תקשורת, אימון והדרכה

אמא מתגלחת

450px-Old_Spice_Icerock_and_Sensitive

אחד הזכרונות הקדומים שלי, משלהי שנות ה- 60, הוא של ילדה קטנה צופה בעיניים כלות על שני אחיה הבוגרים, שלובשים "בגדי יציאה" (חולצות סינטטיות עם הדפס דוחה), מתיזים על עצמם כמויות מופרזות של Old Spice ויוצאים לבלות במועדון "אמא מתגלחת".

היום, כשאני אמא לשניים, אני מביטה בעיניים טרוטות בשני ילדיי המתלבשים בבגד הכי טרנדי בעיר, מורחים דאודורנט נטול אלומיניום וללא חומרי ריח מזיקים, מעבירים יד מיומנת עם קרם לחות על שערם ויוצאים לשוטט ברחבת יד לבנים עם עוד 20,000 ילדים כמוהם.

 

 

מה השתנה מאז ועד היום?

  1. אני
  2. האופנה
  3. סגנון הבילוי

אבל הפוסט הזה הוא עלי. רק עלי. האמא טרוטת העיניים. כמחווה אישי שלי לעצמי בתום עונת עבודה מטורפת, הייתי רוצה להקדיש כמה מילים למסלול הקבוע של בית-בית ספר/אשכול פיס/מרכז המוזיקה, לספר איך, למרות שהאוטו הוא הנוסע (ולא רגלי הן שנושאות אותי) והמיזוג פועל, אני חשה בכל רמ"ח אבריי כל מטר מהמסלול הסיזיפי הזה, שמתחבר בדרך כלל לשני קצוותיו של יום עבודה ארוך ומתיש.

אני רוצה לספר מה אני מספיקה לעשות משש בבוקר ועד רבע לשמונה:

  1. לשתות קפה
  2. להתקלח, להתלבש, להתאפר
  3. לאכול
  4. לקרוא דוא"ל ולענות
  5. לעבור בכל תחנותיי האינטראקטיביות ברשת – האתר, פייסבוק, פורום רעננה, טוויטר, לקרוא ולהגיב ולעדכן כל מה שצריך
  6. קריאת כותרות החדשות
  7. להכין ארוחת בוקר לילדים
  8. להעיר את הילדים, להגיש אוכל, לדרבן (כל אחד ואחת בדרכים משלו/ה) למקלחות והתארגנות לבי"ס
  9. להוריד לדיסק און קי את כל מה שצריכה לעמל יומי
  10. לעיתים השלמות של מה שלא הספקתי בלילה – לסגור מצגת, להדפיס שאלון וכיו"ב
  11. שיחת לוגיסטיקה עם אב הבית לגבי חלוקת איסופים והסעות אחה"צ
  12. לעבור במטבח לראות מה חסר במקרר
  13. סנדויצ'ים / אוכל לבי"ס
  14. לפנות הכל למטבח כדי "להשאיר בית נקי" (הילדים פינו חלק, כמובן)
  15. הסעות לבתי הספר

הבנתם?

אני יכולה להוסיף כמובן ולהכביר מילים על מה שקורה בצהריים, כשלא-משנה-כמה-חשובה-עבודתי, מתחילים הטלפונים, או אחה"צ כשצריך להוביל אחד לגיטרה, אחת לחוג, לאסוף אחד מהגיטרה ואחת מהחוג, לעבור בסופר, לעבור בחומוסייה (הבת שלי אלרגית לתעשייתיים), בין לבין לבדוק דוא"ל, להעלות דף בית, לשוחח שיחות עבודה כשברקע – איך לא – עולה הווליום של כל מי שהרגישו שתשומת ליבי במקום אחר וצריך לשאוב אותה בחזרה. לפעמים ככה נראית הפסקה בת שעתיים שלוש בין עבודת בוקר לעבודת ערב, ואז, בחמש, אני שוב בדרכים על מנת להעביר סדנא איפה שהו עד עשר בלילה, שאז אני מנהלת את שעת ההשכבה טלפונית מנתיבי איילון כי "אנחנו מתגעגעים אלייך אמא, אנחנו מחכים לך".

ושאסתי תספר איך נשמעת שיחת עבודה ממוצעת איתי בשעות הללו…. :)

ועוד לא דיברנו על מטלות "גיל הסנדוויץ'", בין הורינו לילדינו, ועל המשפחה המורחבת וחברות שאני כבר מזמן ויתרתי על המחשבה שאוכל לשתות איתן קפה בחודש הקרוב ואלו שלצערי מתחילות לוותר עלי, ועל המאבקים החברתיים שמעלים את האדרנלינים לשנייה וחצי עד לקריאה הראשונה "אמא אני רעבה", שמלווה בדינג-דונג של סמס ובצפצוף כניסתו של עוד אימייל. בין כל אלו, אני מביטה מדי פעם בהשתאות במראה וקולטת ש….אני גם אשה.

הסאגה הזו משותפת לרבות מאיתנו. האישי הוא הפוליטי. אני, המאמנת והמעצימה, לא שייכת לעולם מקביל בו לא מוטל עלי כפל התפקידים. העובדה שאני יודעת לנהל באסרטיביות את חזיתות המשא ומתן שלי אינה משחררת אותי מלחצי הפרנסה בשוק תחרותי ומתובענות שאר מחוייבויותיי. ראיינו פעם את שלי יחימוביץ', שהתייחסה בעיקר לפרנסה בכבוד. כדי לשרוד אני צריכה פחות או יותר לשחוק את עצמי בנייר השיוף הגס ביותר של החיים, העבודה כבר איננה מפרנסת בפשטות את בעליה. ובעיקר, למרות שבשונה מאמי וסבתי אני אשה מודרנית, פמיניסטית, מודעת, ממומשת ומוגשמת בכל תחומי חייה – אני מתבוננת עמוק אל תוך המעט שנשאר מעיני בסוף היום מתחת לעפעפיי הצונחים ומגלה שם אמת רב דורית שלא ממש מוצאת חן בעיניי: בדרך שונה מזו של קודמותיי, אני חיה בדיוק את חייהן שלהן, כנותנת שירותים.

האסוציאציה הספרותית שעולה בראשי לנוכח קיטוריי, הם הספרים המצויינים אין לי מושג איך היא עושה את זה של אליסון פירסון, ואמא רעה של איילת ולדמן. אלו אמנם לא יצירות מופת ספרותיות, אבל עונות בהחלט על מקומה של הספרות ביצירת הזדהות ותחושת הקלה. צרת רבות חצי נחמה.

אני לא מספרת לכן את כל זה על מנת לדכדך אתכן, אלא משום שחשוב מדי פעם לעצור, לעשות בדיקת מצאי, להשוות את המצוי לרצוי ולנסות לחתור למשהו אחר, אם יש כזה. ובעיקר אני חוזרת כאן על מנטרה אותה שמעו ממני לאורך השנים כבר אלפי נשים: כולנו חיות את אותם חיים. מה שמקנה לי את הזכות המקצועית לאמן ולהנחות, היא היכולת להתבונן, ולחלוק אתכן את מה שאני רואה.

ולמען הסר ספק – הטקסט הזה הוא עלי, לא על אהבתי לילדי או על מערכת ערכי המשפחה או העבודה שלי. רק עלי. אשה אחת, עייפה מאוד אחרי חודשים ארוכים של עבודה מאומצת, שמחכה בכליון עיניים לחודש אוגוסט הנינוח. ואל תתבלבלו – על מנת שלא אנוח יותר מדי, כבר קבעתי כמה פגישות ונרשמתי לקורס פוטושופ. הרגל הוא הרגל.

FacebookTwitterGoogle+Share

רעננה, דממת צַּלְמָוֶת

03072010095

צַּלְמָוֶת: לפי הגישה המקובלת במחקר המילה הייתה במקור צַלְמוּת, הגזורה מהשורש השמי צ־ל־מ, שעניינו אפלה וחושך. גַּם כִּי־אֵלֵךְ בְּגֵיא צַלְמָוֶת לֹא־אִירָא רָע.

רעננה היא עיר מגוריי. רעננה עבורי היא יותר מכתובת, היא קהילה. אמש, בעצרת למען שחרורו של גלעד שליט, הקהילה הראתה לנו את הצד הרחום שלה, את היכולת להביע עמדה ואת היכולת לדמום ולהקשיב. היתה בדממה הזו, ברחבה המוקפת חשיכה מתוכה עולה תמונת ההמון, אמירה פוליטית עצומה בגודלה, כי מי שמכירים את רעננה יודעים, שהרעננים לא שותקים. הרעננים אומרים לכולם מה לעשות. אמש, הם הביעו נוכחות שקטה, הם הנכיחו את כוח האמירה שלהם יותר מכל אקט ארוגנטי מאלו שהם רגילים לו. הם הודיעו לביבי ולחברי הקבינט שהם כאן, עם משפחת שליט ועם הדרישה לשחרורו.

אמנם לא רק רעננים היו אמש ברחבת הגלגיליות בפארק רעננה, שמלאה בכ – 10-12 אלף בני אדם (הערכה גסה שלי, על בסיס תפוסת המקום בארועים קודמים), אולם הרוב המכריע היו רעננים, שהגיעו רגלית, נחילי אדם ארוכים, אל הפארק והתפזרו ממנו בנחילים שקטים בסיום העצרת. לא היו הרבה סטיקרים או סרטים צהובים. היה שקט, היתה עוצמה. כשהתקרבתי לפארק חששתי שלא הגיעו מספיק אנשים, כי לא שמעתי אותם. בהגיעי למעלה השביל, ראיתי אותם. המוני אדם. המשמעות האמיתית של הפגנה: הפגנת עוצמה אזרחית.

והיו שם ילדים. המון ילדים. זיהיתי אותם ואת הוריהם מהכרותי איתם בשבילי חיי היומיום. אמא אחת הקישה על כתפי ואמרה שלום. עניתי לה. בדממת ההמונים הזו – גם תשובתי הקצרה נשמעה ואב שעמד לצידה היסה אותי. אם לא הייתם שם, לא ראיתם הפגנה בחייכם. משהו ללמוד ממנו, שהחשיבה האפוקליפטית של "כלו כל הקיצין" בחברה הישראלית, מוקדמת מדי.

"והלב נחמץ ומתכווץ בכאב נוכח תמונתו של גלעד, הנער, המישיר אלינו מבט, בחיוך מבויש, מתצלום משפחתי המוצג שוב ושוב על גבי מסך הטלוויזיה. ואין עין הנותרת יבשה בראותה בעיניים כבויות ומפוחדות בסרטון החמאס ממקום שביו". מתוך נאומו של נחום חופרי, ראש העיר רעננה.

כולם הגיעו. ילדים, קשישים, בכסאות גלגלים וברגל, חובשי כיפות וגלויי ראש, צעירים ובוגרים, נציגי כל המגזרים. "עשרות אלפי בני אדם לא יכולים לטעות", אמר נועם שליט לביבי.

כולם הגיעו. ילדים, קשישים, בכסאות גלגלים וברגל, חובשי כיפות וגלויי ראש, צעירים ובוגרים, נציגי כל המגזרים. "עשרות אלפי בני אדם לא יכולים לטעות", אמר נועם שליט לביבי. כשהוא עלה לבמה לדבר, כל הקהל קם בשקט על רגליו ומחא כפיים, במדך דקות ארוכות. שקט ומחיאת כפיים המונית. קשה להעביר במילים את המסר.

נאום נועם שליט:

—————————————————————————————————–

הערה אישית:

בחרתי להעלות את הפוסט הזה בבלוג האישי שלי משום השייכות העמוקה שלי לרעננה, בה אני מגדלת את ילדיי, חברה בועדי הורים, יו"ר ועד הורים בית ספרי אחד, חברה בועדות עירוניות, מנהלת את הפורום הקהילתי של רעננה בתפוז וחיה בעיר בכל הווייתי האישית, הציבורית והמשפחתית. היה לי חשוב לראות את תושבי העיר משאירים את סממני השובע בצד ומצביעים ברגליים. חשתי גאווה להיות חלק מהקהל הזה.

FacebookTwitterGoogle+Share

קבוצת הכדורגל של ויני מנדלה

vinimandelacover

דליה רביקוביץ פרסמה את ספר סיפוריה – קבוצת הכדורגל של ויני מנדלה – ב- 1997. היתה זו השנה השלישית לפני ספירת השנים בהם מנהלים קבוצות גברים גרושים ברחבי הארץ מלחמות חורמה מאורגנות, מטורפות ואלימות בגרושותיהם, בועטים בשני כדורים לא קשיחים במיוחד: הצד הרך והריק מאוויר של האשה והאם, והציפוי הפנימי השברירי של ילדיהם.

מונדיאל 2010 מתרחש בצל ספק זכייה שלהם במשחק, בעזרת "פאול" (עבירה במשחק כדורגל), שעדיין לא נשמעה לגביו שריקת השופט (שמאשרת שאכן נעשתה עבירה, על פי חוקי המשחק - עוול הופך לעוון רק עם גבר עם משרוקית וסמכות מאשר אותו ככזה), כך שאיננו עבירה חלוטה.

דליה רביקוביץ', ברגישותה התרבותית, שרקה את השריקה הזו הרבה לפני שאנחנו – נשים בישראל – הבנו שעומד להתרחש כאן "פאול".

את הסיפור, בו מסופר סיפורה של אשה (רמה) הנלחמת על אמהותה מול הגרוש שלה – רופא מכובד בקהילה, המציג אותה כבלתי כשירה ובלתי שפויה, פותח הטקסט הבא:

"אני מבקשת מאדוני שנוותר על עורכי-דין", אמרה רמה בלשון שחשבה שהשופט יאהב, "העניין שלנו הוא אנושי ולא משפטי".

רביקוביץ' פורסת כאן את כל הסיפור המגדרי במשפט אחד. היא לא מבינה כדורגל. היא לא מבינה את כללי המשחק.  היא סיפרה לשופט את האמת האישית שלה (במקום להציג שיח של אמת משפטית) ובעטה את עצמה בבעיטת קרן אל מחוץ למגרש.

השופט, שחורץ גורלות של ילדים וקורא ספרים על אפריקה המשוונית, רודף אותה בסיוטיה – אבל היא לא תהפוך להיות כמוהו, היא לא תהפוך לשחקנית על המגרש הזה, היא תישאר – מבחירה – הכדור.

"לפני שנה וחצי פסלו את רשיון האמהות שלי", אמרה רמה לאחותה, "אני לא יכולה להירגע מזה….לא אכפת לי שתישאר אצל יהודה אם היא מעדיפה להשאר אתו עכשיו, אבל למה היה צריך לפסול אותי? הרי לא הייתי לוקחת אותה בכח".

נשים כמעט ולא משחקות כדורגל. גברים כן, מאז היותם פעוטות. יש לנו נטיה, נוחה מאוד למבנה התרבותי הפטריארכאלי, לא להבין את כללי המשחק, להתייחס אליהם בגינוי והרחקה ולסרב להפנים אותם. ויני מנדלה, שריכזה סביבה את נעריה, אותם שלחה למשימות של דם ואלימות, הבינה את כללי המשחק והפכה להיות מודל נחשק של האם הגזולה, שאמהותה נבעטה מתוכה אל מחוץ למגרש ובבעיטת קרן חטפה גול עצמי. הפנטזיה של ויתור על עורכי דין כי העניין שלנו אנושי ולא משפטי, מקדימה את ההתפקחות. זו, מייצרת פנטזיה אחרת: להיות ויני מנדלה: ""אילו לקח השופט מוויני מנדלה את ילדיה היו הנערים מקבוצת הכדורגל שופכים חומצה על פניו. פוגעים בו ונעלמים. לעולם לא היו נמצאות ראיות נגדם. השופט העיוור לא היה יכול לזהות אותם…"

.

.

.

.

.

.

.

————————————————————————————————————-

למידע בנושא המאבק נגד ביטול חוק חזקת הגיל הרך לפוסטים בנושא כאן באתר: נשים מקדמות אי שוויון?! ותשובתי: העיקר לא לשלם מזונות וגם: אורית קמיר – המלחמה על כבשת הרש

FacebookTwitterGoogle+Share