תקשורת, אימון והדרכה

כבוד האומה

twitterhbh

לא בכל יום יוצא לי להתגייס לשירות האומה ולהניח את גופי הדווי על הגדר הוירטואלית, על מנת שהלוחמים על קיומינו הרעוע יוכלו לעשות בה שימוש כגשר אנושי לעוד מלחמה צודקת.

היום זה קרה לי: נכנסתי לטוויטר וגיליתי שהאקרים טורקים פלשו לחשבוני הנידח, מצאו אותי יריבה ראוייה ומושא לאנטישמיות המפעפעת בהם, טפו טפו טפו.

הם בחרו אותי, זכיתי!

אבן שטיפש זורק לבאר – אלף חכמים לא ימשו אותה משם:

המסקנה הראשונית שלי היתה, שיש טיפוסים העלובים בעיני בה במידה – הלאומן הטורקי והלאומן הישראלי. היינו: הלאומן, לא משנה מהי הזהות הלאומית של קרן המזבח בה הוא נאחז.

המסקנה השניה והעגומה יותר היתה, שבהתייחס לתוצאות הבחירות האחרונות בישראל, שמתבררות יותר ויותר כהרות אסון, אני לגמרי לא משוכנעת שנוכל למצוא כאן אלף חכמים.

לאיילה, שהגיבה ללתמונה שהצבתי בפייסבוק, עניתי:

 אני ממש מרגישה מכוחות השרות הכללי, נלחמת עם סיכות מחודדות בענק שקם עלינו לכלותינו….איך, איך ההאקרים הטורקים נתנו לי הזדמנות להשתתף כקורבן-עד במלחמה על המולדת! זכות גדולה נפלה בידי (כמו שאמר הרב פרץ לאם שכולה בטקס יום הזיכרון ברעננה לפני שנתיים – את צריכה לשמוח שבנך נפל בהגנה על א"י הקדושה). איזה אושר, גם אני בחזית (למרות שכרגע בלי חזיה).

מני אמר שהגעתי לגיל שאפשר להתחיל, שאלתי אם להתחיל להילחם על כבוד האומה או ללכת בלי חזייה – הוא המליץ לשלב.

בדרך הרווחתי בירה מאיילה (כדי לדבר על חזיתות וחזיות, איך לא?) ותגובה מופתעת אחת מעדי, שהיה בטוח שאני המצאתי את השטות הזו. נעלבתי באופן דיפלומטי ולא אישי (הכסא שלי לא גבוה במיוחד, אבל גם אני לא) מכך שמייחסים לי הומור ירוד כל כך.

מה אומר לכם? פני האומה כפני הלאומנים שלה ושל אויביה. ביבי, תשמור טוב על הכסא: יש טפשים ממך, מאחוריך.

ואם חששתם לרגע שלא הגבתי תגובה הולמת – אתם יכולים להירגע. מייד שיניתי סיסמא וחדרתי מחדש לחשבון הטוויטר שלי. אפילו תקעתי דגל (כלומר טוויט). צעד קטן עבורי, צעד גדול לאומה.

נייר דבק, כוסברה וסודה לשתייה כבר קניתם? מדינת הגמדים חייבת להיערך למצור!

FacebookTwitterGoogle+Share

הבלונים של גלעד

25062010010

בית הקפה השכונתי שלי, הבוקר, 25.6.2010

 . 

ביום ד', 31.7.2010, יסיימו 540 ילדי ביה"ס של ביתי את לימודיהם. בכריכת התעודה ימתינו להם סרט צהוב למכוניות ההורים, סטיקר הקורא לשחרור גלעד, לוח זמנים של הצעדה והארועים הסובבים אותה, וקריאה להורים ולילדים להצטרף. אם נצליח, נשיג גם בלון צהוב לכל ילד/ה.  

רוצים גם? תגידו, אקשר אתכם.

FacebookTwitterGoogle+Share

ראש בראש: העיקר לא לשלם מזונות

מענה למאמרו של גיא רוה – נשים מקדמות אי שוויון?!

המאבק נגד ביטול מה שנקרא בטעות (או בזדון והטעייה) "חוק חזקת הגיל הרך, נמשך כבר מס' שנים. הצטרפתי אליו מראשיתו מאחר וראיתי בברור את התהליכים החברתיים ואת המגמה האלימה שבאה (שוב) להיל נשים מוחלשות מזכויות היסוד שלהם.

ואכן, המאבק הגברי ל"שוויון הורי" הצדיק את הניחוח שעלה ממנו כבר בשלביו הראשונים: אלימות מילולית קשה ברשת, איומים על פעילות פמיניסטיות, והגדילו לעשות פעילים שהקימו על שמינו אתר פורנו, בתוך אתר "הקול הגברי" של אדם בשם גיל רונן, שכל תמונה בו היתה קישור לאחד ממאמרינו. בועדה לקידום מעמד האשה בראשות ח"כ ענבל גבריאלי, ביום 7 בנובמבר 2005, הגיבה ע"ל כל יו"ר הועדה:

היו"ר ענבל גבריאלי:

יש לכם אתר אינטרנט?

גיל רונן:

כן.

היו"ר ענבל גבריאלי:

הדפים המצולמים האלה הם מאתר האינטרנט הזה?

גיל רונן:

לא. יכול להיות שמישהו ציטט אותנו או שאב השראה.

היו"ר ענבל גבריאלי:

אבל אם היו מצטטים אותי ושמים למעלה תמונה של גבר מתערטל הייתי בוודאי מוחה.

אותו פעיל פרסם לאחר זמן הודעה בפורום הורות שווה בוואלה, הקורא לגברים לתת לו את כתובתיהן של הפמיניסטיות, תוך פירוט שמותינו, על מנת שיוכלו לבוא עימנו חשבון. כשפניתי להורות שווה למחיקת ההודעה המאוד לא חוקית הזו, נתקלתי בהיתממות וסירוב, שתורצה שנתיים מאוחר יותר כ"מחוייבות גבוהה לסולידאריות גברית". למעשה, עם הזמן החל דיאלוג ראשוני עם חלק מלוחמי זכויות האב הללו, כלומר עם מיעוטם שהגיעו למאבק מתוך מצוקה הורית קשה ומאבק אמת על זכותם האבהית.

מה שהפיל שוב ושוב את הסיכוי לשת"פ כזה הוא החיבור הבלתי נתיק, מבחירה, של אותם לוחמי אמת, בעיקרון הסולידאריות הגברית האלימה במקום בעיקרון הצדק, השוויון והאמת. חלק מאסטרטגיית מועדון הגברים הזו באה לידי ביטוי במדיניות ה"זה לא אני (שיושב בהנהלת – למשל – הורות שווה ומנהל בלוג תחת אתר הורות שווה, במקרה של גיא רוה, אותו שאלתי על אחריותו כחבר הנהלה לביטויי הסתה ושטנה שעלו בעבר בפורומים שלהם): זה הם – תפני אליהם, אני לא שייך לזה. התשובה מצביעה על דפוס עקבי – דומה במקצת לתיאוריית "העשבים השוטים" בה כל הקהילה מעודדת את העבריין, אותו היא תגדיר כמי שנמצא מחוץ למחנה לכשתידרש לתת על מעשיו את הדין. מדיניות הטפלון מאפשרת מאבק אלים במראית עין נאורה ושוויונית. פטנט שכדאי לזכור.

חשוב לי לציין, שאט אט החלו גם ליצור איתנו קשר נשותיהן לשעבר של חלק מאותם פעילי זכויות האבהות. מסתבר שבהרבה מקרים מדובר בנשים שספגו אלימות לסוגיה, או שמפרנסות לבד את הילדים  כי גרושיהם משתמטי מזונות, האבות משתמטי הסדרי ראייה והן עצמן סובלות ממסכת של התנכלות מתמשכת מאז הגרושין.

אם להתבסס על מה שקורה בישראל, הרי שיש כאן מספר עצום של משתמטי מזונות, 24,000 מנשותיהם מקבלות השלמת הכנסה מהביטוח הלאומי. בהערכה שנעשתה בתקופת מאבק החד הוריות ב- 2003, הוערך המספר הכולל של משתמטי המזונות בכ- 90,000. הפסיכולוג חיים עמית, מחבר הספר "ההורים כבני אדם", אומר: "מעורבות האם בגידול הילדים עדיין עומדת על 70% – 80%, גם במשפחות שבהן מנהלים שני ההורים קריירות. האימהות עובדות למעשה במשרה כפולה, כפי שקבעה הסוציולוגית המפורסמת ארלי ראסל הוצ'סצילד (Arli Hochschild, 1987), פרופסור לסוציולוגיה באוניברסיטת ברקלי: משרה אחת בעבודה, ומשרה אחרת בבית. האבות יכולים עדיין לבחור האם ברצונם להיות שותפים בגידול הילדים ובאיזו מידה".

וארגוני הגברים? מסרבים לדבר על מעורבות הורית לפני הגרושין, ממקדים את חיצי השנאה באשה העומדת לכאורה בינם לבין ילדיהם וב"פמיניסטיות", ומדברים הרבה, אולי הרבה מדי, על מזונות.

אז למה בכל זאת הסכמתי לתת לגיא רוה במה?

כי מי שנכנסים היום לתמונה, כדאי שיראו את כולה. כולל אוסף האמירות הדמגוגיות וסיסמאות השוויון שמייצרים הטעייה גדולה של מקבלי ההחלטות.

אז הנה האמת והבדיה, כתשובה לגיא רוה:

הפמיניזם ה”נאור”, שמטרתו המוצהרת היא קידום נשים, פועל לרעתן ולרעת החברה כולה כאשר הנישואים מתפרקים וההורים מתגרשים. (ג.ר.)

עיקר המאבק התנהל כמובן לא מול טיעונים וניתוחים סוציולוגיים-מגדריים אלא בדה-לגיטימציה לפמיניזם ולפמיניסטיות, כמייצגות פוריטאניות אנטי גברית לכאורה, הפוגעת בשוויון. מצג השווא הזה משותף לכל הפועלים בעד ביטול חוק חזקת הגיל הרך.

חוק “חזקת גיל הרך”, הינו חוק שנחקק בשנת 1962, ומשמעותו היא שהחזקה (משמורת) על הילדים עד גיל 6 (וגם לאחר מכן, עקב ההמשכיות) ניתנת אוטומטית לאם. (ג.ר.)

למעשה אין דבר כזה "חוק חזקת הגיל הרך". מה שקיים הוא סעיף בחוק החזקה המשפטית והאפוטרופסות, הקובע כי "בהיעדר הסכמה בין ההורים – ילד עד גיל 6 ישאר בחזקת אימו". הכוונה היא לגירושין בקונפליקט גבוה, המהווים אחוזים בודדים (גם אם קולניים) מכלל הגירושין. במצב זה, הסבירות הגבוהה היא לאלימות, בדר"כ מצד האב, והחוק מבסס לכן את עמדתו על הגנה דמוקרטית על החלש (במקרה זה החלשה וילדיה/ילדיהם). הפסיקות אינן אוטומטיות כי אם מתקבלות לאחר שמוצו כל ערוצי ההידברות שיכול בית המשפט לדרוש מהמתגרשים, מתוך ראיית טובת הילד.

 לפני כ 5 שנים הוקמה ועדת שניט (בראשותו של פרופ’ דן שניט) לבחינת ההיבטים המשפטיים של האחריות ההורית בגירושין. הוועדה ממליצה במסקנותיה לבטל את חוק “חזקת הגיל הרך”(ג.ר.).

מסקנותיה של הועדה נרשמו במאמר פרי עטו של דן שניט, כבר ב- 1994. פנייתינו למשרד המשפטים לבטל את מינויו לראשות הועדה בשל עמדה מוקדמת ונחרצת המונעת בדיקת אמת, לא נענתה אפילו. הועדה נהגה באגרסיה מפתיעה כלפי ארגוני הנשים ונציגות המאבק. פגישת הועדה בה נקראנו לעדות התנהלה ברוח תזזית מצידו של היו"ר, דן שניט, שלא איפשר לאף דוברת להשלים משפט ללא הערותיו. להלן עדות משותפת שלי, של ד"ר אורלי בנימין ושל ד"ר אסתר הרצוג, שהקראתי בפני הועדה.

במדינות המערב כבר מזמן ביטלו את חוק “חזקת גיל הרך” המיושן. בכולן מקדמים את טובת הילד כך שיזכה לשני הורים פעילים בחייו החולקים את האחריות ההורית לגביו וזאת בהתאם למחקרים פסיכולוגיים עדכניים (ג.ר.).

מדינות שעברו ל"חוק המטפל העיקרי", היינו – מי שטיפל/ה יותר בילדים לפני הגרושין, יהפןוך/תהפוך לבעל/ת החזקה המשפטית, מצאו שלאחר שהעבירו את ההורים והילדים תהליך משפטיזציה, עירבו את כל המערכות הקהילתיות בחיי הילדים, הכניסו לבתי הילדים פסיכולוגים ועו"סים, ערכו תצפיות וחקירות – בכ- 90% מהמשפחות נמסרה המשמורת לאם. ככל שאין לאף אחת מאיתנו כוונה למנוע או לעכב אבהות שוויונית, חשוב להבין מהנתון הנ'ל שהמצב החברתי הקיים לא רק שלא ניתן לתקנו באמצעות החקיקה, אלא שהחקיקה אף מכרסמת ביכולת הכלכלית של ההורים ובעתודות הכלכליות המאפשרות להם להקנות חינוך הולם (בעיקר האם – שהכנסתה הצפויה נמוכה בכ- 30% משל הגבר), בריאו, מדור וכיו"ב. וזאת עוד לפני שבחנו אפשרויות של השפעה טראומטית על הילדים ומתחים המסלימים מאבקים בין ההורים.

אחת המטרות העיקריות של ארגוני הנשים בהשארת הגדרות הוריות מפלות בין אם לאב, כך שהגדרתה ההורית של האם תמיד תהיה עדיפה (“משמורן יחיד”, “הורה עיקרי” או “בית עיקרי”) היא שאחרת ייווצר קושי משמעותי בכל הקשור להטבות הסוציאליות הניתנות כיום למשפחות חד-הוריות. בהעדר סימון משפטי של הורה שהוא המטפל העיקרי בילד, לא ברור כיצד יזוהו המשפחות החד-הוריות (שאינן באמת חד הוריות, שהרי לילד שני הורים מוכרים וידועים) והעומדות בראשן וכיצד תובטח רשת הביטחון הסוציאלי המגיעה להן (ג.ר.).

זהו מסוג המשפטים המוציא את המרצע מן השק: העיקר לא לשלם מזונות ומי יהיה זה שיגבה את הטבות הביטוח הלאומי המגיעות לילדים.  כל מה שמתואר במשפט המורכב הנ'ל, אינו משקף כמובן את מטרות ארגוני הנשים. השלב הבא והמוצהר במאבק הגברים, רקגע אחרי הכרזת משמורת משותפת, על פי הצהרתם שלהם – היא לתבוע ביטול מזונות שכן הילדים חיים "חצי חצי".  זה המקום למס' הבהרות למושגים רווחים בנושא:

משמורת משותפת: מינוח עממי לחצי-חצי, למרות שלמעשה כל הורים גרושים מחזיקים במשמורת משותפת (שהיא האחריות המשפטית לילדים, הנוגעת לאישור משותף לנושאי ליבה כגון חינוך, טיפולים רפואיים וכו'). מה שאינו חצי חצי הוא ה"חזקה" – באיזה בית הילד/ה ישנ/ה יותר.  באשר להטבות שונות, מאחר ואילו שייכות לילדים ולא להורים, הרי שמי שדורשים "משמורת משותפת" – ראוי שידעו שכזו, חייבת להיות מבוססת על יחסי שיתוף עמוקים ונטולי מאבקי אגו קשים, כך שאין שאלת חלוקה שכן ענייני ניהול הכספים הנוגעים לילדים משותפים אף הם (בהזדמנות זו ראוי לשאול מדוע חושב גיא רוה שהתפיסה שהקשר בין ההורים צריך להיות טוב, היא תפיסה שגויה. על איזו תיאוריה או פרקטיקה הוא מבסס את דבריו?). מאחר ולרוב הנאבקים בנשותיהם באמצעות ה"טיקט" של שוויון הורי אין כוונה כנראה לוותר על המאבק הטוסטסטרוני באם ילדיהם, הראי ששום בית משפט שפוי לא יניח בידם את החזקה ממילא. התוצאה המתבקשת היא ילדים החיים עם אמא ענייה יותר, מותשת יותר וקשר מאוד לא מספק עם האב.

הסיכוי כי ביטול “חזקת גיל הרך” יוביל לחלוקת תפקידים שוויונית במשפחה, בכל משפחה, באופן מיידי, הוא קלוש בעיני (ג.ר.)

ולא נותר לי אלא לומר אמן.

לשיטת המצדדים בביטול הסעיף, כאילו עצם ביטולו מראה נאורות ושוויון:  ספרו את זה לנשים שבהיעדר יכולת כלכלית שווה לסעד משפטי, תוותרנה על כל מה שיש להן למען היקר להן, למשל, והרבה יותר (כמותית ואיכותית) משזה קורה היום.

כל פניותינו בעבר לגברים לשתף פעולה בתהליכים הסברתיים, חינוך לאבהות שווה, שיח הסברתי להורים בכלל ואבות בפרט, מאבק לשוק תעסוקה ידידותי למשפחה כולה ועוד – נדחו על הסף ובאלימות (מכבושה ועד מילולית בוטה). קל להסיק משם שאין במאבק הזה, בכללותו, כוונה אמיתית לשוויון (מבלי לפגוע כמובן באלו שכוונתם אמיתית ונתקלה בחומה נשית בצורה – מה שקורה סטטיסטית במיעוט המקרים – אבל קורה פה ושם).

ולסיפא, סיפר לי בשבוע שעבר איש תקשורת ידוע המצוי בתהלי גרושית מאשתו ואם ילדיו:  הכסף שאני נותן משמש למספרה שלה וללק בציפורניים….כאם המגדלת רק שני ילדים, אני שואלת אותם ואתכם: האמנם?

כפי שאמר אחד הפעילים הבולטים בראיו למקומון לפני כחמש שנים: 'אני יודע שאם הילד יהיה חצי אצלי, העיקר זה לא לשלם לה מזונות".

FacebookTwitterGoogle+Share

ארגז הכלים לפעיל/ה החברתי/ת

אחרי המון שנות פעילות, הגיע הזמן לרכז את ארגז הכלים המומלץ לכל פמיניסטית, פעיל/ת שמאל, פעיל/ה חברתי/ת ופעילה קהילתי/ת. מזה שנים אני מתבוננת בעיון בפעילויות הללו ותוהה למה הן לא ממש מצליחות (ברוב המקרים), מה מבדיל את ההצלחה מאי ההצלחה, האם אי הצלחה הוא כישלון, איך מייצרים מומנטום, איך שומרים עליו, איך מגשרים על פערים בין כוונה לביצוע – ועוד כהנה וכהנה שאלות.

אנסה, בכוחותי הדלים (לא שהם באמת דלים – פשוט הם רק אלו שבידיי, ופעילות חברתית מאגמת את כוחותינו כולנו – לטוב ולרע), לשרטט מתווה וכללי אצבע, שישמשו התחלה של ארגז כלים. אשמח ואודה להערות, הארות (בעיקר) ותוספות (במיוחד).

אשתמש מעתה לשון נקבה, אולם הטקסט מופנה כמובן ובאהבה רבה לשני המינים.

  1. הו, האידיאה!
    בכל פעילה חברתית מצויות שתיים: האידיאולוגית וזו שפועלת מתוך ציווי עברה. במילים אחרות: ככל האדם – גם אנחנו נוטות להתבלבל ולהפוך את הכוחות שניתבו אותנו עד הלום (השפעות, יחסים, טראומות ילדות, כעסים, חסכים, פרדיגמות שנוצרו בתקופה בה נדרשנו להן לשם הישרדות רגשית – ואנחנו ממשיכות להשתמש בהן כעת, ועוד ועוד), מכוח מניע לאידאה. להיות פעילה חברתית זו זכות גדול, ושליחות גדולה. נפלה בידינו הזכות לעשות שינוי. לא תמיד אנו פועלות כך – בהרבה מדי מקרים אנו פועלות על מנת להדוף "סכנה" שריחפה על ראשינו בעבר במקום לדחוף למציאות נשאפת חדשה ואחרת. הנפילה לבור האידיאות הוא הכישלון הבסיסי והמהותי של הרבה מהיוזמות החברתיות הנפלאות שראיתי בחיי. שם הן נגמרו.
    המלצתי: להגדיר בכל מאבק ובכל התמודדות את המציאות הנשאפת, ולוותר (כן, זה קשה ודורש משמעת עצמית ולעיתים הרגשה פנימית איומה בהתחלה, עד שמתרגלים לדפוס החשיבה החדש) על כל מה שאינו רלוונטי או שאינו מוביל אותנו למטרה הנשאפת. זוהי המלצה שקצת מסוכן לתת בסביבה שהאידיאולוגיה בה היא לב העניין, אולם אני מסתכנת בכל זאת. למה? כי כדאי לנו לזכור בכל רגע נתון שמטרתינו היא להשתמש באידיאולוגייה ככלי יוצר מציאות, ולא ככלי שחוסם אותה מלהשתנות.
    .
  2. מנהיגות: יש ביטוי של שמעון פרס, שצוטט בידי רובין שארמה (Of all people), לגבי מנהיגות: "מנהיגות היא לחיות עבור משהו מעבר לעצמך". תזכרו שההחלטה (המודעת או האינטואיטיבית) להשמיע קול חברתיח ולצאת לפעילות, היא אקט מנהיגותי. היא כוללת חזון (מתי בפעם האחרונה בדקתם ועדכנתם אותו? באיזו מציאות תרצו לחיות בעוד 10 שנים?), השראה וכוח מניע, על פי מודל של מקס לנדסברג לשלושה מימדים של מנהיגות. לומר לכן להתחבר למנהיגה שבכן – זו אינה קלישאה, אלא מציאות המקדמת רעיונות ומסייעת ליישם אותם.המלצה: תעבדו על התודעה המנהיגותית שלכן, מדדיה של המנהיגות, כישורי וטכניקות ניהול שיסייעו לכן להיות מנהיגות טובות יותר.
    .

    כל הזכויות שמורות למקס לנדסברג

  3. ה- Show: כן, אני יודעת שחשוב לכן "להיראות אמיתית" ולחלקכן יש אף העדפות אופנתיות ואישיות שאינן במיינסטרים ו/או שכופרות בו בכל דרך, ואני בהחלט מסכימה עם חלק מהערכים הללו, אולם הדרך לגהינום (היינו – למציאות המתרחקת והולכת משאיפת לבכן) רצופה בכוונות טובות. כדי להיות פעילה חברתית טובה צריך לדעת לתת Show. אין ברירה, אין דרך אחרת. נכון הוא שכללי המשחק לא נקבעו על ידינו, אבל זכרו שהדרך לשנות אותם איננה באמצעות יציאה מהמשחק לחלוטין.
    המלצתי: לכו לקחת (כל אחת על פי חולשותיה וחוזקותיה) שעורים בהופעה טלויזיונית, דיבור פומבי, כתיבה פובליציסטית, סטיילינג שמשרת את המטרה ועוד.
    .
  4. האינטרנט: כמה מכן שמעו ו/או אמרו את המשפט (או דומיו): "זה כל כך נמוך שאני לא כותבת שם"? כמה מכן לא מגיבות למאמרים שאתן מסכימות אתם כי "הכותב/ת אמר/ה הכל ואין לי מה להוסיף", ולא מגיבות לחומר מקומם כי "אני לא יורדת לרמה הזו"? כמה מכן עשו שלושה תארים בחמש שנים אבל עדיין מכריזות ש"אני לא מבינה באינטרנט" ו"אני לא אוהבת את המדיה הזאת"? זירת התקשורת החתרנית, האפקטיבית, התוססת והמשפיעה ביותאר היום נמצאת באינטרנט. בפועל, רוב הפעילים והפעילות החברתיים מהחוגים הפמיניסטיים, שמאל וצדק חברתי, משאירים את הזירות הללו לקבוצת קולות אחרת.
    המלצה: תזכירו לעצמכן שאם אתן לא שם – המאבק שלכן לא קיים. אחר כך תעשו מה שצריך, ולא את מה שבא לכן.

    .
    .

  5. תקשורת, בכלל: סיפר לי פעם נציב הקבילות של הרשות השנייה, שכשהוא צופה בערב בפרסומת סקסיסטית או ראיון מפלה, הוא חוזה שבבוקר תגענה מאות פניות מחאה אל שולחנו. הוא מגיע למשרד ו… אין אף פניה. אז זכרו: ככה לא עושים מלחמה. האליטיזם המתבדל (כי "אנחנו יותר טובות מהם") של מאבקים חברתיים הוא בעוכרינו, לא פחות מהפריבילגיה (שאין לנו – ואנחנו לוקחים לעצמינו בכל זאת) להתייאש, וגרוע מכך – להתעצל.
    המלצתי: להגיב על כל דבר, להתקשר לתכניות רדיו, טלויזיה, לשלוח מכתבים (היום אפילו לא צריך בול – הכל במייל) ולהגיב, להגיב, להגיב. תמיד בשמכן האמיתי, אגב. אין ערך לתגובה בעילום שם.
    .
  6. קיט של אלו שאכפת להן: תסתובבו תמיד עם טלפון חכם עם מצלמה ואמצעי הקלטה. אקטיביזם חברתי הוא עניין של 24/7. אתן לא יודעות מתי תיפול לידכן ההזדמנות ותתקלנה בתמונה או בקול שיסייעו לכן לשנות לטובה את העולם…. וכשההזדמנות מגיעה – מומלץ להעיז ולמצות אותה.

בהצלחה!

 

FacebookTwitterGoogle+Share

משט גיל הזהב

מעריב, 14.6.10

מעריב, 14.6.10

FacebookTwitterGoogle+Share

הדובדבן שבקצפת

shuman

אחרי שסקרנו כאן בהרחבה את סוגיית הכוסברה כסכנה בטחונית איומה ואת החשש העמוק של ממשלת ישראל וכוחות הבטחון מפצצות כוסברה שתורכבנה במרתפים חשוכים בעזה, לא יכולתי להתעלם מהמצוקה הנוראית של תושבי ישראל, כפי שפורסמה היום בדאגה רבה בגלובס:

 

 

 

 

 

 

חסר לנו שומן, הבנתם/ן?

FacebookTwitterGoogle+Share

תודה ליצחק לאור

54850021a

צילום: בילי בסרגליק

תכירו – זו אני. דודה (ב') פמיניסטית:

היינו:  לסבית שמנה ומכוערת עם שערות ברגליים, מוזנחת, אגרסיבית, אחת שבכלל נהייתה לסבית מרוב תסכול – כי אף גבר לא יזיין אותה. בודדה, ערירית, מרירה, לא יודעת ליהנות מהחיים, קיצונית, פוריטאנית,  חורגת מגבולות הנשיות באופן קיצוני, מעוררת התנגדות.    

קל לזהות פמיניסטית רדיקלית – גם המראה, גם ההתנהגות וגם הלבוש הגברי המוזנח, שלא לדבר על שנאת הגברים הנקמנית המפעפעת מכל מילה שלה. ושנאת מין (סקס) גורפת – או כדברי יצחק לאור להלן: "שנאת ארוס". כל פמיניסטית שהיא, הינה בהכרח אחת מאלו שתוקעות גול עצמי לנשים באשר הן ומביאות על עצמן נסיגה במעמדן של נשים.

ומכיוון שזוהי פמיניסטית – מי האשה שתבונה בראשה, שתרצה להיות פמיניסטית כמוני?       

לשעורים וסדנאות בנושא 'פמיניזם וסטריאוטיפים מגדריים', אני נוהגת להביא אסמכתאות וציטוטים לאמירות סטריאוטיפיות רלוונטיות.  השעורים הללו נסובים סביב מושגים והבנות עממיים בנושא פמיניזם, פמיניסטיות, נפגעות תקיפה מינית, נשים בכלל, נשים בעלות אמירה בכל תחום – בפרט, וראייה ביקורתית המסייעת לנפות את האמת מהבדייה התרבותית-שוביניסטית המשפיעה עלינו מטובה.     

יצחק לאור ועורך העיר, אלון ("כוסית היא מישהי שהייתי רוצה לשכב איתה") עידן,  העניקו לי בטובם מניפסט שכולל את הכל. עשו לי את העבודה. ממש אנשים טובים באמצע הדרך. לא נותר לי אלא להודות לשניהם על הסיוע הפעיל בגיוס נשים נוספות לצבא המהפיכה, שכנראה טורד את מנוחתם: בתחילת ובסיום כל שעור בנושא סטריאוטיפים, אני שואלת מי מגדירה את עצמה כפמיניסטית. הפער בין מי שמצביעות בחיוב בתחילת ובסוף המפגש (אז- הרבה יותר) - גדול. השניים האלה ריכזו עבורי את הלקסיקון.

לאור מאפיין את מי שמגנות תקיפה מינית

     

     

     

הפמיניסטיות מקלקלות לכן, בנות...הן הבעייה בעצם - ולא מי שאונס אתכן. לאור במניפסט הפסאודו משפטי הסטריאוטיפי של "אשמת שווא" ו"הפמיניסטיות מעודדות פשיעה מינית נגד נשים" (שמבוצעת ע"י מי? חב"ה)

      

מי יתייחס לנותנת ומקבלת האתנן? כולכן זונות, או נודניקיות חסרות חשיבות

שונאות סקס ושונאות גברים (אחרת, למה הן מתלוננות בכלל שחדרו אליהן?, שתגדנה תודה...). וגם - ואת זה אני - שמזדהה עם דיכוי נשים - אומר לכם (מניפולציה להגברת אמינות ההיגד)

נקמניות מצרצרות, שונאות גברים, מופעלות משנאה צרחנית

 

תכירו: דודה ב'. תודה ללאור על פרסום הסיפור בפרינט.

המפגש הראשון שלי עם לאור ארע כשהייתי נערה בת 16. את החווייה הזו אני נושאת איתי כל חיי, ומן הסתם היא היתה בין החוויות שעיצבו את מי שאני היום וסייעו לי ליצור קול ייחודי בנושאי נשים וזכויותיהן. מעצם ההשתקה המקוממת אז, התעוררה בי אולי אותה התקוממות שמסייעת לי ולאחרות לדבר היום. מעז יצא מתוק – הלימון הזה היה מהגורמים שהפכו את פעילותי, שליחותי וחיי ללימונדה מתוקה. מגיעה לו ולשכמותו תודה על כך? מגיעה.   

    

    

    

.

אמריקה לשמאלני היא ארץ הטומאות עד שזה מגיע אליו. אנחנו יבוא פוריטאני פגום מאמריקה ונשים פגומות מינית. אחרת, למה התלוננו?

 הכל כבר נכתב (ונכתב היטב ונוקב) על הטקסט של לאור בהעיר: נעמה כרמי כתבה את קבלן משנה לעבודות מלוכלכות, אורית קמיר כתבה כאן באתר את טכניקה משומשת של רצח אופי, אורן פרסיקו ראיין בעין השביעית את אלון עידן, עורך "העיר" תל אביב ושוקי טאוסיג – עורך האתר – התראיין בתכנית הרדיו שלנו בנושא, ד"ר אורית גלילי צוקר כתבה את יוצאת לאור, ועוד רבים/ות וטובים/ות.  

   

   

הערה לסיכום:   

מחר, 13.6.10, בשעה 19.30, מתקיימת הפגנה ברחבת הסינמטק בת"א, במחאה על ערב הוקרה שעושים ללאור לכבוד הגיליון החדש של מטעם.    

תגובתי לתגובת אלון גרבוז, לפיה הוא לא בית משפט, תינתן במאמר נפרד שיקושר לכאן בהמשך. רק אומר, שהתגובה הזו היא חלק מאותו רפלקס מגונן מוכר של גברים ונשים למול הצורך להביע עמדה חברתית ומוסרית, שלא בית המשפט הוא שקובע – אלא אנחנו. אני בהחלט מצפה ליותר מכך מאושיות תרבות כמו אלון גרבוז ואחרים.    

חשוב לציין שיש משמעות עצומה לאקט התמיכה הסמלי בלאור, שמתרחש מחר בין כתלי הסינמטק, והתמיכה במחולל היא תמיכה סמלית בחילול.   

קוראים לזה סוציאליזציה.  

  

תודה לדודה א' שסייעה לי בעריכת הטקסט.

תמונות מההפגנה. צילם: מרק קפלון

FacebookTwitterGoogle+Share