תקשורת, אימון והדרכה

הוא יודע משהו על כיבוש אלים

מכל הדיווחים אודות המשט ומאמצי צה"ל לעצור את הבלתי ניתן לעצירה ולהעמיד את עצמו ואותנו שוב בעמדה הקטנונית והאווילית של מדינה שמנהלת את עצמה כמו קבוצה בצופים שצובעת את הקבוצה המתחרה במשחת שיניים (וסליחה אם ממעיטה בערכה של הקבוצה בצופים) – בלטו באזני שתי אמירות:

מצ'ייני והחשפניות ועד לחיילות בלבן על סיפון ספינת המלחמה, העוצרות בחינניותן את המשט לעזה: החלום הרטוב של הגנרלים, או גם של העם?

 

האחת – 'חיילות במדים לבנים ימתינו לפעילי השמאל הזרים". מדובר בהצעה יצירתית של איתן הבר (Of all people), שהיא בבחינת הדרך לגהנום רצופה בכוונות טובות. אחרי שהתענגו על הדימוי המעורר, הורדה ההצעה מסדר היום. למה?   ובכן, לא 'חיילות במדים לבנים' תעצורנה את המשט, אלא חיילים וחיילות במדי ב' צהליים, אבל למה לא להציג את המבצע המאוד גברי, נטול תבונה דיפלומטית, שטחי ונוטף טסטוסטרון הזה, בתוספת תיבלון סקסיסטי מעורר? ככה מבנים אצל הצופים הזדהות וכמיהה, שמחברים אותם אינטואיטיבית למטרות המבצע (שאף אחד לא יודע להסביר לנו אותן, אגב, כי כנראה אין כאלו). ככה מפזרים פרומונים לאוויר התקשורתי ומשתיקים את המוטיבציה של אזרחי המדינה לשאול שאלות.

השניה – "תא"ל צ'ייני מפקד באופן אישי על המבצע לעצירת המשט". תא"ל צ'ייני, שנתפס לא מזמן עם המכנסיים למטה במועדון חשפניות, הוא החלום הרטוב של ברק וביבי. מי שיודע משהו על כיבוש אלים של נשים, יודע משהו על כיבוש אלים של אוכלוסייה אזרחית. גם הזונות והחשפניות וגם האוכלוסייה האזרחית בעזה, זקוקים לסיוע הומניטארי. טיפוס כמו צ'ייני הוא הימור בטוח של פוליטיקת מלחמה ודם: ממשלת ישראל יכולה להיות בטוחה, שהסיוע ההומניטארי לא יגיע ליעדו.

שתי האמירות הן אחת, בעצם.

אין לי דיעה מגובשת על המשט עצמו, מכיוון שבדומה לאלו שהוציאו חצי צה"ל על מנת לעצור אותו, מנעו חופשת שבת מלא מעט חיילים וגרמו לפקיד הבור בקריה לצאת לים – שלא לדבר על ניפוח תקשורתי שנותן למבצע נופך אקזוטי של מלחמת עולם – אני לא יודעת מספיק על מה שקורה שם. הכשל התקשורתי התחיל מהפצעתו המאוחרת של המשט בתודעה הציבורית, והמשיך בהתגייסות התקשורתית הצייתנית להפליא, לניפוח הבלון הישראלי.

יש לי דיעה מאוד מגובשת על הנקודות שהובאו לעיל.

—————————————————————

תוספת, בעקבות תגובה של מכר בפייסבוק: "חנה'לה…ממש לא הזמן והמקום הנכון להלין עליו!!!", אני מפנה לתכנית הרדיו שלנו (דקה 17:45 והלאה), לראיון עם ד"ר נעמה כרמי, שהתייחסה לכך שתמיד אומרים לנו, בזכות הטענה הבטחונית, ש"זה לא הזמן" ושנמתין לטיימינג הנכון. ואין "טיימינג נכון" – הזמן הוא עכשיו. ההמתנה ל"זמן הנכון" היא סוג של שיתוף פעולה אינטואיטיבי שלנו עם הכוחות החברתיים-מעמדיים הפועלים נגדינו. בקשת ההמתנה הזו היא The oldest trick in the book לדחיית התנגדויות, שינויים ואופוזיציה להגמוניה המגדרית ו/או אחרת.

ההבהרה הזו חשובה גם עבור אלו שאומרים לנו ש"זה לא הזמן המתאים", שחלקם לא מודעים למשמעות הרחבה והמורכבת של אמירתם, והן עבורנו – שנענות לבקשה בצו האומה.

ובכן, האומה לא תמצא לעולם את הזמן המתאים בעניין זכויות נשים. זו אחריות שלנו ליצור אותו, בכל רגע נתון.

FacebookTwitterGoogle+Share

אילת, אז והיום

חוף אילת, אמצע שנות ה- 70

החוף הצפוני, אמצע שנות ה- 70

  

חוף אילת, אמצע שנות ה- 70

לחופי אילת, אמצע שנות השבעים

החוף הצפוני, מאי 2010

 
FacebookTwitterGoogle+Share

החוויה היוונית שלי

210520101480

אתמול בצהריים, בשעה שחמסין ים תיכוני חודר לנקבוביותיי וכל מה שבא לי לעשות הוא לפרוש לסיאסטה, החריד הטלפון את שלוותי המנומנמת. על הקו היתה חברה, שנשארה עם כרטיס מיותם למופע משירי אריס סאן. בתוך שניות ספורות התאוששתי מהזעזוע והחלטתי להצטרף. השאר – היסטוריה…

בשעה עשר בערב בדיוק, התייצבנו ביחד עם עוד כשש מאות צופים נוספים בשערי תאטרון היהלום ברמת גן, על מנת לצפות בלהקת "החווייה האגדה היוונית" שרה משירי אריס סאן. אריס סאן מת (ב- 1992, נרדף ואבוד, כשאחרית ימיו מביישת את נעוריו וצעירותו).  המיתוס, השירים והתלהבות הקהל – חיים ותוססים.

יש אפילו כאלו שמאמינים שבדומה לאגדת אלוויס, אריס סאן לא מת.

כמה הפתעות היו לי במופע;

השירים

אריס סאן חי ושר בישראל כשאני הייתי ילדה קטנה, שב מדי פעם בנעורי וכיכב לכל אורך התקופות הללו כטרנד פופולארי במוזיקה העממית, שלא לדבר על היותו האקזוטיקה של תרבות הבילוי הישראלית המשמימה של אז. משהו בכל זאת דבק בי, למרות שבאותם ימים שרתי בעיקר את המנון הצופים: הכרתי את כל השירים במופע וידעתי לשיר את הפזמון של רובם.

החוויה היוונית, 21.5.10, שירי אריס סאן

החוויה היוונית שלי... צילום - חב"ה, 21.5.10

הקהל

רובו מעל 40, מאות אנשים רוקדים, שרים ומתנוענעים בהתלהבות. קולות חרוכים לצד זיופים צורמניים לצד קולות ערבים – כו-לם שרו. אז קמנו גם, אלא מה?

לצידנו ישבה משפחת איזקיס, הזמר הראשי. איך אני יודעת? כי גבר צנום ורציני שישב לידי  (ובשונה מהקהל המפזז – בשקט מופתי כאילו אינו שייך למקום ולאווירה) הסב אלי את פניו, הצביע על הזמר ואמר לי בגאווה מתפרצת: "זה החתן שלי, הוא כבר ישיר לי בבית". לאט לאט סחפו אותו בנות משפחתו לקום ולנוע. אפילו אותו.

21.5.10, והקהל רוקד

התפאורה

הורכבה ממשחק אורות נפלא, בקומפוזיציות נהדרות ומתחלפות. אהבתי.

הקולות

שלושה קולות עשו לי את זה:

קול ה סיטאר בוזוקי של איזקיס, קולו העמוק והשרמנטי של אילן ליבוביץ' – שמלטף את האוזן והנשמה מבפנים, וששר למרבה הצער רק שיר אחד, וקולה העמוק והעשיר של זמרת בוגרת רימון בשם עדי (לא קלטתי את שם משפחתה) אלבחר, שכשהתחילה לשיר את "נערה ממש אוצר" – האולם שתק לרגע בהתפעמות ואז הצטרף אליה, מכל הלבבות.

האם אני אחזור לשם?

לי אישית זה הספיק. בעצם, אולי אחזור אם יובטח לי שאילן ליבוביץ' ישיר הכל, ביחד עם הזמרת עדי אלבחר, ואיזקיס ינגן.

מומלץ? מומלץ.

החוויה היוונית שרה אריס סאן.

FacebookTwitterGoogle+Share

היא הלכה בשדות

8ea2192543dbbusiness1565event3385pic869

סמיכות העניינים שבין חג השבועות למועד בו בחרתי להדרים לתאטרון הסימטה ביפו על מנת לצפות במחזה "בטולות שידוך",  כמו גם סוגיות שונות הקשורות למקומו של הגר (ובעיקר הגרה) בינינו, עוררו בי מספר תמיהות. בשביל מי ובשביל מה התאמצה רות?

חנה אזולאי הספרי ומיכל ורד כתבו את המחזה המצוין הזה תחת השראת התאבדותן של זוג אחיות חרדיות, אחת בטולת (מלשון ביטול) שידוך – חרפה שאין עליה סליחה ואין ממנה גאולה, ואחותה שסיכויי השידוך הסביר שלה נהרסו עקב החרפה שבביטול השידוך של אחותה, והיא מועמדת לנישואין של אדם "פגום" שאין לה עימו דבר במשותף.

מתכניית המחזה:

חיה ורחל, שתי אחיות שגרות במאה שערים, האחת עומדת לפני שידוך והשנייה מבוטלת שידוך חושפות את הפחדים, הקנאות, התקוות והסודות בלילה אחד.  הן מגלות בתוכן יצרים טבעיים שכמעט ונשכחו, יצרים שפורצים את התרבות השמרנית בה הן חיות.  האם הטבעי, היצרי ותאוות החיים, יכולים לגבור על תרבות שמרנית-קיצונית? האם אפשרי לשמור על הפרטי והאינטימי בתוך חברה הרודפת את מי שסוטה מדרכה? האם ייתכן מעבר בין תרבויות שונות כל כך – תרבויות שחיות האחת ליד השנייה ונראות כשני עולמות זרים ורחוקים? המחזה מעלה שאלות אוניברסליות על יכולתו של הפרט לשמור על הייחוד שלו בתוך הנסיבות הללו.

במידה רבה, תרבות המטת החרפה על ראשן של נשים התקיימה גם בימיה של רות המואביה, הגרה שנישאה לבעז למרות האיסור לכאורה להינשא למואבים, וההלכה שנמצאה לפיה – למואביה מותר, למואבי אסור. על אף היתר הנישואין שלה לבעז – היו מי שהמשיכו לרנן על כך שכמואביה, היא אסורה לו. ולא רק עליה – כמו בחברה החרדית של היום, גם בניה ובני בניה נשאו עימם את הקלון החברתי הסמוי הזה, את אותה צרות עין לזכוו של הזולת, ובעיקר הזולת ממין נקבה, לחירות ומרחב מחייה ריבוני משל עצמה ולחופש להחליט שלא על פי צו הקבוצה – ועדיין להיחשב לגיטימית וחלק מהקהילה.

רק שסיפורה של רות אמור להיות תשובה לעכירות האנושית הזו, שכן האישור לאיחוד בין רות לבעז ניתן, ולא רק שניתן – אלא שמחלציהם צמחו מלכיה המשפיעים ביותר של ארץ היהודים.  זהו סיפור שאמור היה במידה רבה לזקוף את גוון של האחיות החרדיות ממאה שערים, שמתארות אזולאי הספרי וורד. רק שבטולת שידוך ומשודכת הנושאת את חרפת אחותה – כוחן ומרכזיותן אינם מספיקים על מנת שייצרו עבורן הלכה מקלה משל עצמן. גורלן נחרץ. גם מבחן התוצאה אינו מהווה נחמה מעשית לנשים הכורעות תחת דיכוי הקבוצה וההגמוניה המגדרית שבה: לצד הרכילות הרעה, שעדיין נשמעת בשקט גם היום – שושלת רות היא שהשפיעה יותר מכל המלעיזים על ההיסטוריה היהודית. ועדיין מתקיים משטור האימה הזה, המופעל על נשים צעירות על מנת למסגר אותן בד' אמות הקהילה, הן החרדית והן קהילות מסורתיות אחרות בישראל, בה הן משמשות הלכה למעשה כמגדירות וממשיכות סדרתיות של הקיום היהודי.

הכיצד, אחרי שהראתה לנו רות המואביה שגורל העם היהודי יוצא נשכר מהגישה ההומניסטית הבסיסית של "יהודיה היא מי שרואה את עצמה ככזו" – עדיין מספרת לנו התרבות העכשווית, שמה שהיה לפני רות – הוא מה שיהיה?

היא הלכה בשדות. ממשיכות דרכה כלואות בחדריהן?

לרות המואביה היתה חירות נוספת, שאינה עומדת לזכותן של חיה ורחל ולזכות נשות קהילתן: רות לא עברה "איסור נגיעה" בשל מגע מספריים שאחז בהן גבר, ולא שרתה בתוך בורות עמוקה בה לסבן את אברייך המוצנעים משמעו אבדן הבתולין. עושה רושם שימיה של רות היו ימים טובים יותר, נאורים יותר לעם היהודי. למרות שסחרו בגופה ובנפשה של רות לא פחות משסוחרים במחזה בגופן ובנפשן של חיה ורחל – עדיין יכלה רות לשכב למרגלות בעז ולפתותו, מבלי שתאבד בשל כך את מקומה או את כבוד האדם שלה.

במדרג האימה של החפצתן התרבותית העמוקה של נשים, רות חיתה בסביבה ובתקופה גבוהה יותר, במעלה המדרגות אשר חיה ורחל ודומות להן חיות בתחתיתן. אנחנו כולנו מצויות על אותו גרם מדרגות. לעיתים נדמה לנו שאנחנו למעלה, רק שכמו בסרטוני תעתועים ויזואליים – מסתבר לנו פתאום שהמדרגות הפוכות, או תלויות באוויר.

טיבו של מחזה טוב, פשוט ומינימליסטי ככל שיהיה, שהוא ממשיך לייצר מחשבות גם לאחר שנדלקו האורות והלכנו הביתה. "בטולות שידוך" עומד בקריטריון הזה. מומלץ.  תאטרון הסימטה, יפו.

FacebookTwitterGoogle+Share

פונדקאות או למות

זוג התאומים בני יומם, שנמצאים עם אביהם בהודו ולא יכולים להיכנס לארץ (בהיעדר מעמד חוקי), מציפים שוב את הבעייתיות האתית, המוסרית, המגדרית, המעמדית והאתית-מדעית של הפונדקאות. ההכשר שניתן לפונדקאות בחלק מהמדינות, מייצר הלכה למעשה פרצה, שזועקת לגנב: בעל המאה הופך להיות הבעלים החוקיים של תכולת רחמה של אשה ממעמד נמוך משלהם. גם אשה וגם ענייה.

על פונדקאות בויקיפדיה:

פונדקאות היא הסכם לפיו אישה נכנסת להריון ויולדת תינוק או תינוקות, כדי שתגדל אותו משפחה אחרת. האישה הנושאת את התינוק נקראת אם פונדקאית.

כמה היבטים מעניינים לפונדקאות:

  1. על סכנות ההריון – הריון כמחלה. יש לזכור שהריון מתאפיין בסדרת תחלואים פיזיים, חלקם קשים ובלתי הפיכים. יש בו סכנת מוות – בעולם המערבי פחות (עקב רפואה מצילת חיים מתקדמת יותר ואפשרויות מעקב הריון נגישות יותר), בהודו – בשיעורים גבוהים יותר. חוסר הנוחות הפיזית בהריון משאיר סימנים – אין אשה שלא יוצאת בנזק, ממזערי ועד גדול, מהריון. כל הריון.
  2. על עבדות וסחר בנשים
  3. וגם זה  
  4. ושלא נשכח את הודו  

אין שום דבר נאור, פמיניסטי או מתקדם בפונדקאות. פעם היו מכניסים להריון את השפחה. היום את האשה שאין לה ברירה כלכלית או קיומית. הברירה העומדת בפניה היא בין למות מרעב ללמות מסיבוכי הריון, בין למכור את גופה לזנות ללמכור את רחמה למדושני המערב או מדושנים אחרים בארצה שלה. וגרוע מכך – לעיתים הברירה היא בין למכור את רחמה למכירת ילדיה הביולוגיים.

המצב היום חמור יותר – כי משכנעים אותה שהיא "רוצה", שהיא עושה טוב, שזהו מעשה אלטרואיסטי. לאט לאט יותר נשים וגברים הופכים לסוחרי איברים ונשים, למען הערך הגנטי המקודש. אישית, אני לא כל כך בטוחה שמה שמיטיב את מצבו המוסרי וההומאני המעורער של העולם הזה, הוא שכפול עצמי של מי שזה יחסם לזולת.  האם הם באמת מאמינים שלהביא ילד "שלהם", חשוב מזכויות האדם וכבוד האדם של האם הפונדקאית? אני בספק אם הם נותנים על כך את הדעת. פשוט לא אכפת להם.

זוועות שנעשות בגופן של נשים, הן גם עניין של מעמדיות, שיוך קבוצתי וגיאוגרפיה. שימוש ציני באבריהן הפנימיים של נשים יכול להיחשב לפשע מלחמה כשהוא מבוצע "נגדינו", ול"מצווה" כשכל מטרתו היא להמשיך את הגנום האישי והיהודי. בעת האחרונה אני עוסקת לא מעט, ביני לביני, בליבון סוגיות של נאורות (לכאורה) כעניין יחסי. והרי זוג גברים שמולידים תאומים מפונדקאית הודית ואח"כ מסתובבים איתם בגאווה בשדרות רוטשילד בת"א, נחשבים לדבר הכי עדכני בשוק. מי משלמת על זה את המחיר? מישהו סופר אותה? הם בוודאי שלא.

אני מכירה את כל הארגומנטציות שטוענות למזלה הרב של הפונדקאית, שמצאה את מי שישלם לה הרבה מעבר לחלומותיה כדי לעשות את מה שהיא עושה ממילא בסדרתיות ומתוך בורות אקזוטית של הודית בסארי ובטן מקרקרת - הן לא יותר מפרפראזה פשוטה על גזענות.  כדי לא לצאת לא מוסריים – מופעלת פה ושם גם מסחטת האומללות של הורים חשוכי ביצית ו/או זרע משלהם: "את לא מבינה מה זה לרצות ילד משלך". ובכן, אני מבינה היטב. בשום מצב לא הייתי מסכנת את חייה של אשה אחרת, אם לילדים אחרים, כדי למלא את גחמתי האמהית.

בימים אלו מתנהל שיח ציבורי ראשוני בנושא זכות ילדי תרומת זרע לדעת מי אביהם. ומה תספרו לילדי הפונדקאית על אימם? שכן הורות איננה עניין ביולוגי, היא כל מה שקורא מרגע הלידה והלאה. ומה אם אותם ילדים יצמיחו לעצמם עמוד שדרה חברתי זקוף משל הוריהם? מה הם ירגישו לגבי נסיבות לידתם? והרי ה"קטע" העדכני-נאור-מלא בעצמו של הגימיק הפונדקאי משייט בנעימים בבועת השדרה, בעגלה שמחירה יכול להאכיל את האם הפונדקאית וילדיה במשך שנתיים, לא עונה על כל שאלות הזהות האנושית שישאלו הילדים, אם ישאלו…

ובגלל כל הנימוקים הללו, אני קוראת למדינת ישראל לא לאפשר להכניס לכאן ילדים שנולדו כתוצאה משימוש באישה כאינקובטור חי (מצב זמני). גם אם היא רק הודית.

זו המציאות שלהן. אלטרואיזם? הן לא יודעות לאיית את המילה הזו.

 

עדכונים:

  1. התאומים ואבותיהם שבו לארץ.
  2. חוב לאייל גרוס, בעקבות שיחה בנושא, ובאותה הזדמנות לעוד גברים כאן בדיון - להעמקת הבנת ההריון (למרות שעד שלא הייתי שם – לא הבנתי את זה, כך שברור לי שיש מגבלה שמשליכה על מגבלת עיצוב העמדות והאמפטיה) – הנה שוב הפוסט על הריונות כמרקחה (או כמחלה גריאטרית)
FacebookTwitterGoogle+Share

הקץ לדיאטה!

blue ribbon

בתוך התעשייה המלחיצה של הדיאטות – המסרים הפרסומיים מחד, והבניית הרזון כאידיאל מאידך, נדלק אור קטן באפילה: יום ללא דיאטה.

לכל אלו מאיתנו שניסו כבר כל דיאטה אפשרית, רזו ושמנו ורזו ושמנו שוב ושוב – ולא הצליחו להגיע למספר מכנסיים 38, יש תקווה: מחשבה שנייה, שאומרת ש"אנשים אמיתיים באים בכל מיני גדלים".  

הקץ לדיקטטורת הרזון!! 

הכרזת ה"יום ללא דיאטה" סיקרנה את חנה בית הלחמי, שהבינה, מתוך הניסיון העיקש של אמצעי התקשורת להעניק ליום הזה יחס שבין התעלמות לצחוק, שהוא דורכת למישהו או משהו על היבלת. זו הייתה סיבה מצוינת לראיין את איילת קלטר, שליחת הרצון הטוב של המסר החדש, על מנת שסוף סוף נבין כולנו: האם להמשיך להיות חלק מתעשיית הדיאטה לסוגיה, או להפסיק אותה לאלתר?
  

איילת קלטר היא דיאטנית קלינית המתמחה בטיפול בהשמנה והתנהגויות אכילה, מנהלת המרכז לטיפול ולימוד שפת האכילה ומנהלת "דיאלוג האכילה" – בי"ס ללימודי השמנה במרכז האוניברסיטאי אריאל. בעבר שימשה כיו"ר עמותת הדיאטניות בישראל – "עתיד". 

היא מספרת: 

"הייתי פעם דיאטנית קלינית, ניהלתי קליניקה מהגדולות הארץ, עם למעלה ממאתיים מטופלים בשבוע. רוב הפציינטים שלי ירדו במשקל – אבל רובם גם העלו אותו בחזרה. כל הזמן שאלתי את עצמי: מה אני עושה לא בסדר? מה קורה כאן? הלכתי ללמוד את עולם הנפש של המטופל, וגם שם לא נמצא פתרון. לאט לאט התחלתי להבין שהדברים כנראה הרבה יותר מורכבים ממה שנדמה לי ובטח ממה שמלמדים את אנשי המקצוע וכנראה שהרזייה איננה תולדה של כוח רצון, ולכן גם השמנה איננה תולדה של היעדרו… ויתרה מזו, העובדות כפי שהן נמסרות לנו בנושא ההשמנה הן חלקיות ואולי אף בחלקן קצת מגמתיות (כי יש מי שמעוניין בהעצמת הבעיה).  

התחלתי לגלות שחלקים גדולים מהנושא הגדול הזה "השמנה" מונעים ע"י כוחות מדיקליזציה של ההשמנה: הגדרה של התנהגות מסוימת כבעיה רפואית / הפרעה או אפילו כמחלה, והגדרת האדם שהתנהגות זו מאפיינת אותו כזקוק לטיפול או לתשומת לב רפואית המנוע מאחורי תהליך המדיקליזציה הוא חברות מסחריות וגורמים בעלי עניין כלכלי. כמו כןף פועלים כוחות פוליטיים וכלכליים המכתיבים את המסר המועבר לנו כאנשי מקצוע – ובטח את של הקהל הרחב. 

ומה הם נתוני האמת? 

להפתעתי הסתבר לי, שבשונה מהפחדות לגבי בעיית ההשמנה העולמית: בעשר השנים האחרונות לא חל שינוי במגמת ההשמנה העולמית!
80% מהמשקל שלנו הוא תולדה של נתונים גנטיים, מכאן שיש שונות לגיטימית במשקל ובצורת הגוף ויתרה מזו משקל אינו נתון בר בחירה.. בהרבה מצבים – עודף משקל הוא דווקא גורם הגנה בריאותי – לא חייבים להיות רזים כדי להיות בריאים. לאושר אין משקל. 

אותי זה מפתיע. מה זה עשה לך? 

התחלתי להבין שדרוש שינוי. עלי להפסיק למכור את הרזון ואת כל הדרכים להשיגו (דיאטה, תוכניות לשינוי אורח חיים וכו…) – שכבר לא עולה בקנה אחד עם האידיאלים שלי ועם המסר שאני רוצה להעביר למטופלים בישראל. הבנתי שעלי להוביל את האנשים לצאת מן המרוץ אחר המשקל ולהתמקד דווקא בפעילות גופנית להנאה ובאכילה בריאה וכייפית. בשלב הזה החלטתי להתפטר מתפקידי כיו"ר עמותת הדיאטניות בארץ, ומרגע זה – למרות המחירים הכבדים – שמתי לנגד עיני את הרצון להוביל שינוי בחברה בארץ, לצאת נגד האפליה על רקע משקל ולהוביל את המסר, שאנשים אמיתיים באים בכל הגדלים. כתולדה מהתובנות הללו פתחתי את המרכז ללימוד שפת האכילה ואת ביה"ס "דיאלוג האכילה", שנועד להכשיר אנשים ממקצועות הבריאות לטפל אחרת באכילה ובהשמנה על כל נגזרותיה. 

זו גישה מבוססת? לומדים אותה? 

את הגישה למדתי בארה"ב, שם היא נקראת Health at every shape and size – גישות ממוקדות בריאות (בשונה מגישות ממוקדות משקל). יש לה ענפים וגוונים שונים – אני התאמתי אותה לארץ ופיתחתי אותה. היא יושבת היום על מודל קוגניטיבי, שנשען על הגל השלישי של ה- CBT (הגישה הקוגניטיבית-התנהגותית) הקרוי ACT . – acceptance commitment therapy. 

אז מה זה היום הבינ"ל ללא דיאטה? 

יום שנועד לציין את קיום השונות הלגיטימית בצורה ובמשקל הגוף, נועד להציף את הנזקים שבדיאטות לכל סוגיהן (כולל מה שנקרא היום לייף סטייל צ'יינג') ונועד לאפשר שיח חברתי שונה בכל הקשור לאכילה, התנהגויות אכילה, משקל גוף וה- well being של האדם. מטרתו לומר: החיים מתחילים כשהדיאטה מסתיימת, יש חיים בלי דיאטה.
למרבה הצער, התקשורת לא תמיד תופסת את משמעותו וחשיבותו של היום ומסיטה את הדיון להומור ציני ואמירות סרקסטיות: היום נאכל כמה עוגות קרם שאנחנו רוצים. לא זו הפואנטה. 

ומהי הפואנטה? 

הפואנטה היא המחאה נגד דיקטטורת הרזון והתעשייה הגדולה היוצאת מורווחת ממנה, על חשבון איכות החיים שלנו ובריאותינו הפיזית והנפשית.
הדיאטה איננה פיתרון לבעיית ההשמנה – היא הפכה זה מכבר לבעיה עצמה. אם גנטית נועדת להיות שמנמנ/ה – ללא דיאטה תהיי שמנמנה, עם דיאטות תהפכי/ תהפוך בהדרגה להיות שמנ/ה. 

אוקיי, ואיך מתייחסת הגישה למגמת ההשמנה של ילדים? 

יפתיע אותך לדעת שלא חלה כל עלייה משמעותית בשכיחות ההשמנה של ילדים מאז 1999. בעשורים האחרונים חלו שינויים פיזיולוגיים שונים בילדים – הם גם יותר גבוהים, המיניות מתפתחת בגיל צעיר יותר. במקום להתמקד בדיאטות הרזייה שפוגעות בהם בכל מישור (נפשי פיסי חברתי), חשוב להתמקד בכך שחייהם יהיו יותר פעילים ותזונתם בריאה יותר ושהם ילמדו לאהוב את עצמם ולא לרצות כל הזמן להשתנות בהתאם למודל היופי המשתנה.. שימי לב שהרבה השמנה קורית לפני ההתפתחות המינית. לחלק מהבנות יש למשל כבר ניצני שדיים, בגיל הרבה יותר צעיר מבעבר (9-10). חשוב לא להכניס אותן לטרנדים של דיאטה, שייקבעו את המצב ואף יחמירו אותו. אנחנו, המבוגרים, משמשים סוכני סוציאליזציה של תעשיית הדיאטות, וחשוב שנמנע מלומר לילדים – אם תרדו כמה ק"ג תהיו מדהימים. הם מדהימים כבר עכשיו, בצורות ובגדלים שונים. 

מה עם התמכרות למזון מחד ולדיאטה מאידך? 

ההתמכרות לדיאטות דומה לכל סוגי התמכרות האחרים. אנחנו מתמכרים לדיאטה, להרזיה, לעיסוק בזה (מה אכלתי, כמה, מתי ולמה), ולעיתים ההתמכרות הזו מהווה מסך ערפל שמסתיר את הדברים הרגשיים האמיתיים הדורשים התייחסות. זוהי התמכרות המגדירה את האדם. בשונה מהתמכרות לסמים, שניתן לחיות בלעדיהם – בלי אוכל לא ניתן לחיות. לכן אין גמילה של ממש, והרעיון הוא לנרמל את האכילה ואת המחשבות הטורדניות הנלוות לה – לא לבטל אותה. לכן, אין בתהליך הטיפולי הימנעות מאכילה או גמילה ממאכלים מסוימים. 

יש אנשים שהרופא/ה רשמ/ה להם דיאטה… 

גם אותם צריך לדעת לגייס מתוך מקום של בחירה ולא הימנעות או הפחדה. מדובר בתהליך קוגניטיבי מורכב, המגייס את הבחירה שלהם לצורך ה wellbeing האינדיבידואלי של כל אחד ואחד. 

מה מספרים פציינטים ופציינטיות שעברו אצלך את התהליך הטיפולי?   

אני חושבת שכדאי לך להביא דברים בשם אומרם, קטע מסיפור אישי של מטופלת שהשתחררה מעול תאוות האכילה ותאוות הדיאטה כאחת: 

"לאחר טיפול ממושך, כשנתיים וחצי, עם הרבה עליות ומורדות, לבטים, קשיים, פחדים וויתורים אני אחרת. זה אולי נשמע הזוי, אבל אני אופה מאפינס מדהימים ולא מחלקת אותם לחברות שלי. אני מעיזה לאכול ארוחת צהרים אמיתית, של שניצל, אורז וסלט מבלי לעסוק במלאכת הקיזוזים… 

אני לא סופרת קלוריות וכמעט שלא עולה על המשקל…..אני נהנית מאוכל טעים, יודעת עונג מהו ולא עסוקה באופן אובססיבי במה, כמה, מתי, למה…והעיקר לא טובעת בהתקפי זלילה, אשם וכעס עצמי. 

גיליתי, שזה לא באמת נכון שאני יכולה לאכול עוגות שלמות. כי כאשר טעים לי ואני אוכלת בדיוק את מה שאני רעבה אליו , אני דווקא שבעה… אני מרגישה שאני נראית נפלא. המשקל חזר להיות אותו משקל שבו הייתי בנעוריי, שאולי הוא לא רזה כמו שהייתי בצבא אבל זה המשקל שלי. שאני לא צריכה לרסן את עצמי כדי להיות בו". 

כלומר, מבארת קלטר - מטופלים מדווחים שהחזרה לאכילה אינטואיטיבית ונטולת לחצים, השיבה אותם לאיזון נפשי וגופני, משוחרר מדיקטטורת הרזון. 

הכי מעניין, כמי שבאה מתוך הממסד והיום מקדמת שיטה שונה משלו: איך מגיב הממסד הדיאטטי לגישה שלך? 

הדברים מעוררים הרבה התנגדות. יש הטוענים שאני כורתת את הענף שאני יושבת עליו, ולעניות דעתי הם לא קולטים שאני מייצרת בעצם את הפלטפורמה של הדור הבא. כי לתפיסתי, אנחנו הדיאטנים מהווים חלק מיצירת הבעיה, ולכן מתפקידינו להביא גם את הפתרון. לציבור מאוד קשה, אחר שטיפת מוח חברתית, רפואית ותקשורתית מאסיבית, לעכל את הדברים. קשה לו לוותר על פנטזיית הרזון , על העיסוק במשקל, למרות שבמציאות כולם יודעים שכל דיאטה – סופה בהשמנה. 

חשוב להדגיש שגם כל אלו שמוכרים הרזייה בלי דיאטה – מוכרים דיאטה. כל תכנית המבוססת על משהו חיצוני לגוף והמטרה שלו היא הרזייה – תמיד נאכל כמה שפחות ולא כמה שאנחנו צריכים. כל אכילה מרוסנת והמנעותית, סופה אבדן שליטה והתקפי זלילה. 

איך זה קורה בפועל, הטיפול הזה? 

הטיפול הוא תהליכי. המטרה היא לעזור לאדם להכיר את המציאות, להבין עד כמה הדיאטה ושפת האכילה שהתפתחה בעקבותיה פוגעת בו. להבין מתוך מה הוא מתנהל ומה המחשבות שרודות בו , בדימוי הגוף שלו ובאכילה שלו. ותוך נקודה זו להוביל את האדם לוותר על מהשאני קוראת שפת הדיאטה כדי ללמוד שפת אכילה אחרת (שפת אכילה אינטואיטיבית) שתנתב אותו לחיים בריאים יותר, ל- Well being של עצמו, שאין לו משקל. 

רגע, וזה לא מוביל בסוף להרזיה, מטבע הדברים? 

לכל אדם יש נקודת Set point שהיא משקל הגוף המיועד לו גנטית ועל פי שלב החיים בו הוא נמצא. אם האדם התחיל את התהליך מעל לנקודת ה- Set point של עצמו – הוא ירד אליה במרוצת התהליך. אם הוא התחיל מתחתיה – הוא יעלה אליה. אם הוא התחיל בנקודה – הוא יישאר בה. 

כמה מטפלים בשיטה זו כבר יש בארץ? 

עד היום עברו אצלי קורסים שונים כמה מאות תלמידים, מתוכם עשרות כבר סיימו או מצויים בשלבי סיום של הכשרה מלאה ועובדים בגישה.

מה המסר שהכי חשוב לך להעביר לרגל היום ללא דיאטה ובכלל, לאותם קוראים השבויים במעגל הדיאטה, החל מהנערה שמרגישה שיש לה 3 קילוגרמים מיותרים וכלה במבוגרים מנוסי דיאטות?

היות ואנחנו לא יודעים להרזות את בני האדם, והיות וניסיונות ההרזיה למיניהם רק פוגעים בנו – בואו נעשה את מה שאנחנו כן יודעים לעשות: לאכול בריא, לחיות חיים פעילים ולהבין שלאושר אין משקל. 

אנחנו אישה רזה שמראיינת אישה רזה אחרת, שקוראת לשים קץ לדיאטות. מה אנחנו מבינות בזה בכלל? למה מניעת ההרזיה היא עניינך, כאישה רזה? 

אם הייתי שמנה, היית אומרת שאני מייצרת לי רציונליזציה למשקל העודף שלי, וברגע שאני בכלל נותנת למשקל ערך, כמשהו שמצביע על מהות האדם – אני מפספסת. מטפל טוב בעולם המשקל לא חייב להיות שמן או בדיאטה כדי להבין את המטופל. משקלו של אדם אינו מעיד על אופיו, תכונותיו, איכויותיו או צרכיו. והיות ובחיי המקצועיים עברו אצלי אלפי מטופלים – כל מעייניי המקצועיים נתונים להבאתם למקום הבריא שלהם ולעזור להם לחיות עם זה בשלום בתוך חברה שיפוטית שמקטלגת את אזרחיה על פי משקלם ואינה נותנת מקום לגיטימי שווה לכל אדם באשר הוא אדם.

אז מה עכשיו? 

להפסיק את הדיאטה, להתחיל לחיות בריא ולתת מקום לשונות הטבעית שלכם. כי אנשים אמיתיים באים בכל הגדלים. 

————————————————————————————————————————

לאתר שפת האכילה

FacebookTwitterGoogle+Share