תקשורת, אימון והדרכה

גיליון החירות

הימים ימי שינוי והתהוות. יש ימים שלא?

יצאנו אל האחו הוירטואלי שמצמיחים כותבי במחשבה שנייה, על מנת לקטוף פרחים שמותר, פרחים אלטרנטיביים ולראות בראייה אחרת את המציאות.

כי ככה זה בדיון על חופש. אני מספרת שם על סדרים אלטרנטיביים, נועם לסטר לימד אותנו לנהל סדר כהלכתו וכעת מוציא אותנו לטיול בשבילי השרון, אחרי שאני מרדתי בברכת החג שמח – טובי פולק מספר שהשנה נחגוג בלעדיו, יודית שחר כותבת על החירות של בעלי חיים (ושלנו?), מואיז בן הראש מציג סאטירה נוקבת, וגם שרגא עילם ואסתי סגל ומתי שמואלוף ועדי בן יעקב ועודד סספורטס ומי-לא?

בקרוב, תעבור רשימות לדף הבית החדש, אל חלק מאיתנו תוכלו להגיע משם ומשם – מרשימות וממחשבה שנייה. שינוי והתהוות, אמרנו? שיהיה לכולנו בהצלחה.

חג שמח לכולם/ן,

מסרבנית החגשמח :)

FacebookTwitterGoogle+Share

סדר כבוד האדם – על סדרים אלטרנטיביים

עם ישראל נבדל, מתפצל ומתבזר הערב על פי מנהגי הסדר השונים. אם פעם ידענו על מהדרין שמוציאים לנו את המיץ עד שמתירים לנו לטעום את הביס הראשון, אלו שמפסיקים את קריאת ההגדה בשלב המזון ואלו שממשיכים לשיר אל תוך הלילה, אוכלי קטניות ושאינם אוכלי קטניות ומנהגי עדות שונים – הרי שהיום התווספו להם הסדרים האלטרנטיביים. אני, שכל מנהגי החגים לצנינים בעיני, יצאתי לחפש טובים ממני, שלוקחים את הקיים ומסבים אותו למעשים טובים.

הנה מה שמצאתי:

הכסא של אליהו הנביא? פָּאסֶה. 

הרב ישראל מאיר לאו, ממליץ לנו – לכולנו, החוגגים סדר כהלכתו או כהלכתינו – לייחד בסדר הזה כסא דווקא לגלעד שליט. "משאלתי ממעמקי הלב אליכם", הוא אומר לנו הבוקר במעריב, "היא שתציבו כסא פנוי ליד שולחן הסדר ועליו הכיתוב: שמור לגלעד שליט". קניתי. נציב. ממילא לא נהגנו מעולם להציב כסא לאליהו הנביא, זה שדמותו ה אכזרית במיוחד הכתימה בדם רב את דפי ההסטוריה היהודית הקדומה. אליהו היה איש קנאי, רע ואכזר, אפילו בעיני הדיקטטור האכזר מכולם – אלוהים – שפינה אותו מהעולם הזה בחמת זעם ובשואב אבק אלוהי השמימה. אנחנו, רוצים סוף למשעול הדמים הזה. ואנחנו רוצים שגלעד ישוב למצפה הילה.

דיכוי נשים? די דיינו!

בשנים האחרונות, בין השאר בהשראת פמיניסטיות דתיות שיוצאות נגד ההגמוניה הגברית-שוביניסטית של פוסקי הלכה ומציעות אלטרנטיבות, החל להתהדק החיבור בין טקסי חגים למשמעותם הפמיניסטית, הנאבקת בדיכוי ושואפת לשוויון. לפני מס' שנים הצבתי באתר שלי את ההגדה הפמיניסטית האלטרנטיבית שחיברו נשות מרכז הסיוע בתל אביב. הן מקדימות ואומרות: "הערב, אנחנו רוצות לספר את הסיפור שלנו וליצור סיפור חדש של חופש וחירות. אנו כאן זוכרות את הסיפור הישן – סיפור יציאת מצריים סיפור מאבקו של העם העברי שהיה במצריים לחופש ולכבוד. כך גם היום, אנו מציינות את סיפורן של הנשים שנאבקו ושל אלו שעדיין נאבקות לחופש לשוויון ולכבוד". ההגדה המקסימה הזו, שנוגעת נגיעה שוויונית בכל מנהגי הסדר, מאפשרת לכל המסבים לשולחן הסדר ייצוג שווה במנהגי הערב, משטיפת ידיים ועד לשימוש בשפה המתייחסת לכולם – נשים וגברים כאחת.

הן מניחות תפוז במרכז צלחת הסדר, שאת נוכחותו שם הן מסבירות: "מסורת הסדרים הפמיניסטיים מספרת כי בתחילה, הונחה חתיכת לחם במרכז צלחת הסדר, כאות סולידאריות עם קבוצות נבדלות בתרבות היהודית. בשחזור מסורת זו, חתיכת הלחם הוחלפה בתפוז מתוך סברה כי חתיכת הלחם שמה קץ לכל מה שפסח מסמל, בהכניסו חמץ לחלל. על כן, הניחו תפוז המסמל את הפוריות הקיימת עקב שילוב והכלה של כל הקולות וקבלה של כל הקבוצות ליצירת קול יהודי ואנושי מלא ומגוון יותר. אכילתו של התפוז, המלא מיץ, המורכב מבקבוקונים ומלא בגרעינים, מסמלת את אותה הכלה. יריקת הגרעינים מסמלת את יריקת האלימות, ההתבדלות, חוסר הסובלנות והשוביניזם מן החברה שלנו".

טקסט הסדר הפמיניסטי עוסק בקבלת האחר ובשוויון, אחווה ושלום. טקסט חגיגי, ראוי ומעורר השראה.

ואני אברך הערב בהקשר זה: מי יתן שגם כאן, כמו באיסלנד, יחוקק השנה חוק האוסר על שימוש ב עירום עובדים לצורך עשיית רווח כלכלי.

 חופש מעבדות:

אם הדגשי הסדר הפמיניסטי הם שוויון וחופש מדיכוי נשים, הרי שסדר הצדק החברתי הזה מרחיב את היריעה ונוגע בחופש מעוני, מדיכוי חברתי על פי מעמד כלכלי, מעבדות ומשלילת זכויות אדם. מי מאיתנו שמאמינים בשוויון חברתי כולל – זו ההגדה שלנו. הטקסט מצטט מדבריו של ג'קי אדרי – מי שעומד כבר שנים בחזית מאבק עובדי הקבלן בישראל, שאומר: "אלפיים שנה עברו מאז, והיום עלינו לשאול את עצמינו: האם יחסי העבודה בישראל של ימינו הם מעין עבדות מודרנית"? תשובתי לג'קי אדרי – כן. מהדובדבן שבהייטק ועד לאחרונת עובדות הקבלן, שלא לדבר על עובדים נסחרים, פליטים ונשים נסחרות לזנות. המציאות העכשווית אינה טובה מזו שהיתה בימי פרעה, וכפי שציינה חנה קהת כאן באתר: אפילו עם ישראל המיר אז את היותו עבד לפרעה, להיותו עבד האלוהים.

מאז ועד היום יש כותבים אלטרנטיביים שמייצרים שאיפת לב אלטרנטיבית, מול מציאות דכאנית קשה. מי שהמציאות הזו אינה נאה בעיניו או בעיניה – המעט והסמלי שביכולתינו לעשות היא לשנות את הטקסט המסורתי, המקבע אותה, לטקסט חלופי – המוחה עליה ומעניק תקווה לעולם אנושי טוב יותר, שבו כבוד האדם הוא ערך מיושם.

כולנו בני אדם:

אחת הבעיות של שני הסדרים עד כה, היא הספציפיות המגזרית שלהם. אל שולחן הסדר יושבים כולנו: נשים וגברים, מדוכאות ומדוכאים, מדכאות ומדכאים. הריבוד החברתי הוא כזה, שכל אחד ואחת מאיתנו דורכים ללא היסוס על המדרגה שמתחתינו, ואחת היא לנו מי שנמצא/ת שם: גבר או אשה, פליטים או עובדי קבלן. מי שיש להם את הרצון לחגוג חג שיש בו הצהרה אלטרנטיבית, אחרת, ששואפת לייצר כאן עולם טוב יותר – הרי שהדרך היא ליצור טקסט המשלב בין הטקסטים האלטרנטיביים השונים. היינו: שוויון לכולם, כבוד לכולם.

חברתי נעמה כרמי מצטטת בחתימת האימייל שלה את המשפט: feminism is the radical nothion that women are people. ואני מציעה: בואו נחגוג בסדר הזה את ההבנה הרדיקלית, שכל בני ובנות האנוש הם/ן בני אדם. נחגוג אותו כחג משלנו, חג של אחדות רעיונית ועל בסיס ערכים אוניברסאליים של כבוד האדם של נשים, עובדים, חלשים, עניים, של כו-לם. אולי אז, גם אני - סרבנית חָגשָׂמֵחַ, שהבנת הסמלים הבעייתיים של חגי ישראל הפכה אותם לצנינים בעיני – אוכל להשתתף בלב שלם בשמחת החג, בתקוות החג.

ואסיים בנימה היתולית:

ההגדה לסטלנים פותחת בברכה:  גלגל (את הג'וינט), מחץ (דוחסים ואין מברכים), גראס (מדליקים ומברכים), יחץ (חצו וכבדו אחרים), מגיד (ספרו לנו איך החומר).

שיהיה חג מהנה, בראש טוב, ושנזכה לחירות במובן הרחב ביותר שניתן לייחס לה.

FacebookTwitterGoogle+Share

סרבנית חָגשָׂמֵחַ

שימו לב לשערות הערווה של האגודה לקברי צדיקים, בתחתית התמונה, באופן אירוני - מעט שמאלה מהמרכז.

 

זה שאני לא מאחלת לכם חָגשָׂמֵח, אין זה אומר שאני לא מאחלת לכם שימחה בחג, ואפילו מקרב לב.  רק שהכרזתי על קץ האימיילים, הסמסים. התשובה לאימיילים וסמסים, ההודעות המצויירות / המנגנות / המחורזות, המָקָמוֹת, שורות הניו איגג' ההזויות, דברי שירה (דלוחה, בדר"כ) שמספרים לי איך להתחבר לעצמי על פי החג הרלוונטי – חירות, התחדשות, פרי העץ, סליחה, מתן תורה, אורים. אין לכם/ן (בעצם יש לכם/ן) מושג כמה קלישאות נבובות אפשר לתלות על כל סמל שכזה. אין בעצם בחגים היהודיים כמעט אף חג שלא חוגג אתוס רקוב שמסתיר עוול גדול, ואין בכל היצף הברכות הללו ממש.

אז הנה אני פוטרת אתכם/ן. אני לא אשיב ממילא בברכה משלי. למהדרין – הנה כמה סיבות טובות שממילא אין טעם לשלוח לי:

  1. בחופשת הקיץ – היחידה לו היו יותר מעות בכיסי הייתי חוגגת בתור החג של כל החגים – אני לא עושה שום דבר בולט לעין, אף פעם. מאוגוסט עד אחרי החגים אני כמעט ולא עובדת. לכן חוסכת בתקופה זו של השנה פרוטה לפרוטה – לא נוסעת לטייל, לא עובדת, בבית עם הילדים. אין מה לאחל לי נסיעות חלומיות וחופשות הרפתקניות, כי פשוט אין.
  2. ראש השנה פוגש אותי בדרך כלל אחרי חודשיים שלא עבדתי, מחכה בקוצר רוח לתום תקופת החגים, נחבאת בבית ולא יוצאת לטייל כי ההצטופפות באיזורי בילוי ונופש עם כל עמך ישראל מעלה בי תחושות שבין אימה לגועל. 3 ימים מיותרים.
  3. יום כיפור הוא יום מקומם בעיני. מי שצמים, כנראה יש להם סיבות טובות לצום, מהסוג ששום צום לא מוחק. יום שהוא אחד משיאי הפגאניות והצביעות היהודית. את כל הצמים ומבקשי הסליחות, פוגשת העין המתבוננת שלי חוטאים כלפי אדם וכבוד האדם של כל מה שזז, כל השנה. מה שמרכך קצת את היום הזה היא מסורת שהחלה בבית הורי ונמשכת אצלי בבגרותי – ארוחת החג לכל החבר'ה בשכונה, בערב יום הכיפורים. ארוחת ערב כמובן.  ערב של שימחה חברתית גדולה. אז אם אתם ממה רוצים לאחל לי משהו מכל הלב ביום כיפור – תאחלו לי בתאבון.
  4. סוכות – תאחלו לי, מקסימום, יום הולדת שמח. את הריקודים המפחידים עם הדגלים אני מנסה להרחיק מטווח ראייתם של ילדיי, שלא יקבלו חינוך רע.
  5. חנוכה – חג הקנאים, שכבר פיגעו, רצחו וניתצו כל חלקה טובה בעם ישראל בדורות קודמים, חרחרו מלחמה ופגעו ביהודים, ביהדות ובריבונותו של העם בעבר ועכשיו עובדים על לעשות את זה שוב. נס כד השמן מזכיר לי יותר את הלחשים של אורן זריף והרנטגן, ואת דעתי על הפגאניות כבר אמרתי בסעיף 3. הניסיון לעשות מחנוכה חג של ניסים ואור הוא פאתטי בעיני. חג עלוב, של שקר גדול.
  6. פורים - אז מה אם מרדכי סירסר באחייניתו ומסר אותה לזנות (ניצול מיני ע"י אחשוורוש) למען אספירציות הכוח הפוליטיות שלו ושל החברים שלו? ואיזה מסר עובר לנשות ישראל, אם האשה היחידה שלא הסכימה להיות מנוצלת מינית – הורחקה להזירה (כנראה שילמה בחייה) על עצם ההעזה הזו? אחד החגים שמקדש ביזוי נשים ביהדות, הופך את ביזוי הנשים לאחד מיסודות האמונה היהודית, באיצטלא הפוכה שגם היא מחזירה אותנו לאיכות הסליחה בסעיף 3.
  7. פסח – חירות my ass. עם ישראל יצא מדיכוי ואסון גדול כדי לעשות, בצו האלוהים, את אותו דבר לעמים אחרים. מזכיר לכם/ן משהו? העיקר שיש לי כבר מספיק לחמים בפריזר.
  8. שבועות – על פגאניות, דיברנו? העלאת קורבנות במקדש?

כן, אני בהחלט מספרת בבית בכל חג וחג את הסיפור האלטרנטיבי, האמיתי של התנך ושל היהדות וחגיה, האמת שמאחורי הפוליטיקה, האמת שמאחורי הטקסטים שכתבו גברים משפיעים (מקבילת הגבר הלבן העמיד ו/או המנהיג בעל המוניטין, בגיל הביניים - הדמות היחידה שחוזרת על עצמה בוריאציות שונות כמגדירת החברה היהודית לאורך התנך, כשכשל השאר נסמכיו ובאים להסביר את מרכזיותו), בחמש תקופות שונות, חלקן רחוקות מאות שנים מהארועים עצמם. המלצה על ספר רלוונטי: מי כתב את התנך.

היהודים הם עם, אין בכך ספק. עם החי במדינתו, אני יודעת, כי אני חיה כאן וגדלתי על האתוס הזה, במשפחה שבנתה את המדינה מבלי להידרש לחגים שאני לא חוגגת – בין השאר בזכות המורשת החיובית, הערכית, האמונית והאנושית שהם הנחילו לי.

אני מכירה בפרט העובדתי לפיו חלק משימורו של העם הגיע משמירת הדת היהודית לאורך הדורות, על תחלואיה. גם זן בודהיזם שכולם חגים סביבו היה עושה את העבודה, אבל לנו היתה יהדות. בדלנותה וגזענותה הביאו לה את שרידתה, וגם את אסונותיה. מה שקורה לנו משקף אותנו.

המאבק היום הוא בין אלו שמסרבים – לעיתים באלימות – להיפרד מההרגל המגונה הזה של דת המקיימת את עצמה על חשבון המוסר, האתיקה וההומאניזם שהיא לכאורה מטיפה להם, לבין אלו המכירים בחיי העם בארצו כדבק המאחד, כתרבות המאחדת, כמגדיר הזהות. 

אז תעזבו אותי מחָגשָׂמֵחַ. כל עוד עם ישראל חוטא חטאים עמוקים וקשים כלפי עצמו, בתוך עצמו וכלפי סובביו, מקיים יום מחיקת חטאים על מנת להמשיך לחטוא, מייצר אתוס חיובי מהזניית נשים לצרכים עסקניים של גברים, מקדש את עצמו על חשבון סובביו (עם נבחר? נוּבֶּמֶת), עושה חגיגת ניצחון מאכזריות הקנאים ורוצחי מצדה ההזויים והמטורפים, ועוד ועוד – עדיף לנו לחגוג חגיגות איזוטריות ופרטיות משלנו וןלעזוב את הסמלים המאוד בעייתיים הללו.

כן, אני יודעת שיתכן ויגיעו הטוקבקיסטים  שצמים ביום כיפור, קוראים את מגילת אסתר בהתרוממות רוח, קוראים את מגילת רות תוך שהם מתאכזרים לגר, ויאמרו שאני מדברת מ"שנאה עצמית". הקלישאה הזו, שמצטרפת לברכות החָגשָׂמֵח בחגים העצובים הללו, שייכת למחוזות הכתיים של משמרי ההרגל המגונה.

מאהבה אני מדברת, ומכאב.

(מוקדש לחרדים בבית שמש ולמתנחלי פיסטין-ב' באשר הם).

FacebookTwitterGoogle+Share

מתייחסים אלי מצויין!

זהו אחד המשפטים של גלעד שליט מהקלטת הידועה. תמצאו אותה בגיליון סופ"ש שלנו, לצד ראיון מקיף של אסתי סגל עם אייל ברנדט – ממנהיגי "צבא החברים של גלעד, ניתוח של מני ורסס על "חטופים" (האם זה ניצול ציני של גלעד או שהרומנטיזציה של הזוועה בסדרה באה לסייע לגלעד?), הטלת ספק במאבק הציבורי ע"י עו"ד עדי בן יעקב, גרפיטי בנושא גלעד שליט שמביא לנו מיכאל זילברמן, עודד סספורטס שחושב ששליט מסייע למדינה להעמיק את האדרת הצבא בליבות האזרחים, מאמרים נוספים שלי, של מולי בנטמן, של טובי פולק, פוסטר של יוסי למל ועוד.

במחשבה שנייה: גיליון מיוחד המוקדש לגלעד

 

לפני כשנה העליתי כאן פוסט על ביקור במאהל של אביבה ונועם שליט, שישבו לשווא, סופרים ימים עד 1000 (כן, עברנו את זה מזמן…) מול בית ראש הממשלה, בתחנונים אלמים על נפש בנם. הבטחתי לאייל ברנדט שאארגן אוטובוס מרעננה. ארגנתי. באנו.

מה שהוציא אותי אז מדעתי היה המאהל האטום, המרושע, האכזרי של ארגון אלמגור מול מאהל שליט. השתדלתי להתבטא בנימוס – כי ממילא אין דרך שתביע את שאט הנפש והדחייה שמעוררים בי האנשים האלה, שעושים שימוש פוליטי ציני ומרושע הן באבל שלהם עצמם, והן בזה של משפחות אחרות, שלא נשאלו ולכן גם לא נתנו את אישורם להציב את תמונת יקיריהן כנימוק מצולם במאבק המכוער למען הפקרתו של גלעד, שהיא הפקרתנו כולנו.

עברה שנה, לא קרה דבר. או כמו שאומר עדי בן יעקב בפוסט שלו: מעולם לא נעשה מעט כל כך, במשך כל כך הרבה זמן, ברעש גדול כל כך למען אדם אחד (שעל פי עודד – מדובר בכלל בהזדמנות לאתוס והפאתוס להנציח את עצמם, ואולי ככל שגלעד יופקר לזמן ארוך יותר, זה ישרת טוב יותר את אלו שהאתוס הוא עבורם התוכן הלאומי). ובכלל, כמו שאומר שם יצחק פרנקנטל – לא חסרות דילמות.

 

אני ממליצה בחום על קריאת הפוסטים המרתקים הללו. חומר למחשבה, שמי יתן ויזיז ולו כמה מאיתנו מניוטרל ללחיצה חזקה על דוושת הדלק.

FacebookTwitterGoogle+Share

הזדקקות

מופעי האימים של התנפלותם הצרחנית של הצרכנים על H&M וגאפ, מחדדת כמה הרהורים קלישאיים אודות בסיס תפיסת האני והזהות של הישראלי/ת הממוצע/ת. בין מליון הצופים באח הגדול ל- 8000 השועטים בו זמנית לתוך חנות סמרטוטים כזו או אחרת רק כי היא מיתגה את עצמה בעיניים הפרובינציאליות הישראליות, בעלות המבט הריק, כ”חוצלארץ” – מתוחה טרגדיה שלמה של אבדן דרך ושל היזדקקות עמוקה למשהו שימלא את הריק הגדול הזה, שנוצר בנפש, המרוקנת מתכניה.

ההתנפלות על המותגים באה למלא חסר באופן שאינו שונה משימוש בסמי הזיה כתוכן חלופי לחיים חסרי תוכן.  

להמשך הקריאה

FacebookTwitterGoogle+Share

פוסטים חדשים במחשבה שנייה

פוסט חדש שלי:

אבנים קדושות (או: אין שמאל חדש)

http://is.gd/ad7Qb

מולי בנטמן על חופש העיתוי:

חופש העיתוי
הכל היה כמעט מושלם,
תקתק כמו שעון
הפצצות פגעו ביעדן
האויב ניגר ראשון
אך לא הגענו למיצוי
הכל בגלל העיתוי.

רועי פלד על שלוש מבוכות בשטייטל:

מלוא פוטנציאל המבוכה של אתר ההסברה עוד לא מוצה…ההגיון מאחורי האתר הוא בערך כזה – הגויים מטומטמים, לכן הם לא מבינים כמה אנחנו נהדרים. עכשיו בואו נסביר ליהודים שיש לנו בעיה עם הגויים המטומטמים…לא בכדי באתר אין מלה באנגלית, כי עורכיו הגאונים הבינו שכל זר שיקרא בו לא ירצה לשמוע מאיתנו עוד מלה,  

מירי שחם על הפרטת השואה באתר ebay:

בעיקר עניין אותי לבדוק את השיח השיווקי שנוצר סביב המוצרים הללו, כלומר באיזו לשון בוחרים המוכרים לעטוף את המוצרים המוצעים למכירה; האם יש רמזים לאי-נוחות כלשהיא? רגשות אשם? התנצלות בחצי פה על עצם המעמד? או שהשיח לחלוטין עיסקי וענייני? האם נוצר ז’רגון מיוחד המבדיל בין מסחר במוצרי שואה לשאר מוצרי הצריכה באתר? מה דומיננטי יותר – הפן ההיסטורי או הפן המסחרי? האם הרטוריקה של המוכרים מאופקת? האם הם מהללים ומשבחים את הסחורה?

מונה אל עלמי (מנהלת ארגון פתאן להלוואות) על מצב הנשים בעזה:

המסר שלנו הוא שלאישה יש תפקיד חשוב בשבירת הסגר. היא צריכה לצאת לעבוד ולהראות לעולם שלמרות הקשיים, יש בכוחה לשנות את המצב. ההתמקדות שלנו בנשים הינה מכל הבחינות, החל מהלוואות והדרכות ועד ניהול עסקים וזכויות האישה ככלל.
 
ועוד:

  • מואיז בן הראש – הדיכוי הגאוגרפי של המזרחים
  • עדי בן יעקב – מה זה ומי זה אומן זנוח?
  • נעם רשף – מטען הכוכב
  • אסתי סגל – כבוד לאומי במבצע
  • מני ורסס – לפטוקופי
  • אריה עמיחי – על שניות ההפגנה בשייח ג’ראח, ובכלל
  • נועם לסטר – אם לא אוסקר אז לפחות ג’נין ג’נין
  • ספורט אקסטרים ונשים נכות / פוחי שטורכן
  • לא כל קייס נשי הוא קייס פמיניסטי / לינוי בר גפן
  • הנשים עשו מהפכה, אבל חזרו לאותם כלים בכיור / עידו סולומון
  • FacebookTwitterGoogle+Share

במחשבה שנייה – ההשקה!

שתינו – אסתי ואני - בלוגריות שנפגשו ברווח שבין עימותים רעיוניים עצומים להסכמות גדולות, במקום המופלא שיצרה הבלוגוספירה (למעשה – ככותבות ומגיבות ברשימות ואולי קצת קודם באתרים אחרים), לאור הצורך להקים בלוג אחר ולאחר התלבטות רבה, החלטנו להשקיע את ההשקעה העצומה הזו במיזם שיש בו ערך מוסף. אם כבר השקעה – אז בגדול…

אתר במחשבה שניה יעסוק בשלושה תחומים עיקריים: תרבות, חברה ופוליטיקה, תקשורת.

הוא בא לאפשר מרחב שאינו כפוף למגבלות התקשורת הממוסדת. לתת מקום לביטוי משוחרר משיקולי רייטינג או לחץ של בעלי הון על ‘מערכת’ כלשהי. תחומי העניין של הקוראים ינבעו מכולנו: הכותבים והכותבות, הקוראים והקוראות, המגיבים והמגיבות. השיח החברתי קורא לזה מחשבת grass roots – צמיחה תקשורתית מלמטה, ממושאי התקשורת וממי שמייצרים תכנים עבורה.
 
בשלב זה פנינו למספר כותבים וכותבות מוגבל (כ- 20) על מנת להריץ פיילוט ולעבור את שלב הדה-באגינג של האתר. 
 
אנו מזמינות אתכם/ן לגיליון הנושא הראשון של האתר, לכבוד יום האשה הבינלאומי החל מחר. תמצאו שם פוסטים פרי עטם של לינוי בר גפן, אליסיה שחף, עדנה אברמסון, חנה קהת ואחרים, לצד רשימה שלמה של פוסטים נוספים בנושאים שונים ומגוונים.
 
תודה לאורי וירדן על ברכת הדרך החמה שקבלנו מהם ועל העצות הטובות. יתרה מכך – אנו מודות להם על השנים הטובות שעברנו כאן יחד, שתימשכנה בעצם – באכסניות שונות שתתקבצנה לפידים ברשימות החדש, במקביל לכל פעילות אחרת שלנו ושל אחרים.
 
במחשבה שניה – נשמח לראותכם ולראותכן…

 

 

FacebookTwitterGoogle+Share