תקשורת, אימון והדרכה

גיא אונו

מעולם לא היה לי יחס אוהד במיוחד למקצוע הזה, עורכי דין, ואני בדילמה – כי כמה מחברותי האהובות ביותר, המוערכות עלי ביותר, הן עורכות דין מצויינות שעושות הרבה טוב בעולם הזה.

והנה בא הסיפור של יו"ר לשכת עורכי הדין, בעל משרד העוסק בזכויות אדם, כפי שנחשף בכלכליסט. עיקר החשיפה נגעה לתרומתו העסקית למתן במה פרסומית רחבה לזנות, תחת הביטוי המכובס "שירותי מין", באמצעות חברת פרסום מודעות לוח שבבעלותו ובבעלות אשתו.  

הפרסום בכלכליסט לווה בהוצאת עוד כמה שדים קטנים הקשורים להתנהלות ציבורית מארונו של היו"ר.

הנה השני גרוש שלי, מהפינה הנידחת של ביקורת חברתית ופמיניסטית:

קהילת עורכי ועורכות הדין אינה נמדדת אלא בשתיקתה. כמו טייטל למתנחלים כך גם הנילון לחברי הגילדה שלו: שתיקתם היא הסימן לכך שכולם מסכימים איתו, ואפילו בשקיקה. על כך נאמר: שתיקה רועמת.

מתוך הכתבה בכלכליסט: עדות עובד בחברה של הנ'ל ורעייתו.

בחיפוש בגוגל מצאתי, בויקיפדיה, שהיו"ר היה לא פחות משותפה של עורכת הדין אורנה לין, המגנה לא מעט על זכויות נשים. פלאי עולם ונפלאות החיים. הנה הקטע המלא מויקיפדיה:

החל מ-1999 משמש כנציג לשכת עורכי הדין בוועדה לבחירת שופטים. בנוסף, הוא חבר בוועד המרכזי של הלשכה. עמדתו היא כי לשכת עורכי הדין איננה רק ארגון מקצועי, ויש לה גם תפקיד חברתי למלא בחברה הישראלית. בשנת 2007 התמודד על תפקיד ראש הלשכה מטעם סיעת "לשכה אחרת".

בשנת 2000 ייסד, ביחד עם רחל בן ארי, אדם פיש ואורנה לין את מחלקת הפרו בונו במשרד "אדם", שנתנה שירותים משפטיים בחינם למעוטי יכולת. נמנה עם יוזמי ומייסדי מרכז השופט חיים כהן להגנה משפטית על זכויות אדם, שנועד לתת שירותי פרו בונו בנושאי זכויות אזרח והגנה על זכויות של חלשים.

נמנה עם מייסדי תוכנית "שכר המצווה" וחבר בדירקטוריון התוכנית. הוא מתנדב בגופים ציבוריים נוספים כגון הקרן החדשה לישראל ואלו"ט.

אז תגידו לי, נשאר למי להאמין?

חברתי י' טוענת כבר שנים, שמה שמפעיל את העולם הוא שנאת נשים עמוקה, ששני המינים שותפים לה. אם היא צודקת (ונראה על פניו שיש משהו בדבריה), הרי שהמארג האנושי המורכב הזה שעולה מהסיפור, הוא כנראה ביטוי טיפוסי לכך.

  

  • תגובתו של יורי גיא רון

 

הערת שוליים לערכים הרלוונטיים בויקיפדיה:

  1. הציטוט דלעיל לקוח מהערך "יורי גיא רון".
  2. לחיצה על הערכים רחל בן ארי, אדם פיש ואורנה לין, מגלה שבשונה מהערך שלו, שהם אינם מזכירים את שמו, כמו גם את פועלם המשותף.
  3. השאלה שלי: למה אין הדדיות? האם בעדרה יש מסר? אם מישהו מהם/ן יבחר לענות על כך, אודה עד מאוד ואף אשמח.
FacebookTwitterGoogle+Share

ממרום שנותיה

הרחובות המצחינים של דרום תל אביב, ששרויה עליהם בדרך כלל שכבה דביקה של טינופת שחורה משחור, נשטפו בגשם. הטיול בהם עשה לה טוב. היא כבר לא חשה, מזה שנים, את הדגדוג החושני בשיפולי הבטן, כשהיא פוסעת אל תוך המבוך הזה, כמו נכנסת לטְרֶק בג'ונגל אורבאני, אולם די בזיכרונה המתוק של התחושה, כדי להאהיב עליה שוב ושוב את העיר, זו שספוגה בכל זיהום אפשרי: אנושי, סביבתי, ווקאלי, ויזואלי, רב חושי.

ככה, עם ריח הגשם וארבעים שנות שפשוף רגליים ברחובות, תעתה מעניין לעניין וחשבה עליו – יושב מן הסתם על גבעת טרשים בשטחים, מנודה בעמו, נושא תחושת צדק נהדרת ומרגיש בדיוק כמוה. הגנטיקה הצפופה של אמונה יוקדת בדרך אחת, שותפה לשניהם: העבר המשפחתי המפואר שלהם זרוע דמויות שכמותם, בעלות דיבור קולח ועמדה נחרצת. כל דמות ועמדתה. במציאות חלופית – הוא יכול היה ליהנות מערב מחאה נגד הגלובליזציה בסלון מזל ולהשתתף בהפגנה נגד הגדר בבילעין, רק שהשרשרת המזל ניתבה אותו למקום האחר. גם הוא שרוי בזוהמה סביבתית, ווקאלית וויזואלית, שרק נדמה לו, במקום הקשה הזה של תרבות המראות המכוסות, שבאה מהמסגד בכפר הפלשתינאי.

לרגע קינאה בו בכל זאת על היכולת לנדור נדר ואז נזכרה איך שכבה בהריון, גווה מעוקל בחוסר אונים מכובד הכדור הענק שצמח בחזית גופה, מטה אותה הטיה מסוכנת לאחור תוך שהיא מנסה להתנודד כשיכורה קדימה. הכאבים לא הרפו. המסז'יסט המומחה, שאת צאצאו היא נושאת בשארית כוחותיה עד שיצא אל העולם, ושזה עתה נמלט אל העולם בעצמו, סירב לטפל בה, מתוך המחשבה המופרכת שמא הקרבה תעורר עינוגים של הגוף שניסה ללכת מהם רחוק ככל האפשר. כך, כשהחשק היה רחוק ממנה כרחוק מזרח ממערב, חשקה את שפתיה בכאב, אספה את גופה המפורק מתוך משמעת עצמית שרק הלהט מייצר, ונהגה עשרים קילומטרים משם כדי שיד אחרת תפרוק את עצמותיה מכאב, תוך שהיא נודרת נדר: הוא לא יגע בה לעולם.

שנים אח"כ, גם ברגעים שחש כלפיה חיבה, היה פוכר את אצבעותיו, מגיש במבוכה את קצותיהן לכתפיה ומקפיץ אותן מיד בבעתה לאחור כאילו נגע באש. גופה רשף מולו בדחיה שקטה, עד שלא היה צורך להזכיר לו את הנדר הזה: הוא נכח ביניהם כמו אותה חומת הפרדה מול גבעת הטרשים.  

היא התיישבה בבית קפה וניסתה ליהנות מטעמה המתוק והמרגש של הילת ההפוך המר, זה שמיצה פעם את חוויית האני החדש. היה לו טעם אחר. היא שילמה והמשיכה ללכת.

FacebookTwitterGoogle+Share

מה לעשות? לעשות. וגם משהו על לוגו'יים כושלים.

פוסט ראשון

מי שרוצים להתארגן למו"מ על פלטפורמת וורדפרס חלופית – שיירשם. אני מוכנה לנהל את המו"מ. נישאר יחד בדף הבית של רשימות.

רשימות הוא חממה נדירה ברשת, היא מחברת בין איכות לגבולות באופן שאינו מאפשר לאתר לגלוש למדמנות המצויות בחלק מאתרי הבלוגים. אני בהחלט רוצה להישאר. המיון הקפדני בשלב הקליטה באתר יכול אמנם להרתיע, אולם אין כמו מיון ראשוני כדי להבטיח הצלחה. מי כמוני, שעוסקת שנים בהדרכה, יודעת את זה.

בימים הקרובים אשלח מייל למי מכותבי רשימות שאני קוראת בבלוגיהם (מודה ומתוודה שאינני קוראת את כולם) ואנסה לשאול מה הצעד הבא לטעמם, לפני שלב לקיחת ההחלטות. זו לא סתם התלבטות טכנית מבחינתי, אלא החלטה אסטרטגית. עברו הימים בהם כתבתי בכל מקום שאפשר.

תודה למי ששלחו הצעות חמות ומעניינות להעלאת בלוג אצלהם. לא הייתי רוצה להיקלט שוב באתר, שההחלטה על סגירתו איננה בידי – אלא אם כן מדובר בתמורה (כניסות וסוג גולשים) העולה על המחיר, כפי שהיה ברשימות. ההצעה של צוות רשימות, היינו משיכת כותרים לדף הבית החדש, מספקת אותי כחברותא ראשונית, ובתקווה שתהיה זו חברותא תמידית.  

מכאן והלאה אני מחפשת פיתרון עצמאי לבלוג עצמו, ורצוי חינמי.

ניסתי אמש "לשחק" קצת עם בלוגלי על מנת להתנסות בבלוג מבוסס וורדפרס. הצבתי שם את האתר החדש של ועד ההורים בביה"ס של בתי. אכן ידידותי ונחמד. יש לי רתיעה קלה מהלוגו של בלוגלי - הוא מקרין בעיני אימג' ואסוציאציה של האתר הכיתתי של כיתה ב':

עוד אגיע לשלב (בקרוב) בו אפנה לחברותיי מיומנות-הוורדפרס לעיצה וסיוע, ואולי זו בכלל הזדמנות לחדש את האתר שלי, שזיקנתו מביישת עיצובית את נעוריו ושהוא בנוי על גבי מערכת CMS בקוד סגור ולכן עלויותיו עימו – אך גם ערכיו הגדולים עימו (שלא לדבר על כך שהקוד נכתב והחברה מנוהלת ע"י אשה מצויינת, וכל מה שמנוהל ע"י נשים עדיף בעיני). מה שלא ישתנה, הוא הצורך להפריד בין האתר המקצועי שלי לבלוג - הן בשל שוני בתכנים והן לצורך יצירת "שטח פנים" רחב יותר ברשת.




פוסט שני

ואם בלוגו'יים עסקינן (התחלתי מהסתייגויותי מבלוגלי), הרי שיש משהו שאני רוצה לכתוב כבר מזמן לחלק מהחברות המסחריות שעיני שוזפת את הלוגויים האיומים שלהן: על מה חשבתם בדיוק כשאישרתם את הלוגו??

דוגמא מצויינת הוא הלוגו הביזארי החדש של בנק איגוד. לצערי, המציאות נראית יותר ויותר כמו מערכון של הגשש: בכל מקום שאנחנו עוברים, יש בנק. בנק איגוד ברעננה עבר מפינה נידחת אל מבנה מרכזי בעיר, ומאז לא ניתן להתחמק מהתפלצת.

ניחא שהסיסמא ב"לפני" אדיוטית והעיצוב ארכאי. לפחות ניתן להבין במה ובמי מדובר.

ב"אחרי" המצב שונה: הבנק השני שלך ניסה להפוך לבנק הראשון שלך ולעטות מראית עין של העולם הגדול. הלוגו תורגם לאנגלית, רק שהם שכחו שאנגלית נקראת משמאל לימין. הלוגו הוצב מימין ל"בנק איגוד" והוא דומה להפליא לאותיות "צלר" בכתב יד מחובר. כשל עיצובי, קונספטואלי, ולא ממש משרה אמינות. קשה לדעת לאן מגיעים. אני נתקלת פה ושם בתופעות עיצוביות כאלו, של גופים פרובינציאליים בתרבותם שמנסים להיות גופי-העולם-הגדול. זה כנראה לא נועד להצליח. בנק איגוד הוא דוגמא מצויינת – "שידרוג" הלוגו לא שידרג את מקומו בתודעה הציבורית. כנראה שבשביל כבוד – צריך בכל זאת לעבוד. יומרה לא יכולה להספיק. גם התחכמות – אין לה קיום אם אין תבונה של ממש מאחוריה.

אני לא יודעת איך זה עבורכם/ן, אבל עבורי – האופן שבו גוף מסחרי מציג את עצמו, חשוב ומשנה. זה מבטא את מנגנוני קבלת ההחלטות, שיקול הדעת והחשיבה הבהירה של אותו גוף. לי אישית קשה עם התיילדות עיצובית (בלוגלי – פונט של ספרי לימוד וניקוד, כחול-בי"ס) ועם תחכום לא חכם (איגוד) בה במידה, למרות שאין מה להשוות בין אתר בלוגים ידידותי ואיכותי, לבנק – שהוא לעולם לא חבר.




שניפגש בשמחות – אין לי ספק שהפלטפורמות החדשות תיקחנה אותנו רק למקומות טובים.

——-

הפוסט של רוני

הפוסט של גלעד סרי לוי

הפוסט של רון ניולד

 

FacebookTwitterGoogle+Share

נו די כבר, רדו מהאופנוע

אז מה הם רוצים? להמשיך להסתכן ולסכן אותנו, ושמחיר התביעות שלהם יושת עלינו, נהגי ונהגות הרכבים הרגילים (כפי שקורה עכשיו)? מה ההבדל, למשל, בין רוכב דו גלגלי שמשית עלינו את עלויותיו, לבין – נניח – תלמידי הישיבות הלא-יצרניים שחיים על חשבוננו?

מדובר בכלי רכב מסוכן, ששיעור ההרוגים והפצועים קשה בו, באופן יחסי לשיעור הרכב הדו-גלגלי מבין כלל סוגי הרכב, הוא גבוה במיוחד.

שתקום האמא לרוכב דו-גלגלי, שאינה שמחה על כך שהתעריפים עלו והילד יעבור לרכב רגיל או לאוטובוס!

בנוסף, עיינתי קצת בפרטי העלאת התעריפים: לא דובים ולא זבובים;

כן, הצעירים ישלמו יותר (גם במכונית זה ככה).

כן, בני 40+ ישלמו פחות (גם במכונית זה ככה).

כן, אם יעשו תאונה ישלמו יותר (גם במכונית זה ככה).

כן, תעריף ללא השתתפות עצמית יקר בכ- 20% מתעריף עם השתתפות עצמית (גם במכונית זה ככה).

כן, מושת עליהם היטל תביעות, כפי שיזכו – במקרה ההפוך – להנחה על היעדר תביעות (גם במכונית זה ככה).

כן, הסיכון לתביעה יותר גבוה (גם בחלק מהרכבים האחרים זה ככה).

ומחר בבוקר הם יגרמו שוב לכולנו, בנוסף לעלות המצטברת של עלויות הביטוח שלהם, לסיכון המתמשך, לקורבנות אדם, לסיכון הנוסעים האחרים בכביש, לפציעות אנושות והרוגים רבים מביניהם, לאבל וסבל ושכול שהם גורמים מעצם היות הרכב שלהם דו גלגלי – לאחר לעבודה, להיתקע בפקקים, להפסיד זמן, להפסיד כסף, ואולי גם להאטה כזו או אחרת בסיוע רפואי לאחרים שלא נסעו על שניים. בשביל מה? להוכיח שהם לא מוותרים, שהם "גבר גבר"? שהם הישראלי הטיפוסי שלא מוכן לשלם את מה שמישהו אחר יכול לשלם עבורו?

הם נהנים, ואז נפגעים ,בידיעה כמעט ברורה שזה עומד בהכרח לקרות…

אבל הם לא רוצים לשלם על זה;

 

ולסיפא: עיני אינה צרה בהנאתו של מאן דהו מהרוח הנושבת בפניו כשהוא על שניים. אבל שישלמו, ושחלק מהם אשר אינם יכולים ו/או גרמו כבר לתאונות שייקרו מאוד את תעריף הביטוח שלהם ירדו מהכביש.

 

FacebookTwitterGoogle+Share

החצר האחורית: מיצג קונספטואלי בנמל?

(בפייסבוק – תייגתי את רון חולדאי בתמונה)
FacebookTwitterGoogle+Share

פרצופה של המדינה

 
 
 

ומעניין לעניין:

כמה מילים על הרב פרץ, ש"ס, שר הפנים לשעבר, הרב הראשי של רעננה, מי שככל ששמעתי את פניני לשונו האוויליים, המרושעים והפוגעניים לאורך השנים, כולל המלצה קבל עם ועולם, בטקס יום הזכרון, לאמו של רס"ן רועי קליין ז"ל לשמוח על מות בנה על קידוש אדמת המולדת (בעוד בניו וצאן מרעיתו מתים באוהלה של תורה?) - מגדיר מחדש לטעמי את המילה "מדמנה אנושית" ומעניק פרשנות נוספת למונח "אוויל משריש";

הפעם מצא הרב את הסיבה לרצח משפחת אושרנקו: "ראיתי הכול מראש, אמרתי שזאת תהיה בכייה לדורות…הזהרתי שהעלאת הגויים מרוסיה תיצור בעיות קשות מאוד שאי אפשר יהיה להתמודד איתם. לצערי הרב, הייתי כקול קורא במדבר".

עוד אומר היהודי המאמין הזה: 'אם היו מקשיבים אז לאזהרותי, לא היינו מגיעים לנורמות הפשע הבלתי נתפסות שחלק מהציבור הרוסי הביא איתו ארצה'.

נ.ב. לאייטמון הזה: גם בהקשר המאבק בימים אלה של שר הפנים מש"ס אלי ישי כנגד השארת ילדי העובדים הזרים הוא רואה את סממנים דומים, ואומר: "אני תומך באלי ישי ומחזק אותו".

מסתבר שלפחות ברעננה – קריאת הרב מהדהדת בציבור ומדברת אל ליבו;

חוויה מחנות בגדים ברעננה, השבוע:

אחרי בתור לקופה עמדה אשה (רעננית אמידה טיפוסית, גיל העמידה, אשכנזיה, מטופחת ומהוקצעת, לבושה בבגדי מעצבים, עדויה כהלכה ומריחה מבושם יקר), והלכה. במקומה נעמדה שם אשה בעלת סממנים דומים (רק קצת צעירה ונאה ממנה), שעל פי מבטאה היתה מעולות חבר העמים.

והנה שבה לה הגברת הקודמת, על מנת להיאבק בקולניות ספוגה בתחושת "צדק", את מאבקה על מקומה האבוד בתור.

המחשבה שחלפה בראשי היתה, שרק מי שאין לה מראה – אינה יודעת שצרחותיה הפוכות לרושם, שהיא משקיעה ממון רב על מנת להותיר על הציבור.

הגברת הרוסיה אמרה מיד: "סליחה, לא ראיתי אותך, תעברי לפני", אולם מלח הארץ לא הרפתה והמשיכה בצעקות על החוצפה, חוסר התרבות, האלימות והההתנהגות הברברית של הרוסיה (שעמדה כבר מזמן מאחוריה, דוממת מהלם המתקפה).

נאום חייה של הגברת הלך והתעצם עד למשפט המחץ: "מאפיה רוסית, כולכם".

כבוד הרב, יש שכר לעמלך. מסריך מחלחלים אל העם. מה שאירוני  ואפילו הורס מצחוק הוא,  שאותה גברת מהוקצעת מהתור, לא תבחר בך לעולם לשום דבר כי אתה מזרחי. אוי, איך שגלגל הגזענות מסתובב.

ואני, רק שאלה:
למה משרת רב ראשי היא לכל החיים?

FacebookTwitterGoogle+Share

היום לפני

זה התאריך ואין בילתו.


 לטקסט שכתבתי לפני 4 שנים, לרגל עשור לרצח רבין:

רצח רבין: לא סופרים עד עשר

חלפו 10 שנים מרצח רבין. מי שהיו עדים לרצח הזה ולימים שאחריו, לא יצליחו כנראה להשתיק במוחם את שתיקת הרחובות, שלא נשמעת כמוה במקומותינו, אפילו ביום הכיפורים. שתיקה זועקת. אם יש משהו שזכור לי, יותר מכל דבר אחר, זו הדממה. תל אביב, עיר רוטטת שמשמיעה נהמה קבועה ובלתי פוסקת, הפסיקה לנשום. המכוניות לא צפצפו, האנשים חלפו במהירות ברחובות בלי לדבר, הסדר נשמר, לא נשמעו ויכוחי סרק קולניים על חניה, צעירים לא השמיעו מוזיקה מחרישת אוזניים ממרפסות ורכבים, כולם נסעו לאט. שקט. כמו אחרי פיצוץ גדול, שאחריו באה הדממה. אם זכרוני אינו מטעה אותי, דיווחו אז במשטרה על ירידה חדה בעבירות רכוש וגוף. עיר בהלם, מדינה בהלם.

אחרי ההלם, באה ההדחקה, ואחריה הפוסט טראומה. עברו 10 שנים ואנחנו מדברים מהר יותר ובקול רם יותר, זזים בתנועה תזזיתית מצד לצד, הופכים ומייצרים מהפיכות, אלימים יותר, קשובים פחות, עושים הרבה רעש.  

השיח בחברה הישראלית, הפוסט טראומטית, הקצין. מה שרבין הגדיר בזמנו כאלימות חברתית קשה, נחשב היום למחאה לגיטימית. רצח רבין היווה תקדים מסוכן, כי היום, כולם יודעים שראש הממשלה עלול להירצח על דעותיו ומעשיו. זה לא יפתיע אף אחד. כולם יצקצקו בשפתיים, יזילו דמעה משוחזרת ויעלו מדרגה באטימות הרגשית, המתבקשת מאלו שחווים טראומה כשהם עדיין בתוך הפוסט טראומה שגרמה קודמתה.

אטימות היא המשאב העיקרי, הסמוי מן העין, ממנו צומחת אלימות. בדרגה השנייה, הגלויה לעינינו, יש לאלימות יש יותר ממקור אחד. גם העוני, שמביא עימו רעב פיזי ותסכול עמוק, הוא משאב נפלא לאלימות. ועוד לא הכנסנו לתוך כור ההיתוך הזה את המעמדיות המוקצנת והחדשה בחברה הישראלית, את תחושת האבדן של אמצעי קיום בסיסיים ושל מעמד, המבעבעת בקרב מעמד הביניים שנושל מנכסיו ומפוטנציאל ההשתכרות בכבוד שלו, לא דיברנו על דיכוי מיעוטים מוגבר, על אפליית החלשים, על אפליה עדתית, על אפליית נשים משודרגת, שפרחה לה ברוח המשב הניאו-ליבראלי (ביבי, שטרית, שינוי) ששטף אותנו בצינתו בשנים האחרונות. עוד לא דיברנו על אטימות ואדישות למקורות הרשע הלאומניים שהביאו לרצח רבין, ובהעדר טיפול יסודי, בעבעו בארס הרסני בימי ההתנתקות ולפניה, דרך חרכי החברה הדתית-לאומית התומכת בהם בשתיקתה-שתיקתנו.  

ואם בביטויי האטימות והאלימות עסקינן – אל לנו לשכוח את האלימות בדרכים, האלימות במועדונים, אלימות קבוצות גברים גרושים נגד נשים בכלל ופמיניסטיות בפרט, אלימות חיילים נגד חלשים מהם, אלימות פאסיבית של התקשורת בהדגש צהוב וסנסציוני, מגמתי נטול אחריות חברתית של אירועים חברתיים, פוליטיים וכלכליים שונים, אלימות בבתי הספר, אלימות מינית, פיזית ומילולית נגד נשים ונערות, אלימות מערכתית ומוסדית נגד הפרט, ועוד.  

אלימות מתוך אטימות, שהיא אם-אימות הטומאה.  

סביב אירועי הזיכרון במלאת עשור לרצח רבין ועשור לאחד מציוני האלימות הקשים בחיינו כמדינה, נשמעות הרבה סיסמאות המעלות על נס את קדושתו של רבין ואת הצווים שהשאיר לנו במותו. סיסמאות, ותו לא. רבין היה איש חי, תוסס, יצרי, בעל דעות ועמדות שנחשבו בחברה הישראלית כשנויות במחלוקת. הוא לא השאיר לנו במותו צו של דיאלוג בכל מחיר, אלא צו אחר, שלא קוים: אכיפת הערך הדמוקראטי, בשמה של הדמוקרטיה ועל מנת לשמרה, והתייחסות מחמירה למי שאינם מכבדים אותו.

רבין לא היה פציפיסט ו'שליח דו קיום', במתכונת שהתוו אחריו ממשיכיו המדחיקים והפוסט טראומטיים. הוא היה אסטרטג, פרגמטיסט ואיש ביצוע נחוש ועקבי, שידע לבחון את המציאות במונחים של 'כאן ועכשיו' ולפרק אותה מכל מה שאינו רלוונטי לצרכי הרגע, ושאינו מוביל אל המטרה שקבע לעצמו. רבין לא היה "שמאלן", כמו שקודם לכן, כשהאמין בהרחבה טריטוריאלית, לא היה איש ימין. הוא היה אדם ערני, אחראי וחכם, שהבין את מסריו של הרגע ואת צרכי השעה.  אנחנו, שהאמת אינה נר לרגלינו, מתייגים אותו בשמה של הלא-אמת ועל מנת שלא נצטרך לתת את הדין על חלקינו במרקם החיים כאן.

התיוג הזה הוא הדרך הטובה ביותר לשימורו של הכאוס. ככה, נוכל להיאחז בהדחקה ואחריה בפוסט טראומה כתירוץ נפלא לאטימות, נוכל להשתמש באלימות הנובעת מהאטימות שלנו עצמנו כדי לצקצק בשפתיים ולתייג מייד את האחר/ת - הימני/ת, השמאלני/ת, החילוני/ת, הדתי/ה, הפמיניסטית, השובניסט - כאם ואב כל חטאת. התיוג משמש אותנו כמו במשחק: החבילה עוברת מיד ליד, ומי שלא תופס אותה, יוצא מהמשחק מיד.

ועל מנת שלא נאפשר לעצמנו חלילה להישיר עיניים למורשתו האמיתית של רבין, תהיה אשר תהיה, "לתאם עמדות" ולמצוא בחזרה את הדרך אל עצמנו - פוצל יום הזיכרון לרצח רבין ליומיים, אחד בתאריך העברי, המופרך, שרק חלק מהציבור שעושה בו שימוש, והשני ביום הירצחו על פי הלוח הלועזי, ב- 4 לנובמבר. ככה, גם מוציאים ממנו את הייחוד ואת העוצמה, הופכים אותו לטרחני וטריוויאלי, מעמעמים את הסמל ואת מה שהוא מסמל כאחת.  

כל המעשים הללו נעשים לכאורה בשמו של רבין עצמו, תחת הכותרת "ממשיכים בדרכו". שכחנו, כנראה, שמה שהבדיל אותו מכולנו היתה האחריות האישית העמוקה שלו להווה ולעתיד של מדינת ישראל. זוהי דרכו, שאנחנו לא ממשיכים.  

רבין נרצח ב- 4.11.95. אחרי מותו היתה דממה עמוקה ואחריה ריבוי קולות מקבילים, שאינם באים לכדי דיאלוג אחד עם השני. הציבור הישראלי שומר בציפורניו על זכותו להיות אטום ומפולג.

עד שלא יכונס מועד הזיכרון לרצח רבין לתאריך אחד ויחידי, ה- 4 בנובמבר, על פי הלוח לפיו חי האיש את חייו – נמשיך כנראה לבגוד בנוחות ובאין מפריע בזכרו ובמורשתו, לתת לאטימות שלנו, שהרגה אותו, את המושכות על חיינו ועתידנו כאן בארץ הזו.


 
וגם: פוסט מלפני שבוע: פרספקטיבה בת 14 (קשה לי להפסיק לכתוב על זה…)

תוספת עדכנית – בהשראת שיחה מקוונת עם גילי חסקין, 2.11.2009 – לקראת מלאת 14 שנה לרצח:

מה קרה מאז הרשימה הקודמת?

  • יגאל עמיר מגיש עוד עתירה נגד השב"ס, מבקש התייחסות, התייחדות, טיולים, מה שלא יהיה. יגאל עמיר הוא רק הסמן הימני (תרתי משמע) לכך, שאנו בבחינת המרחם על אכזרים, אשר סופו, שכעניין של יומיום – שיתאכזר לרחמנים.
  • ההומאניזם היחסי ניצח את ההומאניזם המוחלט – ניתן ללדת ילד של רוצחו הכלוא של ראש הממשלה, אבל לא ניתן לשמור על זכויות האדם של ילדי עובדים זרים, למשל.
  • ביבי (מאדריכלי הכשרת שרץ הרצח הפוליטי ואבדן גבולות אלים של הלאומיות הפנאטית) יושב בשורת המכובדים באזכרה המתקיימת בתאריך הכבוש.
  • יונתן, נכדו של רבין, היה היחידי שהעז לומר בבירור את האמת – ביבי, שיושב בשורת המכובדים, עמד במרפסת בככר ציון והביא להרצחו של סבו. ישירות, אפילו לא בעקיפין. ככה עובדת לגיטימציה.
  • הציונות הדתית מתקוממת על ה"טיימינג" לחשיפת המחבל היהודי יעקב טייטל, לדבריהם – באמצע "פסטיבל רבין" – ביטוי שממחיש יותר מכל את האמת שהם מנסים למסך במילים יפות: אין חשבון נפש, אין לקיחת אחריות, עשרת הדברות תקפות רק בתוך הקהילה (מותר לרצוח את מי שמחוצה לה). ומה יש? יש תמיכה בטרור יהודי, יש תמיכה בכיבוש ובהתעללות בפלשתינאים בשטחים, יש לגיטימציה לאלימות קשה ופילוג בעם. תקופת בית שני חוזרת על עצמה, קנאים נשארים קנאים: קהילה צרת אופקים שבמבחן התוצאה – מחרבת כל חלקה טובה בעם.
  • הדיונים על מורשת רבין התעמעמו בארבע השנים האחרונות. השיח עובר שינוי. לצערי, אין זה משום שכולנו הבנו – לאחר ניתוח רציני – שאין באמת "מורשת רבין", ואם קיימת שכזו – הרי שהיא ממוקדת בפרגמטיזם המאפשר שינוי עמדות לטובת אבטחת קיומה של מדינת ישראל וחיים נורמטיביים לתושביה. הסיבה עלובה מזו: נכנענו לכיבוש אלים, ראשית של הפלשתינאים ואחר כך שלנו, ע"י כוחות האופל מקרב החברה הישראלית, אלו שחושבים שדם זול מאדמה, אמונה יש רק אחת ואין ערך לקיומם של מי שאינם מאמינים בה. שמשוני העת הזו.
  • אני מוכנה לאמץ את מדיניות הפנים של רבין כמורשתו, אם זה עוזר לנו: השקעה בחינוך, בתשתיות, ביצירת משרות וברווחה.
  • שאלה אחרונה וחשובה: האם זקנתנו מביישת את נעורינו?

hbh.co.il

 

 

FacebookTwitterGoogle+Share