תקשורת, אימון והדרכה

תמונות, מים ושמים, וגם – חשכת מגונני לאור

הסיבה שנסענו לשם:

 

 

קברה של אם המנוח. מה שנשאר לי בזיכרונות ילדותי ממנה, הם עיניים כחולות-עמוקות, צוחקות וחכמות, שהורישה לבניה.

הבניאס זורם בקיבוץ. תראו כמה מים.

 

 קשה לי להעביר בצילום את ריחה העמוק והמשכר של האדמה הרטובה…

 

 
 הילדים שלי ואביהם מטיילים (אני מצלמת, כרגיל).
 
 
 מטע המישמש מתחיל לפרוח, לצד בית הקברות ומול הנחל השוצף. 

הערה לסדר בעניין אחר – שערוריית לאור ותגובות ירון לונדון וגליה יהב;
בפרספקטיבה קלה וקצרת טווח על שתי התגובות הללו, הן לא ראויות לתגובה. כן, גם אני חטאתי והתראיינתי מול לונדון אצל יעל דן, אולם בדיעבד חשבתי שאולי טעיתי, שכן מדובר בדמות טלויזיונית פאתטית, שזיקנתה מביישת את יומרותיה, ושאולי חשיבות דבריה מוקנית לה רק בנכונות המיותרת של כולנו להגיב עליהם.

המשותף לשני מכחישי העוול הללו, הוא השמירה העיוורת על העולם שהם מכירים. הפגיעה בבסיסי הכוח של העולם הזה, שמקיימים את עצמם באמצעות השלטת דיכוי מעמדי-מגדרי סמוי במסווה של נאורות, גוזלת כנראה מאותם אנשים משהו מתוך הגדרת האני שלהם - ובלעדי האני הם כלום.

כדאי שכולנו נזכור, שהאני הזה, המגדיר את שייכותם לסוג של הגמוניה מעמדית-מגדרית-אינטלקטואלית-תרבותית, שעון על משענת הקנה הרצוץ של תופעות כמו מקרה לאור.

הודאה בהיות מושא ההגנה שלהם משענת קנה רצוץ, היא הודאה בהיות עולמם שלהם הקנה הרצוץ עליו הם נשענים. הם ודומיהם – לא יכולים להרשות זאת לעצמם.
 
המאבק הנקודתי נגדם כנראה מיותר – עתידם בעברם, ואפילו הוא נחבא היום בצילו הכבד של הזדהותם עם מחוללי הקלון, במקום התחברות אמיצה למוקיעיו.

נ.ב.

ועוד מילה מניסיון העבר בשיח דומה: מצאתי, שגברים רבים מגנים על התוקפן מתוך בושה עמוקה ופחד עמוק פן יבולע להם בגין התנהגויותיהם כלפי נשים בעבר, בעוד נשים רבות מגוננות על התוקפן כחלק ממנגנון ההכחשה של התקיפות שעברו ומתוך רצון מתעתע ובלתי נשלט להזדהות עם התוקפן על מנת לחוש פחות חלשות ומנוצלות.

ניתן תמיד להעמיד שאלה בעניין זה למי שמגנות ומגנים על עברייני מין לכאורה ושלא לכאורה, ולצפות לתשובתם. 
 

FacebookTwitterGoogle+Share

בוז'י, תסגור כמה פנימיות אז יהיה כסף לרכבת

כל השרים – אחד יותר מגוחך מהשני – מצהירים בסבר פנים נפוח מחשיבות, שבשום פנים ואופן לא יסכימו להחלטה תקציבית שעלולה חו"ח לקרב את מדינת ישראל למצבן התחבורתי הסביר של מדינות המערב, שכן מחיר ההחלטה הוא קיצוץ בתקציבי משרדם. כל משרד מוצג כחיוני ביותר לחוסנה ולקיומה של מדינת ישראל. הלוביסטים עובדים 24/7 כדי להוכיח באופן נחרץ שרק רכבת/אוטובוסים/תשתית כבישים יושיעו את פקק גדרה-חדרה.

הנחרץ מכולם היה בוז'י, שמדיניות ההשמה החוץ ביתית שלו – מלבד העוול החברתי הכבד שהיא יוצרת – יכולה לפרנס בעלויותיה הישירות והעקיפות תשתית רכבות מפוארת במדינת ישראל.

גם ויתור של שר החינוך על תכנית לימודי המורשת שלו כמקצוע חובה לתואר ראשון, יכולה לשמש כקופה קטנה לסנדויצ'ים עבור סוללי ובוני תכנית התשתיות.  

אבל למה להכביר מילים? הנה תמונות חמות-חמות מישיבת הממשלה האחרונה בנושא:

FacebookTwitterGoogle+Share

אל תעברי לבד ילדה ברחוב – עדכון

אל תעברי לבד ילדה ברחוב / בשיער גולש / אל תעברי לבד ילדה ברחוב / זה משחק באש… אין כמו שירה עברית טובה כדי להסביר את עמדתם האידיאולוגית של המועצה למען הילד, ח"כ דוד רותם וועדת חוקה בכנסת ישראל.עדכון – 23.2.10

 
  1. נכון לבוקר זה, הועדה תדון בהגשת החוק לקריאה שניה ושלישית כאילו כלום. ה"כלום" הזה כולל:
    1. מאות פניות לוועדה, ליו"ר הועדה (שלא ענה לי על התשובה האחרונה שלי כאן, המבהירה
      שביסס את תגובתו אלי

    על אג'נדה שלילית כלפי בוחרות, הבל ורעות רוח).

  2. מכתב עליו חתומות 31 ארגוני נשים.
  3. 5-6 חוות דעת מקצועיות ורציניות של משפטניות, נשות אקדמיה בכירות העוסקות בנושא בתחומי המשפט, החברה וגופים מקצועיים (כמו מרכזי הסיוע), בכללן חו"ד של ד"ר אורית קמיר, ד"ר אביגיל מור ואחרות.
  4. עבודת הסברה מול חברי ועדה וחברי כנסת.
  5. התנהלות הסברתית אינטנסיבית ומו"מ של מי שעוסקות בנושא מול מגישי החוק.

כדי שיהיה ברור, כל ההתנהלות נגעה רק להרחבת החוק (שנועד במקורו למנוע קיום יחסי מין בין אישה בגירה לקטין או חסר ישע) - ליחסי מין של אשה בגירה עם גבר בגיר, והשימוש במילה "גרמה" בעלת הפרשנות הרחבה במיוחד.

כנראה שעד כה העלו המאמצים חרס. אם תצלח מזימתם – ממחר, כל אישה השוכבת עם גבר עלולה להיות מואשמת באונס. מדובר בפנטזיה החולנית האידית של ח"כ אורלב, תירוש ורותם על האשה הפתיינית, לילית, שהם עומדים להפוך לחוק וליצור בכך נסיגה של דורות במעמדן המשפטי והחברתי-שוויוני של נשים.

אני מצטערת לספר ששוחחתי אמש עם אדם שהיה ח"כ בעברו הרחוק ועדיין מתנהל מדי פעם במסדרונות הכנסת, ודעתו על הכשל הקוגניטיבי של חלק מהמגישים (תירוש) והכוונה הרעה של האחרים (אורלב ורותם) ברורה, למרות שהוא שייך לקהילתם של אלו האחרונים. להערכתו – מול כוונה רעה וטמטום אי אפשר לקיים מו"מ. כל שניתן לעשות הוא להעמיד אותם במוקד הביקורת הציבורית באופן שיזיק להם ציבורית, כלומר להפעיל לחץ נקודתי על שלושתם. וזה מה שאני מזמינה אתכם/ן לעשות גם הבוקר.
(1) להעביר את הסיפור הזה לכל עיתונאי/ת ובלוגר/ית שמוכנים לכתוב כתיבה ביקורתית חריפה על הנ'ל.

(2) לכתוב מייל בהול הבוקר (גם אם כבר כתבתם/ן!), ל:

זבולון אורלב

רונית תירוש

מייל הועדה

(3) מי שיכולים היום להגיע לכנסת – התקשרו לועדה על הבוקר להודיע כדי לתת ת.ז. לאישור כניסה והגיעו ב- 11:00 לועדה.

(4) מי שמכירים/ות ח"כ כזו או אחר, אנא פנו אליהם בדחיפות על מנת שינסו להשפיע.

 
 

הפוסט המקורי;

הסבר רקע קצר - בהמשך לפוסט קודם בנושא השערורייתי הזה;

ביום ג' עולה לדיון אחרון בועדה חוק שמשמעותו שכל אחת מכן, אם מרחה שפתון זוהר ופתחה כפתור בחולצה בערב שמח במיוחד שהסתיים במיטה, תוכל להיות מואשמת אשמת שווא באונס. הצדיקים בוועדה מתעקשים על המונח "גרמה" – מונח רחב שפרשנויות לו רבות.

גם קדמן והמועצה לשלום הילד מקדמים את המהלך הזה, שנועד לכאורה להגן על קטינים מדי נשים המקיימות איתם יחסי מין – אולם סירובם להגביל את השימוש במונח "גרמה" בקיום יחסי מין עם בנים עד גיל 18, והמרתו ב"אילצה" מעל גיל 18 - מראה כוונה עמוקה, מרחיקת לכת ונטולת תום לב כלפי נשים בכלל.

החוק עבר בקריאה ראשונה. ביום ג' (בעוד שבוע) תתכנס הועדה ואחר כך יצא החוק מיד (למחרת) לקריאה שניה ושלישית. וזהו.

כל הגברים כולם יביטו בך
במבט עורג
כל הגברים כולם יביטו בך
במבט הורג
לח"כ תירוש ואורלב, שלומות,

להלן התכתבותי עם ח"כ דוד רותם, שמסגנון התנהלותו בתכתובת אני מבינה את רוח דיוני ועדת חוקה בנושא תיקון חוק אינוס ע"י אישה.

אני מביעה בזאת את תחינתי בפניכם למשוך את החוק ולא להביאו כלל לוועדה או להצבעה, למרות הטרחה הפרלמנטרית הרבה הכרוכה בכך, שכן נראה על פניו שגם אתם מכירים בכך שחקיקתו בנוסח הנוכחי תהווה אסון לנשים בישראל ותגרום לנסיגה עצומה במעמדן הציבורי, החברתי, האישי והמשפטי. אני משוכנעת שאין לכם כוונה לגרום לנזק עמוק ומהותי לחברה הישראלית באף יוזמת חקיקה – וודאי שלא בזו, שכוונתה הראשונית טובה.

דרוש אומץ ויושרה ציבורית על מנת לעצור כעת את התהליך, שאני בטוחה ששרירים וקיימים בתפיסת שירות הציבור שלכם כח"כים.

בברכה,

חנה בית הלחמי

הקשיבי
מה יהיה אם אחד פתאום ישבור
את לבך הרך
אל מיטתו לעד אותך יקשור
למה, למה לך
From: Hanna Beit Halachmi [mailto:hbh@zahav.net.il]
Sent: Thursday, February 18, 2010 7:39 AM
To: דוד רותם
Subject: בנושא חוק האינוס ע"י אישה

ח"כ רותם הנכבד,

החלטתי לכתוב לך באופן אישי לאחר שקראתי תגובה יהירה ומזלזלת שהשבת לאחת הנשים שפנו אליך בעניין זה. להזכירך – האשה הזו נכללת בציבור שאתה בין משרתיו, ולכן אין – לך או לכל ח"כ אחר – את הזכות לזלזל בציבור הזה.

מה שרואים מכאן שונה ממה שאתה רואה משם:

החוק, כפי שאתם מציעים אותו, הוא חוק בעל ניחוח של גזענות-מגדרית קשה ונראה לי שיהיה זה נאות אם תשקול מחדש את ניסוחו ואף את עצם הגשתו, שכן מקרים בודדים בשנה (לעומת עשרות הפוכים) אינם עילה לחקיקה מסוג זה – מה גם שעם כל המקרים המובאים לדין, ממוצה גם היום הדין. התעקשותכם התמוהה על המינוח "גרמה" מעלה סימן שאלה בציבור, לגבי הכוונה האמיתית העומדת מאחורי יוזמת החקיקה. אשמח אם יובהר מה היא, למרות שמטיבן של פרשות מסוג זה – המניעים הסמויים יתבררו בסופו של דבר בתקשורת, כך או כך.

החוק המוצע אינו עוסק בפתרון בעייה אלא בהחלת מציאות בלתי נסבלת – מוסרית, ערכית, חברתית, מעשית ורגשית לא רק על נשים בישראל אלא גם על גברים, השותפים (אולי להפתעתך) במאבק הציבורי נגד החוק ונגד מקדמיו.

כל שרציתי ליידע אותך הוא, שהמאבק הציבורי הזה מתחיל.

אם יש לך הסבר מנומק לעמדתך בעניין החוק, אשמח לשמוע אותו ולפרסמו.

אתה מוזמן להתעדכן בבלוג שלי בהתרחשויות ובעמדות הגולשים.

בכבוד רב,

חנה בית הלחמי.

אל תעברי לבד ילדה ברחוב
בשיער גולש
אל תעברי לבד ילדה ברחוב
זה משחק באש
From: דוד רותם [mailto:drotem@KNESSET.GOV.IL]
Sent: Thursday, February 18, 2010 9:15 AM
To: Hanna Beit Halachmi
Subject: RE: בנושא חוק האינוס ע"י אישה

לגב" בית הלחמי שלום ובוקר טוב
תודה על מכתבך מהבוקר
תשובתי לגברת שפנתה אלי לא היתה ולא נתכוונה להיות יהירה או מזלזלת התשובה היתה ונתכוונה להיות כועסת וזועמת
דווקא בשל העובדה שאני מרגיש ורואה את עצמי כמשרת הצבור כולו
ומבקש לקבל מהצבור תגובות והערות לגבי הצעות חוק העולות בכנסת אני
מצפה כי הפניות תהיינה רציניות ומנומקות
ולפחות כי הפונים יכירו את העובדות ואת מהות הענין
כאשר ביום אחד אני מקבל עשרות מכתבים בנוסח זהה לחלוטין אאני מבין כי יש מי שמעונין במסע תעמולה ולא בהתיחסות רצינית
" הואיל והנושא הנדון הינו נושא חשוב כעסתי ואף זעמתי כאשר ראיתי שבמקום להתיחס לעובדות ולנושא בחרו אנשים להשתמש בשיטת "הגזור הדבק ושלח
כשליח צבור אני מצפה ממי שרוצה להתיחס ברצינות לענין להשקיע ולו מאמץ קטן בניסוח עמדתו ולא להתיחס לענין בזלזול
על ידי משלוח כמות גדולה של מכתבים המנוסחים על ידי גורם אחד רק כדי ליצור רושם של פניות מרובות
חמורה אף יותר העובדה כי הניסוח מזכיר טענות שהושמעו בדיון בועדה ואשר לא שיכנעו את החברים
מכאן ברשותך לעובדות:
1 הצעת החוק הוגשה על ידי חברי הכנסת רונית תירוש וזבולון אורלב אשר קיבלו בתנאים מסוימיים את הסכמת ועדת השרים לעניני חקיקה ועל כן
בקשתך וטענתך "שיהיה זה נאות אם תשקול מחדש את ניסוחו ואף את עצם הגשתו אינה יכולה להתקבל באשר אני איני אחד מיוזמיו
2השאלה אם יש צורך בחקיקה היא שאלה שיש להפנות ליוזמי ההצעה
3 ההעתקשות על המונח גרמה היתה יעוץ משפטי שקיבלה הועדה מהיועצות המשפטיות של משרד המשפטים ושל הכנסת ואינה יכולה לעורר שאלות לגבי מניעי המציעים באשר היא נעשתה בשלב מאוחר להצעתם
4 ארגוני הנשים הוזמנו לדיון אך לא הופיעו נציגה של גופים שהגיעה לא הצליחה לשכנע את המשתתפים בצדקת טענותיה-אדגיש כי אותי היא לא שיכנעה
5 לא ידועים לי מניעים העומדים מאחורי החקיקה או השינויים המוצעים ואיני חושש ממאבקים צבוריים נדמה לי כי מאחורי ההתנגדות עומד "אגו" גדול של מי שטענותיו לא נתקבלו
בכבוד רב
דוד רותם

כל הגברים כולם יביטו בך
במבט אבוד
כל הגברים כולם יביטו בך
כל אחד לחוד
From: Hanna Beit Halachmi [mailto:hbh@zahav.net.il]
Sent: Thursday, February 18, 2010 4:46 PM
To: 'דוד רותם'
Cc: 'Orit Kamir'
Subject: RE: בנושא חוק האינוס ע"י אישה

לח"כ רותם שלום,

בתשובה לנקודות שהעלית בתגובתך אלי:

1. משלוח מכתבים זהים רבים הינה כמשלוח עצומה, ומשמעותה שנשים רבות מבינות (ולעומקו של עניין – ייחוס אי הבנה לשולחות הינו זלזול בפני עצמו) את ההשלכות האיומות שעלולות להיות לחקיקה בלתי אחראית שכזו.

2. רונית תירוש וזבולון אורלב לא קבלו "בתנאים מסויימים" את הצעת הועדה. ממה שאני למדה מעמיתותי שנכחו בדיון – ח"כ תירוש בקשה לשנות את הנוסח וח"כ אורלב הודה שאין לו הבנה משפטית ולכן הניח בידיך את ההחלטה. אתה זה שמנע את השינוי.

3. נהוג, בעבודה פרלמנטרית, לקבל חו"ד מקצועית ממומחים לנושא החקיקה. ישבו בוועדה 2 מומחיות לחוקי אונס ואתה סירבת לתת להן לומר את דברן והעדפת לקבל חו"ד ממשפטנית שאין לה רקע והבנה בחוקי אונס. מבחינה ציבורית ומבחינת יושר פרלמנטרי שאני באופן אישי מצפה לו מנבחר ציבור – יש כאן בעייה קשה ומדובר לא בדיון ענייני (שכן, כאמור, חוות הדעת המקצועיות לא נדונו בו) אלא במחטף בו ניצלת את זכות ניהול הדיון לרעה.

4. הנציגה לא הצליחה לשכנע כי לא ניתנה לה הבימה לשכנע .

5. ארגוני הנשים לא הוזמנו לדיון ולא ידעו על קיומו, אלא בדיעבד. תפקידך כמחוקק לשמוע מיוזמתך וכתנאי להמשך תהליך החקיקה, את כל מי שהצעות חוק, אם תעבורנה, תשפענה על חייהם. לא עשית זאת.

6. ה"התעקשות על המושג גרמה" אינה עניין של מה בכך כפי שעולה מרוח דבריך אלא עיקר העניין. הניסיון לעשות דה לגיטימציה להתנגדות בכך שאתה מייחס לה "אגו גדול", מראה על עיקביות באי מתן חופש ביטוי, ביקורת ומחאה העולה גם מהאופן הפסול ציבורית שבו ניהלת את הדיונים בחוק. ההתנגדויות ענייניות ומנומקות היטב, נכתבו ע"י מומחיות מובילות בתחומן ומכילות ידע שלאף אחד מהדנים בנושא סביב שולחן הועדה – אתה בכללם – אין ולו את מקצתו. אני חושבת שתגובתך מביישת את מעמדתך ואת שליחותך הציבורית ואני מקווה שתיסוג ממנה ותדאג באופן פעיל להשהיית הדיון ולשינוי הנוסח כך שיעמוד באמות מידה אלמנטאריות של מוסר חברתי – כפי שמצופה מח"כ.

7. אכן, אנו מעבירים פנייתנו ליוזמי החוק על מנת שימשכו אותו ולא ימשיכו במהלכי ההצבעה.

בכבוד רב,

חנה בית הלחמי.

הקשיבי
מה יהיה אם אחד פתאום ישבור
את לבך הרך
אל מיטתו לעד אותך יקשור
למה, למה לך
מהטוקבקים בפוסט הקודם (תשובת ח"כ רותם לליאן הביאה אותי לכתוב את המייל הראשוני):

ליאן בתאריך 2/17/2010 3:20:35 PM

התקבלה תשובה (עניינית) ראשונה.
—————————–
From: דוד רותם
To: ליאן רם
Subject: RE: עמדה לגבי הצעת חוק העונשין (תיקון מספר 106) (אינוס על ידי אישה), התש"ע- 2009

צר לי אך מכתב בדיוק באותו ניסוח ובאותו דרך עימוד הגיע ללשכתי ממספר רב של נשים. תמהני האם כל הנשים הללו הן בדעה זהה, או שמא המכתב הועבר אליכן על ידי מאן דהוא בעל עינן. הערכתי לנשים בישראל גבוהה יותר
—————————–

האם זוהי דרכו של חבר הכנסת רותם, יליד בני ברק, חבר הכנסת מטעם ישראל ביתנו, תושב אפרת, לרמוז לי: "אל תתלבשי כמו זונה ולא תהיה לך סיבה לדאגה"?

אל תעברי לבד ילדה ברחוב
בשיער גולש
אל תעברי לבד ילדה ברחוב
זה משחק באש
מרים בתאריך 2/18/2010 11:08:32 AM

סתם לידיעה כללית -

אתמול שלחתי מייל מחאה (מנומס מאוד ומנומק) לכל אחד מחברי הוועדה, ועד עתה לא קיבלתי תשובה או בדל תשובה. כנראה שזה הנוהל לגבי מי ששולחת נוסח עצמאי…

כל הגברים כולם יביטו בך
במבט רעב
כל הגברים כולם יביטו בך
בעיני זאב
ליאן בתאריך 2/18/2010 5:12:13 PM

קטעים :-)

והרי שמטת את הקרקע מתחת לדבריו של ח"כ דוד רותם, שמנע ממני תשובה עניינית תחת הטענה של נוסח קבוע.

תודה מרים על העדכון
הסרת דאגה מלבי.

 



http://hatrada.com

 

 

 

 
 

 

FacebookTwitterGoogle+Share

הם בטח נפגשו פעם

בשבוע שעבר הסעתי את אמא שלי להלווייתו של קשיש, שניתן לומר שדמותו ארוגה בזכרונות הילדות שלי. ה"כמה זוגות" ש"קופצים לקפה" (בימים שהקפיצה הספוטאנית היתה כרוכה בתיאום מסודר מראש, לפני שהותקן הטלפון הראשון אחרי המתנה בת 9 שנים, היה לספונטניות קצב משלה) ומודדים האחד את עדות חייו המוצלחים של משנהו בעין ביקורתית. אני, ילדה קטנה, לא ממש מבינה את הסאב טקסטים של הסיפורים הדקיקים של כל זוג על ילדיו, הבריתות הקטנות שנכרתות באמצעות קטעי רכילות מדודים ומנומסים, צקצוקי השפתיים, הנימוס, הגינונים. פוליטיקה אלגנטית של יחסים חברתיים, וכל מה שלא נאמר בהם: היתמות המוקדמת, אחוות היתומים, הגורל, האובדנים, הילדים שמתו לפני שהספיקו לחיות ומותם מושתק מאז, הסודות, הפרטים האינטימיים שנקברו תחת הררי מוסכמות וקוד התנהגות מהוקצע, כל אותן הטרגדיות שעברו עידון ועוצבו בדמותו של סרוויז החרסינה עם פס הזהב מהחתונה, שנשלף לכבודם של האורחים. כל העוצמות שהפכו לתנועות מעודנות וקולות מרוסנים, שלא מסגירים כלום.

למדתי מהם בכל זאת את העידון. אני יראה מורא גדול מהלוויות, והולכת אליהן בצייתנות תרבותית ובחפץ לב, ומבלי להסגיר ולו במעט את הסערה הפנימית שהן מעוררות בי. אני נוטה לבכות גם בכאלו של מתים שלא הכרתי ומתו בשיבה טובה. תמונת שפיכת גופתה הדקיקה של סבתי לבור לפני למעלה משלושים שנה וקרקושי החול המושלך על תכריכיה, צפה ועולה בי בכל הטלה של כזו חופן עפר על גופה. בהלווייה האחרונה חשבתי, איך המת הזה ינוח את מנוחת עולמו אם אפילו קול החזן הופרע על ידי הרכבת החולפת. לפחות היא חסכה לי את קול החול. המת האחר, לעומתו, יופרע רק לפרקים, מהדיה של המלחמה התורנית.

אני בטוחה שזה שנקבר השבוע הכיר איכשהו את זה שיקבר מחר. הם לא בני אותו הדור, האחד חי את חייו במרכז הארץ והשני בגבולה הצפוני, אבל כמו בפרשנותו של ברבאשי לתורת הרשתות – הם עברו, שניהם, דרך אותה מירכזת (הבית שגדלתי בו). אולי בחתונה, בברית, בארוחת שבת, אולי אפילו נשאו שניהם מוטות של אלונקת מת כזה או אחר מבלי לדעת שהם מכירים ויפגשו מפגש קונספטואלי בשבוע מותם.

לו האמנתי בגלגול נשמות, ניתן היה לפתח כאן טקסט יפיפה על מפגש הנשמות הזה, שבגלגולן הבא יאמר להם מיסטיקן כזה או אחר – "אתם משלימים קשר מגלגול קודם". לכו ודעו שהקשר הזה הסתכם בארוחת שבת אצל אמא שלי.

אני הולכת בלב כבד לישון בידיעה שהיה עוד איש ואיננו עוד, אבל אני אנושית לגמרי: אני לא בַּפָאטוס של הסיפור הזה, אלא בפחד הבלתי מוסבר מרעש החול על הגופה.

טבעי היה להביא כאן שיר מורבידי של עמיחי, אבל אני מעדיפה לדבוק בחיים ולהביא את שימבורסקה.

עדכון: מאות רקפות פזורות בבית הקברות של שדה נחמיה, היום;

FacebookTwitterGoogle+Share

הימים האחרונים ברשת

לא קלים, היו הימים האחרונים ברשת. כמו כל אינטראקציה בין אדם ועולם, חוויתי השבוע מנעד רחב של תחושות ורגשות. חלקם לא נעימים, אז מה? בחיים, כמו בחיים.

לפני הכל – תודה לכל הבלוגרים והבלוגריות שזכיתי להכיר מזוית רחבה יותר בתוך הסיפור הזה. כולם מקושרים בפוסט הראשון שלי, בנושא שהביא לסערה האחרונה ברשת, ובפוסט שאחריו.

אני רוצה להקדיש את הפוסט הזה לכמה תשובות קצרות, לשאלות וסוגיות שעלו מהפרשות האחרונות.
אשתדל לשמור על נימה עניינית, אולם שמבטאת בעליל את עמדותיי.

  1. הנשים המתקיפות

    אכן, היו כמה תגובות מנשים, שעוררו בי בעיקר תמיהה (נטולת כעס – לשואלים). אני לא חושבת שאשה המגוננת על אנס או על מטרידן סדרתי – ולו הגנה קלושה באמצעות מתקפה על מי שמנסות לחסום אותו - ראויה לפוסט משלה (ועלו לצערי כמה פוסטים כאלו לרשת) אלא להבנה מורכבת יותר של מנגנוני שימור הכוח ושל מנגנוני התגובה של נשים נפגעות תקיפה מינית (בהנחה שאין בינינו מי שיכולה להצהיר שהיא לחלוטין לא). טווח תגובות הגינוי האישי שקבלתי היה רחב – ממיילים אישיים המגנים אותי על 'האלימות הקשה' שלי  (להזכירכם – סיפרתי שם בגילוי לב ובנימה אישית על חוויה קשה שעברתי בגיל 16 וקראתי, קריאה אישית מנומקת, לנפגעות נוספות להתלונן) אשר אינה מתאימה לעדינות נפשה של הכותבת, שקוראת לי להתבייש, ועד לטוקבקים המגנים אותי כמחוללת לינץ' וקוראים לי פחדנית (ראו בהמשך הרחבה על שני הטיעונים).

    סירבתי להיכנס לויכוחים והתנצחויות פומביים, שכן - מטעמי אחיוּת בסיסית, ניסיון רב ברשת ובחיים בשיח פמיניסטי ונשי על רגישויותיו והבנת המניעים הסמויים מן העין – אני נוטה להימנע, לאחר שהבהרתי כל מה שהתבקשתי להבהיר באשר לעמדתי, מגינויין של נשים אלו, גם כשהן מגנות אותי. אני מניחה שיש מי שיראו בחמלה וההבנה הללו שלי התנשאות. תשובתי ישירה ופשוטה, ובאותה הרוח: אין לי כוונה להתנצח גם איתם/ן.

    ה"אויב" הוא המטריד הסדרתי (התורן) – לא אף אחת מאיתנו, גם אם ממתקפתן עלי נוצרה מראית עין אחרת.

    אני מודה כמובן גם לגברים הרבים שהביעו עמדתם התומכת. היעדרותם מסעיף זה נבע ממובהקות הקושי שבנשים-המתקיפות-נשים-המוחות-על-התקפת-נשים, מעין אוקסימורון קונספטואלי שחששתי שיתדרדר לשיח שאני לא רוצה בו.

    חשוב לי לציין שאני רואה במאבק הזה אינטרס משותף של גברים ונשים, במאבק על חברה שווה יותר (תרתי משמע).

  2. הנשים התומכות

    אחרי שבוע קשה של הימצאותו של הפוסט הראשון באוויר וכל ההתרחשויות והלחצים שנגזרו ממנו, מצאתי יום אחד הודעה קולית מרגשת משלומית ליר, הדורשת בשלומי כי מבין השורות של תגובת הנעילה של הפוסט, צפו לעיניה רגעי מצוקה רגשית, שאולי חוויתי. שלומית לא לבד – קבלתי הרבה תגובות תמיכה, ועלו מספר פוסטים תומכים לאחר חשיפתו של לאור בערוץ 10. אני רוצה לומר תודה, לשלומית ולאחרות. אני לא מונה את כולן, שמא אשכח מישהי.

    נכון שהקול של המקטרגות היה בשלב מסויים רם יותר, אבל מספר התומכות והתומכים היה רב יותר, ותמיכתן ואמונתן בצדקת וחשיבות החשיפה גוברת על האינדוקטרינציות המנהלות, בסופו של דבר, את כולנו (נשים וגברים), ומאפשרת העמדת התמיכה – שקטה או לא – על פני החצנה דרמטית של אי הסכמות טקטיות.

  3. הגברים המיזוגנים

     כפי שידוע לקוראיי הנאמנים (נשים וגברים כאחת), אני נוהגת מנהג שווה במיזוגנים: מבהירה את דעתי ועמדתי, מבארת אי דיוקים כדי שדברי בלע לא ישארו ללא תיקון, ופורשת מהדיון. אני יודעת שנאמרו דברים, נכתבו פוסטים ואף נשלח אלי ציוץ בטוויטר שצוייץ שם ע"י שניים ממקביליי (השמאלנים) להעלאת פוסטים דומים לשלי בשבוע שעבר – כי כפי שאמרנו, אין ל'ימין' מונופול על מיזוגניה, ותמיד יש אינטרסים נוספים בהשתלחותם של גברים (גם פמיניסטים) על גבר אחר, שכבוד האשה לא בהכרח כלול בהם אלא אם הוא משרת אינטרס נוסף באותה נקודת זמן. גם היום, ב- 2010, נתפס כבוד האדם של נשים כחשוב בעיני גברים רבים - אולם כמשני לערכים אחרים וערך נלווה אליהם.

    אני מניחה שעלי לחוש מוחמאת, כתמיד, מהמתקפה הרחבה עלי ברשת, המציבה אותי בעמדה מוצקה ונוכחת של הפרעה לסדר הישן, כפי שאני רוצה שיהיה. לכן – שולחת מכאן את תודתי, מקרב לב, לכל החבורה הזו. כמובן, שבאמונתי הרבה בבריתות לא קדושות – אשמח לצרף אתכם תמיד לכל מאבק.

  4. הטוענים לפחדנות ולינץ', בכלל

    המגיבים הללו טוענים טענה דומה כעת מול בלוגרית שחשפה חוויה של ניצול מרות לקבלת הטבות מיניות מצד רב, מה שמשחרר אותי מהצורך להסביר ולהמחיש את מופרכות עמדתם. מדובר בהשתקה קלאסית, במנגנון השתקה מתוחכם התולה את הביקורת בערכים-לכאורה של המבקר/ת (הוגנות, אתיקה וכדומה) ומעמיד משוואה שאיננה קיימת במציאות בין התוקפן הסדרתי לבין עוולותיה של מי שקוראת להתלונן עליו.

    הטוענים והטוענות הללו לא לבד: זה מזכיר לי את ארגוני האבות האלימים שמעמידים משוואה דומה באשר לאלימות נשים נגד גברים, את ח"כ אורלב ותירוש לצד ח"כ רותם ויצחק קדמן המעמידים משוואה דומה בין אונס נשים ע"י גברים (מאות בשנה) ואונס גברים ע"י נשים (אף מקרה + בודדים מול קטינים וחסרי ישע) וכדומה.

  5. התחקיר בערוץ 10

    עם כל הביקורת שיש לי על העיתונות והתקשורת, קורה לפעמים שמתקיים מפגש אחר. אני חייבת לציין שמנקודת מבטי התמה – מידת האמונה שהפעילה את העושים במלאכה בתכנית המקור ומידת מקצועיותם, אומץ ליבם והוגנותם הפתיעה אותי לטובה. לא ראיתי את התחקיר בטלויזיה אלא מאוחר יותר, באינטרנט. חשוב היה לטעמי שייאמר כבר בתחילת עדותה של הגר להב, שהיא רעייתו של מנכ"ל הארץ לשעבר. מאחר וצפיתי במו עיני בעבודת המערכת – אני רואה בזה טעות טקטית ולא מעבר לכך.

    פאול במשחק אינו פוסל את המשחק כולו, וגם: מי שלא עושה לא טועה. בשונה מהמקטרגים – ערוץ 10 ותכנית המקור עשו גם עשו. כן, אני יודעת שיש החולקים עלי בעניין זה ולא מסכימה עם עמדתם. נישאר באי הסכמה. זה אינו מוריד מהבנתי את התמונה הרחבה, חילוקי הדיעות נוגעות נקודתית לתחקיר על לאור.

  6. תגובות העיתונאים

    נעמה כרמי ורביב דרוקר התייחסו למרמרי, וולווט התייחסה לשניצר, ביקורת ספרות של לאור עלתה בהארץ מבלי שיפתחו אותה לתגובות, אבל עלתה כרגיל. אני מעדיפה לסכם לכן את נקודת מבטי בציטוט ממאמר ישן בעין השביעית, המתאר את הקשר בין הארץ,  מרמרי, שניצר (שלהערתו האינפנטילית על היעדר אתיקה מקצועית באינטרנט אתייחס אולי בפוסט נפרד)  ולאור:

    "גליון האלף החגיגי של עיתון "העיר", בנובמבר 99', הוקדש כולו לסיפורים וכתבות מן העבר המפואר של המקומון. חבורת המייסדים האגדתית התקבצה יחדיו לתצלום משותף. בשורה הקדמית חייך במבוכה אל המצלמה חנוך מרמרי, מי שהיה העורך הראשון של "העיר" והיום עורך "הארץ", ומאחוריו הזדקף בארשת רצינית עמוס שוקן, מו"ל "הארץ" ו"רשת שוקן". לצדם ניצבו העיתונאי מאיר שניצר, המעצבת הגרפית איריס דישון, הסופר יצחק לאור ועוד רבים וטובים".

    לא ארחיב כאן על ה- Old boys club, אולם שמו של המועדון דיו כדי לספק השערה מושכלת באשר למנגנון ההשתקה הכוחני שמתקיים כאן. בעיית הבעיות של חבריו הותיקים של המועדון הזה, היא התרחבותו: נכנסו אליו עיתונאים ועיתונאיות צעירים, שלא ידעו את יוסף ולא יודעים לכן שהם אמורים לפחד ממנו. איזה מזל יש לנו :) 

  7. המתח בין האישי לפוליטי

    המתח הזה עלה בחודשים האחרונים בכמה הקשרים (חוק הפללת לקוחות הזנות וקריאתנו האחרונה לנפגעות להתלונן) וראוי לכן להתייחסות. נשים נפגעות תקיפה מינית הן Issue אישי ופוליטי, כלומר מתנהלות במרחב האישי שהוא רגשי, טראומטי, טיפולי, בינאישי, אינטימי מחד – ומשמשות כאמצעי למיזעור נזקים ויצירת שינוי חברתי במרחב הציבורי, הפוליטי. אין לי ספקות באשר למתח הבלתי נסבל שנוצר בין המרחבים, שכן חשיפה ציבורית משמעותה במקרים רבים פגיעה אישית. אבל גם שתיקה משמעותה במקרים רבים פגיעה אישית! 

    כמי שמצויה שנים רבות במרחב הפוליטי ואינה מנותקת (אישית ובין אישית) מהחוויה הקונקרטית, אני מתריסה ביודעין ובצורה ברורה וחדה על בלעדיותה של האמת הזו. אני לא מומחית לטראומה, אולם מהמעט שידוע לי – חלק מההחלמה היא בתפיסת מחודשת של מושכות החיים, בהשבת השליטה. הגישה הראשונה מקדשת במידה רבה את מקומה של הקורבן כקורבן ובידודה המוחלט ולכן המלאכותי מלחצים חיצוניים וחשיפה, במידה המתאימה לחלק מהנפגעות ולחלק מהתהליך – אולם מונעת לעיתים שינוי שיאפשר סגירת מעגל אישי, לגיטימציה חברתית לקורבן כמאשימה אקטיבית, זרוז תהליכי שינוי חברתי (למשל – בקיעת חומת ההשתקה והגיבוי לפוגעים), מיצוי מהלכים קונקרטיים נגד פוגע כזה או אחר, יצירת סנקציה חברתית לפוגעים וכדומה.

    כן, אני קוראת לנפגעות להתלונן כמעט בכל מחיר,
    ולצד בחירת התזמון שבו שקולים נזקי החשיפה לנזקי השתיקה ככל האפשר, ולצד השימוש שלהם בכל הכלים ובכל הנשים שעשרות שנות פמיניזם אקטיביסטי יצרו עבורן במרחב הטיפולי, התומך או האישי, באמצעות המרכזים הנפלאים לנפגעות תקיפה מינית – שכולנו, אלו שכבר הגיעו אליהן ואלו שעדיין לא – צרכניות של שירותיהן במידה כזו או אחרת. 

    וגר זאב (החשיפה) עם כבש (הפרטיות). אני מעדיפה בהחלט שהזאב יהיה ההתמודדות במרחב הציבורי – ולא התוקף הבא, שאולי ניתן לצמצם את גבולותיו.

    למתקפות האישיות, בחלקן נבזיות למדי, שספגתי מנשים בהקשר זה -  התייחסתי בסעיף 1, שלא בכדי הוא הראשון בפוסט הזה. לתפיסתי, הנזק שכולנו סופגות מסוג זה של התייחסות חד ערכית לנושא החשיפה, הוא עצום. הנשים הללו לא תופסות שמה שהן עושות, הוא הנצחת האשה כקורבן במרחב הציבורי שהן משחקות בו תפקיד מפתח חשוף עד ללשד עצמותיהן, למרות שלכאורה הן יוצאות נגד חשיפה כזו.

2 נקודות חשובות לסיום:

ריבוי המקרים שעלו בימים האחרונים מחדד את נושא ההטרדה המינית בכלל. אני מנצלת את ההזדמנות להזכיר את ספרה של אורית קמיר (שהיתה ממנסחות החוק) – זה מטריד אותי – לחיות עם החוק למניעת הטרדה מינית המבהיר חלק מהנושאים הנידונים בציבוריות הישראלית בימים אלו. פרטים והתייחסות לספר, לחוק ולמקרים האקטואליים של לאור ואלון – כאן. וגם: דפנה לוי משוחחת עם אורית קמיר.

ביום שלישי עולה לועדת חוקה לקראת הצבעה שניה ושלישית תיקון חוק העונשין – אינוס ע"י אישה. ברוח המנגנונים הבעייתיים של ההשתקה והגנת התוקפן, מנוסח החוק כך שכל מי שלדעת גבר גרמה לו (בכל דרך שהיא – גם בפתיחת כפתור) לשכב איתה, יכולה להיות מואשמת באונס. אנא – כנסו לפוסטים של אורית קמיר ושלי ולקישורים הנגזרים מהם ושלחו דרישה לח"כ זבולון אורלב וח"כ רונית תירוש למשוך את החוק לתיקונים ולא להגישו להצבעה שניה ביום ג'. כי רק אתם יכולים!
הפוסטים: היא גרמה לו (המכיל אימיילים ופרטי קשר של הנ"ל), אל תעברי לבד ילדה ברחוב, מאמר של אורית קמיר בווינט, וגם כאן ברשימות

אני מבקשת מהגולשים והגולשות להימנע מהתנצחויות והעברת מידע רכילותי או שקשור למקרים קונקרטיים, ומבקשת להתייחס באופן מעמיק לסוגיות החברתיות שאני מעלה כאן, שעולות שוב ושוב במקרים ואירועי-רשת דומים.

אאלץ למחוק הודעות שבקשתי שלא תיכתבנה. אתכם/ן הסליחה.

FacebookTwitterGoogle+Share

היא גרמה לו

חברי הועדה תלחצו על התמונות כדי להגיע אליהם):
 

ועדת חוקה, חוק ומשפט, שכחה שתפקידה לסנן עמדות מוטות – למשל, מיזוגניות (שנאת נשים) - כשהיא באה לדון בחקיקה, וכשהחקיקה באה לתקן עוול, יש לה אחריות מינימלית לכך שהתיקון לא ייצור עוול גדול ממנו. ח"כ זבולון אורלב וח"כ רונית תירוש מעבירים לנו מסר סמוי (או שמא – גלוי?): 'בנות, הגזמתן עם העניין הזה של כבוד האדם של נשים. אנחנו נראה לכן…'

ולא רק הם, 

ביום ג' עולה לדיון אחרון בועדה חוק שמשמעותו שכל אחת מכן, אם מרחה שפתון זוהר ופתחה כפתור בחולצה בערב שמח במיוחד שהסתיים במיטה, תוכל להיות מואשמת אשמת שווא באונס. הצדיקים בוועדה מתעקשים על המונח "גרמה" – מונח רחב שפרשנויות לו רבות.

במציאות בה יש שופטים החושבים ש"כוסית" זה מחמאה ומאשימים בעקביות מרשימה את הקורבן בעבירות מין, בין אם ישירות או ע"י מתן הנחות דרסטיות בענישת התוקפן, אין לנו סיכוי. תוכלי להיות מואשמת באונס בתהליך גירושין, סכסוך כספי עם בן זוג, נקמה, מגננה של מי שלא רוצה שידעו ששכב איתך, ועוד מליון אפשרויות. גם קדמן והמועצה לשלום הילד מקדמים את המהלך הזה, שנועד לכאורה להגן על קטינים מדי נשים המקיימות איתם יחסי מין – אולם סירובם להגביל את השימוש במונח "גרמה" בקיום יחסי מין עם בנים עד גיל 18, והמרתו ב"אילצה" מעל גיל 18 - מראה כוונה עמוקה, מרחיקת לכת ונטולת תום לב כלפי נשים בכלל.

למה? כי זו המציאות האפלייתית, דכאנית, שוביניסטית, מרושעת כלפי נשים, שחברי הכנסת אורלב ותירוש, המועצה לשלום הילד וחבריהם לועדה רוצים שתחיי בה. מה ההשלכות החברתיות? תרבותיות? בשיח הציבורי? בחיי נשים? מה ההשלכות במקרי פרידה? השלכות על סוגיות משמורת ילדים? לא נראה, על פי הנוסח, שהם העמידו את השאלות החשבות הללו לדיון של ממש.

החוק עבר בקריאה ראשונה. ביום ג' (בעוד שבוע) תתכנס הועדה ואחר כך יצא החוק מיד (למחרת) לקריאה שניה ושלישית. וזהו.

מה את יכולה לעשות בנדון? למחות, לכתוב. להגיע ביום ג' לועדה על מנת להביע עמדה (ניתן להתקשר לועדה – 02-6408801 , ולבקש להגיע – יש לתאם מראש על מנת לקבל אישור כניסה לכנסת).

פורטל הועדה: http://www.knesset.gov.il/huka/ (תכתבו לכל המיילים שתמצאו שם!).

זבולון אורלב

רונית תירוש  

כמו כן כנסו לכל תיבות האימייל של חברי וחברות הכנסת, והסבירו להם למה לא להצביע "כן".

להלן חו"ד שנמסרה לרשות לקידום מעמד האשה, כפי שהועברה אלי ע"י ד"ר אורית קמיר. ניתן להסתמך עליה לכתיבת המכתב;

באוקטובר 2009 הונחה על שולחן הכנסת הצעת החוק לתיקון מספר 106 לחוק העונשין, "אינוס על ידי אישה". המציעים הם חברי הכנסת זבולון אורלב ורונית תירוש. בימים אלה נדונה הצעת החוק האמורה לקראת קריאה שניה ושלישית.
 
הצעת החוק "אינוס על ידי אישה" נוזמה במטרה להגן על קטינים מפני פגיעות מיניות מידי אמהות, מורות, ואפוטרופוסות ובעלות מרות אחרות. הסטטיסטיקה מלמדת כי עבירות כאלה הן נדירות ביותר, ואינן מצדיקות תיקון חקיקה. מכתבו של השר לביטחון פנים לועדת החוקה מיום 4 במרץ 2009 (סימוכין 00812209), מלמד כי בשנים האחרונות (2008, 2007) נפתח תיק אחד של עבריינות מין בקרב נשים מדי שנה. גם בשנים שקדמו לכך המספרים היו זעירים. זאת ועוד: נשים אשר קיימו מגעים מיניים עם קטינים הועמדו לדין על פי הוראות החוק הקיימות, הורשעו בעבירות של "מעשה מגונה", ונדונו לתקופות מאסר ממושכות – שאינן נופלות מתקופות המאסר המוטלות על מי שמורשעים באינוס. יתירה מכך, למיטב ידיעתי אין שיטת משפט, ובודאי לא במשפט המקובל, אשר מאפשרת הפללת אישה באונס גבר אם היא "גרמה" לו לחדור לגופה בנסיבות כלשהן. למעשה, אין להצעת החוק הנדונה אח ורע בעולם כולו. זהו צעד מוזר, חריג, יוצא דופן ובלתי מקובל, שאין לו אח ורע. לכן אין הצדקה לתיקון החקיקה המוצע.
 
הצעה זו, אם תתקבל ותהפוך לחוק, תחולל מהפכה יסודית במציאות המשפטית והחברתית של אינוס בישראל. השלכותיה מרחיקות לכת, והיא צופנת בחובה סכנה לפגיעה בנשים בכלל ובנפגעות תקיפה מינית בפרט. גם נשים צעירות עלולות להפגע ממנה, ובמיוחד נשים צעירות במצבי מצוקה.
 
ההצעה האמורה מבקשת להשוות את דין האינוס ביחס לגבר ולאישה. היא מנסה ליצור סימטריה בין אישה ה"אונסת" גבר לבין גבר האונס אישה. ואולם המציאות החברתית היא שבהקשר מסוים זה של תקיפה מינית חמורה אין סימטריה בין גברים ונשים, וסימטריה משפטית מלאכותית עלולה להוביל לאפליה ולפגיעה בנשים. המציאות היא שאפשרות העמדה לדין של נשים בגין "אונס" גברים עלולה לפגוע בנשים בכלל ובנשים קרבנות תקיפות מיניות בפרט.
 
גברים רבים הנאשמים בתקיפה מינית לסוגיה טוענים להגנתם כי האישה הקרבן "גרמה" להם להתנהג כפי שהתנהגו, מכיוון שהיא "פיתתה", "גירתה", "עוררה" אותם. זאת, לטענתם, בהתנהגות מינית "פרובוקטיבית", בלבוש חושפני, בריקוד "נועז", בשתיה של משקאות משכרים, במילים, ברמזים או פשוט בנוכחותה. יש שטיעונים אלה גורמים לרשויות התביעה לא להגיש תביעות ולא לפתוח בהליכים פליליים נגד חשודים מתוך הנחה שקשה יהיה להרשיע באינוס. יש שטיעונים אלה מביאים לזיכויים של נאשמים. בכל מקרה, הם גורמים לקרבנות תקיפה מינית לחוש מותקפות ומואשמות. הדברים מעצימים את תחושת האשמה שממנה סובלות רבות מהן, "אשמת הקרבן", ואת ההלקאה העצמית שבה חלקן מייסרות את עצמן. הצעת החוק עלולה לא רק לחזק מגמה זו, אלא להגבירה. היא תאפשר לנאשמים בתקיפה מינית להגיש למשטרה תלונה ולדרוש פתיחת תיקים כנגד קרבנותיהם בטענה שהן אלה שאנסו אותם. עורכי דינם של נאשמים ינצלו את האפשרות החדשה שתועמד לרשותם כדי להטיל מורא על מתלוננות ולאיים עליהן לחזור בהן מתלונותיהן. תלונות כאלה במשטרה נגד מתלוננות על תקיפה מינית עלולות לאפשר לפרסם את שמותיהן באמצעי התקשורת, איום שהוא קשה מנשוא עבור קרבנות אונס. גם אם תלונות אלה לא יניבו הרשעות בבתי המשפט, הן עלולות להרתיע קרבנות תקיפה מינית מהגשת תלונות. החשש שמא הן תואשמנה בעצמן באינוס עלולה לגרום לחלקן להמנע מפניה למשטרה. גם כיום רק מעטות מאוד מקרב קרבנות תקיפות מיניות מעזות להתלונן ולסמוך על רשויות החוק. המצב המוצע יקטין את מספרן עוד יותר, בניגוד גמור לאינטרס הציבורי ולמגמה הרצויה.
 
זאת ועוד. ישנן נשים שכתוצאה מפגיעות מיניות – בעיקר בילדות – נוהגות באופנים מיניים קיצוניים הגורמים להן נזק. זכור מקרה הנערה בבסיס חיל האויר אשר שיקרה לגבי גילה והתנהגה באופן שהביא גברים רבים לקיים איתה מגעים מיניים ביחד ולחוד. אם יתקבל התיקון המוצע, נערה כזו, שהתנהגותה ההרסנית מבטאת מצוקה עמוקה, תהיה חשופה לתביעה פלילית בגין אונס של הגברים שקיימו עמה מגעים מיניים. הם יוכלו לטעון כי היא גרמה להם לחדור אל גופה בלא הסכמתם החופשית. הנערה המוחלשת, הסובלת ממצוקה נפשית, תהפוך מקרבן לעבריינית. במקום לקבל סיוע ותמיכה – היא עלולה לעמוד לדין פלילי בגין עבירה חמורה ביותר. זוהי תוצאה בלתי סבירה בעליל.
 
כמפורט, אין כל צורך ולא הצדקה לקבלת התיקון המוצע במתכונת בה הוא מנוסח.  אם ועדת החוקה, חוק ומשפט תמשיך בדיון בנוסח המוצע לקראת קריאה שניה ושלישית, אני מבקש/ת:

  1. לערוך מחקר משפטי משווה מקיף כדי ללמוד האם יש שיטת משפט אשר חוקקה תיקון דומה, ואם כן – מהן השלכותיו על תלונות של נפגעות אונס;
  2. לקבל נתונים מקיפים לגבי התופעה ("אינוס בידי אישה") שהצעת החוק נועדה לטפל בה, כדי לבחון בפירוט האם אמנם יש צורך והצדקה לחקיקה מבחינת התופעה שהיא אמורה לשרת;
  3. לקבל חוות דעת של מומחיות ומומחים בדין הפלילי ובמגדר לגבי חיוניותה של ההצעה והשלכותיה על נשים בכלל וקרבנות אונס בפרט;
  4. לשמוע את עמדתם של ארגוני הנשים בישראל, ובפרט אלה המטפלים ומסייעים לנפגעות אונס; להשתתף בישיבת הועדה.

מאמר של אורית קמיר בווינט

FacebookTwitterGoogle+Share

אל תתנו לו לגיטימציה! – עדכון וקריאה להתלונן

בעקבות המאמר של אשכר והפוסט הקודם שלי בנושא, שהיה אחד מני רבים וטובים שעלו בימים האחרונים ברשת (קישורים אצלי בפוסט) - אני קוראת למתלוננות להשמיע את קולן. זו ההזדמנות לעשות משהו – כדי שהוא יועמד לדין, כדי שיושת עליו קלון וכדי שלא יפגע בנשים נוספות.

עיתונאית שמעוניינת לכתוב על הנושא סיפרה לי היום בלא מעט אמירות מפורשות המציינות את שמו ומעשיו הנקלים, אולם גם בהיעדרן של נשים שתעזנה להתלונן.

על הפחד הזה, התוקפן בונה. בלי השם שלכן והשם שלו – הוא ימשיך במעשיו ללא הפרעה, כפי שעשה עד היום. בלי תלונה שלכן (גם אם חלה התיישנות!) – נשים נוספות תיפגענה. לא רק קורבנותיו שלו, אלא גם קורבנות של עוד רבים אחרים, שיקבלו תחושת לגיטימציה מהשתיקה. לכאורה – אם הן שותקות, הפוגעים יבינו שאפשר להמשיך ולהיחלץ ללא פגע. 

המצב שנוצר אינו מה שאתן רוצות. ולא מה שאנחנו רוצות. ולא מה שאנחנו כחברה רוצים. אנחנו יודעות שיש לכך מחיר. אנחנו מבטיחות לתת כתף, להיות שם בשבילכן, לסייע בכל מה שניתן. וכמונו יש רבות. ורבים, שרוצים לעשות כל שביכולתם כדי שהוא ישלם את המחיר.

הבהרה: הקריאה הזאת משותפת לכמה כותבים שהעלו פוסטים קודמים בנושא.

FacebookTwitterGoogle+Share

הכי נצפים