תקשורת, אימון והדרכה

רגע, אין הקפאת בניה באריאל?

אחד הדברים שנעלמו מהשיח הציבורי בעניין אריאל, הוא העובדה שבונים שם היכל תרבות. ומה עם הקפאת הבנייה? האמריקאים יודעים את זה? והפלשתינאים?

הזחיחות השלטונית והתקשורתית כל כך גדולות, שאפילו הראו את הבנאים בעבודתם בחדשות 2.

ככה נראית מדינה מושחתת: השחיתות משודרת בפריים טיים והנתינים אפילו לא שמים לב. איך מגיעים לקהות חושים כזו? מציבים את ביבי והליכוד בראשות הממשלה (חוק ידוע: המדוכאים ממשיכים תמיד להצביע למי שמדכאים אותם), אלו מציבים את ליברמן כשר החוץ, את ברק כשר הביטחון ואת גדעון סער כשר החינוך. גדעון סער ממנה את גבי אביטל – שבהתבטאויותיו צרות המוחין והמוגבלות לאורך השנים מוכיח את מקור האדם על פי תורת האבולוציה באופן מרשים – כמדען הראשי של משרד החינוך.

כך מייצרים את משולש הזהב – תחושת בידוד לאומי (באדיבות ליברמן), סכנת מצור ומלחמה מתמדת (באדיבות ברק) והיעדר חינוך (באדיבות סער ואביטל), ומקבלים את קהות ההמונים. ביבי מגבה את כולם, ושרה משחקת את השוטר הטוב אל מול התבלין של התבשיל המרקיב הזה: אלי ישי וילדי העובדים הזרים, לצד אמפטיה נבובה שהיא מביעה כלפי אביבה שליט.

אני עוקבת היום בחלחלה אחר הכרזות ראש הממשלה, שיפסיק את המימון לתיאטראות, ואת איום התיאטראות על השחקנים כי יפוטרו אם יגרמו להפסקת המימון. כפי שציינה מנהלת כח אדם של אחד התיאטראות בראיון טלויזיוני הערב – "כל חוזה עם כל שחקן יבדק לגופו". והמבין יבין. מדינת ישראל, בה חיים אומנים מהיד לפה ובסכנה מתמדת של התרוששות מוחלטת, מצאו שוב את מי להשתיק ובאילו שיטות: אין לחם, אין מרד. בסופו של דבר, את מחיר האינטגריטי הפגום של התאטראות הגדולים בישראל, ישלמו השחקנים. תמיד. זה קצת מזכיר לי את מדיניות המיזוג בבתי כלא קשים בארה"ב – האסירים לבושים קצר, קיץ וחורף,  והטמפרטורה תמיד נמוכה, כי קור מוריד את המוטיבציה לאלימות. ביבי נתניהו וראשי התאטראות בונים על כך שרעב, יעשה לשחקנים את אותו הדבר.

והם צודקים – הנה, דרור קרן כבר חזר בו.

הרשו לי לצרף הודעה סולידארית משל עצמי: לו הייתי שחקנית, גם אני הייתי חותמת. ומבלי להיות שחקנית, רגלי אינה דורכת ביישובים שמעבר לקו הירוק כבר כעשרים שנה, וכן – ויתרתי לאורך השנים על עבודות שהצריכו כניסה ליישובים הנ'ל.

———————————-

פוסטים נבחרים בנושא:

אריאל

  • אין מחנה שלום בישראל / סיני פתר
  • אין תרבות כשיש כיבוש / אסתי סגל
  • נעמה כרמי כדי שלא נמות מהאמת
  • יולי כהן שחקנים ויוצרים מחלקים את החברה בישראל
  • בעז גאון חמורו הצולע של המשיח הגיע
  • יוסי גורביץ' אתם טועים בנו לא נעשה זאת

חינוך

  • הקדנציה הסוערת של (קומי)שׂר החינוך / שלום בוגוסלבסקי
  • הפואטיקה של גבי אביטל / יובל דרור וגם התייחסות שלי בעבר לגבי אביטל ודבריו היום במעריב
  • ובמבט רחב יותר: גיא בכור מבקר בהווארד וחוזר עם חדשות: לא רק אצלינו הבורות חוגגת
FacebookTwitterGoogle+Share

סלסולים בצמרת

את המפגש הראשון, המגרה והמסקרן שלי עם זמרים יוצאי ארצות ערב חוויתי בפאריז של סוף שנות השמונים. הסתובבתי אז הרבה בלילות במועדונים הכי טרנדים בעיר, עם חבר יקר בשם ז'יל (אם הוא קורא ממקום מושבו בניו יורק הרחוקה, אשמח אם יגיב), סבוב קבוע שהסתיים במועדון אליו התנקזו כל מלכות הדראג של פאריז לשעת הנחת הסופית שלהן בשלהי האשמורת השלישית. בין הלהיטים שלהן באותם ימים היו דלידה (שהתאבדה זמן קצר קודם לכן) ומעט פיירוז ואום כולתום.
.

.

אמנם דלידה לא זימרה בערבית מצרית אלא בצרפתית ואיטלקית, אולם היה משהו בקול, במעורבות הרגשית הגבוהה שלה בזמן שהופיעה ובנשיות הבימתית שלה, שהעיד על מקורותיה. היא סיקרנה אותי, והתחלתי להקשיב לצלילים מזרחיים.

מהר מאוד למדתי להתנתק מתפיסות מוזיקליות ותרבותיות קודמות ולהתמכר לעומק ומורכבות הצלילים. כלי הנגינה שליוו את הזמרים והזמרות היו חדשים לי, צלילים שמצלילים את השומע/ת עמוק אל תוך מבוך קסום, שממש איך חשק להיחלץ ממנו. אפילו לשיר "חנל'ה התבלבלה" של דקלון, שרדף אותי בסיוטיי לאחר שהושר לי לכל אורך שירותי הצבאי, למדתי להקשיב אחרת.

לא התגוררתי אז בארץ, כך המוזיקה המזרחית הישראלית העדכנית (דאז) לא היתה אחת ההשפעות המרכזיות על כושר ההאזנה שלי. בדיעבד, אני שמחה. המוזיקה המזרחית הישראלית החלה כבר אז לנטוש את המזרחיות בעלת התוכן התרבותי והמוזיקלי המקורי, ולהפוך למה שהיא היום – שטוחה, צרחנית, מלודרמטית, מסולסלת באופן שטחי ולכן יתר על המידה, ריקה מתוכן וצורמת. למעשה, היא החלה אז להראות ניצנים ראשונים של האפסות התרבותית שצמחה ממנה.

היוצרים היותר משמעותיים, כגון ג'ו עמר, נדחקו לשולי ההסטוריה המוזיקלית המזרחית וזכו לעדנה קלה רק בשנים האחרונות, בחשיפות טלויזיוניות המתייחסות אליהם אולם אינן מקוממות את המוזיקה שלהם בחזרה אל המקום הטוב הראוי לה. עם מה נשארנו? עם אייל גולן, קובי פרץ, מושיק עפייה ודומיהם. ניסים סרוסי (שנמצא איכשהו בגבולותיה החיצוניים של מה שניתן להגדיר כאיכות מוזיקלית) זוכה היום להבלחה תקשורתית בזכות זה שרץ פעם בפריימריז של העבודה, בבחינת אדם נשך כלב – המזרחי הפרימיטיבי שניסה להיות זנב לאריות. המוזיקה שלו כמובן לא בפלייליסט.

אני מודה, שהמוזיקה המועדפת עלי היא רוק כבד ומטאל של שנות השבעים. בערבות פאריז למדתי שבמוזיקה ערבית ומזרחית אמיתית – כזו של פייטנים ופייטניות ומוזיקה אינסטרומנטאלית במיוחד – יש את העומק והמורכבות הממכרים של רוק איכותי, ואולי יותר.

אין כזו בישראל של שנות האלפיים. פני המוזיקה המזרחית כפני העם – אפסות ערכית, בורות והיעדר תוכן ממשי. המקצועיות נמדדת בכסף, ומה שלא נושא תשואה מיידית לא קיים. האומן המתוגמל בזכות זה שהשקיע את חייו ביצירה, הוחלף בזמר המתוגמל בזכות היותו סלב (רצוי גס רוח ורהבתן) בעל יכולת לסלסל סלסולים. כך נראה עם ישראל, וכך נראית המוזיקה המועדפת עליו. בסרט שהוקרן לאחרונה בטלויזיה על נצחונם (העלוב) של הזמרים המזרחיים, בלטו הסלסול והבורות של הזמרים בכל הנוגע למוזיקה ובכלל. סלסול ואפסוֹ-עוד. אין לי ספק שמיעוט המוזיקאים המזרחים שאמרו שם את מה שאני אומרת – ישלמו על כך מחיר. כי לא הכישרון והתמדה שולטים בזירה, אלא הכסף. רצוי שחור.

ועוד לא דיברנו על הזמרות - על איכותן הקולית הגבוהה פי אלף מונים משל כל אחד מהזמרים, למרות שמעמדן בקהל היעד שלהן נמוך יותר ומתוגמל פחות, הרבה פחות (ע"ע זהבה בן – זמרת מצויינת, אולי היחידה בעלת קול מזרחי אמיתי מבין הזמרים המזרחיים כולם).

קצת כבוד למקצוע ונחת לאוזן, מחזירות מירה עווד ואחינועם ניני שתיהן ביחד וכל אחת לחוד.  ובאותה הזדמנות אני ממליצה בחום להקשיב למאי נאסר, אליה התוודעתי דרך איתמר שאלתיאל בתכנית רדיו במחשבה שנייה שהגשנו יחד, שמראה לנו שלמרות שאנו אלו הלועגים לאיכות התרבותית של הפלשתינאים – מצליחה זמרת לאומית פלשתינית לייצר איכות מוזיקלית גבוהה משל כל זמרי הקסטות שלנו גם יחד. אולי הסוד הוא בכך שהיא אינה מוזנת מסיסמאות וגמול מיידי, אלא מתוכן פנימי, תשוקה וראייה ארוכת טווח? (אמרנו, פני העם כפני המוזיקה המזרחית העכשווית שלו…). מסתבר שצודקים אלו שהגיבו בפוסט של אסתי, אין תרבות כשיש כיבוש, שכיבוש יכול ליצור איכות. רק שמסתבר שהיא אינה בצד הכובש…הניואנסים המוזיקליים של האיזור מספרים את הסיפור שלנו כולו.

.

.

.

מה חבל שכך התגלגלו הדברים.

זה הזמן להחזיר קצת עטרה ליושנה, רגע לפני חתימת הפוסט הזה, ולהביא את "ישמח משה" של ג'ו עמאר. שניזכר לרגע מהי מוזיקה מזרחית אמיתית ומה ההבדל בין סלסול מזרחי לצרחות המסולסלות שנשמעות היום מכל עבר.

בבקשה:

.

.

ומה גרם לי לכתוב את כל זה דווקא עכשיו? 5 דקות צפייה בזמר מכוכב נולד, אין לי מושג מי הוא, שזמרר בסלסולים ריקים ועיניים עצומות, עם כל השטיק, שיר שהיה פעם טוב – לפני שהוא השטיח אותו.

FacebookTwitterGoogle+Share

גוף לא אמין

סיפור המסמך ממשיך להכות גלים.

שוב מצאו את הש"ג. אולי הוא באמת עשה את זה, אבל זה לא באמת חשוב. כפי שציין סיבוני כאשר חשף את היותו ה"מדליף": מה שחשוב זה שיש מסמך, ומה זה אומר על המערכת. סיבוני לא שאל מה זה אומר על סיבוני, שבמקום לפנות ליועץ המשפטי לממשלה – פנה לאמנון אברמוביץ’. כולם – המאשימים, המואשמים, המזייפים וקורבנותיהם – הם חלק מאותו משחק.

למי שחשבו שפרשת המסמך מאחורינו: טעיתם. רק השערורייה מאחורינו. עם שחקניה אנחנו תקועים, לא להקיא ולא לבלוע, למשך שנים רבות. פוליטיקת הביבים הכוחנית של אותם שחקנים ממשיכה להתקיים. וכעת עובר השרביט מחדשות 2 למעריב, וממערכת הביטחון – למשטרה.

כותרות מעריב / nrg הבוקר:

  1. אבי אשכנזי: המשטרה מצאה שבועז הרפז, שנחקר על זיוף, הוא אדם לא אמין.
  2. אמיר בוחבוט: בצה"ל דרוכים – האם הרפז יספק פרטים שיטילו צל על הרמטכ"ל אשכנזי?

ככה מבשלים תיק:

  • המשטרה מוציאה לתקשורת פרטים מהחקירה, שאינם מבוססי עובדות או מלאים, ויוצרת בציבור רושם שמדובר באדם לא אמין, בעבריין מועד. כמה קל וכמה פשוט, בייחוד כשהתקשורת (מעריב…) משתפים פעולה.
  • התיק מגיע למשפט אתרי שנטחן בתקשורת עד דק.
  • בחלק מהמקרים – העבריין הלא אמין מזוכה כליל או חלקית. לעיתים הוא באמת אשם, אבל המשטרה לא סומכת על בית המשפט שיגלה את זה בדרכיו שלו – היא יוצרת גל שמועות, דיסאינפורמציה ו"ידיעות" שהיא לא אמורה לשחרר מחדר החקירות. ליתר בטחון.
  • גם אם זוכה – חייו ואפשרויות התעסוקה שלו נהרסו.

לגבי אשכנזי, אני יכולה רק להניח שלמעריב יש סיבה לפצוח בקמפיין נגטיבי נגדו. אם יש – היא עוד תחשף, כדרכה של כל סיבה. האם היא קשורה להון-שלטון? גם זאת נדע בבוא העת. וכל זאת אני אומרת, מכיוון שבמשפט "עקב חזרתו של החשוד בזיוף בצה"ל דרוכים: האם הוא יספרק פרטים אשר יטילו צל על הרמטכ"ל אשכנזי", אין שום דבר עיתונאי. אין תחקיר, ידע, מידע, מקורות, בחינה אתית של הפרסום. רק פוליטיקה מלוכלכת.

אני חושבת שהגיע הזמן שיותר בלוגרים יעסקו במידה רבה יותר של תקיפות בעיתונות, באתיקה העיתונאית החסרה שלה, במשטרה ובקשר ההפכפך בין משטרה, אתיקה וחוק. ככל שאני לומדת לקרוא קריאה ביקורתית יותר את החומרים המונחים בפני כאזרחית מהשורה, הולכת ומתחזקת בי ההכרה שהחיים בדמוקרטיה מתפרקת דורשים מעורבות גבוהה יותר של כולנו. תקראו באופן ביקורתי! תכתבו על זה! במקום בו כבר אין ממש עיתונות – בוא נהיה כזו!

ולסיום – אנקדוטה מחדר 404: מסתבר שאפשר לדפוק לגלנט תלונה על ענידה לא נכונה של סמלים על מדי א'. משטרה צבאית, צאו לעבודה. אחר כך תוכלו להדליף לאמיר בוחבוט במעריב, שלא יתנו קרדיט לחדר 404 על המידע. אולי תצא מזה כתבת המשך שתשחיר עוד קצת את אשכנזי. סיבה טובה לפתוח יין נתזים במערכת ולהרגיש שמפנייה.

FacebookTwitterGoogle+Share

גבעת גלנט אינה עונה

galant

יואב גלנט – הרמטכ"ל הבא שלנו:

"במושב עמיקם מביטים בהשתאות על "גבעת גלנט", שטח האדמה רחב הידיים שעליו מגדל אלוף פיקוד הדרום את מטע הזיתים שלו, ומתקשים להאמין. שבע שנים מעבד יואב גלנט את הקרקע הזו, באין מפריע, בלי אישור של ממש מאף אחד..  מושב עמיקם, היחיד שיכול להקצות קרקעות לחקלאיו, לא הקצה את השטח הזה מעולם. לעסקה הזו אין זכר בשום מסמך והיא לא מופיעה על שום מפה…  כשגלנט נכנס אל הבית החדש וגילה שהבית ההפוך מכתיב סדר תנועה מסובך, הוא החליט לשנות את המציאות בכוחות עצמו. בלי לשוחח עם השכנים, בלי להגיש בקשה ובלי לבקש אישורים הוא הפתיע את השכנים שבוקר אחד גילו בין בתיהם, מטרים ספורים מהסלון, כביש גישה בן כ-40 מטר שסלל לעצמו על חשבון השטח הציבורי.

בסוף הדרך הזו, סמוך למגרש שלו, הוא השתלט על עוד 150 מ"ר, כבש בהם חניה רחבה ותיחם בגדר אבן נאה. כדי לסדר את הנוף

 
עבור האורחים המגיעים מבחוץ, תפס גלנט עוד שטחים ציבוריים, בנה טראסות, נטע עצים ואפילו התקין תאורת לילה הנשלטת מביתו שלו. בתוך פרק זמן קצר הכפיל הבוסתן של גלנט את עצמו. השכנים, שחשבו עד לאותו רגע שבנו את ביתם מול הנוף הקסום, מצאו את גלנט תוחם את השטח הציבורי שאליו פלש בעצי אקליפטוס שטרח לשתול ממש על פרצופם, מול הנוף. כשהשכנה ביקשה בבוקר שבת אחד לגזום מעט את הענפים, היא מצאה את עצמה בתוך חצי שעה בחקירת משטרה שסידר לה השכן.
 

כשגם לגלנט היה ברור שלכביש שסלל אין סיכוי לקבל אישור, החלו כמה מחבריו במושב לסלול עבורו כביש נוסף, אחר, הפעם באורך 120 מטר, גם הפעם על שטח ציבורי. מי שבדק את התוכניות שניסו להגיש החברים לוועדה המקומית לתכנון ובנייה, כדי שתאשר את הדרך הזו, גילה שהארכיטקט הפרטי של משפחת גלנט הוא שתכנן אותה. בוועדה המקומית, זו שאמורה לאכוף את החוק, עשו הכל כדי לסייע לשכן המפורסם. "הוא נקלע לצרה", הסביר מישהו בדיוני הוועדה, "צריך לסייע לו". בינתיים , גלנט לא נח לרגע והרים גם סוללת עפר ענקית שתאפשר הרחבה משמעותית של בית אחר שהיה בבעלותו, שוב על חשבון השטחים הציבוריים".

קלמן ליבסקינד, מעריב, 14.8.2010

 

כמה מושחתת צריכה  להיות מדינה, שנותנת לאדם כזה להיות רמטכ"ל הצבא שלה? המדינה מורכבת מבני אדם, וההחלטה – ממי שמינה אותו. מה זה אומר על אהוד ברק?

ועוד לא דברנו על עופרת יצוקה – גלנט היה אדריכל הכניסה הרגלית ואדריכל המבצע, רוחו היא זו שעמדה מאחורי טבח בילדים וחפים מפשע. האחריות הפיקודית שהביאה לסבל, הרג, ועדות חקירה ולוועדת גולדסטון – היא שלו.

כפי שכבר ציינתי בעבר – מאופן התנהלות הדברים (ניתוח נסיבתי), נראה שגנרל ישראלי טיפוסי צריך קרקפות ילדים פלשתינאים מתים על חגורתו וכמה שחיתויות ברזומה, כדי להיות רמטכ"ל.

הכיבוש משחית: הוא השחית את הצבא, סיאב אותו כדרכו של צבא כובש, ושלח את בוגריו להשחית את כולנו. הבננות ברפובליקה נרקבו. הריח עולה חזק וברור מהמינוי של גלנט.

מה נהיה מאיתנו? החלום שהביא את ר' שמואל הומינר ב- 1871 לירושלים ואת האחים בית הלחמי בסוף המאה ה- 19 לייבש ביצות - הפך אותי, אחת מריבוא צאצאיהם, לשרוטת ידיים, מרוב ניסיון נואש לאחוז בשבריו. מעניין מה הם היו אומרים על המינוי של גלנט.

פני האומה אינם כפניה של עדן אברג'יל – אלא כפניהם של מי ששלחו אותה ועיצבו את דמותה: אהוד ברק ויואב גלנט.

 
 
FacebookTwitterGoogle+Share

זונה וטוב לה

צילום: מיכאל זילברמן, גרפיטי TLV

זנות היא דבר מסוכן. 

מחקר אמריקאי, שעקב אחר 1969 זונות בקולורדו ספרינגס, אריזונה, בין השנים 1967 ל- 1999, מצא שיעורי מוות חריגים בקרב הזונות, ביחס לכלל הנשים. 

חלוקת מקרי המוות: 

רצח – 21
התאבדות – 5
איידס – 9
סמים – 20
אלכוהול – 10
סרטן – 12
מחלות – 10
שונות – 11 

האמת נמצאת ונמצאה תמיד במקום חשוב אחד: בסטטיסטיקה. זו מסבירה לנו את נתוני המאקרו, בשעה שאנחנו שקועים באופן טבעי בפרספקטיבה הצרה של חיינו ושל האינטרסים המידיים שלנו. 

הסטטיסטיקה הזו של שיעורי התמותה וסיבות המוות של זונות, מספרת סיפור של אלימות, סמים, אלכוהול, מחלות מידבקות וחשיפה למחלות סופניות. זונה מאושרת או עצובה, עצמאית או עם סרסור, צעירה או זקנה, יפה או מכוערת, כזו שבחרה בזנות או כזו שאולצה לזנות – כולן חשופות לאותן תופעות מסכנות חיים, ערב ערב, יום יום, בכל שנות עבודתן ולעיתים גם מאוחר יותר, כתוצאה משנות עבודתן. 

למעט ההתאבדויות, הסטטיסטיקה, כדרכה, אינה מביאה את סיפורן האישי, הפוליטי והטראגי של הזונות כבני אדם. את היעדר הנגישות לשירותים רפואיים שמורידה את הסיכוי לגילוי מוקדם של מחלות, את האלימות המערכתית והמשטרתית כלפיהן, את 5-10-15 ואף יותר מכך זיונים במשמרת – חדירה, מציצה, שירותים למתן פורקן מיני לגברים זרים, את ההחפצה, את היותן מוצר ולא אדם, את מיצי הגופים הזרים הנמרחים עליהם, את האלימות המינית הקשה שהן חוות יומיום, את הבושה והקלון. 

הסטטיסטיקה מראה לנו את שיעורי המוות מסמים ואלכוהול אבל לא מספרת לנו שרק בעזרתם הן שורדות את השימושים הרבים בגופן, מצליחות להדחיק את הרגש ולעבוד.
.

בעת האחרונה, סביב המאבק על החוק להפללת הלקוח, נתקלתי בשתי תופעות ראויות לציון: 

.

פמיניזם פרו-סקס / סקס-פוזיטיב 

מתוך הסרט "יותר מדי פוסי", פמיניסטיות סקס פוזיטיב יוצאות למופעי סקס באירופה

בפעם הראשונה שכתבה לי מישהי בתפוצה הפמיניסטית, שאני מקדמת את החוק להפללת הלקוח מכיוון שאין לי מושג מה זה פמיניזם סקס-פוזיטיב, עניתי שעוד לא שמעתי על פמיניזם סקס-נגטיב… 

פמיניזם סקס פוזיטיב מבצע היפוך לכאורה על תפיסות פמיניסטיות מבוססות-פטריארכאליה, הטוענות שבסיס היחסים בין גברים לנשים הוא של הגמוניה גברית המדכאת נשים באמצעות סקסיזם, מין והרחקה מנגישות למשאבים וקבלת החלטות. הפמיניזם סקס פוזיטיב לוקח את סממני הדיכוי – זנות, פורנוגרפיה, ניצול מיני, וטוען לזכותן הריבונית של נשים להימצא במצבים הללו מתוך בחירה. נשמע החלום הרטוב של כל גבר? אכן. הוא גם יכול להשתמש בשירותיה של זונה וגם לצאת בהרגשה טובה שהוא סייע לה לממש את רצונה הריבוני לשכב איתו. הוא יכול לצפות בפורנו ולהאמין שמדובר בסטודנטיות שמממנות באורגזמות את לימודי הדוקטורט שלהן, הוא אפילו עוזר להם לממש את עצמן.
.
כפי שאני מפרשת את זה, חל כאן בלבול עמוק, שאולי (הערכה אחת שלי – יתכן ויש הסבר אחר) נובע מהדומיננטיות הרבה של התיאורייה הקווירית, ובעיקר מצידה ההומוסקסואלי – לא הלסבי, בלימודי מגדר. עבור הומואים זה תופס. ביחסים הטרוסקסואליים – נוצר כאן חיזוק יצירתי וממקור בלתי צפוי להגמוניה המינית (הן של שיוך מיני והן כמינניות) הגברית.  

  

 

מתוך הבלוג גרפיטי TLV. צילם: מיכאל זילברמן.  

כמי שכבר חיה כ- 5 עשורים על פני האדמה הזו וחוותה וראתה כל היבט של יחסים בין המינים ושל דרגות חופש מיני שונות, אני חייבת לציין שלא נתקלתי מעולם בפמיניזם השולל סקס. את מה שהן (הפוזיטיביות) אומרות על זכות האשה על מיניותה, אמר כל זרם אפשרי בפמיניזם עוד מקדמת דנא, ואת תפיסת הריבונות המינית המייצרת בחירה בזנות – בחנו כבר ההולנדים והודו בכשלונה. שנות השישים החזירו לנו את החופש והשליטה באורגזמה, הרבה לפני שנולדה הסקס-פוזיטיבית הראשונה. 

ועוד לא דברנו על מחקרה של ד"ר אביגיל מור, ראש החוג למגדר במכללת תל חי, לפיו גברים הנשואים לנשים המגדירות עצמן כפמיניסטיות יותר מרוצים בכל תחומי החיים – סקס בכללם – גם ללא תאוריית ה"סקס פוזיטיב".

בפעם הראשונה ששמעתי את המושג, שמקרין לטעמי הקרנה שיפוטית-סטריאוטיפית על כל סוג אחר של פמיניזם ומסייע למי שיש להם אינטרס לשמר דמות אנטי-מינית של אשה פמיניסטית, השאלה הראשונה שעלתה לי בראש היתה "מי הגבר שהמציא את זה?". התהייה האם הנביעה היא מתוך תרבות מינית הומוסקסואלית/קווירית או הטרוסקסואלית איננה רלוונטית. אין לי ספק שמדובר בהשפעה גברית.

אם לצלול רחוק יותר לתוך עולם ההיקשים האסוציאטיביים, הייתי אומרת שמדובר בחזרה לשלב הראשון במודל התפתחות התודעה הפמיניסטית של דאונינג וראש (מתואר כאן), של קבלה פאסיבית של הדיכוי.

ככה נראה בקלש. מתוחכם, אה? 

 

איך זה קשור לזנות? 

זרמים מסויימים בקהילייה הפמיניסטית, יוצאים נגד יוזמת החקיקה להפללת להלקוח, בטיעונים של "פמיניזם סקס פוזיטיב". כבר כתבתי על כך בינואר האחרון, בעקבות דיון בכנסת, שם פגשתי את תופעת האבסורד של שתי זונות המלוות ומתודרכות על ידי ידוען חובב זונות וחשפניות – ד"ר גדי טאוב, שאף כתב על כך ספר ("אלנבי" – על פי מיטב הביקורות: דל, רזה, שטחי, גברי וחד צדדי). טאוב הביא עימו אז גם יועצת משפטית ושניהם תדרכו את שתי הזונות והובילו את הדיון על פי התפיסה של "זונות מאושרות מבחירה", מעין מימוש זכותה של האשה על גופה (שנחדר עשרות פעמים ביממה על ידי מי שאין להן שליטה בהם, אבל ניחא). הסצינה מתוארת באותו פוסט, בו נמנעתי מלהזכיר את שמו מחמת תחושת הדחיה שהעלה בי. 

הנשים לא זונות. לא מאלו שעומדות בחצר או נשכבות על גבן. אמנם גברים רבים ממשמשים את שדיהן. בעד עוד כמה שקלים היא תרקוד על ברכיו ותגרה אותו, תוספת מחיר תיתן לו ריקוד פרטי בחדר צדדי שיגמר במציצה. כמעט עירומה אך לבושה במשהו. תחתוני חוטיני. משהו סמלי לא זונות. אז מה אם הן מראות את הכוס שלהן בציבור. ואם הן לא זונות למה שהגברים העובדים סביבן לא יתאהבו, או לפחות יתגרו עד כדי שינוי מלות היחס. 

מתוך מאמר של דן לחמן על "אלנבי" של ד"ר גדי טאוב, הידוען שמלווה את שתי הזונות
 

בחודשים האחרונים משתתפות אותן שתי זונות באחת מרשימות התפוצה הפמיניסטיות ופועלות כמיטב יכולתן לחבל במאבק לחקיקה, לפגוע במי שמובילות אותו ולייצר דה לגיטימציה לארגונים (מכון תודעה, סלעית) ונשים (כמו הפסיכולוגית ענת גור) העוסקות בסיוע שיקומי לנשים המנוצלות בזנות. לכאורה הן זועקות שישמעו אותן, בפועל הן מנהלות קמפיין נגטיבי נגד החוק, יוצרות דה מורליזציה בקרב התומכות בחוק ואוספות מידע המסייע להן בעניין.

הגיבוי שהן מקבלות מאותה קבוצה  של פמיניזם תאורטי, "סקס פוזיטיב", הוא רחב. הן טוענות שלא טראומה (כמו אצל למעלה מ- 90% מהנשים העוסקות בזנות) או מצב אישי-כלכלי קשה גרמו להם להידרדר לזנות. הן לא הידרדרו – הן בחרו, ועוסקות בגאווה רבה במקצוע, שהן נאבקות להציגו כמכובד למרות שהקלון הכרוך בו מוכר ומהווה חלק ממרקמה הסבוך של אותה מציאות. זה בסדר, כל עוד אנחנו זוכרים/ות שמדובר בשתי נשים בלבד. מה עם השאר? לגביהן יש להן רשימה של מאות שחתמו להן, אבל הרשימה סודית, הן לא מראות אותה כי יש בה נשים שלא מעוניינות להיחשף, מפאת קלונן… (זה מה שענו בכנסת, לשאלה בנושא).

בנוסף, כששאלתי שאלות בסיסיות ביותר באשר למה הביא אותן לבחור במקצוע הזנות, הותקפתי חזיתית ע"י אחת, י', שבתחילה קבעה שאני "חוצה את הקווים האדומים של תנועתנו" ואחר כך אמרה נחרצות שאם עוד פעם אשאל זונה על הטראומה שהביאה להגעתה לזנות, היא תתפוצץ. על תשובתי, שלא שאלתי על טראומה (ולמה בכלל היא מניחה, בניגוד לדבריהן, שהיתה כזו), אלא שאלה מכבדת על המניעים לבחירה של מי שהבחירה היא דגל המאבק שלה – לא קבלתי תשובה. 

טענות תקפות

הטענות התקפות העולות מהדיון בתפוצה הפמיניסטית נוגעות לאלימות המשטרה. אין הרבה טענות על אלימות משטרתית, שלא אאמין להן. המציאות עולה על כל דמיון ופה ושם מסתבר שהשוטרים הם גם לקוחות וגם משתפים פעולה עם הסרסורים. משטרת ישראל מנסה להטיל אימה על כל מה שנמצא מתחת לגבר הניאנדרטאלי בשרשרת המזון הפטריארכאלית, היינו – נשים, מהגרים, פלשתינאים, ילדי עובדים זרים, הומלסים, עובדות ועובדי דחק וכמובן – זונות. נגד זה עלינו להמשיך להילחם מלחמת חורמה, לחשוף, להתלונן ולהביא לשינוי. יחס המשטרה לזונות הוא יחס המשטרה לכולנו.

רק שאני לא חושבת שיש בטענות הללו משום רלוונטיות ישירה לעניין חוק הפללת הלקוח. לא בגלל אלימות המשטרה יש לעכב או לשנות את הצעת החוק.

לסיכום הדברים 

החלק המעניין בתוך ההתרחשות הזו, מתחבר לדברים אחרים אותם כתבתי לאחרונה בנושא הטרדות  מיניות  (כל מילה היא לינק לפוסט אחר) של פעילות שמאל ונושאים נוספים: מהרסייך ומחריבייך ממך יקומו. תמיד, בכל מאבק, נמצאות הסוכנות המיומנות שמסיגות אותנו לאחור, תוך שימוש בכלים חברתיים גנריים (היינו – גבריים) של מלחמה. אחרות נמנעות "להיכנס" בהן מחד או למדר אותן מתכנים ספציפיים של הלובי לקידום החוק מאידך, מכיוון שהן לא רוצות במלחמה, שהיא עניין גברי שאינו נחלתן האידיאולוגית. 

ואז יוצא ששוב נשים נשארות מחוץ למשחק, מתוך תפיסה לפיה הן מעל לכללי המשחק. 

שכרנו יוצא בהפסדנו.

—-

פוסט אורח של עו"ד רוני אלוני סדובניק בנושא

FacebookTwitterGoogle+Share

אם תרצו או לא, היטלר בתמונה

 ב- 3 בפברואר 2010 כתבתי על הקשר של תנועת אם תרצו למטיף האוונגליסטי בעל העמדות הפשיסטיות ואנטישמיות, ג'ורג' הייגי. היום, 18.8.10, חושף כלכליסט שוב את הקשר הזה ואת ערוץ העברת הנכספים מהייגי לאם תרצו: הסוכנות היהודית.

הסוכנות היהודית אמורה להיות גוף א-פוליטי השייך לעם היהודי, שמטרתו היחידה היא עלייה והקשר ליהדות התפוצות. הסוכנות איננה אמורה לשמש ערוץ להלבנת כספי נציונאל סוציאליסטים ו/או לנקוט עמדה כלשהי באשר לעמדות הפוליטיות, הלאומיות והאמונה הדתית של יהודים באשר הם. ברגע שהסוכנות שמשה ביודעין צינור להלבנת כספים – היא הפכה לגוף פוליטי צר ומסואב שאין לו קשר לעם היהודי אלא למפלגה פוליטית אחת מתוכו. זה אינו מפתיע, בהתחשב בזהות יו"ר הנהלת הסוכנות הנוכחי, נתן שרנסקי – איש ימין דוגמטי, גזען ולאומן. פני הסוכנות כפני שרנסקי, וכפני מי שמינה אותו.

שחיתות זה אנושי. ימין ושחיתות הם אף אנושיים יותר, שכן הדרייב הלאומני (כמו חברו הדתי) אינו מכיר אלא באמת אחת, ובשמה מותר ואף רצוי להתכחש לערכים אחרים, ואף לחוק עצמו. רק לא מזמן שמענו את בכירי רבני יש"ע מדברים גלויות על כך שמדינת ישראל חסרת חשיבות – מה שחשוב הם מגורים של יהודים על אדמת ארץ ישראל הקדושה. הדוברים ציינו בביטחון רב שתוחלת חייה של המדינה קצרה ומוגבלת, והם חותרים לפירוקה משום שהיא מפריעה להם להתיישב בכל מקום שירצו ולמלא בכך את חובתם הקדושה.

ואולי אם תרצו הם כלי בדרך לפירוק המדינה על מנת להגיע לקטרזיס האמיתי: כיבוש דה-פקטו של כל חלקי א"י השלמה ע"י יהודים-דתיים-לאומיים. כל השאר, שילמדו לשחות.

לאור כל זאת, הקשר בין אם תרצו למטיף נאצי, איננו מוזר או תמוה, אלא טבעי: גם "אם תרצו" וגם הייגי שואפים ופועלים לפרק ולהכחיד את מדינת ישראל כישות ריבונית, דמוקרטית, פלורליסטית וביתם של כל היהודים לסוגיהם. לאחר השתלטותם על מנגנונים מכוננים בעלייה ובהתיישבות הציוניים, כגון הסוכנות היהודית - הצעד המתואם הראשון הוא פירוק ההשכלה הגבוהה: אין השכלה – אין מי שינהיג את המדינה. ללא עתודה הנהגה, תהליך הפירוק הוא רק שאלה של זמן. הנה עוד רציונל לקריאה לחרם תורמים על האקדמיה בישראל, ויישוב הסתירה בין התנגדותם לחרם אחד וקריאתם לחרם שני.

רק בעת האחרונה הבנתי, שבעצם גופי הימין אינם ציוניים בשום צורה שהיא, אלא כאלו המעוניינים אך ורק במדינת הלכה. ההקצנה הדתית לא פסחה עלינו: יש את הטאליבן באפגניסטן, החמאס ברצועה והציונות הדתית הלאומנית בשטחי יהודה ושומרון. מדינת ישראל מפריעה להם בתכניותיהם: המדינה היא מדינת כל אזרחיה, ובין אלו יש גם שמאלנים (טפו טפו טפו), חילוניים משוקצים שאינם שומרי שבת, נוצרים ומוסלמים. כדי לנקות את כל הטומאה הזו חייבים לפרק אותה.

זאת אולי הסיבה ש- 65 שנה אחרי שהובס הצורר הנאצי, קבלנו שיתוף פעולה מופלא בין הסוכנות היהודית של שרנסקי, תנועת אם תרצו ומטיף נאצי מארה"ב. צודק, המטיף: היטלר לא גמר את העבודה. עם טוויסט קטן, שיש לגביו הסכמה בין הטאליבן היהודי, המוסלמי והנוצרי, לפיו רק מי שיאמין באלוהים ירוויח את זכות הקיום שלו, הם בדרך לחלום הרטוב שלהם, לאורגזמה הקוסמית של מדינות דת במקום מדינות לאום. אני לא אתפלא אם יסתבר באיזהשהו שלב שהארגונים הפונדמנטליסטיים של כל הדתות התאחדו ומקיימים ביניהם תאום הדוק.

האם זו מלחמת העולם הבאה? כדאי להתכונן, חבר'ה. היא כבר פה.

עוד כתבו בנושא:

יוסי גורביץ' בחברים של ג'ורג'

יונתן פיין בסיפור האמיתי והמזעזע של

מעקב "מאסף" אחר כל מה שנכתב בנושא

יובל דרור – סטטיסטיקה: כמה סוציולוגים שמאלנים יש?

אריה עמיחי, כאן באתר – הפוסל במומו פוסל

האסטרטגיה החשאית של הימין – שלום בוגוסלבסקי

* שימו לב ש- 31 התגובות הראשונות הן לפוסט המקורי ברשימות.

—————–

הפוסט מה- 3.2.10:

פאשיזם הוא פאשיזם בין אם הוא של מטיף אוונגליסטי או של תנועת אם תרצו. כמוה שמרנות, דוֹגמה ולאומנות.

כל אלו ביחד מתבטאים בשוביניזם עמוק. חמישה מאפיינים טיפוסיים של ימין חברתי, כלכלי, לאומי, בטחוני ומדיני באשר הוא. המרחק בין המטיף האוונגליסטי האנטישמי Hagee, התנועה שהוא תורם למימונה בישראל וכוחות חשוכים כמו האיסלאם הפונדמנטליסטי – קטן מאוד. המטרה המשותפת של כולם דומה: מחיקת זכויות הפרט, הדמוקרטיות שבמסגרתם אמורות הזכויות הללו להתקיים, כינון משטרים טוטאליטאריים מבוססי דת, החלפת חקיקה לאומית בחקיקה הלכתית לסוגיה (השריעה, הברית החדשה וההלכה – לגביה כבר חזינו לאחרונה בהצהרת כוונות כחול לבן), דיכוי עמוק של נשים כאידיאולוגיה וכאמונה מכוננת וכלי למישטור חברתי, וכדומה.

תנועת אם תרצו מנסה לגרום לנו להאמין שהיא בעד משהו. היא לא. היא ושכמותה יוצאים באופן הציני והמסוכן ביותר נגד כל ערך אנושי, חברתי, שוויוני, לאומי ואמוני, שהתנועות אותן היא תוקפת מנסות להציל כאן. הקמפיין האחרון הוא אחד הרגעים היחידים בחיי, בהם אני מצטערת שאני לא חברה באף אחד מהארגונים המותקפים. לו הייתי, הייתי סורקת לכאן בגאווה את כרטיס החברות שלי.

אני חשה בושה עמוקה – כישראלית ויהודיה – שאנשים כאלו, כמו מחוללי הקמפיין נגד הקרן החדשה ונגזרותיה, מסתובבים בינינו ונושאים עליהם תג מזוייף של ישראליות ויהדות. לא במקרה יש הקבלה ברורה בינם לבין ציבור המתנחלים, הימין הישראלי הלאומני לגווניו וממשלו הנאו ליבראלי המכוער של ביבי – שבין אם בבירור או ברוח עשייתו, ויד ביד עם ברק - מעודד ומקדם את הקמפיין הזה נגד ישראל, הישראלים והישראליות. בזמנו, כשהכרזתי קבל עם ועולם על פרישתי ממפלגת העבודה עקב הצטרפותה לממשלת ביבי-ליברמן, "הותקפתי" על כך. ובכן – הנה התשובה.

ואם התחלנו בתורם האנטישמי, בעל ההתבטאויות הנאו נאציות, של תנועת אם תרצו (לכסף אין ריח, למרות שאלו שלקחו אותו מדיפים עד מאוד, צחנה העולה גם מכל תומכיהם), הרי שראוי לסיים בשירו של נימלר, שכבר הבאתי כאן בבלוג בהקשרים דומים:

בגרמניה לקחו הנאצים תחילה את הקומוניסטים,
אני לא הרמתי את קולי, כי לא הייתי קומוניסט,
ואז הם לקחו את היהודים,
ואני לא הרמתי את קולי, כי לא הייתי יהודי,
ואז הם לקחו את חברי האגודים המקצועיים,
ואני לא הרמתי את קולי, כי לא הייתי חבר אגוד מקצועי,
ואז הם לקחו את הקתולים,
ואני לא הרמתי את קולי, כי הייתי פרוטסטנטי,
ואז הם לקחו אותי,
אך באותה עת כבר לא נותר אף אחד שירים את קולו למעני

.

ובכן, רגע לפני שהם לוקחים את מה שמסמלת הקרן החדשה – הנה הרמתי את קולי.

FacebookTwitterGoogle+Share

כל אשר תבקש ותשאל

בעשרות השנים שחלפו בין ביצוע השיר "זמר שלוש התשובות" ע"י רבקה זוהר לבין הביצוע העדכני, המסולסל, של זהבה בן, קרו כמה דברים משמעותיים ביותר:

  1. אלתרמן מת.
  2. רבים מיושבי כסית מתו אחריו, וקופות שרצים על יחסם של חלק מחברי החבורה הזו לנשים נפתחה. החלה מצטיירת תמונה שאינה שוביניסטית תמימה, אלא בחלק מהמקרים – סאדיזם מגדרי ופשיעה מינית פשוטה. בתוך הסביבה הזו חי ויצר אלתרמן, ומתוך התבוננות נקייה: קשה להפריד בין היוצר לתרבות הסביבה בה חי, כפי שקשה להפריד (להבדיל) בין עובד לתרבות ארגונו.
  3. השיר – שהיה מנכסי צאן הברזל של השירה העברית, החל זוכה לביקורת פמיניסטית נוקבת (לצד שירים נוספים של אלתרמן) , וגם כזו שאיננה פמיניסטית אלא סתם נובעת מהתפתחות אסתטיקה חדשה של יחסים, לפיה אותו דיכוי אולטימטיבי של האשה מעצם נשיותה – כבר איננו PC.
  4. הפרספקטיבה איפשרה התחלה של הפרדה בין היוצר ליצירתו, ויותר מכך – בין יצירותיו השונות לבין עצמן, ובין חייו הטפלים של שיכור מועד, בעל בוגדני וגבר דכאני ושוביניסט, לחיוניות היצירתית יוצאת הדופן שאפיינה אותו כיוצר, ליכולת להכיל הפכים בתוכו ולבסיס הערכים השוויוני שהביע כפובליציסט בכל הקשור לחברה בכלל.

על פי מודל התפתחות התודעה הפמיניסטית של דאונינג וראש, יש 5 שלבים בהתפתחות תודעה פמיניסטית, שניתן מן הסתם להחיל אותם גם על תודעה חברתית ופוליטית. אני מרשה לעצמי לכן להגמיש את המודל ולהוסיף לו סוגי תודעה חברתית נוספים, מהם עולה שאלתרמן ניחן אכן במספר צירים מקבילים באישיותו. נראה על פניו שהיוצר דילג על שלב הסינטזה בין הצירים.

השלב הראשון – שלב הקבלה הפסיבית – מאופיין בקבלה של התפקידים המסורתיים המיגדריים/חברתיים ואמונה בכך שתפקידים אלה הם טבעיים, חיוביים ומתאימים לכולם. בנוסף יש הכרה בכך שלגברים יש עליונות על נשים (אשכנזים על מזרחים, יהודים על ערבים וכיו"ב). רבקה זוהר, שרה למשל את השיר הראשון בקול גבוה וצלול – אולם עמוק ממעמקי השלב הראשון (בחברה הישראלית בכלל). קשה לי לאבחן מתוך איזה שלב שרה אותו זהבה בן, כי במידה מסויימת כולנו נשארנו בשלב הראשון: אני מתקשה להבחין בין מקומה העצמוני של הזמרת לבין מה שאני יודעת עלי. מתקשה לבדל תודעה.

.
השלב השני – שלב הגילוי – מתרחש בדרך כלל לאחר מספר משברים המביאים את האשה או הגבר לשאול שאלות אודות התפקידים המיגדריים/החברתיים המסורתיים. השלב הזה מאופיין בתחושת כעס כלפי ה"הגמון" (גבר/אשכנזי/יהודי) ובתפיסה דואליסטית כלפיהם: "’נשים הן טובות וגברים הם רעים", "מזרחים הם טובים ואשכנזים רעים", "הערבים כולם מנוצלים ומדוכאים והיהודים כולם מדכאים". נשים בשלב זה יכולות לחוש גם כעס ואשמה על עצמן כשהן מגלות איך הן תרמו בעבר לדיכוי שלהן, וכמוהן קבוצות ייחוס אחרות.

השלב השלישי – שלב התחלת הנביעה והחילחול של של התודעה הפמיניסטית – מאופיין בתחושה של קשר אמוציונלי של נשים עם נשים, מזרחים על מזרחים (התאגדות וסולידריות בתוך הקבוצה, אם תרצו), מאפשר לחוש את הכוח של אחוות הנשים/מדוכאים/מנוצלים ולהתחזק בעזרתו. בשלב זה מתקיימת אינטרקציה זהירה עם ה"הגמון" ומתפתחת תפיסת עולם יותר יחסית ופחות דיכוטומית.

השלב הרביעי – שלב הסינתיזה – זהות פמיניסטית חיובית או שוויונית/חברתית חיובית מתפתחת ותפיסת עולם גמישה מתפתחת בהתאם. למשל: האשה מבינה שלא הכל הוא תולדה של דיכוי, היא מפסיקה לראות את הסקסיזם כסיבה לכל הבעיות האישיות והחברתיות, היא מסוגלת למלא תפקידים לא מיגדריים וגם לראות את הגברים אופן אינדיוידואלי ולא כקבוצה חד מימדית. כמוה חברי קבוצות מופלות אחרות ביחסן למדכאים.

השלב החמישי – מחוייבות אקטיבית – מאופיין במחוייבות עמוקה לשינוי חברתי והבנה שהקבוצה ההגמונית מורכבת אף היא משווים אך שונים.

אלתרמן היה זה שישרוף את ביתך עלייך ויקרא לך "שמרי נפשך", הוא היה זה שכתב את מגש הכסף – שיר ששייך כולו לכאורה לשלב הראשון – ואת הטור השביעי שביקר בסאטירה נוקבת את התנהלות העם, הצבא והמדינה. היה פער עצום בין יחסו לאשה כבת זוג ולאשה כבת. מנקודת מבטי הקטנה והבלתי קובעת – אני קוראת בתוך היוצר המגובש, אישיות בלתי מגובשת וילדותית, שלא מסגלת לברור בין האידיאולוגיות והתמות של עצמה ולקחת אחריות על הסתירות ביניהן. משהו אינפנטילי בסיסי ומכמיר.

אז אולי הגיע הזמן שנעשה ביצירתו של אלתרמן כבתוך שלנו? אולי הגיע הזמן שנעשה שימוש סאטירי בשירה ופזמונים בעלי משמעות דכאנים ונמנף בעזרתם את האבסורד במקום את הכעס?

הנה, הצגה ראויה של משמעויות השיר ע"י רמה רימינג ממועדון הדראג הירושלמי. זהו הביצוע הכי מדוייק שראיתי עד כה של השיר: קולה הרועד של רבקה זוהר (שלב 1) ודעתה הברורה וההיתולית-משהו של רמה רימינג על הביצוע והמילים (שלב 5):

.

.

יש לנו הרבה מה ללמוד מהוידאו הזה: במקום שהטקסט המזעזע של אלתרמן יפעיל אותנו מבפנים – אולי הגיע הזמן שנפעיל אותו לטובתנו, שנעשה בו שימוש חתרני…

—-

גילוי נאות: אלתרמן לא היה מעולם מהיוצרים המועדפים עלי. שירתו ופזמוניו, ממגש הכסף ועד זמר שלוש התשובות, העלו בי מאז ומעולם תחושת חוסר נוחות, שרק בחלוף השנים ועם התפתחות התודעה הפוליטית-מגדרית שלי, הצלחתי להביע במילים. היום ברור לי שמה שהיה זה מה שיש: ממש לא הולך ופוחת הדור, טפשים ניהלו את המדינה והחברה הזו מאז ומעולם. מגש הכסף, שדיקלמתי בקול רועד בטקסי יום הזיכרון של ילדותי, פורסם בטור ביקורתי, והוא טקסט ביקורתי לא פחות מכל טקסט אחר נגד קדושת שפיכות הדמים הלאומנית המאפיינת אותנו מקדמת דנא. לעומתו, זמר שלוש התשובות שנתפס תמיד כ"אמיתי", "רומנטי" ו"מרגש" – הוא אכן אמת (של היוצר ושל פרשניו) שעברה אידיאליזציה. הגיע הזמן להיפוך פרשנויות: לעשות חוחה והיטלולה ממגש הכסף ומזמר שלוש התשובות כאחת.

לריכוז כל הפוסטים בגיליון ה- 100 לאלתרמן

FacebookTwitterGoogle+Share