תקשורת, אימון והדרכה

האם מצאו את הרוצח מבר-נוער?

שבתי כעת מפגישת-קפה, בה הסבו את תשומת ליבי לכתבה בעמוד השער של הארץ, לפיה נתפס תא דתי ימני קיצוני בהתנחלויות (אלא מה?) שהפיץ חומרי תעמולה נגד הומואים ועלוני הסברה כיצד להכין פצצות להריגת "סדומאים". שמן הציורי של הפצצות הוא משהו עם "שליסל", ועוד שם שנשמע כמו כינוי תמים מהשטייטל – אלא שבל נשכח שהשטייטל הוא אחד ממרבצי הסדומאים האמיתיים של העולם הזה – אנסי ילדים ופדופילים, שעבורם ישיבות הפנימייה החרדיות הן מכרה זהב.

מה שהדליק את הנורית האדומה במוחי הקודח, היתה העובדה שלא היה בידיעה משהו שהצדיק בהכרח את המיקום המרכזי – גבוה, צמוד לכותרת העיתון - לו היא זכתה. אין חדש ואין חדשות בחרד"לים קיצוניים שמסיתים נגד הומואים, ותאי מחתרת יהודית טרוריסטית הם כבר החדשות העגומות של אתמול. האם לא צריך צריך יותר מנייר הסתה בכתב יד אינפנטילי המורה כיצד להכין פצצות מבקבוק ריק, סמרטוט ושיבולת שועל, כדי "להרוויח" מיקום כזה?  לפחות איזו תכנית פעולה נועזת עם תאריך יעד מוגדר? תפיסת המבצעים בדרכם לביצוע הרצח הבא? או שאולי נהיינו סוף כל סוף מדינה משעממת, נטולת חדשות של ממש, המאפשרת לידיעה רבע חדשותית להגיע לראש העמוד הראשון?

אז מה בעצם רציתם לספר לנו?

האם יש יותר בידיעה מכפי שנאמר בה? האם יש צו איסור פרסום וזה המיטב שיכלתם לפרסם?

נחכה ונראה.

אגב, התימרוץ שמבטיחים אותם צדיקים למי שהורג ולו סדומאי אחד, בשילוב עם הבעלות שהם לוקחים על יצוג העמדה היהודית באשר היא, אינו אומר טובות על היהדות. שר הפנים אלי ישי, עם החלטתו הגזענית והאלימה, נוטפת הפחד, לגרש את ילדי העובדים הזרים – די מתאים לחבר'ה האלה ולקונספט כולו. למקרא הידיעה בהארץ והחלטתו של ישי, אני חשה בושה שאלו הם בני עמי. בושה עמוקה.

 

תוספת מאוחרת 25.10: חגי סגל מגיב בבלוג "דוס ווטש". אל תקנו כ"כ מהר את ה"אכלו לי שתו לי" (כלומר – "השיח התקשורתי נגדינו וזה לא פייר"). יש סיבה, וכל יום אחת נוספת. ואף את תאוריית העשבים השוטים כבר אכלנו לאחר רצח רבין. מישהו שכח שם לנקש עשבים?

FacebookTwitterGoogle+Share

תמונות מצפון איטליה

שיא האושר

 

על המזח בכפר הנופש. כן, אני יודעת שהסדרה על האושר איתגרה את הקשר בין ילדים ואושר. אז מה? יש קשר, יש.

שיא היופי

 

תודה לרעות שהסבה את תשומת ליבי לפריים המעניין הזה, שיצר שם הטבע.

אגם טובל, בדולומיטים האיטלקיים

 


אגם טובל בדולומיטים.

 

שיא הכייף

 

פארק גארדלנד – מומלץ. לכבוד חגיגות ההאלווין הגיעו משפחות שלמות – מהסבתא והסבא ועד אחרון הנכדים – מחופשות לשדים, רוחות, מכשפות ומכשפים, מאופרות ומאובזרות. חוגגים בלי קומפלקסים. השראה.

 

גם אנחנו שלחנו נציגה לחגיגות ההאלווין…

 

על ראש הר באלדו

 



 

עלי שלכת.

 

שיא המקריות

 

בראש הר נידח, מתיידדים ילדינו (ואנחנו בעקבותיהם) עם משפחה זרה (עד לאותו רגע) ש…מתגוררת שני רחובות מאיתנו.

 

שיא השלווה

 

 

כאן גרנו

 

שיא הפליאה

 

השריפה הגדולה בכפר

אחרי…ככה נראה מקום שעומד בתקני אש. הוילונות, המפות והרהיטים לא נשרפו. ניסינו לשער כמה גדולה יותר היתה השריפה לולא הקפידו שם על תקני אש עד לרמת הכפית והמזלג. הלוואי עלינו… (ועוד לא דיברנו על יעילות כיבוי האש העצומה שהיתה שם, השקט, היעדר ההיסטריה בכפר).

הו, כמה שאנחנו עבדים ושפחות לסטריאוטיפים… הנה, האיטלקים המושמצים משאירים (תכוף והרבה – למי מאיתנו לא אמרו לשמור את הכסף באיטליה בתחתונים?) תיקים ללא שמירה ליד מתקני הפארק.

 


הפח הסטנדרטי בבתים (הפרדה בין פסולת אורגנית לפסולת יבשה). זה אומר שבלי לצרוך יותר מקום בארון שמתחת לכיור – אפשר גם אחרת!

את איטליה לא אהבתי מעולם, למרות שבקרתי בה עשרות פעמים. הכל בגלל הפעם הראשונה ההיא, הנסיעה הראשונה בחיי לחו"ל, אחרי הצבא, שבה נשדדתי ע"י צועניות בויה דל קורסו ברומא, פגשתי סוטה מין שעינג את עצמו מולי בקרון שומם בדרך לפירנצה, וזכיתי למפגש אישי חם עם פרעושים איטלקיים באחד המלונות. תחילת שנות השמונים, ערוץ אחד בטלויזיה ומיתוס עצום של "חוצלארץ" שנשבר.

הטיול הנוכחי תיקן את הרושם שהרבה נסיעות לפניו לא הצליחו לתקן.

איטליה 2009 שונה מאיטליה 1982. יש איטלקים שיודעים אנגלית, יש אנגלית בשילוט באיזורי תיירות, לעסקים מסחריים קוראים "פוטו שופ" ו"דרים האוס", איטליה של האיחוד האירופי והיורו נעשתה ידידותית יותר לתייריה.

גם זו נחמה.

אני מוכנה לחזור בלי ילדים לסיבוב גסטרונומי, לתקן את ה- after taste הדלוח שנשאר לי הפעם בנושא זה, ולדולומיטים.

שיא הקיטץ'

 

הכותל האמיתי…אלפי פתקים מודבקים במסטיקים לקיר של יוליה.

 

פרספקטיבה מצומצמת על העולם (חצר ימי-ביניימית קטנה, אפורה וסגורה) מהמרפסת של יוליה.

 

תמונה תיירותית מתבקשת ליד מזרקה בככר ארבה (ככר התבלינים) בורונה, שהתיירים מטילים לתוכה מטבעות.

 


                       אי אפשר בלי תמונה משפחתית מתקתקה.

 

שיא הכיעור


האכזבה הקונספטואלית הגדולה של הטיול נבעה לא רק מהכיעור שבמעטה הנובו-קפיטליסטי ונטול הכבוד של האתר ההסטורי, אלא גם ממשמעותו. הכל ממוסחר, גם ההיסטוריה.

גשר האנחות המפורסם מאחורי ככר סן מרקו בונציה, עטוי לוחות פרסום של חברת קוסמטיקה כלשהי.  

שיא הגסטרונומיה

 

מסעדה מומלצת בולז'יו, בקרבת אגם גארדה. הכפר קטנטן – מספיק להגיע לככר העירייה ולשאול היכן היא. המחיר זול (יחסית) והאוכל טוב בהרבה מכל מסעדה אחרת שסעדנו בה. יש בה היצע איטלקי איכותי – גם לקרניבורים וגם לצמחונים.

בסביבה הגסטרונומית הבינונית מינוס (במקרה הטוב) שמציעה צפון איטליה למשפחה הישראלית המטיילת – ל'אפרה (הארנב) היתה אור באפילה. תודה למשפחת חושן על ההמלצה.

 

שיא העייפות

ללא מילים

 

 

FacebookTwitterGoogle+Share