תקשורת, אימון והדרכה

רחמ-ונס…שוין, אוט ער געזוקט.

בימים האחרונים הסתברו לי כמה דברים מפתיעים שלא ידעתי על עצמי.

הסתבר לי שהסיפור האישי המאופק והבהיר שלי (על פי משובים כתובים שקבלתי) על חוויית חשיפה להטרדה סקסיסטית קשה בגיל 16 מצד לאור, הוא "אלים וגס", אני אשמה בלינץ' מכיוון שקראתי לנפגעות רבות של גבר אלים אחד להתלונן במשטרה בניגוד לצו הנחמדות המוטל על אשה כחלק מהוכחת הנשיות שלה, ובכלל – הבעיה שלי היא שאני לא חושבת מהרחם.

אני רוצה להתחיל דווקא מהרחם.

בזכותה של עמיתתי נעמה כרמי הגעתי לראיון מרתק עם הפילוסופית הצרפתיה אליזבט בדינטר, שטוענת (בספר חדש בשם "קונפליקט"), שהמגמות הירוקות, שמעלות על נס הנקה בכל מחיר ושימוש בחיתולי בד, מחוללות נסיגה במעמדן של נשים. בדינטר היא שכתבה בזמנו את הספר "המיתוס של האמהות", שהביא נקודת מבט מהפכנית לפיה האמהות איננה בהכרח טבעית לנשים, כפי שהמנגנון החברתי הפטריארכלי רוצה שנחשוב.

עיון בראיונות נוספים שנערכו עם בדינטר הזכיר לי את ד"ר תמר הגר, שהתראיינה לצידי אצל בילי מוסקונה לרמן לפני כשמונה וחצי שנים, כשאני הייתי בהריון מתקדם והיא – אם לתאומות קטנות. חיפשתי ומצאתי את המאמר שלה, שניתן לי אז לעיון לפני פגישתנו באותו פאנל. בכל פאנל יש משבצות: אני שימשתי כפמיניסטית-האם-ה"טבעית" והיא הפמיניסטית-האם-ה"לא טבעית". וככל ששתינו אמהות טבעיות בעיני, מבדיל בינינו הרצון המוקדם (שלי) בילדים. מאז גיל 4 רציתי ילדים ויחד עם זאת -מעולם לא הזדרזתי ללדת אותם, שכן היו עוד כמה דברים שרציתי, שדרשו טווח מימוש משל עצמם. באותו ראיון הייתי בהריון שני, כמעט בת 40.

ילדתי שבוע לפני יומולדת 40. הבת שלי, כמו אחיה לפניה, הגיעה למצע חמים של הורות (של שני ההורים) שמאוד רצתה בהם ומשקיעה בהם באהבה.

בני ינק 3 שבועות – שהיו מסוייטים בעיקר בשם הכפייה הכתית הקשה שגרמה להם (נסו להיות אם לילד ראשון שמאכילה מבקבוק בחדר ההנקה בתל השומר: המבטים מבהירים שמשם את מועברת היישר לאגף ההוצאה להורג, והמילים נבזיות לא פחות) והיה תינוק חולני. ביתי לא ינקה ולו לגימה, והיתה תינוקת חסונה. כל הממבו-ג'מבו של "קשר אם-תינוק/ת", "הרחם המדברת" וכל ספיץ' חשיבויות ההנקה (שמטרתו לתייג אותך כאם מרעילה אם אינך מניקה),  אשר נועד להשאיר אמהות בבית, התגלה במערומיו.

מהר מאוד למדתי שהאיזור החושב היחידי בבטן האדם (כן, טפו טפו טפו – גם גברים חושבים משם) הוא המעי הדק ואיזור התרסריון, למרות תכולתו הלא פוטוגנית ונטולת הילה רומנטית בעליל. זה נקרא המוח השני. חשיבה מהרחם, היא בכלל היסטריה. כמה סמלי – התסמין המשוייך לנשים בהיותן בעלות רחם (היסטר) ושנשעשה בו שימוש להפחתת ערכן ודה לגיטימציה להתנגדויות מצידן – הוא זה שמקדמות כל אלו  המנסיגות את מעמדינו החברתי ומכרסמות בהישיגים שוויוניים, על פי בדינטר.

ואז באות הנשים הללו ומצטרפות לכוחות אחרים, לא פחות אגרסיביים (גם אם כן פחות פאסיביים) מהן ונחושים מאוד לבסס קייס נגד כל התקדמות בתפיסה הריבונית של נשים בעיני עצמן, החברה והמדינה. יש להן את כל המילים הנכונות בז'רגון והן משתמשות בהן נגד עצמן, למרות שנראה להן על פניו שהן יוצאות נגד אישה או תפיסת נשיות אחרת. אני מתבוננת בזה לעיתים פשוט בצער: מה, הן לא רואות שלעצמן הן כורות את הבור? שכלי המשחית הגבריים שהן משתמשות בהם בשקיקה, לא יבחינו בסופו של עניין ביניהן לבין מושא מאבקן? ומה עם הנשים שמאמינות להן ו"חוזרות למטבח" בגלל האידיאולוגיה נוטפת החלב והדיבורים מהרחם? האם הן באמת לא רואות שהפוש לבחירה בהנקה/דיבור מהרחם מפר את זכותה הבסיסית של כל אשה לבחור בחירה שווה בין אפשרויות שוות? שז'רגון האין-שיפוט הוא שיפוטי להחריד? האם זה עוורון, או זדון?  ומה עם נשים שאין להן רחם, או בוחרות לא להשתמש בו?

אסכם בסטטוס שפרסמתי לפני כשבוע בפייסבוק: נשים שחושבות מהרחם שוות בעיני בדיוק כמו גברים שחושבים מהזין. מעניין מתי יתחילו כל אלו לחשוב מהלב.

 

אשה – דעי את גבולותייך!

(אני מרעננת בזאת פוסט שנכתב ב- 8 במרץ, לפני שנתיים בדיוק);

שני ארועים גדולים קורים הבוקר: האחד הוא יום האשה הבינלאומי, שחל הבוקר בעולם כו-לו. השני, יום הולדתה של ידידתי והקולגה הנאמנה שלי למשמרות המהפכה, העיתונאית והאשה המבריקה דפנה לוי. אין זה פלא שדפנה נולדה ביום האשה הבינלאומי (איך אני לא חשבתי על זה? ). מזל טוב לדפנה, מקדישה לך את הפוסט הזה. הטקסט מבוסס על 2 מקרים;
מקרה ראשון
ב- 13 באפריל 1974, נפגשה רוה"מ דאז, הגב' גולדה מאיר, עם ארבעה מראשי הפנתרים השחורים. גולדה מתייחסת אליהם כאל מקרים פרטיים ובעקשנות אינה מכבדת את היותם מנהיגי תנועת מחאה, אך מכבדת אותם בסיגריות מהחפיסה האישית שלה. היא שואלת למצבם המשפחתי, הכלכלי והחברתי, שנות לימוד, מקום עבודה, עבר פלילי וכדומה. היא נוזפת בהם על בחירת השם – "הפנתרים השחורים" – שלדבריה שייך לקבוצה אנטישמית של שחורים אמריקאים…כבר בדרך הביתה, הם שומעים אותה ברדיו מסכמת את הפגישה עמם במלים שהפכו מטבע לשון במאבק המזרחי: "הם לא נחמדים". (תאור הפגישה – מתוך אתר קדמה).

מקרה שני

ב- 1 במרץ 2008, פרסמתי פוסט ושמו "חיילינו לא יחזרו בשלום לבסיסם". הכתיבה היתה כתיבה הצהרתית, המביעה עמדה ברורה באשר למבצע בעזה ותוצאותיו הצפויות – הן בחזית והן בעורף (עבר שבוע – הכל קרה, למרבה הצער). חלק מפתיע בגודלו יחסית למיתוג אוכלוסיית האתר, התייחס אלי בעקשנות כאל מקרה פרטי ואף כיבד אותי בעצות טובות ודיאגנוזות פסיכולוגיות מעמיקות מקופסאת החשיבה הפרטית שלהם, תוך התעלמות מעמדותי בנושא המבצע הצבאי, שהיה נושא הדיון, והתייחסות אך ורק למניעים ה"אמיתיים" לכך שיש לי דיעה: החל משיוך של אקטיביזם מיני שלא כדרך הטבע עם הפלשתינאים, תסכול מיני, מרמור, שנאת גברים, שנאת יהודים, עוכרת ישראל עם דם יהודים על הידיים, אשמה בפיגועים (בכולם? בכל האינתיפדות? מה עם הטבח בתרפ"ט?), – וכלה בהסברים מפורטים על כך שהיותי "לא נחמדה" (מתנשאת, אטומה, יהירה ועוד מיני סופרלטיבים שהופקו כולם ע"י מי שלא פגשו בי מעולם מתוך טקסט ענייני בן 200 מילים בנושא מאוד ספציפי) הוא שגרם להם לדבריהם 'לא לקרוא מילה ממה שכתבתי' (אל דאגה – הם קראו כל מילה ויותר מפעם אחת), לא לחשוב (תכונה שלדעתי הם באו איתה מהבית) ולא להגיב עניינית.

הגדילה לעשות גולשת שנרשמה בניק על מנת להסביר לי שהיא 'ממקורבותי ושוחרת את טובתי', ולכן טרחה ובאה להסביר לי באומץ אלמוני, מדוע הנחמדות היא ערך. אשה, אתם מבינים…מהרסייך ומחריבייך ממך יצאו.

הקשר

החוט המקשר בין גולדה לאותם מגיבים, הוא שוביניזם וגזענות (שהם בעצם אותה תכונה). זה מחזיר אותנו לפוסט של דפנה לוי – להיות אשה זה לא חוכמה – ממנו אני שואבת (ברשותה) את הקליפ הנפלא של הקומיקאי הבריטי, הארי אנפילד, המתאר אשה אחת, שלדברי דפנה – "נופלת בהיסח הדעת לתהום הבינה". תכינו טישו זה מצחיק, או – כפי שפתחתי את פוסט הסיכום שלי לאותו ארוע מרגש, שהוסיף לי לשמחתי כמה אזכורים עסיסיים בגוגל – אם זה לא היה הטיפש(ים) שלנו, גם אני הייתי צוחקת.

ומילה אחרונה על נחמדות

נחמדות היא תכונה מצויינת למוכרנ/ית בסלקום, היא לא בבחינת ערך לאדם (גבר או אשה) שמכבדים את עצמם ואת מיקומם בעולם הזה. הניסיון להגדיר לי את גבולותי הוא ניסיון פתטי, קרב מאסף של מי שמרגישים שמאבדים את ההגמוניה על הבעת דיעה וניהול העניינים. מאז הנוקאאוט שקיבל השוביניזם הישראלי התרבותי מארבע אמהות, הולכות התגובות לאשה שמביעה דיעה ומתנבזות. נעשות אישיות יותר ומתרחקות מדיון בטיעונים עצמם.

את האינדוקטרינציה השוביניסטית העומדת מאחורי שימושי השפה שלנו, ניתן למצוא, באופן משעשע, גם בחוסר האיזון שבהגדרות המילוניות של "נחמד" ו"לא נחמד" – כשזה האחרון "זוכה" לעוצמת תיעוב ומיעוט חלופות מדהים:

לא נחמד
אנטיפת, מגעיל, דוחה

נחמד
(ת') חמוד, חביב, סימפטי, לבבי, נעים הליכות, טוב, נלבב; מהנה, נאה, יפה, חינני; לא רע, סביר, בסדר, לא משהו.

אז זיכרו – נחמד זה ממש לא משהו….ותחשבו על זה.

המלצה על ספר: לא רוצות להיות נחמדות / חנה ספרן

 

FacebookTwitterGoogle+Share