תקשורת, אימון והדרכה

פוסיקט

בספרה "הצד המואר של הירח", מצטטת אנה – זונה בתהליכי שיקום, את נורמה הוטלינג:

"קשה לי לחשוב על הרבה מקצועות בשוק החופשי בהם אונס (כן, אנו הזונות אונסות את עצמינו מדי משמרת על ידי 15 גברים ויותר שעמם אנו שוכבות. נכון שאנו מסכימות לכך, אך זה דבר שאף אחת מאיתנו אינה רוצה מעומק ליבה – לשכב עם כמות גברים גדולה בזה אחר זה, ללא בחירת הפרטנרים), אלימות (תמיד בסיום משמרת אני מגלה עוד סימן כחול של אחיזה ברגליי ובירכיי, כאבי גב מכל הקפיצות והמעיכות של הגברים על גופי, ואני מרגישה כמו אחרי מלחמה, מותשת וזקוקה לשעות שינה מוגברות כדי להתאושש) והשפלה חברתית (ובאמת, מי תתגאה להתהלך ברחוב ולספר לכל סובביה כי היא, היא זונה) הם חלק אינטגרלי מהעניין".

הציטוט הזה של הוטלינג ז"ל, ממצה את העניין גם מבלי להכנס לתיאורים הפיגורטיביים על אותם אונס, אלימות והשפלה שהם מנת חלקן של זונות 10-15 פעמים ביום.

לְמה זה הופך את הלקוח? לאנס אלים. נקודה.

העניין הזה מובנה בקונספט, כפי שמתארים היטב ספרים העוסקים בזנות מנקודת מבטה של הקורבן. אין לקוח שהוא לא אנס אלים. שימוש בשירותיה של זונה = אונס. הכרוניקה של ה"בחירה" בזנות, יש לה עבר משותף רחב של פגיעה מינית וקורבנוּת לאלימות גברית בילדות, יש בה התמכרות ויש בה רמיסה של ה"אני" במידה שמקשה על ההיחלצות משם. רבי נחמן אמר על כך, שאת/ה נמצא/ת היכן שנמצאות מחשבותיך (תודה, מירה, על התזכורת), והמחשבות שלהן נמצאות בכביש ללא מוצא. את המחסום בקצה הכביש הציבו גברים, משחר ילדותן.

זה הרציונל לפיו צריך, לטעמי, לחוקק חוק דרקוני ההופך את הלקוחות לעבריינים. כי זה מה שהם.

זה כולל את המאבטח של הרמטכ"ל, שביקר במסיבת הרווקים שלו במועדון "פוסיקט". מן הסתם היה אחראי שם לאינוסה המלא או החלקי של זונה כזו או אחרת (כי כל מפגש עם זונה – מציינות אנה והוטלינג – הוא אונס), אולי סייע בפועל בשפשוף וצריבת הואגינה של אשה שחוותה 5-10 "כניסות" לפניו (התיאור מושאל מספרה של אנה), או לחלופין – עסק במישושה של אשה כאילו היתה מטבע עובר לסוחר, היה אחראי להחפצתה של אשה בשר ודם.

מלח הארץ שכמותו, מצטרף לעוד מליון גברים אחרים בישראל, המבצעים מעשה אינוסה של זונה בכל שנה. לפחות כאן, בבלוג, אין הנחות למי שמשתמשים בשירותיהן של זונות.  

אז זה שהוא יצא משם ולכאורה אנס אישה, ואף לכאורה היכה אותה, זה מה שמפתיע?

יש לי כמה שאלות לארוסתו:

1. באמת חשבת להינשא למי שמבקר במועדון פוסיקט כדי לחגוג את נישואיו לך?

2. בהינתן ומעצם ביקורו בבית זונות, האיש עוסק דה-פקטו באינוס להנאתו – זה הגבר לצידו את רוצה לבלות את שארית חייך?

3. את באמת עדיין מתכוונת להינשא לו?

קשה ככל שזה יהיה לגלות שהאיש שאת אוהבת חשוד בניסיון אונס אלים במיוחד, שנבדקת מעורבותו האפשרית לכאורה באונס קודם ושאת נישואיו לך הוא חוגג בבית זונות – זה הזמן לעשות שימוש בכל משאבי התמיכה המצויים סביבך ולעזוב אותו. התפקיד שאת משחקת כאן הוא חרב פיפיות, הוא הסיפור הישן והלא טוב של מקומן של נשים בדיכוי, עליו הן עצמן משלמות את המחירים (הכבדים) בסופו של דבר.

בטווח הארוך, לא יתכן שתצאי מיחסים כאלו ללא פגיעה מהותית בתשתית הרגשית שלך. את רוצה איתו ילדים? איזה מודל את מציבה לילדים שיוולדו לכם?

צו איסור הפרסום על זהות המאבטח של הרמטכ"ל, נועד אולי להקל על החוקרים, אולם במישור הציבורי הצו הוא לא פחות משערוריה. אחת הזכויות הבסיסיות ביותר בדמוקרטיה – זכות הביקורת וההוקעה של מי שפועל נגד בסיסיה השוויוניים של החברה – נשלל מאיתנו וקיומו המוגבל (ללא שם וזהות) מוציא ממנו את העוקץ. אני לא יודעת אם בית המשפט שוקל את "זכות הציבור לדעת", ובאיזו מידה. אני רק מקווה שעבירות מאין אלו, לא תזכינה בעתיד לחסדי האנונימיות המוענקים למבצעיהן.

שני פוסטים מצויינים בנדון:

1. איריס יער אדלבאום – חיפשתי, היא מחקה את הפוסט שלה. למה, איריס? תעלי אותו שוב ואקשר.

2. וולווט / דבורית שרגל – כרוניקה של סיקור עיתונאי צהוב, שוביניסטי, מלבין אנסים ומזנה קורבנות (גם את הארוסה וגם את המותקפת).

הצד המואר של הירח - מעולמה של אישה צעירה במעגל הזנות בישראל

וגם: המלצות ספרים של רוני גלבפיש. להשלמת הבנת הנושא שלא מנקודת המבט הפטריארכאלית הגברית, שרובינו מאמצות בשקיקה – שימו לב לשתי המלצות חשובות על ספרים שבוחנים את הזנות מנקודת מבטה של הזונה, ואת PUSH של ספייר, עימה קיימה דפנה לוי ראיון מרתק.

———

תוספת מהאתר של מכון תודעה לטובת חלק מהמגיבים:

9.12.09

הותר צו איסור הפרסום – מדובר בסרן ארז אפרתי. האינטרנט הגחיך את צו איסור הפרסום: שמו, פרטיו, פרטי עסקי משפחתו בעפולה ופרטים נוספים כבר פורסמו באינטרנט לפני יותר משבוע. הם לא פורסמו כאן בשל הצו.

לזוגתו, אליה פניתי כאן, קוראים ורד אלי. היא עדיין תומכת בו. ובעצמה?

FacebookTwitterGoogle+Share

מה מרוויחה מזה הרווחה?

האם לא "נטשה" את ילדיה. מדובר במשפחה חרדית, בה טיפול בילדים קטנים נמסר במקרים רבים לאחיהם הגדולים. הנטייה לייחצן הצדקה קלושה להוצאה המאסיבית של ילדים מחזקת הוריהם בתירוץ של "טובת הילד" ובאמצעות העלאת האמהות על המוקד – היא במקרה הטוב התעללות ממסדית בפרט ופגיעה בזכויות האדם של ילדים בישראל. אין בית שהוא רע יותר מהטובה בפנימיות, שם חווים הילדים בדידות, התעללויות, במקרים רבים התעללות מינית, תמיד התעללות נפשית (מובנית בעצם ההימצאות במקום), תחושת נטישה קשה, חוסר אונים, פגיעה בלתי הפיכה במרקם הרגשי שלהם. כמות הילדים הללו שבגרו וזכאים לקצבת נכות נפשית לשארית חייהם, גבוהה משמעותית משיעור הנכות הנפשית בכלל האוכלוסיה.

תפקיד שירותי הרווחה הם לדאוג לרווחת ה"קליינטים" שלהם. בפועל – הופכת כאן המדינה למתעללת הגדולה והשיטתית ביותר בילדים, באמהות ובמשפחות בישראל.

שלא נדע, ושלא נזדקק להם. או בפרפראזה לאמירה הידועה: אלוהים, שמור אותי ממגיני, ממשחרי רעתי כבר אשמר בעצמי.

כשאתם רואים ילדים שלדעתכם רע להם – נסו לסייע ככל הניתן באמצעים הפנימיים הנתונים בידיה של הקהילה. הימנעו ככל האפשר מלערב את שירותי הרווחה. זאת בסייג הברור של חובת הדיווח במקרה של חשד לפגיעה פיזית מכל סוג שהוא בילדים.

הנה הסיפור. הגיעו לידיעתי במרוצת השנים רבים כמותו, שמסמנים שיטה ומגמה.

הערה:

אני מסתייגת כמובן מהכותרת שהקלידה מי שהעלתה את הסרטון ליוטיוב. זה ניצול די מביש של דימויי שואה שנאמרו מתוך מצוקה קשה של אחת הקורבנות באירוע. אנא – בלי דימויי שואה. הבעיה גדולה מכדי וההתעללות המערכתית בפרט קשה מכדי לעשות ממה דגל צהוב עכור.

 

FacebookTwitterGoogle+Share

גיא אונו

מעולם לא היה לי יחס אוהד במיוחד למקצוע הזה, עורכי דין, ואני בדילמה – כי כמה מחברותי האהובות ביותר, המוערכות עלי ביותר, הן עורכות דין מצויינות שעושות הרבה טוב בעולם הזה.

והנה בא הסיפור של יו"ר לשכת עורכי הדין, בעל משרד העוסק בזכויות אדם, כפי שנחשף בכלכליסט. עיקר החשיפה נגעה לתרומתו העסקית למתן במה פרסומית רחבה לזנות, תחת הביטוי המכובס "שירותי מין", באמצעות חברת פרסום מודעות לוח שבבעלותו ובבעלות אשתו.  

הפרסום בכלכליסט לווה בהוצאת עוד כמה שדים קטנים הקשורים להתנהלות ציבורית מארונו של היו"ר.

הנה השני גרוש שלי, מהפינה הנידחת של ביקורת חברתית ופמיניסטית:

קהילת עורכי ועורכות הדין אינה נמדדת אלא בשתיקתה. כמו טייטל למתנחלים כך גם הנילון לחברי הגילדה שלו: שתיקתם היא הסימן לכך שכולם מסכימים איתו, ואפילו בשקיקה. על כך נאמר: שתיקה רועמת.

מתוך הכתבה בכלכליסט: עדות עובד בחברה של הנ'ל ורעייתו.

בחיפוש בגוגל מצאתי, בויקיפדיה, שהיו"ר היה לא פחות משותפה של עורכת הדין אורנה לין, המגנה לא מעט על זכויות נשים. פלאי עולם ונפלאות החיים. הנה הקטע המלא מויקיפדיה:

החל מ-1999 משמש כנציג לשכת עורכי הדין בוועדה לבחירת שופטים. בנוסף, הוא חבר בוועד המרכזי של הלשכה. עמדתו היא כי לשכת עורכי הדין איננה רק ארגון מקצועי, ויש לה גם תפקיד חברתי למלא בחברה הישראלית. בשנת 2007 התמודד על תפקיד ראש הלשכה מטעם סיעת "לשכה אחרת".

בשנת 2000 ייסד, ביחד עם רחל בן ארי, אדם פיש ואורנה לין את מחלקת הפרו בונו במשרד "אדם", שנתנה שירותים משפטיים בחינם למעוטי יכולת. נמנה עם יוזמי ומייסדי מרכז השופט חיים כהן להגנה משפטית על זכויות אדם, שנועד לתת שירותי פרו בונו בנושאי זכויות אזרח והגנה על זכויות של חלשים.

נמנה עם מייסדי תוכנית "שכר המצווה" וחבר בדירקטוריון התוכנית. הוא מתנדב בגופים ציבוריים נוספים כגון הקרן החדשה לישראל ואלו"ט.

אז תגידו לי, נשאר למי להאמין?

חברתי י' טוענת כבר שנים, שמה שמפעיל את העולם הוא שנאת נשים עמוקה, ששני המינים שותפים לה. אם היא צודקת (ונראה על פניו שיש משהו בדבריה), הרי שהמארג האנושי המורכב הזה שעולה מהסיפור, הוא כנראה ביטוי טיפוסי לכך.

  

  • תגובתו של יורי גיא רון

 

הערת שוליים לערכים הרלוונטיים בויקיפדיה:

  1. הציטוט דלעיל לקוח מהערך "יורי גיא רון".
  2. לחיצה על הערכים רחל בן ארי, אדם פיש ואורנה לין, מגלה שבשונה מהערך שלו, שהם אינם מזכירים את שמו, כמו גם את פועלם המשותף.
  3. השאלה שלי: למה אין הדדיות? האם בעדרה יש מסר? אם מישהו מהם/ן יבחר לענות על כך, אודה עד מאוד ואף אשמח.
FacebookTwitterGoogle+Share

ממרום שנותיה

הרחובות המצחינים של דרום תל אביב, ששרויה עליהם בדרך כלל שכבה דביקה של טינופת שחורה משחור, נשטפו בגשם. הטיול בהם עשה לה טוב. היא כבר לא חשה, מזה שנים, את הדגדוג החושני בשיפולי הבטן, כשהיא פוסעת אל תוך המבוך הזה, כמו נכנסת לטְרֶק בג'ונגל אורבאני, אולם די בזיכרונה המתוק של התחושה, כדי להאהיב עליה שוב ושוב את העיר, זו שספוגה בכל זיהום אפשרי: אנושי, סביבתי, ווקאלי, ויזואלי, רב חושי.

ככה, עם ריח הגשם וארבעים שנות שפשוף רגליים ברחובות, תעתה מעניין לעניין וחשבה עליו – יושב מן הסתם על גבעת טרשים בשטחים, מנודה בעמו, נושא תחושת צדק נהדרת ומרגיש בדיוק כמוה. הגנטיקה הצפופה של אמונה יוקדת בדרך אחת, שותפה לשניהם: העבר המשפחתי המפואר שלהם זרוע דמויות שכמותם, בעלות דיבור קולח ועמדה נחרצת. כל דמות ועמדתה. במציאות חלופית – הוא יכול היה ליהנות מערב מחאה נגד הגלובליזציה בסלון מזל ולהשתתף בהפגנה נגד הגדר בבילעין, רק שהשרשרת המזל ניתבה אותו למקום האחר. גם הוא שרוי בזוהמה סביבתית, ווקאלית וויזואלית, שרק נדמה לו, במקום הקשה הזה של תרבות המראות המכוסות, שבאה מהמסגד בכפר הפלשתינאי.

לרגע קינאה בו בכל זאת על היכולת לנדור נדר ואז נזכרה איך שכבה בהריון, גווה מעוקל בחוסר אונים מכובד הכדור הענק שצמח בחזית גופה, מטה אותה הטיה מסוכנת לאחור תוך שהיא מנסה להתנודד כשיכורה קדימה. הכאבים לא הרפו. המסז'יסט המומחה, שאת צאצאו היא נושאת בשארית כוחותיה עד שיצא אל העולם, ושזה עתה נמלט אל העולם בעצמו, סירב לטפל בה, מתוך המחשבה המופרכת שמא הקרבה תעורר עינוגים של הגוף שניסה ללכת מהם רחוק ככל האפשר. כך, כשהחשק היה רחוק ממנה כרחוק מזרח ממערב, חשקה את שפתיה בכאב, אספה את גופה המפורק מתוך משמעת עצמית שרק הלהט מייצר, ונהגה עשרים קילומטרים משם כדי שיד אחרת תפרוק את עצמותיה מכאב, תוך שהיא נודרת נדר: הוא לא יגע בה לעולם.

שנים אח"כ, גם ברגעים שחש כלפיה חיבה, היה פוכר את אצבעותיו, מגיש במבוכה את קצותיהן לכתפיה ומקפיץ אותן מיד בבעתה לאחור כאילו נגע באש. גופה רשף מולו בדחיה שקטה, עד שלא היה צורך להזכיר לו את הנדר הזה: הוא נכח ביניהם כמו אותה חומת הפרדה מול גבעת הטרשים.  

היא התיישבה בבית קפה וניסתה ליהנות מטעמה המתוק והמרגש של הילת ההפוך המר, זה שמיצה פעם את חוויית האני החדש. היה לו טעם אחר. היא שילמה והמשיכה ללכת.

FacebookTwitterGoogle+Share

מה לעשות? לעשות. וגם משהו על לוגו'יים כושלים.

פוסט ראשון

מי שרוצים להתארגן למו"מ על פלטפורמת וורדפרס חלופית – שיירשם. אני מוכנה לנהל את המו"מ. נישאר יחד בדף הבית של רשימות.

רשימות הוא חממה נדירה ברשת, היא מחברת בין איכות לגבולות באופן שאינו מאפשר לאתר לגלוש למדמנות המצויות בחלק מאתרי הבלוגים. אני בהחלט רוצה להישאר. המיון הקפדני בשלב הקליטה באתר יכול אמנם להרתיע, אולם אין כמו מיון ראשוני כדי להבטיח הצלחה. מי כמוני, שעוסקת שנים בהדרכה, יודעת את זה.

בימים הקרובים אשלח מייל למי מכותבי רשימות שאני קוראת בבלוגיהם (מודה ומתוודה שאינני קוראת את כולם) ואנסה לשאול מה הצעד הבא לטעמם, לפני שלב לקיחת ההחלטות. זו לא סתם התלבטות טכנית מבחינתי, אלא החלטה אסטרטגית. עברו הימים בהם כתבתי בכל מקום שאפשר.

תודה למי ששלחו הצעות חמות ומעניינות להעלאת בלוג אצלהם. לא הייתי רוצה להיקלט שוב באתר, שההחלטה על סגירתו איננה בידי – אלא אם כן מדובר בתמורה (כניסות וסוג גולשים) העולה על המחיר, כפי שהיה ברשימות. ההצעה של צוות רשימות, היינו משיכת כותרים לדף הבית החדש, מספקת אותי כחברותא ראשונית, ובתקווה שתהיה זו חברותא תמידית.  

מכאן והלאה אני מחפשת פיתרון עצמאי לבלוג עצמו, ורצוי חינמי.

ניסתי אמש "לשחק" קצת עם בלוגלי על מנת להתנסות בבלוג מבוסס וורדפרס. הצבתי שם את האתר החדש של ועד ההורים בביה"ס של בתי. אכן ידידותי ונחמד. יש לי רתיעה קלה מהלוגו של בלוגלי - הוא מקרין בעיני אימג' ואסוציאציה של האתר הכיתתי של כיתה ב':

עוד אגיע לשלב (בקרוב) בו אפנה לחברותיי מיומנות-הוורדפרס לעיצה וסיוע, ואולי זו בכלל הזדמנות לחדש את האתר שלי, שזיקנתו מביישת עיצובית את נעוריו ושהוא בנוי על גבי מערכת CMS בקוד סגור ולכן עלויותיו עימו – אך גם ערכיו הגדולים עימו (שלא לדבר על כך שהקוד נכתב והחברה מנוהלת ע"י אשה מצויינת, וכל מה שמנוהל ע"י נשים עדיף בעיני). מה שלא ישתנה, הוא הצורך להפריד בין האתר המקצועי שלי לבלוג - הן בשל שוני בתכנים והן לצורך יצירת "שטח פנים" רחב יותר ברשת.




פוסט שני

ואם בלוגו'יים עסקינן (התחלתי מהסתייגויותי מבלוגלי), הרי שיש משהו שאני רוצה לכתוב כבר מזמן לחלק מהחברות המסחריות שעיני שוזפת את הלוגויים האיומים שלהן: על מה חשבתם בדיוק כשאישרתם את הלוגו??

דוגמא מצויינת הוא הלוגו הביזארי החדש של בנק איגוד. לצערי, המציאות נראית יותר ויותר כמו מערכון של הגשש: בכל מקום שאנחנו עוברים, יש בנק. בנק איגוד ברעננה עבר מפינה נידחת אל מבנה מרכזי בעיר, ומאז לא ניתן להתחמק מהתפלצת.

ניחא שהסיסמא ב"לפני" אדיוטית והעיצוב ארכאי. לפחות ניתן להבין במה ובמי מדובר.

ב"אחרי" המצב שונה: הבנק השני שלך ניסה להפוך לבנק הראשון שלך ולעטות מראית עין של העולם הגדול. הלוגו תורגם לאנגלית, רק שהם שכחו שאנגלית נקראת משמאל לימין. הלוגו הוצב מימין ל"בנק איגוד" והוא דומה להפליא לאותיות "צלר" בכתב יד מחובר. כשל עיצובי, קונספטואלי, ולא ממש משרה אמינות. קשה לדעת לאן מגיעים. אני נתקלת פה ושם בתופעות עיצוביות כאלו, של גופים פרובינציאליים בתרבותם שמנסים להיות גופי-העולם-הגדול. זה כנראה לא נועד להצליח. בנק איגוד הוא דוגמא מצויינת – "שידרוג" הלוגו לא שידרג את מקומו בתודעה הציבורית. כנראה שבשביל כבוד – צריך בכל זאת לעבוד. יומרה לא יכולה להספיק. גם התחכמות – אין לה קיום אם אין תבונה של ממש מאחוריה.

אני לא יודעת איך זה עבורכם/ן, אבל עבורי – האופן שבו גוף מסחרי מציג את עצמו, חשוב ומשנה. זה מבטא את מנגנוני קבלת ההחלטות, שיקול הדעת והחשיבה הבהירה של אותו גוף. לי אישית קשה עם התיילדות עיצובית (בלוגלי – פונט של ספרי לימוד וניקוד, כחול-בי"ס) ועם תחכום לא חכם (איגוד) בה במידה, למרות שאין מה להשוות בין אתר בלוגים ידידותי ואיכותי, לבנק – שהוא לעולם לא חבר.




שניפגש בשמחות – אין לי ספק שהפלטפורמות החדשות תיקחנה אותנו רק למקומות טובים.

——-

הפוסט של רוני

הפוסט של גלעד סרי לוי

הפוסט של רון ניולד

 

FacebookTwitterGoogle+Share

נו די כבר, רדו מהאופנוע

אז מה הם רוצים? להמשיך להסתכן ולסכן אותנו, ושמחיר התביעות שלהם יושת עלינו, נהגי ונהגות הרכבים הרגילים (כפי שקורה עכשיו)? מה ההבדל, למשל, בין רוכב דו גלגלי שמשית עלינו את עלויותיו, לבין – נניח – תלמידי הישיבות הלא-יצרניים שחיים על חשבוננו?

מדובר בכלי רכב מסוכן, ששיעור ההרוגים והפצועים קשה בו, באופן יחסי לשיעור הרכב הדו-גלגלי מבין כלל סוגי הרכב, הוא גבוה במיוחד.

שתקום האמא לרוכב דו-גלגלי, שאינה שמחה על כך שהתעריפים עלו והילד יעבור לרכב רגיל או לאוטובוס!

בנוסף, עיינתי קצת בפרטי העלאת התעריפים: לא דובים ולא זבובים;

כן, הצעירים ישלמו יותר (גם במכונית זה ככה).

כן, בני 40+ ישלמו פחות (גם במכונית זה ככה).

כן, אם יעשו תאונה ישלמו יותר (גם במכונית זה ככה).

כן, תעריף ללא השתתפות עצמית יקר בכ- 20% מתעריף עם השתתפות עצמית (גם במכונית זה ככה).

כן, מושת עליהם היטל תביעות, כפי שיזכו – במקרה ההפוך – להנחה על היעדר תביעות (גם במכונית זה ככה).

כן, הסיכון לתביעה יותר גבוה (גם בחלק מהרכבים האחרים זה ככה).

ומחר בבוקר הם יגרמו שוב לכולנו, בנוסף לעלות המצטברת של עלויות הביטוח שלהם, לסיכון המתמשך, לקורבנות אדם, לסיכון הנוסעים האחרים בכביש, לפציעות אנושות והרוגים רבים מביניהם, לאבל וסבל ושכול שהם גורמים מעצם היות הרכב שלהם דו גלגלי – לאחר לעבודה, להיתקע בפקקים, להפסיד זמן, להפסיד כסף, ואולי גם להאטה כזו או אחרת בסיוע רפואי לאחרים שלא נסעו על שניים. בשביל מה? להוכיח שהם לא מוותרים, שהם "גבר גבר"? שהם הישראלי הטיפוסי שלא מוכן לשלם את מה שמישהו אחר יכול לשלם עבורו?

הם נהנים, ואז נפגעים ,בידיעה כמעט ברורה שזה עומד בהכרח לקרות…

אבל הם לא רוצים לשלם על זה;

 

ולסיפא: עיני אינה צרה בהנאתו של מאן דהו מהרוח הנושבת בפניו כשהוא על שניים. אבל שישלמו, ושחלק מהם אשר אינם יכולים ו/או גרמו כבר לתאונות שייקרו מאוד את תעריף הביטוח שלהם ירדו מהכביש.

 

FacebookTwitterGoogle+Share

החצר האחורית: מיצג קונספטואלי בנמל?

(בפייסבוק – תייגתי את רון חולדאי בתמונה)
FacebookTwitterGoogle+Share