפו בה חמש נשים, והיא עסקה גם בתופעה של הטרדות מיניות בכלל". אין אישור בפה מלא, אבל גם אין הכחשה (הטקסט עוסק בעיקר במתקפה וביקורת, ראו שלב הכעס כאן בראשית הפוסט).

אילת מעוז כותבת: "אני יכולה לחשוב על כמה מטרות קונקרטיות שאנחנו שואפות להשיג כשאנחנו מטפלות במקרה של אלימות מינית…בשביל לחדד ולעבד ולהתניע את האסטרטגיה שלנו בדרך למטרות האלה מאד נחוץ דיון בינינו – כמו זה שהתנהל בסדנאות הנשים…".

זה היה מדגם. יש עוד תגובות שונות ברשת, מה שמשותף להן הוא האישור לכך שיש הטרדות מיניות, שחלקן חצו את גבול ההטרדה המילולית לכיוון ההטרדה הפיזית, היינו – מעשה מגונה, שהנושא "נסגר בבית", שהטיפול אינו מערב רשויות, שלרוב נשים יודעות למה הן נכנסו רק כשהן כבר בפנים, שהתופעה כתופעה – מוכרת כבר מזה זמן.

אז מה, להד"ם?

ברשותכם/ן, התייחסות קצרה לכמה טענות הדיפה נוספות של הפעילים והפעילות:

1. משת"פיות של הימין (כלשון הפוסט של נעמה, שקושר כאן): הניסיון לייחס למי שהעלו את הנושא – או, למעשה, לנשים בלבד מביניהן - ימניותּ או משת"פיות עם הימין, יכול היה להיות יעיל לולא הייתי דמות כל כך מזוהה עם שמאל, ואף עם שמאל רדיקאלי. מדובר בדמגוגיה זולה שדומה מדי בעיני להאשמות הימין: "משת"פית של החמאס". לא רציני.
ספציפית לגבי רוני אלוני סדובניק – היא הצהירה על עצמה בתגובות היום שהיא שייכת לשמאל, ואין לי סיבה לא להאמין לה.
את התייחסותי לנושא רשמתי גם בפוסט המעקב – הכרוניקה של היציאה מהחורים (קישור בראשית הפוסט הזה).

2. "לא ראינו אותך בהפגנות"… ובכן, זוהי טענת השתקה פר אקסלנס, המנסה ליצור מציאות בדיונית בה אמצעי המאבק היחידי והיעיל הוא הפגנות, ולכן מי שלא נמצאת שם – אסור לה לדבר. בפועל, רוב ההפגנות לוקות היעילות נמוכה מאוד (מאמר אחד של רוני אלוני סדובניק עשה יותר מהרבה הפגנות פמיניסטיות, למשל – ותיעוד אינטרנטי של גז בסילוואן שהעלתי בסוף השבוע – הגיע ליותר אנשים מההפגנה עצמה). חשוב שיהיה בהפגנות מי שיתעדו על מנת להפיץ במדיות יעילות יותר, חשוב לגלות סולידאריות, אולם מכאן ועד העמדת ההשתתפות בהפגנות כגושפנקא להיותך איש/אשת שמאל – המרחק רב. כמו כן – בבסיס הרעיון הדמוקרטי עומדת הזכות לבקר גם מבלי להיות נוכח/ת, על סמך עמדה, דיעה, השקפת עולם, מידע שמושג בדרכים שונות מבלי לבקר במקום האירוע.
בנוסף, אני רוצה לצטט את תגובתו של עופר מורגלפעילה בשם ענת,  אצל נעמה: "האם את היית מקבלת את האמירה שאסור לך לבקר את הממסד הביטחוני כיוון שאת לא חלק ממנו, ולא "נמצאת במעגל הא/נשים שמתמודדים עם הנושא"? כי זה פחות או יותר האנלוגיה המתבקשת למה שאת אומרת כאן".

3. הכפשות ועיוותים שונים לגבי רוני אלוני סדובניק: בעניין זה, לו הגיבו כבר נמרוד אבישר ואחרים, אני מעדיפה להביא דברים בשם אומרם (ראו בהמשך). חשוב לציין שניתן להסכים או לא, להעמיד אותה על טעויות אם יש כאלו ולהגיב עניינית לטיעוניה. תגובתם האלימה והדמגוגית של הפעילים לא הכילה אף אחד ממרכיבים אלו. גם היא מתייחסת כנראה לשלב הכעס המוזכר לעיל.

4. דורית אברמוביץ' אישרה לי לצטט כאן את דבריה מהתכתבות בתפוצה הפמיניסטית,כמענה ישיר לרוני אלוני סדובניק לגבי "היה או לא היה":
תחילה אדגיש ואומר- כאשר נאמר כי הייתה הטרדה מינית או אלימות מינית כלשהי, אני אף פעם לא שואלת אם כך היה, אני כפמיניסטית בטוחה שהיה. השאלה מכאן אינה מבחינתי אם הייתה אלימות מינית, ואולי גם אלימות מגדרית, אלא הדרך להתייחס לתופעה זו. איני יכולה או רוצה להצטרף לאופן הניתוח שלך את התופעה האמורה, שלטעמי מלאה באיסלאמופוביה עד כדי ביזוי חמור וגזעני של פלסטינים, בה בעת שאני כן רוצה להצטרף לכל מהלך ולכל קריאה לבער את האלימות המינית והמגדרית כלפינו, ולהתמודד עם שוביניזם וסקסיזם גם במחוזות של שמאל יהודי רדיקלי. כפמיניסטית, אני מודה שרבות אני מתקשה להגיע להפגנות שמאל שבחלקן, אם אינן מאורגנות על ידי ארגוני וקבוצות שמאל פמיניסטיות, הן מלאות בשליטה גברית, הן במרחב, הן בקול, והן בשפה. כפמיניסטית, אני מתקשה לעתים להמשיך ולשכנע עמיתים בשמאל לחבר בין מאבקים ואג'נדות ומתוך כך לפנות את קדמת הבמה ואת המרחב לנשים ולהט"בים. על כן, אני נמצאת מכורח בוררת בקפידה לאלו הפגנות שמאל להגיע וזה אכן חמור בעיני…נדמה כי פרשיית לאור הציבה רבות מאתנו מול הכרה כי כאשר המחאה הפמיניסטית מגיעה אל פתחו של איש שמאל, אנו נמצאות כמעט לבדנו, ועם קומץ מועט של א/נשים. לא פלא שראיתי במחאה מול לאור לא רק מחאה פמיניסטית, כי אם גם מחאה פמיניסטית-אתנית, כי רבים מהשמאל הלבן לא חברו אלינו. ייתכן כי דבריי יוכחשו, אך דה פקטו, היינו מעטות מאד במחאה קשה זו, וזכורה ההפגנה של קומץ מאתנו מול הסינמטק שממנה נעדרו רבות/ים וטובות/ים מהשמאל הלבן. כמי שמאמינה בחיבור בין מאבקים, בחיבור המתחייב בין דיכויים וכיבושים, איני יכולה או רוצה להכריע בין מאבק בכיבוש אחד לבין מאבק בכיבוש אחר. איני יכולה או רוצה להכריע בין שוויון וכבוד לנשים לבין שוויון וכבוד לפלסטינים או לכל מיעוט פוליטי ואתני אחר".

———-

תגובתה של רוני אלוני סדובניק:

"וואו,איזה בלאגן בסייבר-נט, ואני גרמתי לזה? אשרי!! 

ובכן, לאור האיומים שקיבלתי בימים האחרונים והתעקשות חלק מהקוראים לקחת את האמירה שלי ולעשות ממנה מה שהיא לא, להלן פירוש רש"י למתקשים בקריאה תמה. 

ישראל זקוקה לשמאל חזק, אמיתי,שאינו מוותר על זכויות קבוצה אחת למען זכויותיה של קבוצה אחרת. מה שקיים כרגע בשטח, זו גוויה מונשמת גוועת וגוססת של "שמאל" שהולך ונעלם.

היום יש קונצנזוס מ "קיר לקיר" לגבי הפתרון של שתי מדינות לשני העמים. עכשיו הגענו סופסוף לרגע המכריע באמת- נשאר לעצב את פניהן של אותן "שתי המדינות", כיצד הן יראו? מה יהיה אופיין? איזה מעמד יהיה בהן לנו הנשים?

וזה בדיוק הזמן /שלנו הנשים לדרוש שבשתי המדינות ישראל ופלסטין תהייה הפרדת דת ממדינה ודמוקרטיה אמיתית.שבשתי המדינות לא תאלץ אישה "להתחשב במסורת" ולעטוף את גופה בסמרטוטים כדי שגברים לא יפגעו בה מינית.ממש לא מסורת שראוי לכבד.

אנו הנשים היהודיות והערביות חייבות להיות "אבירות הדמוקרטיה",משום שאנו הראשונות להיפגע מהעדרה והיחלשותה של הדמוקרטיה. והיכן צומחת וגדלה הסכנה לדמוקרטיה/לנשים? בריכוזי עוני+ בערות. שם צומח פונדומנטליזם איסלמי,חרדי.  פנאטיזם דתי שפוגע תמיד קודם כל בנשים.

תהייה מדינה פלסטינית. את זה כבר כולם הפנימו. אז די, תעבירו דף, אנחנו במאה ה-21 לא הגיעה העת להתעקש שהמדינה הפלסטינית החדשה תהיה סוברנית לנשים"? מתי כן יגיע זמן הנשים?

בשיחת טלפון השבוע עם פעילה בכירה מאד בשמאל, היא אמרה לי שזה ממש לא נכון שאנחנו נאבק למען דמוקרטיה או הפרדת דת ממדינה במדינה הפלסטינית החדשה –שזו הפריוולגיה של הפלסטינים להחליט בעצמם אם הם רוצים מדינה דמוקרטית או מדינת "שריעה" . (במילים אלו או דומות) האמנם?

השמאל הגווע לא מדבר בכלל לנשים, לא מדבר אל החלשים, אל ישובי הפריפריה, אל העובדים-קבוצות מודרות שנאלצות להיאבק בבדידות חסרת סיכוי את מאבקם.

למעשה, במפלגות השמאל בישראל-הגברים הם ששולטים, אפילו אישה אחת אין היום במר"צ, ואפילו בצד השמאלי-יצוג נשים הוא "סימבולי" ולא שוויוני.

בשנתים האחרונות מכרסמים החרדים בזכויות נשים בבתי הדין הרבניים –זה נוגע לכל אישה בישראל ,אז למה לא שמענו בכנסת על התארגנות של השמאל למאבק אימים בפונדומנטליזם המשפטי המזעזע הזה? כי הגברים בשמאל והגברים החרדים עשו "שירקאס" על הגב שלנו הנשים.כרגיל. אין חדש תחת השמש.

אני  מקנאה.כל כך מקנאה לראות את הארגון של הפעילות בכפרים,בעבלין, בשייח ג'ארח-ואני תוהה למה אותו כח ועוצמה אינה תומכת גם במאבק שלנו הנשים למשל במיגור חוק ההתישנות על עבירות מין בקטינים?

למה אנחנו שוב כל כך מעטות ובודדות בהפגנות שאנחנו מנסות להרים?

איפה כל "השמאל" שלנו? 

הצלחתי בפוסט שלי, לשים את הנושא על השולחן הציבורי וזה מה שחשוב.כואב לי לראות את הפער האדיר בין הפעילות למען הפסקת הכיבוש שהיא פעילות ראויה כשלעצמה, לבין חוסר המעש וההיעדרות,אי הנוכחות של מסת הפעילות -בהפגנות למען זכויות נשים.

זעקתי את הזעקה הבאה: "המאבק על זכויות הנשים איננו מאבקן של 20 פמיניסטיות קבועות המגיעות לפעילויות והפגנות, זה אמור להיות מאבק חם ורועש בדיוק באותה העוצמה -ואין מצב הנשים בישראל או ברשות קל יותר מזה של העם הפלסטיני-אולי חמור יותר".

כשיש לארגון שמאל משאבים ותקציבים,דוברות ומטה ארגון כה משומן ואיכותי לצורך קידום אג'נדה אחת מתוך רשימת האג'נדות כראויות לקידום-וכל היתר מוזנחות -יש בכך לטעמי ולדעתי עיוות ובגידה .כן בגידה של השמאל באג'נדה הפמיניסטית. בשמאל שאני חולמת עליו, חייבת להיות סולידריות בין הגברים לנשים, בין הנשים בצד הזה לנשים בצד השני.

אני עוקבת מזה שנה אחר "חוקי נירנברג" החדשים של ממשלת עזה. זוהי למעשה מדיניות ממלכתית שיטתית ונמשכת של משרד המשפטים בעזה, המפרסם כל חודש כמעט "פתוואה" חדשה, מעין "חוזר מנכ"ל" שכזה,  ובו איסורים נוספים על נשים. זה התחיל מאיסור על נשים לרכב על אופנועים ברחובות, אחר כך איסור על נשים להגיע ללא כיסוי ראש מלא למוסדות החינוך ,אחר כך איסור על גברים לעבוד בצוות עם נשים ,אחר כך פורסם איסור חדש לפיו אסור לנשים לשבת יותר בבתי קפה או לעזן נרגילה ולאחרונה-וזה הוציא אותי משלוותי-יצא איסור חדש-שאסור לעורכות דין בעזה לייצג בבתי המשפט ללא כיסוי ראש מלא מסורתי.

העלתי את הנושא לא פעם בפני פעילות קולגות בארגוני זכויות אדם ונשים וקיבלתי בתגובה -שתיקה רועמת. אפילו הן לוחשות לי בהחבא: "קודם נשים קץ לכיבוש בשטחים אחר כך נטפל במעמד הנשים בשטחים". אתן יודעות מה? לא מסכימה.זו בעיני בגידה.

כשממשלת ישראל ביזבזה 60 מיליון ש"ח על טקסי יום העצמאות ה=60 למדינת ישראל, התביישתי . במיוחד היה מביך בעיני טקס הדלקת המשואות .אז כפמיניסטית אקטיביסטית קמתי ועשיתי מעשה.

מיד ארגנו חבריי ואני על חשבוננו הפרטי טקס הדלקת משואות אלטרנטיבי בכיכר רבין. בין השאר הייתה משואה לכבוד עשרות אלפי הנערות הערביות שנרצחות מאז קום המדינה על רקע כבוד המשפחה, משואה לכבוד מאות אלפי הילדות שנאנסו ונפגעו מינית מאז קום המדינה אצלנו ואצלם,וכד'…למעט פעילת שמאל אחת-דורית אברמוביץ' ומרים שלר ממרכז הסיוע לנפגעות בת"א- אף פעילה פמיניסטית יהודיה או ערביה לא נאותה לקחת חלק בטענה שהטקס עצמו מסמל את הכיבוש.

בהזדמנות נוספת, בכנס הפמיניסטי בנצרת קמה פעילה פלסטינית ואמרה מעל הבמה: "אני לא מוכנה לצעוד בהפגנות למען נשים לצידה של פעילה שבערב חוזרת הבייתה לגהץ את המדים של הבן שלה החייל".

דוגמא נוספת: יו"ר הכנסת לשעבר ביקשה מנשים במקהלת הכנסת שלא לשיר יותר בטקסים כי זה מפריע לחרדים משום ש"קול אישה" מזכיר להם קולות של ערווה. ארגנתי מחאה איטלקית מזמרת וקראתי לכל פעילות הפמיניזם להגיע ליציע הכנסת ולשיר ביחד בקול גדול עד שהגזירה תבוטל. אף פעילה לא הגיעה למעט קומץ , הנימוק של פעילות שמאל היה שהן לא נכנסות לכנסת משום שהיא מסמלת בעיניהן את הכיבוש הפטראכלי.

דוגמא נוספת: לראשונה בישראל נבחרה בדרום הארץ ראש עיר אישה בערד,רצינו לפרסם ביחד מודעת ברכה פמיניסטית של כל הארגונים-היוזמה נפלה בשל התנגדות פעילות שמאל שטענו כי היא מ "ישראל ביתנו" ולכן לא ראוי לברך אותה.

דוגמא נוספת: ד"ר חנה קהת פמיניסטית דתית אשר תרומתה לדור הפמיניסטיות במגזר הממלכתי דתי לא יסולא בפז- פוטרה בבושת פנים דווקא בשל פעילותה הפמיניסטית –כל הנסיונות לאחד כוחות רבים של פעילות זכויות נשים למאבק נגד פיטוריה עלו בתוהו בשל הנימוק שהיא עצמה "מתנחלת" ולכן לא ראוי לעזור לה.

אני רוצה להבהיר אחת ולתמיד לכל מי שמנסים להשתיק אותי ולהטיל דופי בזכותי להביע ולהשמיע את דעתי: הגיע זמן הנשים הפלסטיניות, היהודיות, המתנחלות, אמהות השהידים, אמהות החיילים, זמנן של בנות לאחים ואבות רוצחים, נשות הבעלים הנשחטות. הגיע זמן אלפי הילדות הנאנסות יום יום בתוך התא המשפחתי.

די לדחות אותן ולעקוף אותנו בתור. כבר אלף שנים מבקשים מאיתנו פעילי "השלום והמלחמה" שאנו הנשים נצטרף למאמץ לאומי כזה או אחר. די כבר נמאס לנשים לחכות.

אל תבזבזו את כל ההון והאון על מאבק בודד של קבוצה נרמסת אחת על חשבון קבוצה נרמסת אחרת-הפנו משאבים גם אלינו-אנחנו ממתינות לכך כבר אלפי שנים. לא הגיעה גם עיתנו?

רוני.

 

נ.ב. לגבי העובדות בפוסט שלי:

1. יש תופעה של הטרדות ומעשים חמורים מהטרדות מצד מקומים כלפי פעילות.אונס/ניסיון לאונס/מעשה מגונה בכח –באמת יש הבדל? זו הפואנטה? זו התגובה שלכם לפוסט שלי? שהמקרה השני לא היה אונס אלא רק מעשה מגונה בכח ? זה נימוק ההגנה הכי טוב שמצאתם?

 2. נכון, הטרדות קיימות בכל מקום-אבל יש משמעות מיוחדת ומכעיסה במצב ספציפי זה.

 3. היו בעבר מאות הפגנות שמאל נגד חרדים בבר אילן, במאה שערים, מצעדי גאווה בירושלים וכד' .מעולם, לא יצא מהמארגנים פלייר עם בקשה לנשים להגיע בלבוש צנוע המכבד את רגשות המקומיים המסורתיים-לדעתי העיתוי של הפלייר הנוכחי (הראשון מסוגו כזכור לי), הוא תגובת המארגנים הגברים לרחש על ההטרדות-הכעס שלי הוא שהמסר מקבלת ההחלטה להנפיק אותו –הוא צורה חדשה של האשמת המוטרדת בכך שהלבוש שלה גורם להטרדה. אני מתנגדת נחרצות לכל רמיזה ישירה או עקיפה כי פגיעה מינית באישה היא תוצאה של הלבוש שלה.

כשציינתי בפוסט שלי את המילים "בורקה,חיג'ב  וכד'" זו הפרשנות שאני רואה לבקשה תמוהה ומקוממת זו. מה זה בדיוק  "לבוש צנוע?" מה זה "קוד הלבוש המקובל"?  אני משפטנית ולכן בהעדר הגדרה ברורה אני פונה למקורות משפטים-כמו החלטות משרד המשפטים הפלסטיני בעזה המגדיר היטב מהו לבוש על פי קוד פלסטיני.

4. לגבי מקרה התקיפה המינית הקשה של פעילת שלום באום סלמונה-היה גם היה, ולא ראיתי שום תגובה או אמירה של מחנה השלום בעניין.בעיני "אי דיבור" הוא אמירה לכל דבר. ואיפה התלונה ? מה קרה איתה?

5. לגבי תופעת הטרדות של פעילות בידי מקומיים בכפרים הפלסטינים-היה גם היה ואין נפקא מינא אם הייתה רק הטרדה מינית

6. לגבי "שתיקה" ואי טיפול מהותי בנושא-עובדה, רק עכשיו הצלחתי להקים את הדוב מרבצו ולגרום להיווצרות דיון פתוח בנושא-אשרי וטוב לי. אחת הבעיות של ה"שמאל" בישראל, שהוא עדיין תקוע בקומוניזם הסובייטי, ועדיין תומך במדיניות של הסתרת מידע, מבלי להבין שה"שמאל" במאה ה 21 אמור לפעול למען זכות האינדיודיואל לחופש ולחופש ידע ומידע. כל הסתרה או השתקה או אי-התיחסות שקופה ופתוחה בצדדים של נושא שמנסים להחביא- דינם ל התפוצץ החוצה עם כל המוגלה. לא יותר בריא לנקז אותה לאט באומץ ובכלים היגייניים ?

האינדיבידואל בעידן האינטרנט הוא חסיד של חופש מידע וביטוי-קודם כל ולפני הכל והוא /היא לא יספוג בשקט את הסתרת הדברים. הוא קודם רוצה לדעת והוא מספיק אינטליגנטי להסיק מסקנות בעצמו/בעצמה.

7. ולסיום, לכל המאיימים עלי מאז פרסום הפוסט. עדיין לא קיבלתי העתק כתב התביעה שהבטחתם, מה קורה? בטוח שיש לכם את הכתובת שלי? אם לא אז להלן: עו"ד רוני אלוני סדובניק ת.ד. 11294 תל אביב מיקוד 61112. מצפה לתביעה בכליון עיניים.

וחוצמזה- פעם, מזמן, בשחר נעורי בשומר הצעיר- לא הבטחתם להלחם על זכותי להביע את עמדותיי גם אם הן לא יתאמו את שלכם? לא היה דיבור כזה פעם כשהיינו צעירים ויפי נפש? מה נסגר עם ההבטחות לסבלנות וקבלה של מינעד הקולות?

רוני. 

FacebookTwitterGoogle+Share

מקור ראשון על ההטרדות

בהמשך לכרוניקה של יציאה מהחורים:

מקור ראשון – ישי פרידמן – היו הראשונים שחשפו את הסדנא של אינדימדיה.

אחת מחברותי אמרה על כך בבדיחות הדעת, שיש לקרוא את מקור ראשון כדי לדעת מה קורה בשמאל, ואת הארץ כדי לדעת מה קורה בימין.

הכתב התקשר אלי ותשובתי מצוטטת בסיפא למאמר.

יש ללחוץ על התמונות כדי לפתוח אותן בגודל קריא.

להלן, כחלק מכיסוי הנושא כאן בבלוג:

FacebookTwitterGoogle+Share

כרוניקה של יציאה מהחורים (מעודכן)

amits

עדכון 27.9.10:

איבון דויטש, ממנחות הסדנא המדוברת, מגיבה בגדה השמאלית – מאוחר מדי, סיסמאתי מדי, עוסק במגננה אופנסיבית במקום בהבהרות. טקסט מאכזב, ציפיתי ליותר מאיבון דויטש.

בשולי הדברים: לו אני הייתי יועצת תקשורת לפעילים, הייתי מטילה משמעת תקשורת נוקשה למדי. הם כורים בורות לטיעוני ההדיפה שלהם.

בנוסף, מגזין הכיבוש פרסם את מאמרו של גל כץ שקושר כאן לפני יומיים וזכה לתגובה לא מעריכה יותר מזה שמאמרה של דויטש זכה לו.

במגזין הכיבוש אין מקום לתגובות. ככה נאבקים בכיבוש.

ואחרון להבוקר: מסתבר שהיו הטרדות גם בשייך ג'ראח. תגובתה של דורית ארגו בפוסט של נעמה כרמי: "…מקרים ספורים של הטרדות מינית התרחשו בזמן משמרות בשכונה".

עדכון 25.9.10:

העלתי את המאמר של ישי פרידמן במקור ראשון – כאן.

התקשרה אורית המערכת של קרן נויבך לבטל את הראיון מחר, כי הם צריכים לבדוק עוד כמה דברים (יש לי השערות, לא אדון בהן כאן).

התקשרה כתבת בשם נועה, ששכחתי את שם משפחתה, מהארץ: אבנר ענבר מסר לה, שאני אמרתי לו בשיחה שהחשיבה שלו פאלוצנטרית. טוב, אחרי שהלכתי למילון לברר מה הוא מייחס לי, שאפתי רגע אוויר פסגות מחלון קומתי הרביעית ונרגעתי – החלטתי להתמכר לשעשוע. משיחה לשיחה עם עיתונאים המבקשים את תגובתי לדבריו (לפחות אלו המגיעות עלי) תופח הטלפון האגרסיבי שלו אלי לכדי שיחת נשמה ארוכה ומעצבת גורלות? נו, שוין.

כפי כבר ציינתי איפה שהוא - שווה להסביר לו שאין מדובר בהגיגים פילוסופיים,אלא בפרקטיקת חיים שעניינה כבוד האדם (של נשים, הפעם)… הנה, הסברתי. אמנם לא ידעתי על קיומו של האיש הזה עד לרגע שטלפן אלי, אבל נראה לי שעוד נצעד בסוף אנגז'ה לכיוון השקיעה.

תגובתי להארץ, שבקשתי לכתוב כלשונה:

התגובה המיוחסת לי ע"י ענבר איננה נכונה. מאחר והשיחה נחוותה כמאוד אגרסיבית מצידו, בנימה שחשתי מולה מאויימת, ציינתי בפניו שכסייבר אקטיביסטית, אינני מנהלת את המאבקים החברתיים שלי בטלפון אלא בבלוג. כל השאר – מדמיונו.

לגבי הטענה של הפעילים שאין הוכחות – עניתי שהפוסטים השונים בהם הובעה דיעה בנושא, התבססו על דברי פעילים ועל הסדנא, ואודרו ע"י הפעילים בתגובות. 

 עיקר תגובת הפעילים עוסקת בהשתקה אולם הם מודים בבלוגים שהבעייה קיימת. לא ניתן להחזיק את המקל בשני קצותיו – גם לאשר וגם להכחיש.

עכשיו נראה מה ייכתב, אני מאמינה שאצוטט כראוי.

עוד כתבו בנושא במהלך סוה"ש:

אור ברקת אצל דובי קננגיסר, על הדיון עצמו

מנחם רבוי

כרמל וייסמן

24.9.10, עדכון נוסף:

בדיוק היום אני בת 49. עברו כ- 29 שנים מאז עמדתי על דעתי, בפרוץ מלחמת לבנון הראשונה, והחלתי לגבש את משנתי המוכרת לקוראי הבלוג, בנושא כיבוש ונשים. את הימים האחרונים לא העברתי בחגיגות יומולדת אלא בהתבוננות נדהמת על האלימות המשתוללת של כל אלו שרוצים לכבס את הכביסה המלוכלכת בבית.

לא נורא, עברנו את הפדופיליה בחדרי הילדים בקיבוצים, את הפדופיליה וההטרדות המיניות בישיבות, את הטרדתן של נשות ציונות דתית שבאו לבקש עצת רב, את הבוררות במשפחות הפשע במקום פנייה לערכאות. נעבור גם את זה. מה שעצוב הוא, שמכל הדוגמאות שהזכרתי של קבוצה הומוגנית שמנסה להסתיר את העבירות המתבצעות בתוכה ולסגור עניינים בבית, פעילי השמאל לא למדו דבר. השיעור הראשון והחשוב צריך היה להיות: מי שמנסה להסתיר ולטייח, מגיע צ'יק צ'ק לכותרות העיתונים.

אתמול לא עסקתי בנושא אלא טיילתי עם משפחתי בין מעיינות באיזור עמק האלה ובית שמש, על שביל ישראל. הבוקר התפנתי לעדכונים.

מסתבר שהטקסט האומלל של אילת מעוז (ראו בעדכון משלשום), הגיע להעוקץ. תגובתי – שם. האתר שמסרב לקחת מאמרים שכבר פורסמו במקום אחר, פרסם מאמר מפתק בפייסבוק (הפתקים בפייסבוק הם הפלטפורמה הפרסומית לטיוטות ו/או למי שאין אתר שיפרסם את מאמריו/ה), שכלל הרבה מאוד אגרסייה ילדותית בסגנון של שיבושי שמות, הכפשות, אמירות מומצאות ונאצות. אני מתכתבת בנושא עם יוסי דהאן, לו הבהרתי עד כמה חמור אני רואה את עצם פרסום המאמר אצלהם. לכשההתכתבות תמצה את עצמה, ארחיב. לעצם הסגנון רק אומר, שהתפתלות הטקסטואלית המופרכת הזו אינה עניינית ומעלה שאלה: האם יש שם בכלל עמדה ו/או מסר? או כפי שאומרת נעמה (גם כאן, בתגובות): שכשאין טיעונים, הטקטיקה שנבחרה היתה פשוט לצעוק חזק יותר?

עדכון, 16:30: יוסי דהאן, עורך העוקץ, כותב לי בעניין מאמרה של מעוד: "אכן במבט שני היו במאמר מספר ביטויים לא לעניין אני מצטער על כך והם תוקנו". תודה, מודה ועוזב ירוחם.

לגבי הטיעון העדכני לפיו החשיפה תיתן חומרי-נגד לימין, אני מעלה לכאן תגובה שרשמתי השבוע:

ממש לא מטריד אותי שזה משרת את הימין. במקרים של הרבנים אבינר, כהן, אלון ומילוא – השמאל השתמש בזה. זה משחק פוליטי בקטנה, לא קשור. העניין הוא לא מה משרת את הימין נגד השמאל או את השמאל נגד הימין. העניין הוא שיש תופעה של הטרדות מיניות, שהיו תלונות שנמנעו לכאורה או הושתקו/נמשכו (ע"ע המאמר של אבי יששכרוף) ושהנושא נסגר בתוך המועדון כמו להבדיל בקיבוצים או בישיבות – כשבדיוק כמוהם, מי שמעז לומר שהמלך עירום עולה מיד על המוקד.

תודה לעמיתי למאבק החשוב הזה:

  • נעמה כרמי – משת"פיות של הימין
  • שלום בוגוסלבסקי על התגובות המטרידות
  • פוסט מסכם ומביע עמדה של יוסי גורביץ, החברים של ג’ורג’ 
  • פוסט מצויין של נמרוד אבישר שחושף את כל ההשתקות
  • על נשים וערבים – בבלוג של דובי קננגיסר – "לא שומעים!", וגם באנגלית
  • נשים בסוף - נעמה כרמי
  • פמיניסטיות של גופיות ספגטי – נעמה כרמי
  • מבוכת הגבר הלבן – יוסי גורביץ
  • הם לא פינלנדים (וגם הפינלנדים לא) – אריה עמיחי, כאן באתר, וגם שם (הבהרות) וגם פמיניזציה בשייך ג’ראח
  • לבוש הוא זהות – אורן ירמיה
  • לתת למאבק לשנות אותך - חנן כהן
  • צדק אדמות מול פמיניזם, ליברליזם מול פלורליזם ו – אוכל את מילותי  – עירא אברמוב
  • שייך ג’ראח, ביקיני, פמיניזם – נדב פרץ, מגדר וחברה בישראל
  • פוסט פמיניסטי - רונה שטיינברג
  • Genderized hidden occupation in anti-occupation protests, עוול, עוול תרדוף - כיכר המיואשים

וגם:

  • הרשות הפלסטינית מנסה להשתיק פעילה זרה שעברה ניסיון לאונס מצד פעיל פלסטיני נגד גדר ההפרדה
  • "שטויות מהסוג הזה" כשנעשות עוולות נגד הפלשתינאים – בני ציפר
  • דיון באתר פעילי שייך ג’ראח 

עדכונים 22.9.10, צהריים:

  1. חוקרים ומכסים את הנושא: ישי פרידמן ממקור ראשון, רחביה ברמן מיופוסט וקרן נויבך (רשת ב').
  2.  אלימות: אין לי מושג במה זכיתי, אבל מהרגע שהעלתי לפייסבוק (כמו כמה אחרים) כ- follow up את הלינק למאמר של רוני אלוני סדובניק בניוז1, אני סופגת קיטונות של אלימות וירטואלית מפעילי שייך ג'ראח והגדר. נראה לי שהם יתפסו מקום נכבד בתוספות עדכניות לשירת הטרול.
  3. פעיל בשם אבנר ענבר (ראו להלן הרחבה בפוסט עצמו) התקשר אלי "לדרוש" תגובות וכשציינתי שאני, כסייבר אקטיביסטית, מקיימת את מאבקי החברתיים בבלוג ולא בטלפון והוא מוזמן להגיב שם – הוא גער בי נחרצות שהמציאות לא מעניינת אותי, ולגבי השיח בבלוגים ליהג בתוקפנות שטוקבקים הם מקור המידע שלי. העובדה שלא הבאתי עובדות אלא קבעתי עמדות לא עניינה אותו. אולי הוא לא קרא. בשיא הקתרזיס הוא כעס על היעדר שיתוף הפעולה שלי
  4. אותו פעיל מסר למקור ראשון ולרחביה ברמן דברים שונים ומשונים עלי (מהכרותנו בת 2-3 הדקות), תגובתי לגביהם מודגשת בסעיף 3.
  5. בהבט המגדרי הרחב יותר – תהיתי הכיצד יצא קצפם של מפגיני השמאל, גברים בעיקר, דווקא על 2 נשים שכתבו על הנושא ולא על 3-4 גברים שכתבו פוסטים אף חריפים יותר (משלי לפחות). אותו קצף השחיר מביטויים של אלימות כבושה, שהתפרצה כמו גייזרים קטנים עם ריח לא אטרקטיבי במיוחד. בעעעע.
  6. אתר סולידריות שייך ג'ראח פרסם טקסט קצר נטול מידע ממשי נגד הפרסום ב- News1. פעילים הפיצו את הטקסט במייל עם פרטי הקשר לעיתונאי יואב יצחק, עורך האתר, וקריאה "להעביר לפעילות שיתחילו להפציץ". תודה לע' שהעביר לי את המייל הזה.
  7. ליהי רוטשילד וסילאל דלאל פרסמו תשובה לרוני אלוני סדובניק. תשובתן אינה מחדשת דבר על מה שידענו לפני חודשיים: יש תופעה של הטרדות מיניות, אנחנו מטפלים בה. רק לי זה מזכיר את שיטת "לכבס את הכביסה המלוכלכת בבית" שמוכרת עוד מהקיבוצים והישיבות?
  8. שימו לב שאני לא מתייחסת לתכנים של אף פוסט חוץ מזה שלי, ולא בכדי: הניסיון הנכלולי לעטוף את כל ה"בנות" בגזירה שווה של "לא יודעות על מה הן מדברות" לא יצליח כאן. כל אחת היא כותבת אוטונומית ובעלת משקל משל עצמה, ולטעמי ולשיטתי – המגמה המאוד שקופה שמסתמנת כאן שמה את פעילי השלום הללו במדרגה מאוד נמוכה באבולוציית שוחרי השוויון.
  9. השאלות החשובות הן:
    א. מימדיה המדוייקים של התופעה (בלי טיוח – דבריה של אחת הפעילות על 3 מקרים בלבד של הטרדה במגע – לא אמינים בעיני. אני מניחה שאינדימדיה לא היו בונים סדנא ומערך הדרכה על שלושה מקרים.
    ב. מהם הצעדים שננקטו נגד העבריינים.
    ג. מהן ההגנות שניתנו לנשים שמגיעות להפגנות.
    ד. רשימה של כל פרסומי העניין במסגרת גילוי נאות ויושרה בסיסית כלפי קהלי הגיוס להפגנות השמאל.
    ה. תלונה במשטרה? הליך אחר מקביל?
    ו. עמדה רשמית וצעדים שנקטו הפלשתינאים.
    ז. מה ההסכם איתם בנושא? אם מישהו מורחק – לכמה זמן ומי שומר על קיום ההסכם?
    ח. האם שוכנעה הנפגעת האמריקאית למשוך את תלונתה וע"י מי?
    ט. האם כל אשה שמגיעה להפגין מוזהרת ומתודרכת מראש?
    י. האם יצרו קשר עם המדיה? אם כן, עם מי. אם לא – למה?
    יא. האם המרכזים לנפגעות תקיפה מינית הוכנסו בסוד העניין ומסייעות לנפגעות? אם לא הן – מי כן?
    יב. ארגוני הנשים – מדוע הן לא מגיבות בנושא, מה מעורבותן, כמה מהן יודעות ומה הן יודעות.
    יג. בשיח הפנימי בקרב האנרכיסטים והפעילים – מהן העמדות המרכזיות לגבי שקיפות וחשיפה של הנושא? מיהם בכלל המארגנים (מושג שנראה מכאן חמקמק-משהו)?
    יד. כמה זמן הם יודעים מהנושא ומהן הסיבות שהפרסום הגורף לא היה מיידי ושבחודשיים האחרונים נעו התגובות בין אישור בעילום שם להכחשה גלויה?לו אני מפגינה פוטאנציאלית, לא הייתי מתקרבת להפגנות הללו ללא קבלת תשובה על כל השאלות ועל עוד כמה…
  10. מסקנה לא חדשה במיוחד: כפי שטוענת אחת מחברותי – אין מה לצפות באופן אוטומטי להומאניזם, פמיניזם, חמלה, יושרה ושוויון מפעילי שמאל באשר הם. את זה גיליתי עוד בתחילת שנות השמונים, ואני מניחה שהיו מי שידעו את זה לפני.
    .
  11. שאפו לרוני אלוני סדובניק – הנושא, שהוצנע בשיטתיות עד כה, פרץ לאוויר בעקבות המאמר שלה. סודות מתים באור.
    .
  12. פוסט מצויין של נמרוד אבישר שחושף את כל ההשתקות, העיוותים והשקרים בדרך לטיוח התופעה ע"י מפגיני שייך ג'ראח והחומה. כמו כן פוסט מסכם ומביע עמדה של יוסי גורביץ, החברים של ג'ורג'.
    .
  13. לגבי כל הטענות על שקרים – עד כה התגובות, רובן ככולן, מדברות על שקרים (של אחרים) אבל לא מספרות את האמת. זה לא נראה לכם בעייתי, אפעס?
    .
  14. עוד טקסט מופתי שהתגלגל עד אלי,שמייחס לי טמטום וימניות http://is.gd/fo1Dw. מה שמדאיג זה שהכותבת מגדירה עצמה כרכזת קואליציית נשים לשלום, ארגון שפרסם בעבר כמה מהטקסטים היותר רדיקליים שלי באתרו ושעשה לא מעט בעבר לקידום השלום. גם בארזים נפלה שלהבת וגם אותה כותבת מתייחסת (כמובן) רק לטקסטים שכתבו נשים בנושא. כייף להיות גבר שמאלני, אה?
    אחת המגיבות שהחרתה והחזיקה אחריה, גערה בי פעם על שקראתי ברשימה פמיניסטית לנפגעות תלונה מינית להתלונן: "עברת את הקוים האדומים של תנועתנו". מגיב אחר שיבח את הכותבת על טקסט "לא מתלהם". מחנה השלום 2010: תדע כל אם עברייה.

 

—————–

הפוסט מאתמול – שזכה ל- 50 התגובות הראשונות כאן:

לפני מס' חודשים עלה כאן בבלוג פוסט (נשים כבושות) בנושא התופעה לכאורה של הטרדות מיניות בהפגנות השמאל. היום כתבה על הנושא עו"ד רוני אלוני סדובניק באתר News1. לאחר הפרסום במקור ראשון, בבלוגים שונים, במיינט ירושלים – יצר כנראה המאמר ב- News1 מומנטום, שהעלה את הטיפול התקשורתי בדרגה: רבים מתעניינים בו כעת. הסיפור הפך סוף סוף לסיפור.

מהבוקר אני מקבלת טלפונים. המעניין שבהם היה מפעיל כלשהו, שניכר היה שלא ממש קרא בעיון את הפוסט "נשים כבושות", שכן הוא חיבר חיבור לא קדוש בינו לבין שייך ג'ראח (פוסט אחר, על קריאת הפעילים למפגינות להתלבש צנוע). הבחור נשמע מבולבל משהו, אבל עם נחרצות של ילד שעומד על שלו, עם או בלי קשר למציאות. הסברתי לו שאני בלוגרית, סייבר אקטיביסטית. אם הוא רוצה להגיב או לשוחח איתי - שיעשה את זה דרך הבלוג. שתדעי לך, הוא אמר, שבדקנו ולא היה שום דבר. אז למה לא פרסמתם את זה? כי לא היה מה לפרסם. למה לא פרסמתם שאין מה לפרסם? שתיקה.

מה שכן, הוא ציין ששמי עולה בישיבות פנימיות כמי שכותבת בנושא. מצאתי את שני הקוראים שלי, תודה.

ישי פרידמן, מי שחשף ראשון את הסיפור ב"מקור ראשון", פנה אלי לקבל תגובה לטענות שהעלה כלפי אותו בחור, ושיפורסמו בעיתונו. הטענות הן על בסיס עובדתי לא נכון – עניתי שהבסיס העובדתי עליו אני מבססת את עמדתי כפי שפורסמה נמצא באתר אינדימדיה ובכתבת מקור ראשון. לטענה שהוא לא אוהב מה שכותבים הבלוגרים עניתי שקוראים לזה שיח ציבורי, שאיש שמאל אמור לקדם דווקא…

מה אומר? אם אלו כל הטענות נגד תפיסתי לפיה המאבק החשוב בכיבוש אינו קודם בחשיבותו למאבק על כבוד האדם של נשים – יצאתי מסופקת. משמע – הטענה שלי לא ממש ניתנת לסתירה, ומה שנשאר למי שמכסים אג'נדה פטריארכאלית/שוביניסטית סמויה באג'נדת די לכיבוש, זה תירוצים ומתקפה חזיתית. במתקפות חזיתיות וניסיונות לעשות דה לגיטימציה לי או לדברי – קשה לאיים עלי ותירוצים אני מזהה מהאות הראשונה. לא כדאי להתאמץ.

הבוקר העברתי שוב (בפעם השלישית או הרביעית) את הקישורים בנושא לתפוצה הפמיניסטית. ושוב אין צדיקה בסדום שתגיב. אלו שסרבו בתוקף לתמוך במאבק נגד פיטורי חנה קהת על רקע דיעותיה הפמיניסטיות, רק כי היא "שותפה לכיבוש", וסירבו לתמוך במאבקה של סגנית ראש עיריית ערד כי היא מישראל ביתנו – קולן לא נשמע כשהקורבן לכאורה הן נשות השמאל. האמת היא שאני מזהה קונסיסטנטיות מסויימת: הסירוב לתמוך במאבק זכויות של נשים הוא עקבי, למרות שכל סירוב והתירוצים שלו.

אמיתי סנדי, שצייץ בזמנו לנעמה כרמי את משנתו באשר לכך שהכיבוש קודם למאבק בהטרדות המיניות: "…הנשים הפלשתינאיות מוטרדות מהכיבוש קצת יותר משנשים ישראליות מוטרדות מפלשתינאים". כעס עלי הבוקר על טענותי נגד עמדתו, ובתמורה זכיתי לטוויט הבא:

למה? גם אני שאלתי, וקבלתי תשובה כאן:

 

בתכנית רדיו במחשבה שנייה שהגשתי עם ד"ר נעמה כרמי באוגוסט, אמרה נעמה שלתחושתה הנושא עדיין לא התפוצץ על באמת. ובכן, היא צדקה. על פי ההתעניינות התקשורתית והמגננה האגרסיבית של מושאי הטענה בדבר תיעדוף המאבק בכיבוש על פני זכויות האדם של נשים – תיבת השרצים עומדת להיפתח. ככל שאני מקווה שנמצא בה רק שרצים ידידותיים וקלים למיגור, אני מוכנה גם לאפשרות אחרת.

בשמחה רבה אני מכניסה את הפוסט הזה לקטגוריית "אקטואליה". בזכות ההתעניינות התקשורתית, זה יעלה סו"ס לסדר היום הציבורי הכולל.

————-

לכל הפעילים שזעקו היום "להד"ם", הנה שני לינקים לדובי קננגיסר בנושא שייך ג'ראח בזמנו, שהיוו כר נרחב לתגובות ומידע. כמו כן – לינק לכתבה של אבי יששכרוף

FacebookTwitterGoogle+Share

גָּז בַּרְחוֹבוֹת

167625996-6c55ee964d54a990cc1bfd2f6dd3d73c_4c9de440-scaled

בעוד אני נהנית עם משפחתי בארוחת בוקר מפנקת במושב בורגתה, מול מדשאות עדויות פסלי ברזל ומתקני משחקים, לצלילי הפסטורליה הכפרית – עלה ניחוח גז מדמיע מארובת הטלפון הנייד האינטרנטי שלי.

סיור קצר בטוויטר של ג'זף דנה מביא תמונות ממציאות אחרת. זה ההבדל בין כובשים לנכבשים: אלו נהנים ואלו מתענים.

אז נסו להיכנס לתוך המציאות שעולה מהתמונות הללו, לחשוב לרגע שאתם שם, שאין לכם לאן ללכת, שאין לכם ברירה. זה הבית שלכם. נסו להרגיש את הפחד, את הגז הצורב בעיניים, את היעדר התקווה, את חוסר האונים והתסכול שבהיעדר הריבונות. בסה"כ, דיעה לכאן ודיעה לשם – מדובר בבני אדם. פעם אנחנו היינו הם. דווקא עתה, כשמנסים לשחזר לנו את חסמבה – יש תזכורת מצויינת להפכפכות הגורל הזו. הגורל האישי של צרובי הגז ונפגעי הירי הישראלי איננו גזירת גורל. קצת אמפטיה לאומית תיצור שינוי…..

אתמול מת שם תינוק משאיפת גז מדמיע. אם כבר בדמיון מודרך עסקינן – נסו לדמיין שאתם מגדלים את התינוק שלכם שם.

וגם – נסו גם להיכנס לעורם של החיילים הללו, ולראות את המציאות שהם רואים, להבין דרכה מה הם מחזירים איתם הביתה, אל תוך החברה הישראלית.

תרגיל אישי במציאות חלופית. בדרך כלל אני מטיפה לדמיין מציאות טובה יותר. לא הפעם. זה תרגיל באמפטיה, בהזדהות. ואולי תרגילים כאלו יהפכו אותנו לבני אדם….

כל התמונות שודרו לטוויטר בזמן אמיתי ע"י ג'וזף דנה.

 

 

 

פצוע, עכשיו (שתיים בצהריים)

ועוד תמונה שלו – הצבא זז לאחור לאחר שפגעו באדם כבן 50

בית עומר תחת גז, נשמעים קולות פיצוץ

 

 

בית עומר באחת בצהריים

הערימה הז, שצולמה שלשום, שייכת לצבא. שאריות ממאבק באוכלוסייה אזרחית

מציאות של מאבק- אחרי מות תינוק מקומי משאיפת גז מדמיע

 

יד על נשק, הכדורים חיים.לפני יומיים
 האם היו מפזרים ככה גם הפגנה אלימה של מתנחלים? אני תוהה

 

שאריות ההפגנה ומדורת מוצרי ההתנחלויות

 

ילדים וחיילים, מציאות יומיומית

FacebookTwitterGoogle+Share

רפלקס ההקאה

20092010225

או: חוויות מהטיסה מעל שמי ההתנחלויות, 20.9.10

המפות שחילקו שלום עכשיו, כולל מסלול הסיור האווירי

בשעה 11.00 התייצבנו בשדה דב – אסתי (שכתבה על כך כאן), אני ועוד כמה עשרות בלוגרים, עיתונאים, צלמים ופעילי שלום עכשיו. המארגנים בשטח היו יריב אופנהיימר וחגית עפרן משלום עכשיו. חגית הנחתה והסבירה לאורך הטיסה. נראה לי שבחידון טריווייה אודות התנחלויות ביהודה ושומרון (כולל קרוואנים בודדים על גבעות יטרשים), אם יערך כזה מול מתנחלים – היא מנצחת. מכירה כל קרללאן, עד לאחרון שבהם, בשמו ולפרטיו.

בין האורחים נמנו כמה דמויות מוכרות – מרב מכאלי, כמה עיתונאים בולטים, יהושע סובול, ח"כ חיים אורון (ג'ומס), ח"כ ראלב מג'דלה, ח"כ שלמה מולה, והדובדבן שבקצפת: ח"כ אריה אלדד. זה האחרון, ענה ליוסי גורביץ, ששאל אותו למה באת: "אני תמיד נהנה לראות יהודים בונים את ביתם".

התמונה נראית מהאוויר רע, רע מאוד. כפי שמציינים אנשי שלום עכשיו, מדינה דו לאומית נראית קרובה מתמיד משום שהמתנחלים מתפזרים באין מפריע, התפזרות אלימה על כל ראש גבעה חשופה. הם יוצרים מארג שקשה יהיה לפרום, אלא במחיר עקירה כואבת מקודמותיה, שאם כל הכאב האישי שעלול להיגרם בה לעקורים – אני אישית מייחלת לה, למען שלומנו וכבדו האדם של כולנו כעם ומדינה. לשמחתי, למעט אריה אלדד ואולי פה ושם הבזקי כיפה שנראו שם – במטוס הזה לא הייתי לבד. אבל מה זה מטוס אחד לעומת ממשלה כוחנית, צבא שעבר שינוי DNA עמוק וכמעט בלתי הפיך מצבא הגנה לצבא כובש, ו- 300,00 חיילי גרילה הפועלים מעל לחוק, מתחת למוסר האנושי האוניברסאלי ובחסות האל, הרב ורוח הקודש?

התחושה שיצאתי איתה היתה של בחילה עמוקה. פיזית – משום שהמטוס התנדנד בטירוף. רגשית ונפשית – אולי בגלל החשיפה המרוכזת למידע עדכני על קיצה של מדינת ישראל כפי שקיוויתי פעם, לפני שנים, בעידן התמימות, שלתוכה אגדל את ילדיי. הם גדלים לצערי למציאות אחרת, בה כל דאלים גבר. מפת ההתנחלויות (יש בקישור גם אפליקצייה לאייפון – תעקבו online) ממחישה את המציאות העכשווית יותר מכל כותרת בעיתון. בעידן שבו ידע לא שווה כלום אבל מידע הוא כח – המידע הספציפי הזה גורם לי דווקא לחולשה. מילא לי, למדינת ישראל כולה. היהירות הכובשת, שהיא הבונטון כאן, מסמאת את העיניים הציבוריות מראות את התמונה כפי שהיא,

מול האלימות הפאסיבית שנחשפה לאזנינו, לעינינו ולבני-מעינו, התגובה היחידה שהגוף איפשר לי ברדתנו מהמטוס היה לקרוס לישיבה רפויה על שפת המדרכה ולאסוף קצת כח.

אתן לתמונות לדבר;

 באוטובוס למטוס. ח"כ אריה אלדד במרכז התמונה, לאחר שהתבדח איתנו על כך ש"מיכאל בן ארי איגף אותי מימין – בעיניו אני שמאלני".

 

 

 

אסתי משוחחת עם יהושע סובול

 

 

 שלום בוגוסלבסקי, בלוגר - לפוסט שלו בנושא

 

 

  

 ח"כ אורון ופלסנר עולים מחייכים למטוס

 

 

 ח"כ אלדד, מולה ומג'דלה – אחוות רֵעים

 

 

 

 

יוסי גורביץ, בלוגר 

 

 אסתי מצלמת את חגית עפרן

 

 

 למעלה ולמטה: יריב אפנהיימר מדבר אל הנוכחים, חגית עפרן מאחוריו בודקת איפה אנחנו, כדי להתחיל בהדרכה. חגית נחשבת למומחית לענייני ההתנחלויות וחתומה על דוחות שלום עכשיו בנושא. מי שהפריעו לה בהדרכה היו נציחי התקשורת. שקט…מצלמים. למי אכפת התוכן המקורי של הסיור?

 

  

 

 

 ג'ומס (ח"כ אורון) יורד מהמטוס עם מרב מיכאלי. החיוך של העלייה למטוס –  נמחק.

הגל"צניק וכתב וואלה  שישבו מאחורינו. מה שמעו אזני המסוחררות?  הרבה להג, מעט מאוד  סקרנות עיתונאית (כנראה שלא עניין אותם אפילו לקום מהכסא – שלחו מישהי אחרת לראיין בשמם).  השאירו  עלי  מעט מאוד רושם וירידת מוטיבציה קשה בכל האמור להקשבה מעתה ואילך לגל"צ. על וואלה אני ממילא נוטה לדלג.

 למה אני מציינת את זה? לא בגלל נטייה רכילותית, אלא כי זה עצוב. לי לפחות. פני העיתונות כפני העם.  צורם, צורם.

 

 

 ————–

תודה ליוסי גורביץ ששאב אותי להרפתקאה הזו.

תודה לאור ברקת על התיקון בנושא כתב וואלה.

FacebookTwitterGoogle+Share

מודה ועוזב ירוחם

בפרוס יום הכיפורים, צמים החוטאים-בחסות-האלוהים, בעיקר על מנת לפנות מקום לחטאים נוספים. מי לא צמים? הארגונים המסחריים ובעלי ההון, שחטאו לנו במשך השנה. כבר כמה ימים אני יושבת על מדוכת הפוסט הזה ומנסה לחשוב מה אני כותבת על מי, והנה היום נחת בתיבת המייל שלי קישור לרשימת עשרים החברות המרגיזות ביותר, שפרסם גלובס. מה שנקרא – Great minds think alike.

צמצמתי ומיקדתי את הרשימה לאלו שחייבות לי, באופן אישי לחלוטין, סליחה גדולה. לא, אין לי תקוות לפיצוי.

מי עדן

משפחתי ואני שתינו מי עדן בלבד במשך כ- 15 שנה, מתוכם עמד במשך כעשור מכשיר מי עדן נאה, שקוף, סקסי וזמין במטבחי. הרבה נוסטלגיה משפחתית נבנתה סביב המכשיר הזה (למשל – שני ילדיי זחלו אליו, כל ילד/ה בעיתו/ה, כדי לשחק עם ברז המים הקרים, ויצרו שלוליות ענק במטבח). בחישוב מהיר, תרמתי לחברת מי עדן כמה עשרות אלפי שקלים במשך התקופה הזו, ברכישת מיכלים, שכירות המכשיר, דמי מנוי ובקבוקים קטנים וגדולים. עד שהתחילו הבעיות.

ראשית, היתה בעיית הזיהום במים. במשך כחודשיים לא סופקו מים בשל זיהום במקורות המים. אנחנו, בעלי תלות מלאה במים נטולי ניחוח כלור, היינו די אבודים. מצאתי את עצמי מסתובבת בסופרים כדי לאתר בקבוקים אחרונים ממי האלפים הזכים. וחוייבתי, בהחלט חוייבתי ע"י מי עדן – הזיכוי היה בדיעבד, בלי ריבית והצמדה.

אחרי כן, המים כבר לא היו מי מעיין. משרד הבריאות נכנע ללחצים שהפעילו בעלי המפעל, ששואבים מים (כבושים) של כולנו למען הכיס הפרטי שלהם, ואישר להם להציב פילטרים בנקודת המילוי. ההבדל בין מי עדן למוביל הארצי הצטמצם.

ואז ראיתי דרך המכשיר השקוף שמתפתח לו עובש ססגוני על המדחס. מדובר בנזילה או הזעת יתר, היינו – יצירת מגע בין חשמל ומים. ועוד לא דיברנו על סכנות הפטריה שצמחה לה שם. המכשיר נותק מהחשמל. טלפנתי לבקש שיחליפו אותו. סרבו (אלא אם כן אשלם ממיטב מעותיי על מכשיר חדש) ושלחו טכנאי, שפרק את המכשיר, ניקה את קרביו וחידש את האיטומים. איכשהו לא בטחתי בתיקון, ובצדק, שכן אחרי ימים ספורים ראיתי שוב את הפטריה זוחלת לאיטה למקומה הקודם. טלפנתי, החלה שוב סגאת התשלום.

באותה עת עמדתי לעבור דירה. טלפנתי למי עדן והתגרשתי מהם. הם באו, לקחו את המכשיר, ונעלמו מחיי. אבל לא להרבה זמן…

כחודשיים לאחר שעברתי דירה ובדירתי החדשה כבר הותקן מכשיר סינון, קבלתי טלפון מבחורה צרחנית שתבעה ממני לשלם כ- 700 ש"ח למי עדן. הסברתי לה שאין לי מושג מהיכן הסכום הזה שכן למיטב ידיעתי כל חובותי אליהם כוסו ביום הניתוק וסכום המנוי החודשי עמד על 139 ש"ח – כך שגם אם אני חייבת משהו מבלי דעת , אין מצב שחודשיים אחרי הזיכוי על תקופת הזיהום יצטברו שם 700 ש"ח.

הגב' גערה בי על שאני מעזה לבקש פירוט ואמרה: "תשלמי עכשיו או שנתבע אותך כי פירוט את יכולה לקבל רק בבית המשפט". ניסיתי שוב, בנימוס רב, להבין מה מהות החוב וחטפתי צרחות אימים על שהעזתי לשאול. "התפקיד שלי הוא לגבות ממך את החוב, לא לתת לך הסברים". כששאלתי מי היא ומאיזו חברת גבייה, ענתה לי "זה לא עניינך". אמרתי לה שאין בעייה, שתמשיך את ההליכים ואני כבר אבקש את הפירוט מבית המשפט.

לפני כחודשיים קבלתי מכתב מעורך דין עלום, שמציין שאם לא אשלם מייד התיק יעבור לתביעה.

לא שמעתי מהם מאז. גלגלי הצדק טוחנים לאט ומי עדן לא מוותרת ונוקמת את נקמתה במי שעזבו אותה.

לכם אני אומרת – אם אתם שותים מי עדן, אני ממליצה לכם להפסיק. עובדים עליכם בעיניים. תתקינו מכשיר פילטור בבית ותהנו ממים זכים במחיר שפוי וללא תסמונת הבעל האלים, שהסתבר לי שמי עדן לוקה בו.

ורצוי, על פי הרשימה השחורה של גלובס, שלא יהיה זה תמי 4, אלא משהו זול ושירותי יותר.

 

HOT

כמו בבתים רבים בהם גדלים ילדי התקופה, קשה להסתדר בלי HOT VOD. אז גם לי יש אחד כזה. התשלום שאני משלמת להוט טריפל – אינטרנט, טלפון וטלויזיה, הוא די גבוה. הציוד המותקן בביתי – כולו שלהם. הזכות היחידה שיש לי, היא זכות השימוש. כל זה היה נכון עד שבקשתי טכנאי…

אחת לשנה וחצי-שנתיים, מתקלקל המודם של הוט. הסאגה הקבועה מתחילה מדיון ארוך באשר לאשמת ספקים מקבילים (למשל – ספקית הראוטר) בהתנתקויות התכופות של האינטרנט, ועד ל"אנחנו נשים את המודם במעקב". בסופו של דבר, לאחר עינוי דין ארוך, מגיע טכנאי, מחליף מודם, מסביר לי שהמודם פשוט הגיע לקצה תוחלת חייו, ובאה לציונה גואלת.

השנה, הוט עלו כיתה. הסרוב לשלוח טכנאי היה מוחלט, אלא אם כן אני אשלם עליו. המעקב הראה ש"אין שום בעייה", והדיווח שלי על התנתקויות התקבל ב"לא יכול להיות, אין בעיה במודם שלך". כשכעסתי, אמרו המוקדנים "אני מצטער שאת מרגישה ככה גברת, אבל אין לי מה לעשות – המחשב שלי מראה שאין לך בעיה". כשבקשתי להתנתק מהם – התשובה היתה זהה. כמו תוכי. קיר אטום. בינתיים המשכתי לעדכן את האתר מבתי קפה ולהתקשר להוט.

אחרי מס' ימים הצבתי סטטוס בפייסבוק. השתרשרו המוני תגובות ו"לייקים". למחרת הוט קבעו טכנאי, שבא והחליף את המודם כי הוא "הגיע לקצה תוחלת החיים שלו".

אני לא מגלה קטנוניות, בדרך כלל, כצרכנית. לתפיסתי, צריך לדעת איך להיות צרכנית, לגלות אמפטיה לעובדים המשרתים אותי ולפעול בתבונה פרגמטית מול מערכות. ככה אני מאמינה, לפחות. לא תמצאו אותי צורחת במרכז השרות של אורנג' או בתור בסופר, אלא אם כן זה על מי שצורחים על הקופאית או פקידת השרות. אני לא חושבת שהכסף המועט שלי קונה את מי שנותנים לי שרות או שאני זכאית ליחס מלכותי רק כי יש לי כרטיס אשראי. אבל שתי החברות הללו עברו גם את גבולותי הסובלניים. הם לא יצומו ביום הכיפורים, אבל אני בהחלט זכאית מהם לסליחה. מהם, ומהלקוח, מנכ"ל של מוסד ציבורי מכובד, שהודיע לי לפני כחודשיים, כשצלצלתי לשאול מה עם תשלום החשבונית מאפריל שהנפקתי למוסד: "אין לי כסף אז אין לי כוונה לשלם לך…"

FacebookTwitterGoogle+Share