תקשורת, אימון והדרכה

שעותיו הטובות של גבי אשכנזי

315224-18

לא צריך יותר מחוש ביקורת מזערי על מנת להבין שהדחתו של תא"ל עימאד פארס הייתה לא יותר מ- show של גבי אשכנזי, אולי על מנת לבסס לעצמו את מעמדו כ"גבר גבר" לקראת צאתו המרופד לשוק האזרחי?  אולי כפלסטר לסרטן האגו החבוט? 

קצין בכיר אחד, עדה שלמה והאמת המסוכסכת עם עצמה והלא מוחלטת, יצאו ניגרעים. אז מה?

גבי אשכנזי לא חוזר לחלץ פצועים כשהוא מפלס את דרכו למהדורה המרכזית.

אמצעי התקשורת מילאו את תפקידם נאמנה: מאקו עדכנו ב- 20.46, וואלה! ב- 21.08, נענע10 ב- 20.47, הארץ ב- 20.41, ווינט ב- 20.47, מעריב ב- 21.08. ממש שיתוף פעולה Win Win בין הפרה לבין העגל, רק שלא ברור מי הפרה ומי העגל. בטחון ישראל, העמדה המוסרית של חיילי צה"ל, המודל הצה"לי למנהיגות אמיתית והקוד האתי שהפך לשמה השני של הטהרנות הצה"לית, כולם מעוצבים על פי לוח הזמנים שמכתיב הפריים טיים.

ועוד לא דיברנו על מכת האגו שחטף אשכנזי לאחרונה משר הביטחון, שמעלה שאלה – האם יש מצב שזהו ניסיון להשתקם ממנה, לפחות מול הציבוריות הישראלית?

תדע כל אם עברייה שאלו המפקדים בידם היא מפקידה את בניה.

יש שני היבטים נוספים לסיפור הזה:

  1. "המעידה החד-פעמית" של תא"ל עימאד פארס: הקצין המוערך, שמציג את עצמו כמי שמעד מעידה חד פעמית, כבר הורשע בעבר: 1991 – תקרית אלימה, 1992 – שימוש בלתי חוקי בנשק לצרכי ציד, 1997 – אלימות כלפי נהגו, 2002 – קטטה עם שוטרים, 2006 – עימות אלים עם שוטרי מג"ב, במהלכו ביצע כמה עבירות תנועה.  ניתן לומר שצה"ל מחל בעשרים השנים האחרונות על כל הערכים בשמם פוטר כעת פארס.
  2. השעות הטובות: אחד הגורמים המרכזיים בהנצחת האפלייה המגדרית בשוק התעסוקה, הוא התרבות הצה"לית. ואחת מנגזרותיה – הן שעות העבודה המקובלות. בעוד גבי אשכנזי נושא נאום נשגב על ערכים ודוגמא אישית, המסר שהוא מעביר ברור: הדברים החשובים באמת, לטוב ולרע, קורים בשעת המקלחות וההשכבה של הילדים, שעה שבה אין בנות במשרד. למה? כי הגבר מספר אחד שומר על אמות המוסר שלנו, לגביהם הוא נתן לנו את השואו של החיים, למען ירְאו וירָאו: הרי אין צורך לומר לנשים ללכת הביתה מוקדם ולא להסתובב לו בין הרגליים. רק ראינו אותו ואת מועדון הגברים סביבו, ואנחנו מייד ממשטרות את עצמינו מבפנים.

    אם שעותיו הטובות של הרמטכ"ל הן בין 20:00 ל- 21:00, האם עלינו להיות מודאגים מהשאר?

ודאי יש מי שקוראים ברגע זה וחושבים לעצמם ששוב הפמיניסטית הרדיקלית הזו מתקטננת בעניינים מופרכים ומביעה תסכול. כן, אני מביעה תסכול. אני בהחלט מעמידה רף דרישה גבוה יותר לתקשורת, שמתיימרת להיות נאורה יותר מגבי אשכנזי, ולא לשתף פעולה עם הצגת הגבריות הזו. להנמיך קצת את האש, לא לפתוח שער רחב כל כך, מעבר לדיווח החדשותי.

אני גם מצפה מקהל ההדיוטות (=אנחנו) להבין שעובדים עלינו שלוש פעמים: פעם אחת בעצם העמדה המוסרית הריקה מתוכן שבמעשה ההדחה, פעם שנייה מעצם כוונה של ההדחה לשעת מהדורות החדשות, ופעם שלישית מעצם העמדת המודל של יחסי עבודה מגדריים, שיש בהם משום פגיעה מהותית בזכויות האדם של נשים.

סיפור אשכנזי – פארס מביא לנו את כל סיפורה של הסוציאליזציה המעמדית, מגזרית, מגזרית, פוליטית-חברתית, הגמונית. שווה לפתוח את העיניים.

FacebookTwitterGoogle+Share

אמנה – כלי לשינוי חברתי?

לאור הפופולאריות הגבוהה של אמנות, שהפכו למוצר חם על מדף הפעילים והפעילות החברתיים, חשבתי שראוי להבהיר כמה דברים באשר להן. למען הגילוי הנאות: יש לי עמדה. אני נגד אמנות, ואסביר בהמשך למה.

בעת האחרונה נתקלתי מס' פעמים באמנות שונות ומשונות שנחתמות בין אוסף אקלקטי של פרטים וארגונים, על מנת לקדם נושא חברתי כלשהו. האמנה האחרונה היא האמנה למניעת הטרדה מינית, של לשכת עורכי הדין וארגונים פמיניסטיים, עליה כתבה כאן שלומית ליר. שלומית מברכת על כל צעד שנעשה להעלאת המודעות לנושא, ואני איתה בגישתה, אולם לצד הפירגון הרב, היא שואלת: מדוע לא מוזכר שם החוק למניעת הטרדה מינית? השאלה הזו היא שאלת מפתח בהבנת מהותה של אמנה.

ראשית ראוי לדעת שאמנה היא הסכם משפטי מחייב. בל יתפלא ארגון שחתם, עבור שורה אוהדת בעיתון, על אמנה להגברת המיחזור – אם יקום מי שימצא את מסמכיהם מושלכים לפח אשפה רגיל ויתבע אותם בבית המשפט על הפרת חוזה. הסיכוי קלוש, אמנם, כי גם המחתימים לא יודעים שהם יכולים לעשות את זה – אבל קיים.

אמנות הן בבסיסן כלי לחתימת הסכמים בינלאומיים בין מדינות, במרחב הבינלאומי בו אין חקיקה מפורטת והאמנה משמשת כחלופה משפטית. האמנה לזכויות הילד היא הסכם המחייב את מדינת ישראל לשמור על זכויות הילד הרשומות בה, ואם לא – ינקטו כלפי ישראל צעדים בינלאומיים. ולא בכדי מסרבת ישראל לחתום על האמנה העוסקת בנשק גרעיני.

בשנים האחרונות זלגה האמנה ממדינות לארגונים. בעידן הגלובליזציה, לארגונים יש היקף, כוח כלכלי, מאחז גאוגרפי והשפעה על הכלכלה העולמית, שאינה פחותה משל מדינות – כך שיש בזליגה הזו היגיון.

לא אחת גם שמעתי לאחרונה את המושג "אמנה חברתית" בהקשרים של מניעת הטרדה מינית, תעסוקה הוגנת או שמירת הסביבה. ראוי לדעת כי "אמנה חברתית" היא גישה פילוסופית העוסקת בבסיסיה המוסריים של המדינה. היא תרגיל מחשבתי – לא מסמך משפטי. אין לה שום קשר לאקטיביזם חברתי. דווקא מושג האמנה החברתית מסביר לנו מהו סדר הדברים הנכון: לפני שנוצרת מסגרת חוקית מסודרת, מגדירים את העקרונות המוסריים שלה. לא לצד או אחרי החוק.

למעשה, אני יכולה להבין את תסכול הארגונים החברתיים מכך שחקיקה מתקדמת בתחומים שונים אינה נאכפת ואינה מייצרת את השינוי החברתי המיוחל. אולם לחתום על אמנה, היינו - הסכם משפטי שעניינו "אני מתחייבת לשמור על החוק", נראה לי בעייתי. לאן נגיע? האם עלינו להחתים נהגים על אמנה לאי חציית קו לבן, או שפשוט כדאי לפעול הסברתית ומשפטית להגברת האכיפה והענישה המרתיעה? האם על עמותת אור ירוק להתעלם לעניין זה מהחוק ולסגור בשקט הסכמים משפטיים פרטיים (אמנות) עם ציבור הנהגים? וכשאלו לא יעמדו בהסכם, מה נעשה? נלך ל"בורר" של העולם התחתון? נתבע אותם בתביעה אזרחית עוקפת-מדינה?

הרבה יותר קל ופשוט לארגון חברתי, להעביר תפוצת מיילים רחבה עם נוסח אמנה מאשר לעסוק בעבודה הסיזיפית של "למשטר" את רשויות האכיפה של החוק הקיים, כפי שאכן עושות חלק מהעמותות. זו עבודה אקטיביסטית קשה, לא מתגמלת, מתישה. יחד עם זאת, למי שממילא לא התכוונו לקום מהכורסא – כדאי לדעת שחתימה על אמנה לא תנקה להם את המצפון, ואולי אף (למרות שהסיכוי קלוש – מהאמנה האחרונה עולה חשש שגם לשכת עורכי הדין עצמה אולי לא כל כך מבינה מהי אמנה) תביא אותם כנתבעים לבית המשפט.

אני מציעה שנתחיל כולנו לשמור על החוק במקום לנוע סביבו במעגלים.

FacebookTwitterGoogle+Share

הארוטיקה של השכול

76244678

הקרבות הראשונים העלו
פרחי אהבה נוראים
עם נשיקות כמעט ממיתות כפגזים.
באוטובוסים היפים של עירנו
מובלים הנערים החיילים:
כל הקוים 5,8,12,
נוסעים אל החזית.
(יהודה עמיחי)

כמי שגדלה בארץ הזו בשנות השישים והשבעים, רגע לפני שהחלו נראים סדקים רחבים באתוס הציוני, היה לי ברור שזה לגמרי בסדר לאהוב את זה שעומד למות במלחמה. עד לרגע שהוא מת, לא הבנתי את מידת הפתָיוּת שלי, של כולנו. זכורה לי הסצינה שבה סייעתי לחברתי מ’ לקשור את צמתה להלוויית האהוב שלה, בדיוק כמו שהוא אהב.

ככלל, מלחמה היא דבר ארוטי חריף. כשם שביוצאי מהלוויות ואזכרות אני ממהרת גם היום לסטייקיה הקרובה לדגום את ליטרת בשר החיים שלי, כך קורה גם במלחמות, ואחריהם. המתים מזינים אלפי שעות של ארוטיקה טהורה – ואלפי קורבנות חינם של הרומנטיזציה של המלחמה, המוות ההירואי בקרב, הסקס-אפיל של החברה הישראלית. הסיפור הפשוט הזה מתוח בציר שבין “פרחים בקנה ובנות בצריח”, שמייצר חוויה כוזבת של תקווה לעידון הקשר שבין התותח הרצחני לנערה הפרחונית, ל”אנחנו הילדים של חורף 73 ” – אלו שנולדו מאהבה שיצר מרחץ הדמים, וממשיכים לחיות ולהחיות אותו ואותה, בכפיפה אחת, בהתבגרם.

הפנטזיה הרומנטית-אירוטית, זו שמתערבבת חזק באקסטטיקה של הלאומיות, של תחושת המצור ושל קידוש הכוחות הלוחמים נגד כל אלו שבאו עלינו לכלותינו (קדושים בעיני עצמם – פרופיל מנצח של גבריות כובשת, ובעיני הנשים), מתבטאת נפלא ב”הוא הלך בשדות”.

מיקה מתאהבת באורי, שנופל על חרבו, ויולדת את בנו לאחר מותו. בסיפור הזה, יש הרבה מסיפורה של הארוטיקה של השכול הישראלי: ההבנייה של דמות החייל האליל, ההגשמה ההירואית של אהבה שנגמרת במוות, הפחד הדק המלווה את היחסים המאוד לא שוויוניים הללו ומגבירה את האירוטיקה, את מרכיב הגירוי. לא בכדי, הנערות שאחרי “הוא הלך בשדות” ניסו בכל דרך לתפוס לעצמן את האהוב החמקמק מסיירת חרוב.

בקיא בכל כלי וכל קוטר,
וטס כבר בכל אליקופטר.
מכיר את השטח, כל סלע, כל גיא,
אך איזה בחור נהדר, בחיי.

גם בסיפור “יונה ונער” של מאיר שלו מודגש האתוס האירוטי. השחקנים ידועים: הגבר החייל הגיבור שעוד רגע מת בקרב, האשה המאוהבת, המתח האירוטי הבלתי נסבל שבחיים על סף המוות ובהיעדר הנגישות של הגבר לצורך מימוש מלא של אותה אהבה, הגבר המת והזרע החי שהוא משאיר אחריו. אם נתייחס למוטיבים, הרי שהם מגיעים לשיאם בסיפור הזה, שאינו מצריך אפילו מגע מיני של ממש: הגבר הגוסס בשדה הקרב מאונן ושולח את זרעו לאישה המעוּררת, שיוצקת אותו לתוכה.

ותמיד נשאר שם סוד. אם לא שמתם לב, יש בסוד מרכיב אירוטי חזק. סוד הוא דבר מרגש, מעורר.

הסיפור הזה – שחוזר על עצמו בהמוני רומנים, ספרי תעודה ועיון, שירה, מוזיקה, תיאטרון – מייצר תשתית תרבותית, מגדרית (לנשים וגברים כאחת) ובמידה רבה פשיסטית. למה פשיסטית? כי זה מה שקורה כשבטחון המדינה הופך להיות מושא התשוקה העיקרי של אזרחיה, והיחסים האירוטיים ביניהם הם רק סוכן, אמצעי למימוש תשוקתם למדינה עצמה.

כנראה שלא למדנו הרבה מאז “טוב למות בעד ארצינו” ואפילו לא מאז שגם האתוס הזה נשבר, כשהסתבר שטרומפלדור קילל מן הסתם בשפתו ברגעיו האחרונים. נערות עדיין נוהות אחרי החייל הגיבור שיוצא אל הקרב. “אנחנו שנינו מאותו הכפר” ממשיך ליצוק לתוכינו את חיתוך הדיבור ובלורית השיער.

ובמקום שבו היה אולי סיכוי למוסס את האירוטיקה של המלחמה, המוות והשכול – באהבה בין גברים – בא הסרט יוסי וג’אגר ושחזר את אותו הסיפור: האהבה המתפתחת בצל הקרבות, האהוב המת והאהבה שנשארת אחריו. והסוד.

כנראה שלא בגרנו מספיק כדי להפנים את הזוועה שבמוות הסיטונאי של צעירים בקרב (כ- 25%, אגב, מאש כוחותינו). מאבקי המשפחות השכולות על מידרג המתים – האם לתת זכויות שוות למשפחות חללים שמתו בקרב ולמשפחות לחללים שמתו מתאונות בצבא – ממחיש את הזוועה שבאותה אירוטיקה שבשכול. זה מתחיל מוקדם, בטיפוח דמות החייל הגיבור כבר בקרב פעוטות והבנייה ברורה של גבריות אירוטית ונחשקת של הגבר הצעיר ששועט אלי קרב. כל השאר – היסטוריה, עקובה מדם.

הנה מה שלאופרת הרוק מאמי היה מה לומר על זה (מזי כהן הנפלאה):

FacebookTwitterGoogle+Share

מסע של אור בפולין

סיקור ממבט שאינו  עיתונאי, על מסע אחד פחות מדי:

המסע היחידי שעשו עד כה ערבים ויהודים אל סבלו של האחר: מזיכרון לשלום. המסע הזה התרחש ב- 2003. הובילו אותו האב אמיל שופאני ורותי בר שלו (בתו של מוטה גור ז"ל). הוא המשיך להתקיים רק כל עוד נבר בסבל ההיסטורי שלנו, ונעצר רגע לפני הסבל ההיסטורי שלהם (של שותפינו למסע). אבל גם החצי שהתקיים – הקנה למשתתפיו מידה של תקווה. למשך שבריר שנייה קרה שם נס: הרב והרבנית של עפרה, פעיל השמאל החילוני מאושיות מרצ, דתיים וחילוניים, ימין ושמאל, דרוזים, בדואים, ערבים ישראלים, בני כל הדתות – החזיקו ידיים. ישראל הנשאפת ומזרח התיכון החדש התגלו, בהבזק מיסטי שכבה מייד. אבל אודיו העשנים נשארו בזכרוננו כציווי: אפשר גם אחרת.

טקסט שכתבתי במאי 2003, בשובי מהמסע. גיליתי שם, שקצת רגש, קצת אהבה, קצת אור – לא הם שימיתו אותנו.

__________________________________________________________________________

הזיכרון פוצע בנו פצעים ומותיר צלקות וכולם מדברים אתנו על סליחה, על קבלה, על ללכת הלאה. מדי פעם אנחנו שבים/ות למחוזות הזיכרון – והתגלית מפתיעה: אין שכחה, אין סליחה, הזיכרון חי בנו כאן ועכשיו וגם אם סלחנו למה שהיה פעם, אנחנו מוצאים את עצמנו רק בתחילת הדרך מול החוויה המחודשת של האימה.  

האימה הפרטית שלנו, האימה שלנו כציבור, כעם, כאדם.  

האימה הזאת לוקחת אותנו למחוזות קשים – לנו זה לא יקרה, שוב זה לא יקרה, בדם ואש את הפחד נגרש. יחד איתו, נגרש גם את האמפטיה האנושית, את האהבה לזולת, את אהבת האדם באשר היא/הוא אדם. נקים לנו אויבים ונגדר גדרות, כי אם לא נייצר אויבים, אם לא נייצר ונתחזק היטב את השנאה האפילה המופנית כלפינו, לא נוכל להוכיח לעצמנו בוקר בוקר שלנו זה לא יקרה שוב. והנה זה קרה לי שוב. נסעתי לשם, למחוזות האופל של ההשמדה השיטתית של יהודים, של צוענים, של נכים וחלשים, של הומואים, של מתנגדים להשמדה, של חפים וחפות מכל פשע, של בני אדם ובנות חווה שכל עולם הוא שהיו גם הם מחוץ לגדר. לא שהם ידעו שהם מחוץ לגדר – אלא שהיה מי שלמען ההגדרה העצמית שלהם הציבו גדר סביבם, וכולם נשארו בחוץ. ברי מוות.  נסעתי לשם ללמוד על ההווה הפרטי שלי. כמו כולם בקבוצה. גם כשאנחנו מדברים על אחווה בין עמים, אנחנו נשארים גברים ונשים, כל אחד ואחת עם ההווה שלה, החוויה שלה, מקבץ לא אקראי של בני אדם, של לבבות, של חיים עכשוויים.  

היו שם בני ובנות כל הדתות בארץ, העמדות בארץ, הכמיהות, הפחדים, המאבקים, הסיוטים והתקוות. הביאו אותנו לשם שני א/נשים נפלאים – האב אמיל שופאני, איש רוח ומנהיג ענק, ורותי בר שלו – אשת חזון ותקווה, מנהיגה של חלום ומעשה כאחת. הם הביאו לשם, מאוחדים בלבבות, את החילוניות והדתיות, את הנוצרים, המוסלמים והיהודים, את השמאל והימין, את הפוליטיים וה-א-פוליטיים, את הרב של עפרה בכפיפה אחת עם שמאל רדיקלי, את ביתו של הרב עובדיה יוסף וקבוצה מגוונת של כל הקשת האורתודוקסית כמעט – מול "הגרעין הקשה" חילונים אידיאולוגיים.  

בקרב היהודים והיהודיות – היו בקבוצה גם כל ההפכים הבלתי אפשריים כמעט בחברה הישראלית – שמאל דתי, ימין חילוני, שמאל חילוני, ימין דתי, קונפורמיזם, רדיקליות, מאבק, דיאלוג. מן הערבים היו ערבים ישראלים מכל רחבי הארץ, בדואים, דרוזים. הצטרף לקבוצה בחו"ל סודאני מוסלמי שקרא עליה ורצה לבוא, כדי לגעת באהבה ובכמיהה לשלום בין כולם. הצטרפו אליה אנשי כנסיה פולנים, מוסלמים מצרפת, יהודים מצרפת, יהודים מאמריקה.  כולם, אבל ממש כולם, מצאו את עצמם בסוף – מול החגורה המסתובבת של המזוודות בנתב"ג – מתחבקים ונפרדים באהבה.  

הקבוצה נסעה לארבעה ימים שהתחילו מסיור בעקבות חייה של יהדות פולין – הקהילה המשגשגת, התרבות העצומה שנכחדה רובה ככולה בתאי הגזים. האם הנאצים השיגו את מבוקשם בהכחדת היהודים? לדעתי, חלקית – כן. אני לא מחוברת, לחלוטין, לתחושה שיכלנו להם. יש שושלות שלמות שאין מי שיספר את סיפור חיי היומיום של עברן, והשושלות האלו – שום חיים יהודיים או קהילתיים היום, לא ישיבו את חוויית היותם. בנותרים, הטמיעו הנאצים את דפוס ההיררכיה הגזעית, הטבעה עמוקה שנותנת לנו תחושה מתעתעת, כאילו זהו "טבע האדם".  

אז הנה, נסענו לשם וראינו שזה אינו "טבע האדם" – זו רק הטבעה, דפוס שלא משרת אותנו יותר. רובינו, לו היינו שם אז, היינו צועדים ברגליים רועדות, מזי רעב וקור, אל תאי ההשמדה. כי היינו יהודים, או בני מיעוטים אתניים, או נשים בהריון, או חולים, או נכים, או הומואים, או סתם מתנגדים לדיכוי. האב אמיל שופאני היה מן הסתם נטבח על אמונתו ועל הגנתו על הנרדפים. רותי בר שלו היה נטבחת על יהדותה. ההבדל הרעיוני ביני – בעלת התיאולוגיה החילונית ושנאבקת למען החזרת שטחי יהודה ושומרון לפלשתינאים – לבין הרב של עפרה, היה נמחק לאור יהדותנו המשותפת. שנינו היינו צועדים בסך על אותן אבני חצץ דוקרות, יחפים, בקור, אל הוצאתנו להורג בעוון המשותף שבינינו.   

היה שם איש אחד עם מבט טוב בעיניים, חובש כפה, שמן מאוד, שהתקשה לצעוד אף מרחקים קצרים מבלי להתנשף – מיוזע כולו – ולעמוד לנוח. היו שם דרוזים ובדואים – אלו, היו נטבחים על היותם קבוצה אתנית מבודלת (כפי שנטבחו הצוענים), ואלו על צבע עורם והשוני הקבוצתי שלהם. היו שם ערבים, בעלי מרקם צבעוני ים תיכוני, כהה, אקזוטי משהו בעיניים האריות, אבל בר מוות בהעדר לבן וצהוב מאותו מנעד של צבעי גוף.  

מן הסתם היו בקבוצה א/נשים שמתקשים "לגמור את החודש", וא/נשים אמידים, אולי אפילו אמידים מאוד. אלו ואלו, היו אז מושא קנאה נוקבת וחמדנות חומרנית של מקומיים, שהיו מצמצמים את החורים ברשת, מסגירים למצעד הדומם הזה את מי שהצליחו להסתנן ממנו החוצה.

בעירום יוקד, בקור, ברעב – היו כאלו שהיו עוזרים אחד לשני בצעדיהם האחרונים, וכאלו שדוחפים אחד את השני לטיפולם המזוויע של הקלגסים. עירומים, רעבים, ללא שיער, ללא זהות, הטוב שבאדם, כמו גם הרע שבו, לא היה מבחין בין דתי/ה לחילוני/ת, דרוזי/ת למוסלמי/ת, גבר לאשה, צעיר/ה למבוגר/ת, רב לפעיל/ת שלום. אדם לאדם, וזהו.  

מסע "מזיכרון לשלום" של האב אמיל שופאני, רותי בר שלו ו- 260 יהודים וערבים, הוכתר לכן בהצלחה. התהודה העצומה שהוא קיבל בעולם באה מתוך חיבור הלבבות והיכולת להרגיש ביחד ואחד את השני/ה, מתוך המקום האנושי מאוד של האדם העירום, זה שאין לו / לה סממני זהות חיצוניים שמחברים אותנו לקבוצה. הערבים והיהודים בכו ביחד, צחקו ביחד, עמדו יחד דמומים מול חוויה שלא ניתן לתאר, חשו את הקולות של הטבוחים, עמדו ביחד בתוך חדר הגזים והביטו סביב מתוך הרגש העצום של מי שרואים את המראה האחרון שראו מיליוני "אחרים" בשואה. אולי המסע הזה הוא התקווה של כולנו, שאם נתחבר לאנושי שבנו כבסיס לדיאלוג, נתחבר לכאב ולשמחה שלנו שלא מתוך רצף האירועים שיצרו אותם – אלא מתוך הכאב עצמו, והשמחה עצמה, והתקווה עצמה, נוכל ליצור לנו ולבאים אחרינו עולם טוב יותר.  

יש מידה של תום בתפילה הזו שלי, מול החבטות החוזרות של טבע האדם, מול העוולות והדיכוי שממשיכים להתקיים ולהתרבות בתוכנו, מול ההשתקה השיטתית של האמפטיה האנושית שלנו – האובייקטיביזציה השיטתית המצמררת של האחר. המסע הזה חיזק את בחירתי האישית בתום הזה, שכותבת עליו רחל נעמי רמן בספר "ברכות סבי", בקטע בו היא נזכרת  כיצד פירש לה את נס החנוכה: 

"זהו אחד הניסים של האור. אבל יש עוד. בכולנו יש מקור של אור. כך אלוהים ברא אותנו. כאשר אלוהים אומר 'ויהי אור', הוא מדבר אלינו באופן אישי, נשומה'לה. הוא אומר לנו מה אפשרי, איך נוכל לבחור את דרך חיינו. אבל נר אחד לא מפיץ הרבה אור בחשיכה. אלוהים לא רק נתן לנו הזדמנות לשאת את האור, הוא גם נתן לנו יכולת לשלב ולחזק את האור זה בזה, להעביר את האור. וזו הדרך בה אור האלוהים יאיר בעולם לנצח".  

ואני מוסיפה – "אלוהים" שלי הוא אני, ומצאתי שם את מה שידעתי כל הזמן על קיומו, אבל כאור עצום ורב של מגע אור באור – את האלוהים של כולם. את האור הפנימי ששב לארץ עם המסר של המסת חומת החושך, מתוך מגע פנימי של רגש אנושי, מתוך החוויה. אין הידיעה שווה לחוויה, כי רק אותה נוכל לקחת הלאה ולהפיץ לאורות נוספים.

תודה ליוזמי המהלך הזה, תודה לחברי שהשתתפו בו, תודה לכולנו כאן בארץ הזו שמדי פעם אנחנו מראים שיש בה גם תעצומות של אור.  

FacebookTwitterGoogle+Share

אל תתייחסי אליהם, ענת

צילום: עידו קינן, חדר 404

צילום: עידו קינן, חדר 404

 

לא קראתי את הטוקבקים, אבל שמעתי מה כתוב בהם. ראיתי את העצומה האינפנטילית להכריז על הארץ כעל ארגון טרור. מדינת ישראל והחברה הישראלית מצויים כעת ב- backlash מעורר חלחלה ונעשים דומים מיום ליום לאיסלאם הפונדמנטליסטי יותר מאשר למערב אליו אנחנו מתיימרים לדמות. יתכן והחיבור הוא למערב של ימי מסעות הצלב – במקום שיהייה לחשיבה מערבית אוניברסאלית והומאניסטית.

בעולם כזה, מקיימים עיתונים ועיתונאים עלובי נפש ומפוחדים מסעות צלב נגד ארגוני זכויות אדם והטוקבקיסטים (כולם – מאלו שמגיבים באתרי החדשות ועד לאילו שמנסחים כתבי אישום) קוראים נקם נגד מי שמסייעים לישראל להשיב לעצמה מעט צלם אנוש, במקום שיסיתו את זעמם הקדוש נגד מי שנותנים פקודות לירות בחפים מפשע.

ענת היתה בימי קדם אלת המלחמה, הציד והפריון. היא לא היתה פציפיסטית, אלא ידעה למקם את כל אחד ממרכיביה בהקשר החיוני לקיום האדם. היא לא נרתעה ממלחמה בעת הצורך – אבל קידשה את הפריון, הצמיחה, ההזנה. עם ישראל החליף את עבודת הבעל (עבודת האלילים, בכללם האלה ענת) בעבודת האלוהים. רואים את זה בטוקבקים, היטב. עבודת האלוהים היא עבודת הבעל האמיתית, מתן דרור ליצריו השפלים ביותר של האדם בחסות אידיאל שנבחר על פי התאמתו ליצירת מרחצי דמים וזריעת פחד, אימה ומוות ע"י מי שמכתירים את עצמם לשליחי אלוהי הזעם הזה.

האלה ענת היתה פטרונית לבני האדם ואחות נאמנה, ולצד כל זה ידעה להילחם ולדרוך בדם אויביה. יש בה כח עצום לצד חמלה רבה ונאמנות עצומה, כפי שעולה מהפעולות המיוחסות לך. השמות שנבחרו לנו בלידתנו, אינם סתם. הם משרים עלינו מהשראתם.

ברגעי קושי וכשאת נאבקת על הצדק ועל החופש שלך – זכרי את זה.

FacebookTwitterGoogle+Share

אי שוויון: זה עולה לנו בבריאות

water

עמותת רופאים לזכויות אדם הפיצה בימים האחרונים שלוש גלויות המספרות, באמצעות תמונה וכיתוב מינימליסטי, את כל סיפורו של אי השוויון. הם ביקשו שבלוגרים יצרפו את הגלויות לבלוגים שלהם. כמי שעורכת אתר ובו בלוגרים ובלוגריות, אני חשה חובה להעלות את שלושת הגלויות, עם כמה מילים משלי:

הסיפור של אי השוויון הוא מלחמה, בכל החזיתות. מלחמה היא מוות. מוות הוא אינדיקטור, הוא בהחלט מפלה בין עניים לעשירים, בין מיעוטים לרוב, בין שולטים לנשלטים, בין מדכאים למדוכאים, בין גברים לנשים, בין יהודים ללא יהודים, בין ישראלים לישראלים, בין ישראלים לפלשתינאים, בין יושבי פרזות לממוקמים במרכז העניינים. כן, אני יודעת שכולנו נמות בסוף, אבל לא נמות אותו דבר. השאלה הגדולה היא האם נמות כילד/ה שלא נתנו לו לעבור במחסום לקבלת טיפול רפואי דחוף וטריוויאלי, או כילד/ה שקיבל/ה את כל השירותים הרפואיים באופן מיטבי – ומה שיעור מיתת הילדים כאן ושם. השאלה היא האם נמות כדייר/ת רחוב כי מכרנו את כל רכושנו המועט על מנת לרכוש תרופה מצילת חיים, או במיטתנו המרופדת. השאלה היא אם נמות בגיל 40, 50, או 90 ומה הקשר לשירותי הרפואה שקבלנו עד אז, לביוב שזורם או לא ברחובותינו ולנגישות הבסיסית שלנו למים נקיים.

אלפי שאלות מעלה המוות, כשאנחנו עושים בו שימוש כאינדיקטור. והרי מוות הוא מוצר עובר לסוחר, וגם בו יש דילים ושוק שחור. נפש האדם ממסחרת את עצמה מנעוריו, באופן אירוני ומיותר, באמצעות אגו, עודפי טוסטסטרון, דת ולאום, ובמסגרת מגבלת המסחר (המורטאליות). בהיעדר קלף מיקוח מול המוות עצמו, היא סוחרת בתזמונים, מידת התפלצתיות ומידת התחכום. כולנו עסקנים של שיטות מיתה. תוחלת החיים איננה גורל, כי אם כלי משחק בשוק השחור של מנגנוני הכוח והשליטה.

ואכן, משרד הבריאות לא הורג ילד חולה - המחלה שלו היא שהורגת אותו. משרד הבריאות רק סוגר תחנת טיפת חלב שיכולה היתה לזהות בזמן את מחלתו. זה לא קשור אליו, זה תקציב ומדיניות. למשרד אין שום דבר נגד הילד, להיפך: במסגרת המגבלות, המשרד פועל כמובן למענו ולטובתו (הילד יודע מזה?).

למה דווקא התחנה בכפר בדואי היא שנסגרה, ולא זו שבשיכון בבלי בתל אביב?

מימין: התחנה הסגורה בכפר הבדואי. משמאל: התחנה הפתוחה והמטופחת בשיכון בבלי בת"א.

מים

ישראל, השולטת על מערכות המים המשותפות לה ולפלשתינאים, מנצלת כ- 80% לצריכתה ומקצה רק כ- 20% לשימוש הפלשתינאים בגדה המערבית. חלוקה מפלה זו יוצרת מצוקת מים כרונית ביישובים הפלשתינים. בעוד שהפלשתינאי נאלצים להסתפק בכמות העומדת על שני שליש מרף המינימום שקבע ארגון הבריאות העולמי – היינו 100 ליטר לאדם ליום - הרי שבהתנחלויות עומדת הצריכה הממוצעת על כ- 350 ליטר ליום.

ומה קורה עם היחס הלא שוויוני לפליטים ונרדפים?

חרף העובדה כי מבקשי המקלט בישראל שוהים בה כחוק, באשרות המונפקות ע"י משרד הפנים עצמו, ישראל עושה כל שביכולתה על מנת להקשות על חייהם ומותירה את רובם המוחלט ללא זכויות חברתיות כלל: ללא אשרות עבודה, ללא ביטוח בריאות, ללא חינוך לילדים וללא שרותי רווחה. כל עוד מדיניות ההגירה של ישראל מבוססת על חוק השבות בלבד, ימשיכו להתקיים עוולות כלפי אותם מהגרים, פליטים ומבקשי מקלט שאינם יהודים.

בסיס אי השוויון בישראל מושתת על שתי הנחות יסוד, אנטי הומאניסטיות, גזעניות ומפלות- במכוון:

  1. רק יהודים זכאים לזכויות אדם.
  2. מודל האדם השווה אליו מתייחסות כל שאר ההגדרות, הינו גבר לבן (אשכנזי) השייך לשכבה חברתית הגמונית.

כל השאר – שלילת כבוד האדם וזכויות האדם שלהם, מושתתת ומוכשרת בשיטה המדרגת אותם במיתלול המצוי מתחת להגדרת האדם, בכללם נשים, ערבים, פלשתינאים, מזרחים, מהגרי עבודה, נשים נסחרות, עניים, שילובי זהויות (למשל – אשה מהגרת עבודה) וכיו"ב.

בראייה התרבותית העמוקה הזו, אין למדינת ישראל ולמי שמייצגים את הקבוצות ההגמוניות במדינת ישראל, את היכולת לראות עוול במקום שבו הוא קורה. לדידם, אין בעיית זכויות אדם, שוויון או פגיעה בכבוד האדם של אלו שנשללת מהם זכותם הבסיסית למים, בריאות, חופש תנועה, חינוך ומזון. מדוע? כי בעיית זכויות אדם נוגעת רק למי שמוגדרים ע"י החברה הישראלית כאדם.

התופעה דומה להפליא למנגנוני דיכוי, קולוניאליזם תרבותי ושליטה אחרים בהווה ובעבר, כולל תופעות פאתטיות כמו מאמרו הרושף השבוע של בן דרור ימיני במעריב נגד אמנסטי* (במסגרת מה שמתחיל להצטייר כמתקפה שיתטית על ארגוני זכויות אדם). מאבק המדוכאים שכאלו בארגוני זכויות אדם מזכירים לי קצת את תסמונת פטי הרטס. וכי איזה כוח יהיה לזה שנשללות זכויות האדם שלו מעצם זהותו האתנית-תרבותית, אם לא להצטרף בלהיטות יתר למנגנוני הכוח המדכאים אותו, ולהראות להם שהוא אפילו טוב מהם בביצוע העבודה?

שימו לב לגלויות של ארגון רופאים לזכויות אדם, הפיצו אותן.

אי שוויון בחלוקת משאבי חיים – מים, תרופות, שירותי בריאות, חינוך, רווחה – הוא הכרזת מלחמה. הארגון החשוב הזה מצביע על קשרים והקשרים בין החלטות שונות, חלקן מוצגות כאדמיניסטרטיביות ותקציביות, המבססות שיטה. סגירת תחנת טיפת חלב בכפר בדואי והעברת הקצאות מים למתנחלים על חשבון רף המינימום הנדרש לקיום הפלשתינאים – אינם מקרה.

ההשלכות ברורות: זה עולה לנו בבריאות. ובחיים.

* לתגובת אמנסטי

FacebookTwitterGoogle+Share

לחזור לכתוב

הדובדבן, שבזכותו הפך המרור לקצפת

השבועות האחרונים היו מוטרפים. שש קריירות בסדר יום של אשה אחת. בית, פרנסה, עסק, שיווק עצמי אינטנסיבי כדי למלא משבצות עבודה עתידיות, אמא, בת, אחות, חגים, סידורים בבית, אירועים משפחתיים, טיולים, רכזת בילויים משפחתית, טלפונים (המון), אירוחים – והאתר. טוב, זה לא חדש, כל זה.   

רוצה לחזור לכתוב – על האישי, הפוליטי ומה שביניהם. 

אולי אני אתחיל מקצת הא ודא, ממעמקי הקריירות המוטרפות שלי, והחג. 

ראשית – מה לא:

בשום פנים ואופן אל תתקרבו לסינמה סיטי בראשון. אני לא יודעת מה נפל עלי ועל משפחתי, רעננים שלווים, שנסענו לראות את "אליס" דווקא בראשון. כנראה ששטיפת המוח הפסיכו-קפיטליסטית עובדת גם עלי. אולי קיוויתי בסתר ליבי לתלת המימד שקופץ מהרצפה וחיכיתי להתרגשות של ילדי מגן הדינוזאורים העלוב (פינישים סדוקים ולא מרשימים של צבעי חובב, גדר גבוהה שמונעת מילדים להתקרב וסביבה מלוכלכת שמזכירה יותר את רצפת התחנה המרכזית הישנה מאשר מתחם בילוי לילדים). רק שהדבר היחידי שקפץ עלי היה לכלוך, תורים ארוכים לשירותים מלוכלכים מדי, אקוסטיקה מהגהינום, מליוני עמך-ישראל בצפיפות שכדאי לבדוק אם עומדת בתנאי האיכלוס של המבנה, בית קולנוע בינוני מינוס, מחירים מופקעים פלוס (18 ש"ח לכדור גלידה, 320 ש"ח סה"כ יציאה לסרט של משפחה בת 4 אנשים) וצוות לא נחמד ונטול חיוך (אני יכולה להבין אותם). התחושה הדומיננטית ביותר שיצאתי איתה (כולנו, למעשה) היתה בחילה עזה. 

תלמדו מניסיוני הרע - לי מכרו לוקשים וקבלתי מיצי גוף של חמישית מאוכלוסיית חולון עד אשדוד, ורעש מסוג שניתן למצוא רק עמוק בתוך מנוע של מפוח עלים, וכל זה במחיר של זהב טהור. אל תקנו! 

זה הזמן לחזור לתשובה של אייבי נתן, לכל המדמנה הצרכנית הזו:

 

מה עוד קרה ויקרה בחג הזה? 

  1. שמעתי הערב, בחדשות 2, את מיי פיינגולד מדברת ושרה על האונס שעברה. שאפו, מיי. הטרנספורמציה של הקורבנוּת לכח מחאה, הכח להגיב, לחשוף, להחזיר באמצעות החשיפה, להעניק כח לקורבנות אחרות - הוא משהו שאני עוסקת בו ביני לביני ובכלל, גם בבלוג, מאז התפוצצה לפני זמן מה פרשת לאור. אל תשתקו. קחו כח ממיי. מהשיר שלה.
  2. אני רוצה לספר לכם/ן על הספרייה החדשה שלי. איפה לא חיפשתי? חיפשתי בחנויות רהיטים, באיקאה, באייס והום סנטר, אצל נגרים, באתרי יד שניה. המכנה המשותף הרחב ביותר בין כולם היה יחס רע ומוקצן מאוד בין מחיר לבין איכות ועיצוב. בסופו של דבר ניגשתי לסוחר עצים, הסברתי מה אני רוצה, מדדנו (רוחב 2.25, גובה 2.20, 6 מדפים), ציירנו, הוא חתך והעמיס לי לאוטו, אחי סייע בהברגות, שהיו אמנם פשוטות כמו של איקאה – אבל דרשו מסת שריר כבדה משל פמיניסטית ממוצעת, שילמתי 510 ש"ח, והתוצאה…? תמונה אחת (בסוף הפוסט) שווה אלף ספרים.  כמו במקרה הצרכנות והמים דלעיל - הגיע הזמן לחזור לבסיס: קונים עץ פשוט ומרכיבים.

    הלאה איקאה! הלאה מותגים!

 

ושיהיה לכולכם/ן חג שני שמח. ת-א-כ-ל-ו  ל-ח-ם… 

נ.ב.
ובמעבר חד לנושא קליל יותר – יש למישהי/ו המלצה על מסעדה טובה בזכרון? רצוי בשרים. ליום ג', אחרי פסח.
הנה דובדבן העץ, שבזכותו הפך המרור לקצפת:
FacebookTwitterGoogle+Share