תקשורת, אימון והדרכה

אלפי גופות ביישובי חוף הכרמל

3229-1

…עשרות אלפי פצועים רוכזו באולמות ובבתי הספר. כוחות ההצלה אינם יכולים להתקרב לאיזור עקב הזיהום הכבד והשריפות המשתוללות. מעט התושבים שלא נפגעו החלו בחפירת קברי אחים. בדיון מיוחד באו"ם הוחלט להשהות את משלחות ההצלה וצוותי הסיוע ההומאניטרי עד שיתפוגגו הגזים הרעילים באוויר. ראש הממשלה קבל שיחות תמיכה מרוב מנהיגי העולם.בעלי המפעל: נפרסם הודעה כשנדע מה גרם לאסון, מומחי החברה ממתינים לאישור משרד הבריאות להיכנס לשטח המפעל על מנת לחקור את הנושא…

נשמע דמיוני?

תשאלו את תושבי בהופל בהודו: 

"4,000 תושבי העיר בהופל נהרגו כשגז מתיל דלף ממפעל של "יוניון קרבייד" בשנת 1984, ואלפים נוספים מתו בשנים הבאות. שבעה מבכירי החברה הורשעו בגרימת מוות ברשלנות. העונש: שנתיים מאסר ו-2,000 דולר בפיצויי"ם. ( Ynet 7.6.2010 - עשרים ושש שנים לאחר האירוע)

כותרת אחת מיני רבות

קצת צבע לתמונה, ואפשר לדמיין את חוף דור

אשה שהתעוורה בפיצוץ

למה אני מספרת לכם/ן את זה? כי ככה:

לאתר מטה במאבק

והנה חומר למחשבה (הפאנץ' נמצא בתוספת של הקריין, בסוף, מ- 5.25 - שווה לחכות לזה!):


הערה בעקבות הארה של איתמר: הכוונה בפאנץ' היא לאסטרטגיות הסברה ייחודיות של מטות מאבק.

FacebookTwitterGoogle+Share

דגדגן תועפות

yonitnaaman

אחד מיני הדברים המענגים הרבים בעריכה משותפת של האתר עם אסתי, היא שכמעט בכל פעם שאנחנו נפגשות – אני מקבלת במתנה ספר. אמש נחת על שולחני (או ליתר דיוק – על ברכי במסעדה) עיתון 77, גיליון 341-342 בפורמט מוגדל מאוקטובר האחרון, בעריכת תמר משמר, שכותרתו: מי מפחד מוירג'יניות – נשים כותבות נשיות.

כמה מכותבות "במחשבה שנייה" כלולות בקובץ – רונית ליברמנש ורדי ב"אשה לאשה/מונולוגים", נוגעת באופן אישי, חשוף ומרגש בחיבור שבין אמהות להגדרת הנשיות, בתפקידו החד ערכי של הרחם ומיותרותו אם לא נעשה בו שימוש, ויודית שחר, עם "לכל רחוב משוגעת משלו" – שיר שכבר עזר לי בעבר בחיי, כשנתקלתי בו לראשונה, להתחבר לתחושת החמלה מול המשוגעת ברחוב שלנו ולהפוך אותה לסובייקט, לאדם. מה, אם לא זה, תפקידה של שירה טובה? גם ללי ציפי מיכאלי, ששניים משיריה התארחו כאן, נמצאת בקובץ, לצד שולמית אפפל שבקרוב תגיע אלינו ויוצרות רבות וטובות מהספרות, השירה והאקדמיה (רשימה מלאה שם).

דגדגן תועפות

שירה של יונית נעמן, שעל הכריכה האחורית של הקובץ, פגש אותי בשבוע שבו גם נתקלתי לראשונה, ביס דוקו באינטרנט, בסרט תיעודי בריטי על נשים שעוברות (בהמוניהן, מסתבר) ניתוח לגזירת הדגדגן – הואגינה המושלמת, בו צפיתי לקראת הרצאתי בכנס אשנב הקרוב. הסיבות מגוונות אך אחת הן: עמידה בקריטריון מיניות ולגיטימציה לקשרים מיניים עם גברים. מי שאינה נראית כמו שחקניות פורנו פעורות שפתיים נעלמות של ערוותן המרוטה למשעי, איננה ראויה לתשומת לב גברית – שמסתבר שמגדירה אותה. הסרט לקח אותנו לראיון עם אשה צעירה בראשית שנות העשרים לחייה, שאחותה ספרה לחבר'ה על ענבליה המשתלשלים מחוץ לגבולות החריץ, ואלו צוחקים עליה בפאב. המצלמה ממשיכה ועוקבת אחריה אל שולחן הניתוחים, שם גוזר המנתח המיומן את פיסת הבשר המזערית המיותרת, ורק כשזו מונחת על מגש המתכת – שבה למנותחת (הערה לחלוטין בכל מהלך הניתוח הכואב) זהותה.

כריתת דגדגן

אנטיקרייסט. גוזרים לשרלוט גינסבורג את הדגדגן במספריים.

חיתוך הדגדגן מופיע גם במנהג כריתת הדגדגן במדינות האיסלאם (ולא רק לנשים מוסלמיות – גם נשים יהודיות מדווחות על העמשה שנעשה בהן), ואף בסרטו של לארס פון טרייר – אנטיקרייסט. בדרך כלל הדת, הגברים המנהלים אותה והנשים המנוהלות ע"י הדת והגברים כאחד - הם שבוצעים חתיכות מגופן המדמם של נשים על מנת לחבר אותן לזהות הנשית המוכתבת להן ולתפקידן החברתי. מי שרווה נחת מהואגינה הנשית הוא זה שבכוחו גם להכתיב לה. השליטה באשה דרך הרחם, הנרתיק והדגדגן, כולם איברים מחוללי זהות – היא מוחלטת.

מאיר שניצר, כתב בהקשר זה על סרטו של פון טרייר: "האישה, על פי פון טרייר, כל אישה בעולמנו המאוס והדווי, היא תמצית האנטי כריסט, משיח השקר הנוצרי, וייעודה הוא לקעקע את הרציונליות הזכרית. על דברים שכאלה נהגו בימי הביניים להעלות נשים על המוקד באשמת כישוף. כעת, פון טרייר המגונה מתנדב להמשיך את המסורת".

אל מול המספריים שגוזרות לנו את הדגדגן ואת התשוקה החופשית כאחת, ניצבת הנאורות המערבית. מה שהשתנה בה איננו השיטה, דיכוי המיניות, הזהות הנשית החופשית והעריצות התרבותית בה אנו נתונות. כל מה שהשתנה הוא זהות העריץ: החלפנו את היד הגברית של ה"בעל", האב או איש הדת – ביד הענוגה שלנו. אנו כורתות לעצמינו את הדגדגן, מנפחות לעצמינו את החזה, מתנהגות לגופנו בעריצות תזונתית קשה. ההבדל בין המערב הנאור למזרח הפרימיטיבי הוא כאן – אנחנו ממלאות את תפקידו של הגבר, ואף עושות את זה בשקיקה. בכל פעם אנחנו מצקצקות בשפתיים אל מול ה"פרימיטיביות", השוביניזם ושנאת הנשים של גברים במזרח או במערב, כדאי שנזכיר לעצמנו – שעל עצמנו אנו מדברות.

ואז בא שירה של של נעמן ומשיב לנו הנשים, כלומר לדגדגן הענבלי, המתנדנד והמלא את כבודו העצום והעמוק ואת מקומו החשוב בהווייה הנשית הבריאה והנכונה.

שמחת הנשיות.

FacebookTwitterGoogle+Share

דרכון טורקי כבר לא יתנו לי

030620101499

 

ובהמשך לפוסט שלי על ההסברה, לא נותר לי אלא להוסיף מס' אנקדוטות:

  1. סטטוס של צפריר בשן בפייסבוק: התקשר לפה כרגע מלאך המוות וביקש את צפריר בשן. "זה אני", אמרתי לו, "אפשר ללכת להגיד שלום לילדים?" עזוב הוא אומר לי, אני מחפש יחצ"ן. אמרו לי שהכל אצלי זה בעיה בהסברה…  
  2. סטטוס שלי בפייסבוק: אני תוהה, מי חבר הכנסת הבוגר שהתעקש לקרוא לח"כ זועבי – "ח"כ זובי"…. פתחתי את הרדיו באמצע הראיון וסגרתי אותו לפני סופו, לא קלטתי מי הגאון.
  3. עוד סטטוס שלי בפייסבוק: אני רק שאלה נוספת: מי פגע יותר בבטחון המדינה – ענת קם או ברק וצ'ייני? (נחשו מה חושבים חלק ניכר מהגולשים…).
  4. סטטוס של יורם קופרמינץ בפייסבוק: הכר את עצמך בימים סוערים אלו: הבדיקה היחידה שאדם יכול לעשות לעצמו כדי לדעת האם המאורעות משפיעים עליו לטובה או לרעה היא התבוננות בחשק המיני שלו. (לא לשימוש לבולעי כדורים לאיזון המצב רוח או מאזני שומנים) יש לעיין בבדיקה לפני שימוש חברתי או עצמי.
  5. סטטוס שלא כתבתי: מה אנו למדים מאותו ח"כ ששלח את ח"כ זועבי לעזה ו"מעניין איך יתייחסו שם לרווקה בת 38".
  6. מחשבה: "בלב ליבו של הקושי טמונה ההזדמנות" (אלברט איינשטיין). אז יש לי רעיון נהדר לח"כים שפויים ושפויות: כעת, כשכל המערכת הפוליטית מגנה את הטורקים על צביעותם, זה ה-זמן להעביר במחטף החלטת על הכרה ישראלית בטבח העם הארמני…
  7. תודה לרנן שורר על שהזכיר לכולנו את הקליפ האלמותי שמוצב כאן בראש הפוסט.

והנה תעודת הלידה הטורקית שלי:

אז מה נראה לכם/ן, יתנו לי עכשיו אזרחות?

ושנזכה למצוות.

FacebookTwitterGoogle+Share

Hasbara

mashat1

בקטנותינו, גדלנו על הערך האינטואיטיבי (שהוא הטבעה עמוקה ואגרסיבית של ערך מוחלט, ללא שאלות – בדיוק מה שאנחנו מגנים בלהט כשאנחנו רואים את זה קורה אצל המתנחלים והחרדים) של עליונות השפה העברית. כפי שאני לא השכלתי ללמוד אידיש מסבתי, כך מצרים היום רבים ורבות על שלא למדו את שפות הוריהם. הלאומנות מגבילה את ההשכלה, בהיעדר השכלה רחבה מספיק והיעדר נגישות לשפות נוספות ומגוונות – הגבלנו את היכולת האינטלקטואלית הקולקטיבית שלנו. היכולת לרדת לדקויות, להבחין בהבדלים תרבותיים ובנקודות מבט אחרות, לראות אותן כלגיטימיות, להפעיל חשיבה ביקורתית על שיקול הדעת של עצמינו – כל היכולות הללו מבנות מסוגלות דיפלומטית, אסטרטגית, ראייה מרחבית ומערכתית ויכולת לצפות תהליכים. 

כך, על טהרת השפה העברית, נראה כי שירות החוץ של מדינת ישראל מאוהב במילה Hasbara. מדובר בתהליך תקשורתי בו מקיימת מדינת ישראל שיח חורק בעברית, שבמקרה הטוב מתורגמת מילולית לאנגלית, במבטא של מסור חלוד, ושאין בו ולו נימת רגישות רב תרבותית המתבקשת משיח בינלאומי. 

השיח העילג הזה הוא פרי הביאושים של אותה לאומנות לשונית עליה גדלנו, ושל היוהרה הבטחונית העצומה שרוקנה עד תום את משאבי הרוח, שאר הנפש והאיטליגנציה הרגשית הלאומית שלנו. לא רק הלאומית – לאום מורכב מפרטים.   

הסרטון ששיחרר דובר צה"ל לעיתונות העולמית בזמן אמת

השימוש התדיר במילה Hasbara ואנקדוטת פרסום התמונות המעומעמות (צולמו במכשירי ראיית לילה) מהספינה הנושאות כתוביות הסבר בעברית לכל תחנות הטלויזיה בעולם, הם שתי דוגמאות מיני רבות. 

ממשלת ישראל סובלת גם מפרובנציאליות שורשית ועמוקה, שאינה מאפשרת למסבירים את משמעות השפה, מהירות התגובה הנדרשת והעובדה שיש בכלל מישהו שחושב אחרת, ושמותר לו לחשוב אחרת. היחס הפרובינציאלי הבסיסי הוא יחס של התנשאות כלפי מי מבינים טוב מהם את הזירה הפוליטית-דיפלומטית העולמית, כמו כפרי שמגיע לעיר הגדולה ומביע התנשאות כלפי יושבי בתי הקפה. האמת היא, שיושבי בתי הקפה הם אלו שעולים למשרדיהם/ן הממזוגים ומנהלים ומנהלות משם את כלכלת המדינה, שהתוצר של אותו כפרי אינו מגיע אף לחלקיקי פרומיל זניחים מתוכה. 

אסטרטגיה?  

צה"ל והדרג המדיני הם כמו ההבדל בין חכמ/ה לפיקח/ית: חכם לא נכנס לצרות, שפיקח יודע לצאת מהן. 

בשבוע שעבר כתבתי כאן על הקשר בין צ'ייני, מועדון החשפנות והאפשרות המאוד סבירה של מבצע מטופש, אלים ומזיק. הפוסט לא עורר עניין רב, כי כשהעניינים כל כך פשוטים (הם הרעים, אנחנו הטובים והצודקים – וכל מעשינו נועדו לשמור על בטחונם של ילדי ישראל) – מי צריך ניתוחים מורכבים של הפמיניסטית שמנסה לגרד הקשר מגדרי מורכב? האמת היא, זגם האמת המורכבת שהצגתי, היא אמת פשוטה: מי שיצרו עומד לו לרועץ וממסך את יכולתו לראות, להבין ולכבד את האחר (מחשפנית עד מפגין על דוגית בלב ים), אין לצפות שידע לפעול פעולות מנע ולדבוק בחשיבה אסטרטגית, המייצרת מציאות נשאפת. 

צה"ל יכול להירגע - הוא לא השאיר מורל לאומי שניתן לפגוע בו. ככה עושים הסברה, מעריב, 2.6.10

 

 כמה טיפים שאין מי שיקשיב להם בואקום שם למעלה: 

  • הסברה נעשית לפני וכל הזמן, לא אחרי.
  • העולם לא מת על "כיבוי צופי" של מדורות, המערב קצת אסטיניסט וכבר בכלל בפאזה אחרת בקשר למדורות עצמן, כי הן מזיקות לסביבה. כדאי למצוא אסטרטגיה אחרת.
  • כשעושים הסברה לחו"ל – עושים אותה באנגלית.
  • כשיודעים שכל העולם מביט בנו, כדאי להפעיל מודיעין בסיסי כדי לדעת מה נפגוש על הספינות.
  • האופצייה האלימה והצבאית איננה האופציה היחידה – מלחמות המאה העשרים ואחת מתרחשות בתקשורת.
  • מי שכל הזמן מתעסק רק בקרבות, יש סיכוי סביר שיפסיד את המלחמה: הקרב התרחש בלב ים, המלחמה הוכרעה בזירה הבינלאומית.
  • כל קבוצה אנושית זקוקה להורים: אבא ביבי בחר להיות בנסיעת עבודה בזמן המקלחות הקרות של הילדים. הם לא ישכחו לו את זה, רק שבשונה מבעבר – מחיר הטיפול משולם על ידי כולנו, כבר עכשיו. אין פסיכולוג עתידי, ולא בטוח שעם אבא כזה – יהיה עתיד בכלל.
  • מנהיג הוא דובר המדינה בזירה הבינלאומית. ככל שהעם מעריך את סדר היום של מנהיגיו, כדאי לחכות קצת פחות מ- 12 שעות לפני שאתה נחלץ לסייע למדינה שלך לצאת מהבוץ אליו אתה הכנסת אותה.
  • יש כלל בשיווק, שנקרא "שוק אחורה". היינו: צאו אל השוק ותתכננו את המוצר לאחור על פי תפיסותיו. משהו כמו reverse engineering חברתי-פוליטי. העולם לא בנוי לראות מפגינים הרוגים לחוף עזה. המלחמה, אמרנו, איננה לחוף עזה כי אם ברשתות החדשות המובילות. לכן תכנון ה"מוצר" – מניעת המשט – אמור להתחשב ביכולת הספיגה של מי שמכריעים בסופו של דבר את גורלנו….העולם. זה משהו שניתן להסביר להם, לפחות.

מצ'ייני לברק ומליברמן לביבי, המדינאים קובעי הגורלות אינם מסוגלים לתכנן מהלכים מעבר לסף דלתו של המועדון (זה של החשפניות או זה של הגנרלים – מעניין לעניין אותו עניין). הם הפיקח הכושל, זה שמתיימר ומתהדר בפקחותו אולם לא יודע ולא מצליח אפילו לצאת מהבעיות. 

תדע כל אם עברייה. 

———————————————————————————————- 

חרפת הרשויות: פוסט על צ'ייני והחשפניות, נובמבר 2009

הוא יודע משהו על כיבוש אלים: מכיבוש אלים של נשים לכיבוש אלים של פלשתינאים

FacebookTwitterGoogle+Share