תקשורת, אימון והדרכה

להיות הומאניסט זה סיפור כיסוי מצויין

לפוסט המשך

איש אחד, רחב יריעה, סיפר לי השבוע על אברהם שלונסקי, שאמר כעורך, לאחד מכותביו – "אתה אונס את המילים". הכותב ענה: "גם אתה עושה את זה". ענה לו שלונסקי: "אבל אצלי הן לא צועקות".

בדומה לשלונסקי – גם אצל ההומאניסט שאשכר מספרת עליו, הן לא צועקות. רק שבשונה משלונסקי, מדובר בנשים, לא במילים. המילים של המשורר כן צועקות – זעקה שקטה שעולה באזניהם של כל כך הרבה אנשים, שיודעים כל כך הרבה שנים על כל כך הרבה השתקות.

שלונסקי נהג בעדינות במילים, בנשים ובאנשים. המטאפורה של שלונסקי הובנה כנראה כפשוטה ע"י משוררים צעירים ממנו בדור או שניים. אונס כפְּשָׁט. אין יותר דְרָש, הולך ופוחת הדור.  

לצערי טקסטים כמו זה של אשכר עולים חדשות לבקרים ומציפים רק אחוז מזערי מהיקף התופעה: האלימות כלפי נשים, הכשרת השרצים ע"י רשת הביטחון הגברית הרחבה הנפרשת בפניהם, האשמת הקורבן, השתקה;

"מספרים עליו שהוא מטריד סדרתי , כששמו עולה בשיחות בסלונים ספרותיים כאלה ואחרים אני רוצה לזעוק אבל הוא אנס אותי וחשה מושתקת ומשותקת מראש , הרי האיש מסתובב בעולם עם כותרת של ההומניסט הגדול מכולם , העולם הגברי ספרותי ז'ורנאליסטי כורע לפניו ברך , כולם אבל כולם יודעים שהוא מטריד נשים סדרתי , אבל זה אף פעם לא קבל הד אמיתי , הוא הרי גבר הומניסט , מותר לו הכל ".(מתוך הפוסט של אשכר בהעוקץ)

גילוי נאות בעניין זה: כשהייתי שישיסטית ושביעיסטית צעירה, עבדתי בחופשים בדוכן גלידה בדיזינגוף, בבתי הקפה מונטנה או שטראוס (השנים…) וקפה ויטמן ששכנו בסמיכות אחד לשני. היו שם שניים שניצלו את מוכרות הגלידה הצעירות ב"לך ושוב" למטלות שונות (תביאי לי כוס מים, מותק) שהסתיימו בהתחככות יתר בגופן ובטקסטים שעוררו חוסר נוחות. האחד היה הומלס מיתולוגי, אריה משהו (לפני מס' שנים נעשה עליו דוקו), שהעמיד שם דוכן לממכר תכשיטים זולים, וחריגות התנהגותו לוותה בסוג של נצלנות והיעדר רגישות יותר מאשר הטרדה. השני היה בחור צעיר, מיושבי בתי הקפה, שהטריד אותי אישית מינית (בחוויה הצורבת אז ועל פי החוק היום) באופן ברוטאלי, לגילי ובכלל. מילה כאן, יד שם, עד שעורר בי סוג של פחד. ממרחק 32 שנה, חלק גדול מהפרטים כבר לא זכורים לי ואין לזכרון שלי כל ערך משפטי. יש לו ערך חברתי, ויש לו ערך בחוויה המתמשכת – שלא נטשה אותי מאז.

האיש היה (כמובן), דומה להדהים לזה שבסיפור של אשכר.

לכשגדלתי והתחלתי מסתובבת במעגלים הקרובים לו (שנותי כסטודנטית לאמנות וכאמנית, ומאוחר יותר - בפאזה המתקדמת של הקריירה שלי – קשרי במעגלים של תרבות-אקדמיה ובשמאל של אחרי מלחמת לבנון הראשונה), הבנתי שבכל איזכור של שמו (חו"ח מעולם לא התקרבתי אליו שוב פיזית…) מתעוררת בי תגובה פיזית ממשית של דחיה והתקוממות. לא הייתי מהשותקות – למרות חוסר הרלוונטיות המשפטית שיצר הזמן, יצא לי לשוחח במהלך השנים ולספר על החוויה שעברתי ללא מעט אנשים, ואף לסרב (סירוב מנומק) לעסוק בחומרים שציטוטים משיריו או מאמריו כלולים בהם – גם במחיר הפסד כלכלי שנגרם לי בכך, כפרילאנסרית.

ההפתעה הראשונה היתה בכך שאף אחד לא הגיב/ה בהפתעה. מנגנון ההגנה שהאיש הזה זכה לו, מייצג את כל מה שאנחנו יודעים על רשת הביטחון הרחבה הפרושה בפני מי שפוגעים בנשים. גם כעת, לאחר המאמר של אשכר, שמעתי ממס' נשים גינוי דווקא על עצם גינויו של האיש ומעשיו - ולא על האיש עצמו, בעל המעשים. הדינמיקה היא של של הכשרת השרץ, החפצה תרבותית עמוקה של נשים והאשמת הקורבן.

ההפתעה השניה היתה בעקבות מאמרה של אשכר – שהניב אל תוך תיבת האימייל שלי מס' ניחושים המצביעים על כך שתרבות היא תרבות: התרבות הפטריארכאלית והאלימות המובנית בה כלפי נשים, פושה בהחלט גם בקרב החוגים התרבותיים/אקדמיים. או במילים פשוטות: יש יותר מאחד כזה.

כל שנותר הוא לבקש מנפגעותיו של אותו אדם בעשור האחרון, להתלונן במשטרה. תימצאנה בינינו מי שתתמוכנה בהן בתהליך – שאכן הוא לא פשוט. רק שמעבר להחלמה האישית שלנו, יש לנו – כנשים מוטרדות ונאנסות – גם אחריות חברתית לאחיותינו, בייחוד במקרה של פוגע סדרתי.יש מס` אנשים בציבוריות הישראלית – תרבות, אקדמיה, פוליטיקה – שאנו נותנות להם יותר מדי זמן להסתובב חופשי מבלי שישלמו על מעשיהם, גם אם לא כחוק – אזי באמצעות סנקציה חברתית שתזרוק אותם למקום הראוי להם: אל מחוץ לגדר.

ואם פתחתי בסיפור על שלונסקי, אסיים בשירו, המאוד רלוונטי לענייננו:

נדר / אברהם שלונסקי

על דעת עיני שראו את השכול
ועמסו זעקות על לבי השחוח
על דעת רחמי שהורוני למחול
עד באו ימים שאיימו מלסלוח
נדרתי הנדר: לזכור את הכל
לזכור – ודבר לא לשכוח.

דבר לא לשכוח – עד דור עשירי
עד שוך עלבוני עד כולם עד כולהם
עדי יוכלו כל שבטי מוסרי.
קונם אם לריק יעבור ליל הזעם
קונם אם לבוקר אחזור לסורי
ומאום לא אלמד גם הפעם.

עוד בנושא:

  • לפוסט של נעמה כרמי
  • לפוסט של יוסי גורביץ
  • דבורית שרגל – וולווט (גלגלו את הדף)
  • רונית ליברמנש
  • נמרוד אבישר
  • יופי תירוש
  • מתי שמואלוף
  • עידן לנדו
  • מגדר וחברה בישראל
  • ד"ר אורית קמיר
  • יעל ישראל
  • יולי כהן (הזמנה ייחודית לתיעוד)
  • אביגיל גרץ

ולינקים נוספים מפוסט ההמשך:

נעמה כרמי +  פוסט תגובה למגיבים

מתי שמואלוף

יוסי גורביץ

אורנה קזין

המייל של אשכר

לפוסט המשך

 

הפוסט הועבר לכאן מ"רשימות". לפוסט המקורי היו 8520 כניסות.

FacebookTwitterGoogle+Share