תקשורת, אימון והדרכה

אטלנטיס של השרון

אפילו בעיר הכי טובה בארץ (ואני מוכנה להגן בגופי על הסופרלטיב הנ'ל), קורסת כל מערכת הניקוז במפגש עם הטיפה הראשונה. ככה זה במדינות עולם שלישי – הכי טוב, אינו טוב של ממש במונחים גלובליים.

אז מה, יהיה טוב?

 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
תוספת מאוחרת
המרכז המסחרי התוסס בכניסה המערבית לרעננה (מתחת ל"אחוזת בית"), ה"פארק-מול", קרס -פשוטו כמשמעו. בתי הקולנוע הוצפו, טיב טעם הוצף, החניה התת קרקעית קרסה, סככות ומבנים קלים קרסו, המתחם מגודר וסגור למבקרים
FacebookTwitterGoogle+Share

פרספקטיבה בת 14. טקסט אישי.

אז, 4.11.95 בככר:

 

היום:

 

האם קם דור שלא ידע את יוסף?

לא חשבתי על זה אז.

או שאולי מדובר  בכל זאת בפוסט-טראומה, המתמשכת אל מעבר לעצמינו וחיינו, אל הילדים?

 

רבין היה הסיבה שבגללה חזרתי לארץ. עוד לפני שדיברו כאן על "בריחת מוחות" – הוא כבר ידע מה יחזיר אותם, נטע בי את המילה (המגונה, היום, בשיח הפוליטי-מדיני-חברתי) – "תקווה".

בעצם לא רק רבין, אלא עומר, שעוד לא קראו לו עומר, כי הוא עוד לא נולד.

אבל פעלתי עבורו מההורמונים, כמו כל אשה בהריון.

חשבתי אז, שרבין יהפוך עבור עומר את ישראל למקום שאפשר לגדול בו, לחיות בו ולאהוב בו ואותו בלי דרמות, מקום שלא צריך "למות עליו", שמטבעות הלשון והסופרלטיבים המיוחסים לו הם של בריאות החיים. המצב הפנימי שלי מיסך את נימת הציניות המרושעת שליוותה את המציאות.

הקונטיינר כבר היה בנמל ואני הייתי בככר (מקבלת המון טלפונים מהבית של "איך אשה בהריון מסתובבת בככר עכשיו, עוד יבואו מטורפים מהימין ויעשו משהו, בואי הביתה"), ואופס….התפוצץ הבלון. 'לא נורא, רוני רון, זה סופו של כל בלון'. מאז אנחנו כאן. בינתיים הצטרפה לעומר אחותו הקטנה, שגומעת חדשות ומספקת פרשנויות כעניין של שגרה: "אמא, אני לא מבינה את הרבִּים <רבנים – חב"ה> האלה, הם אומרים שאסור להרביץ אבל מרביצים בעצמם"…(למול תמונותיו של אליאור חן).

אבל באופן מופלא – לא כך עומר. חלק מהחלום ההורמונלי שלי הסתייע: הוא חושב על היפ הופ, גיטרה, גרפיטי וחברים. חי חיים של חול במועדם, לא נדרש ללבוש חאקי ולצאת לצבוע פנסים של מכוניות בגלל ההאפלה, כהוריו לפניו, או לסרוג כובעי צמר לחיילים בחזית. המלחמות שעברו עלינו מאז – עברו לידו. רק שיימשך ככה.

החיים כאן כבר לימדו אותנו, המבוגרים חרושי הכאב, שאת מחיר ההתלהמות האלימה של מדינת ישראל והיד הימנית המגולוונת של קברניטיה, משלמים בסופו של דבר כולנו. עד עצם היום הזה, מוגש לנו לתשלום חשבון אחר חשבון על האווירה שהביאה לרצח רבין (שהעובָּרים של אותו הזמן לא מסוגלים להכיל בזכרון הקיבוצי שלהם), ועל הרצח עצמו.   




הזיכרון הדומיננטי ביותר שלי מליל הרצח והימים והלילות שאחריו, הוא השקט בתל אביב. כמו בשניות שאחרי מגה-פיגוע, רגע לפני שמתחילות הזעקות.

FacebookTwitterGoogle+Share

בעקבות חשיפת מניעיו של הרוצח מייקל פישר באמנון לוי אמש

בעקבות החשיפה בתכנית של אמנון לוי לגבי מניעי הרצח, קבלתי מאיזושהי תפוצה פמיניסטית מייל בעושה שימוש במונחים "עוררו את זעמו" ו"חולה נפש". ובכן – זו היתה תגובתי:

מאחר וסטטיסטית נראה שנשים "חולות נפש" ו"זועמות" מרבות פחות לרצוח את בעליהן וילדיהן ולהתאבד, הרי שלא "מחלת נפש" גרמה לרצח אלא תפיסה פטריארכאלית בסיסית ש(1)הנ'ל הם רכושו ו(2)מרכיב ההגדרה העצמית המרכזי שלו הוא בעלותו עליהם ולכן בהיעדרם הוא מתאבד. אין כאן לא רגש ולא כעס ולא "מצב נפשי". פשוט מותר לרצוח נשים וילדים, אם הם "שלך". השוטרים מאששים את זה שוב ושוב בכך שהם דואגים לעלות לקברו במדים, להניח זר רשמי על קברו, להתראיין אינקוגניטו באמירות אוהדות לזכרו ולהופיע בסביבת קברו בכל פעם שמגיעות מצלמות עיתונות. כל זה – באישור רשמי של המפקד. כתבתי על כך לפני שבוע (וכנ'ל בשנה שעברה מיד אחרי ההלוויה). נשים בכלל והארגונים והפעילות הפמיניסטיות בפרט, שכחו בעניין זה את יעודן, שכן השימוש במינוחים כמו "עוררו את זעמו" ו"חולה נפש" הם משת"פיות פשוטה עם המגמה שמראים השוטרים ועם הרוצח הבא. לא ברור לי כיצד לא הועלתה עד כה שאילתא בכנסת ע"י אחת הח"כיות הפמיניסטיות (?), לגבי נוכחות השוטרים והגיבויים בדיעבד לרוצח. או שאולי כן ברור לי…

"מייקל עשה מעשה נורא, אך הוא היה אחד מאנשינו", אמר לפני שבוע לכתבי מעריב ניצב משנה אבי נוימן, מפקד היחידה, כשאישר לשוטריו להגיע לבית הקברות במלאת שנה למותו של הרוצח.

ידיעות, 2008:

צילום: עופר עמרם

 

מעריב, 2009:

 

פוסטים קודמים בנושא:

אוקטובר 2010: http://www.notes.co.il/hanna/61682.asp

אוקטובר 2009: http://www.notes.co.il/hanna/48917.asp

—-

27.10 בשעה 17:40: אושרה אסף, המייצגת (המאוד עילגת) של המשטרה בכנסת, בראיון לרפי רשף, מבקשת חקירה חוזרת של המשטרה על נסיבות המקרה, שכן מייקל היה אדם נהדר (ושקול) שלא יתכן שעשה את זה ואולי יש דברים שאנחנו לא יודעים ו"לא נדע לעולם" (מה זה אומר, גברת אסף? מה בדיוק את רומזת?)….

טקסטים קלאסיים של גיבוי לרוצח והאשמת הקורבן. אוי, כמה שקוף, אוי כמה מביש. המשטרה במערומיה.  

FacebookTwitterGoogle+Share

כתבי הספורט עונים לברנע

עד שנתתי דעתי על פליטת הפה הפרוידיאנית (פרויד במיטבו) של ברנע - כבר כתבו עליה רבים וטובים ועוד כמה (לינקים שם, אצל וולווט).

הסתפקתי בתגובה צנועה בבלוג של רוני גלבפיש (לינקים גם שם), שלטעמי לא התמודדה  בדבריה עם האמירות של ברנע מפרספקטיבה רחבה דיה, אלא נשאבה לנימוקים החד מימדיים, המגוייסים (טקטיקה שסותרת בעצם את דבריו על העומק והאתיקה העיתונאיים) והדמגוגיים-משהו שהוא הציג:

 

היא הנחה שגויה, הנובעת בעיקר מחטא ההיבריס של עיתונאים, שחשים שהקרקע נשמטת מתחת למגדיר הזהות העיקרי שלהם – היותם עיתונאים ב"מיינסטרים" הותיק של העיתונות המודפסת.
בפועל המצב הפוך. אני נתקלת ביותר בלוגרים רציניים מעיתונאים רציניים, ומעט מאוד העיתונאים הרציניים – פועלים על פי קוד פוליטי ומשקיעים את רצינותם רק במה שאינו מסכן להם את מקום העבודה. מבחינה זו – הבולוגוספירה בפרט והמרחב האינטרנטי בכלל, אמינים בעיני בהרבה על כל דבר שיכול ברנע לומר על בסיס תחקיר בכל נושא, וזאת מבלי לפקפק בכך שאכן הוא לוקח את עצמו ואת עבודתו באותה רצינות שהוא משבח לגבי עצמו ומגנה לכשמדובר בבלוגרים.
בשנים האחרונות יצא לי לראות תחקירים קשים, שחשיפתם יכולה להציל נפשות, נגנזים ע"י הברנז'ה הרצינית והמקצועית של ברנע כי העורך לא רוצה להסתכסך עם השר.
העיתונות המודפסת היא בעיני החדשות של אתמול. אני בהחלט יכולה להבין למה התפיסה הזו, שאינני בודדה בה, מפחידה את ברנע ודומיו עד לעשיית דה לגיטימציה בכל כלי דמגוגי אפשרי למדיום החדש שעומד להחליף אותו. ברנע, לפני היותו עיתונאי, הוא בנאדם – על חולשות האנוש שבו.
לגבי הבלוגרים המרוכזים בעצמם – אני חושבת שלשיטתו של ברנע, בהחלט אפשר להעביר כמה טורים של עיתונאים "לגיטימיים" המרוכזים בפופיק מועט התוכן של עצמם ומשעממים לכן עד מוות, כמו יאיר לפיד או דנה ספקטור, לבלוגוספירה. אלא מה? הם בעיתון של ברנע, על הפיי-רול של המו"ל ותחת שבטו המתנחמד לקשרי הון-שלטון של העורך.
בקיצור, עמדתי בשתי מילים לדברי ברנע היא: נו, באמת.
חשוב לציין שה"קמתי, התלבשתי…" (שהוזכר כאן שדן בן אמוץ עשה זאת הרבה לפני עידן הרשת וברנע לוקח ממנו באופן אירוני את הציטוט) הוא גם בבחינת "האישי הוא הפוליטי" ופותח צוהר חשוב לחייהם ואמירתם של מי שהעיתונות אינה נותנת להם פה. הרבה תמורות חברתיות קרו כאן בשנים האחרונות בזכות טקסטים "עילגים" שחשפו אמירות חשובות.
ומילה אחרונה של מי שמוציאה מדי פעם הושעות לעיתונות: רוב ההודעות מועתקות לעיתון המודפס ב- copy paste. כבר מזמן נגמר עידן התחקיר.

 

ואז נפלו לי לפריים (בתכנית הבוקר של רשת) אביעד פוהורילס ויואב בורוביץ', 2 עיתונאי ספורט שמסקרים את מכבי. 

בורוביץ' היה – אגב – העיתונאי שהורד מהאוטובוס של השחקנים ו"ננטש" באישון לילה לבדו איפהשהו ביוון ע"י מוני פנאן ז"ל, כי לא הסכים ליישר קו עם תכתיבי הקבוצה באשר למה מותר ומה אסור לכתוב עליה. הסיפור הזה, בפני עצמו, מספר את סיפורה של העתונות המודפסת In a nutshell.

השניים דברו בראיון על ה"חיבוק החם" לו זכו בעבר עיתונאי הספורט ממכבי ("מוני אוסף גם לכתבים את הדרכונים בשדה התעופה", "הוא התייחס לכתבים כמו לבני אדם והיה להם קשה לכתוב נג הקבוצה"). הם גם דיברו על כל מה שהם ידעו – על חקירת המשטרה שלא התקיימה למרות חומרים וקלטות שהועברו לחוקרים כבר לפני שנתיים, על כך ש"כל העיתונאים ידעו ושתקו", דוגמאות מהכדורגל (למה לא פרסמו עד היום את שמות השחקנים מפרשת נערות הליווי, למשל?) וכיו"ב. מוטי קירשנבאום נותן להם רוח גבית (ציטוט מחדשות 2, הערב) – ידענו שלא הכל כשר במכבי אבל הם העניקו לנו כזה עונג, שהעדפנו להעלים עין.

עיתונאי הספורט ענו, מבלי דעת, תשובה ישירה ומוחצת לטיעוניו הקלושים של ברנע. העיתונות אינה אתית, אינה רצינית, אינה פועלת על פי הצהרת-שליחותה, אינה חוקרת ואיננה אובייקטיבית.

ועיתונאי הספורט לא לבד;

אבירי התחקיר האובייקטיבי – קלמן ליבסקינד ומוטי גילת, פרסמו פרטי התנהלות לא סדירה לכאורה של יו"ר הסתדרות המורים, שהיו ברשותם - כולל תחקיר, עדויות ומסמכים - רק אחרי הבחירות לראשות הסתדרות המורים. היו"ר לא רצה שהמורות תדענה את זה לפני רגע האמת (?) שלהן בקלפי. אני יודעת – הייתי שם, החומרים הועברו גם אלי, עמיתותי התנהלו מול העיתונאים והעיתונים, וגם אני אויימתי. הם לא אשמים, העיתונאים – כוחה של הסתדרות המורים על העורכים, רב. רק אחרי הבחירות התפרסמו ממצאי התחקיר ונפתחה חקירת משטרה. לא שמענו על כך מאז. למה?

בתחילת 2008 חשף מוסף 7 ימים של ידיעות את הנעשה באחת מפנימיות הרווחה. תחקיר מזעזע המבסס את שיתוף הפעולה הפעיל של רשויות הרווחה בהתעמרות והתעללות שיטתית בילדים ובני נוער. התחקיר היה ראשון בין שניים. משרד הרווחה התלונן למועצת העיתונות. המסר הועבר. הילדים במוסד השני ימשיכו להידרס תחת גלגליה הקוצניים של מערכת שמשתיקה את העיתונות, שאמורה להיות "כלב השמירה של הדמוקרטיה" ולהגן עליהם.

במלחמת לבנון השניה שילמו חיילים מחיר כבד – פציעות, הלם קרב ואף בחייהם על ההתארגנות הלוקה של הצבא בכל הקשור בהנחייה פיקודית מערכתית, זרימת מידע, ציוד, מזון וחילוץ. בשוך הקרבות, התכנס פרלמנט נשים לדון בקולן של נשים במלחמה. אחת הדוברות היתה העיתונאית הדס שטייף, שנכנסה עם החיילים לשטח. היא הודתה, בדבריה, כי העיתונאים ידעו על בעיות ההתארגנות ושתקו, כי לא היה להם נעים מהצבא… ככה זה כשהעיתונות והמדיה הממוסדת לא רוצה להסתכסך עם מקורותיה.

אלו רק דוגמאות מעטות מני רבות, שלא ממש מסתדרות עם התיזה הרוטטת מפחד שהציג ברנע.

המדיה הדיגיטלית עוד לא שם, במעמקי הארכיונים. היא נתפסת ככלי אפקטיבי להעברת מסרים, חלק מאסטרטגיה תקשורתית יעילה. יש לה את מה שאין למילה השחורה על נייר עיתון – את הויז'ואל, ואת התחושה שהיא מעבירה לצופיה, שהם לא לבד. הפחד המאוד אנושי מבדידות מוצא בה מענה שישאיר אותה על המפה עוד הרבה הרבה זמן. היא גם לא נלחמת ברשת אלא משתלבת בה, מעלה תכניות לתוכה, מעניקה לאייטמים שלה את אותו קיום שמעבר לרגע.

בה בעת, הארץ הורידו את המהדורה המודפסת, מעריב מקיימים שתי מהדורות ומבקשים תשלום על "מנוי דיגיטלי לגיליון המודפס" (מעניין מי רוכש אותו…מי רוצה לשלם על קריאת החדשות של אתמול ודיעות מקובעות וידועות מראש, שאבד עליהן לכן הכלח? בשביל מה צריך עיתונאי שילך לתחקר את העם, אם העם כותב ישירות ברשת?) וידיעות מנהלים תחרות סמויה וקשוחה, שלא לומר מגוחכת, בין הגיליון המודפס לוירטואלי של עצמם ומול אתרים אחרים (בניגוד ל- win win הקישורי – שהוא מרכיב הקידום וההעצמה המרכזי של אתרי אינטרנט).

לכן דור ה- Web לא מבזבז כסף על עיתון. מ-ק-ס-י-מ-ו-ם שותים קפה וקוראים את הגיליון שקנה בית הקפה. הנכונות לשלם נמצאת בהלימה למידת האמינות של העיתונות המודפסת: דינוזאור מפוחלץ שעתידו בעברו, והוא עדיין לא ממש מבין את זה. הפוסט בעל חיי הנצח החליף את המאמר הפובליציסטי, שאיתו יעטפו מחר דגים בשוק. 

לעומת הנייר המודפס, מאפשר האינטרנט קריאה צולבת, ביקורתית, ממספר מקורות (בלוגרים, סתם גולשים, עיתונאים שפתחו בלוג, אתרי מבזקים וחדשות עצמאיים, קהילות) – ומגיש את מרחב התחקיר העמוק והרחב ביותר. את המידע על תפיסתו לכאורה של הרוצח מבר נוער (שהאינפורמציה האמיתית לגביו עדיין מוכמנת ע"י הרשויות), פרטיו, פרטי המעצר והאישומים – קבלנו מהאתרים החרדיים והדתיים. לא מהחברים של ברנע. ומסתבר שהכל נכון.

כן, יש גם אייטמים עילגים. ובעיתונות המודפסת אין?

 

תודה לעיתונאי הספורט. They rest our case. 

————————-

תוספת מאוחרת, 25.10: תמונתי המשוקצת (רואים את הכתפיה המנומרת של החזיה) מופיעה בבלוג "דוס ווטש, לצד ציטוט מדברי בנושא החקירה לכאורה של הרוצח לכאורה מברנוער, תוך שהוא מוציא כמובן את דברי מהקשרם בלי הקפדה יתרה על אמת בפרסום, על מנת שיתאימו למסר שהתכוון להעביר ("השמאלנים שונאים אותנו"). תודה ל-י.ש. על ההפניה. הסיפא לדברים: "זו רק טעימה ממה שצפוי היה להיות השיח התקשורתי במידה והשמועות היו נכונות…". ברנע, שומע?

FacebookTwitterGoogle+Share

המשטרה זוכרת את מייקל פישר

תמונה אחת שווה אלף מילים:

וזו לא הפעם הראשונה, פרסמתי פוסט בנושא בדיוק לפני שנה: קבלתי פרחים היום/פאולט קלי (מוקדש לחרפה שהמיטו עלינו שוטרי רעננה, בכך שהניחו זר אבל רשמי על קבר רוצח אשתו וילדיו).

אין ספק שניתן לבסס כאן שיטה.

מהכתבה במעריב מקומי:

"מאות מבלשי היחידה המרכזית של מחוז מרכז התלבטו בימים האחרונים בשאלה אם להגיע לאזכרתו של פקד מייקל פישר, שרצח לפני שנה את אשתו הילה ושני ילדיהם ולאחר מכן התאבד. מפקד היחידה, ניצב משנה אבי נוימן, השאיר את ההחלטה לשיקול כל אחד מהשוטרים.

"מייקל עשה מעשה נורא, אך הוא היה אחד מאנשינו",‬ אמר נוימן. "נשארה לו משפחה, והם לא צריכים להיענש ולהיות מוחרמים על ידנו בגלל מעשיו".‬ לאחר טקס אזכרה בבית העלמין ברמת השרון לאשתו ולילדיו של פישר, שבו השתתפה כל צמרת המשטרה, נסעו שוטרים רבים לבית העלמין ברעננה והשתתפו בטקס האזכרה לחברם השוטר".

כתבתם של אבי אשכנזי ונתיב נחמני | 13/10/2009  צילום: יוסי אלוני

אדוני המפכ"ל – איזה מסר מעבירים, לדעתך, שוטריך לציבור בכלל ולציבור הנשים בישראל בפרט? מי האשה שתוכל לעמוד מול גב מוסרי מוצהר – בהתבטאויותיהם ובמעשיהם - שנותנים שוטריך למי שרצח את אשתו וילדיו?




קפצו לבקר גם באתר שלי, בפייסבוק וטוויטר

 

<!–

FacebookTwitterGoogle+Share

מה לעשות, גולדסטון צודק

אמרתי את זה אז (ולא רק אני) וגדולים ממני אמרו ואומרים זאת מאז ועד היום: ישראל בצעה פשעי מלחמה בעזה.

פשעי מלחמה הם מושג גורף, חזק. על פי ויקיפדיה, פשע מלחמה הוא הפרה של חוקי מלחמה או נוהגים מקובלים בלחימה ע"י אדם או קבוצת אנשים, אנשי צבא או אזרחים. פשע המלחמה מהווה עבירה בת ענישה לפי המשפט הבינלאומי.

בקטגוריית פשעי המלחמה נכללים:

  • טיפול שאינו נאות בשבויי מלחמה: הוצאה להורג ללא משפט, מניעת טיפול בפצועים, שימוש בעינויים וכד'. ובכן, כבר היו דברים מעולם. 
  • טיפול שאינו נאות באוכלוסייה אזרחית: רצח, אונס, הגליה, שיעבוד, עינויים, הרס שרירותי של תשתית אזרחית (ללא הצדקה צבאית) וכד'. הדגשתי בבולד את אילו שאנחנו מבצעים כבר מזה 40 שנה כמעשה של יומיום בשטחי הכיבוש.
  • שימוש בנשק לא קונבנציונלי: ישראל עשתה שימוש יותר מפעם אחת בפצצות זרחן, פצצות מצרר וכד'. 
  • שימוש בילדים כלוחמים – לא רק הפלשתינאים עושים את זה. גם המתנחלים. המובהקים ביותר הם מתנחלי חברון. כמו כן, אנחנו משתמשים תדיר בילדים כמטרות.
    הערה: זה ש"גם הם עושים את זה" מהווה נימוק טוב בסופר נאני, לא למדינה ריבונית ומעצמה איזורית כמו ישראל. אנחנו, כישראלים, אחראים על עצמינו ולא עליהם. איזה מזל שהגיע מבוגר אחראי (אובמה) להזכיר לנו את זה.

בשונה מהמרצחים ברואנדה או בבוסניה או מנאצים, אנחנו לא מבצעים על פי ההגדרה "פשעים נגד האנושות". אלו – נמדדים בכמות גדולה במיוחד של פשעי מלחמה שנעשים להרבה מאוד אנשים. בנישה הקטנה שלנו על פני כדור הארץ, אנחנו פועלים בקטן. רק שלהורים של עביר עראמין או לד"ר אבולעייש, זה לא ממש משנה. עבורם – הם אבדו עולם ומלואו. אנחנו גם מבצעים את פשעי המלחמה שלנו באותה דרך אגבית בה מבוצעים פשעים כאלו בכל קנה מידה, מבלי שזה יפגע בסדר היום שלנו. החייל שירה בעביר הקטנה יצא הביתה לבלות עם החבר'ה, מן הסתם, כפי שכתבה על כך נורית פלד אלחנן.

כמו כן, על פי ההגדרה בויקי, פשעי מלחמה יכולים להכנס תחת ההגדרה של פשעים נגד האנושות אם בנוסף לכמות, יוכח שבוצעו בצורה שיטתית, וכחלק ממדיניות רווחת (מפורשת או מרומזת) של סמכות שלטונית. ובכן, את זה כבר הוכחנו מזמן.

נתקלתי הבוקר במאמר של אלוף בן בהארץ, תחת הכותרת בעמוד הבית השופט גולדסטון דווקא צדק. בן רואה את הניצחון בעזה כניצחון פירוס, כלומר – עוד נצחון כזה ואבדנו. מחיר הניצחון הוא בהפסדים כבדים בזירה המדינית, הכלכלית, התעוררות אנטישמית בכל רחבי העולם, הדרדרות היחסים הדיפלומטיים עם מדינות להן אנו נזקקים לצרכים שונים, ניתוק קשרים כלכליים עם גורמים שונים בעולם, וכיו"ב. תפיסתו של בן נכונה. היא מתחילה במקום בו מתבצעים פשעי המלחמה כחלק ממדיניות ברורה ומכוונת ובהסתמך (כפי שגם הוא מדגיש) על משענת הקנה הרצוץ של נאו-קולוניאליסט אחר (יש עוד כמה חוץ מהממשל הישראלי המנוון, מסתבר) – ג'ורג' בוש.

את מה שקורה היום – ראו רבים וטובים כבר בתחילת 2009, עם הכניסה לעזה. אני לא מופתעת שהבומרנג עושה כעת את דרכו בחזרה אל בין העיניים הצה"ליות והמדיניות שכיוונו את התותח על בנות אבולעייש, אל ביה"ס שהופצץ, אל בית החולים שהופצץ, אל אזרחים חפים מפשע ותשתיות חיוניות. ביבי הוא ארכיטיפ הפיקח – יש משהו קרמתי בכך שהוא זה שתפקידו לצאת מהמצב, אליו הכניס אותנו אז אולמרט. לא אופתע אם יתברר שאולמרט חזה את הנולד והכין את הירושה הקטנה הזו לביבי כנשיקת פרידה של זה האחרון מהקריירה הפוליטית שלו. אחד מתוחכם וחכם (בעירבון מוגבל, אמנם) ושני פיקח, שניהם יהירים באותה מידה.

ביואב גלנט, מפקד פיקוד דרום שׂשָׁשׁ אלי קרב באופן שגרם לי לחשוד אז בקשר שבין הדם בעיניים לקריירה הרמטכ"לית הנחשקת, הבומרנג כבר פגע, לפני כולם, בסבב המינויים האחרון. 

עם ישראל, בעידוד התקשורת המדווחת (ולא רק מדווחת) וגורמי הממשל והדיפלומטיה, ביבי בראשם, משקיעים כעת מאמצים רבים ויקרים להילחם בגולדסטון. לצערם, הוא לא ילדה פלשתינאית בבית מופצץ בעזה המרותשת. הדם המטאפורי שלו שווה משהו בדעת הקהל העולמית.  אי אפשר למחוק אותו או את דבריו ולהמשיך לבילוי עם החבר'ה בפאב. והוא גובה מהם, מאיתנו, את מחיר דמה של הילדה הפלשתינאית. אולי הוא אנטישמי ואולי לא. אולי דרכו נכונה ואולי לא. אולי יש דברים חשובים למזרח התיכון יותר מהבאתה של מדינת ישראל לבית המשפט הבינלאומי בהאג, ואולי לא. כמו ממשלת ישראל וקברניטי הצבא ד'היום, קטונתי גם אני מלהעמיק בסוגיות הרות המשקל הללו. אני מודאגת כמו כולנו, כישראלית, מהמצב שלנו בזירה הבינלאומית.

מה שבטוח הוא, שעניינית לגבי פעילות ישראל בעזה - הוא צודק.




המלצה על ספר: שלום לך עצלות, מאת המחברת הצרפתיה (אנטישמים ימח שמם, טפו טפו טפו) קורין מאייר.

היא מנתחת את המוסר הפגום, השיח המזוייף והשפה הנבובה של הארגון באופן שובה לב ומייאש בו זמנית. למקרא הספר שמחתי שאני לא שייכת לשום ארגון. יע"ז, המדינה היא ארגון על ולשם אני שייכת גם שייכת. הספר וניתוחיו מתלבשים יפה על הטיפול של המדינה בעזה ובתוצאות עזה. כשחיפשתי לינק לספר מצאתי שגם דבורית כתבה עליו.


מאחר ואני כבר צופה את התגובות האנונימיות הבעייתיות – אני מודיעה מראש שאין טעם לכתוב אותן. הן תימחקנה. מסתבר שזה כבר הפך לתופעה – כמו שחיילי צה"ל יורים בילדות כשהם מתחבאים מאחורי המדים, וקציני צה"ל מגנים עליהם במילים מכובסות וסיסמאות, רמשי הרשת מתחבאים מאחורי ניק בדוי. אין להם מקום בבלוג הזה.

בנוסף – סיסמאות של "שנאה עצמית" ו"אנטישמיות" ודומיהן, שמעליבות את כותביהן, תימחקנה על מנת לשמור על כבוד הכותבים, אנונימיים או לא.


תודה,

קפצו לבקר גם באתר שלי, בפייסבוק וטוויטר

 


 

 

 

FacebookTwitterGoogle+Share

אימון כשיטה אפקטיבית לקידום מבוגרים עם הפרעת קשב

"הפרעת קשב וריכוז" קבלה בשנים האחרונות תדמית של "בון-טון", חדרה למעוז המיינסטרים וקבלה לגיטימציה רחבה. זה קרה בעיקר משום שרבים ורבות, טובים וטובות, שהצלחתם בחייהם אינה מוטלת בספק – "יצאו מהארון" וסיפרו  [לינק לפוסט של עמיתתנו לרשימות חלי ג.] שיש להם את זה. והם לא לבד. 

הקשר הנסיבתי בין גאונות, הצלחה והפרעת קשב, נחשף תכופות הן בעידן הנוכחי והן לאורך ההיסטוריה. אלברט איינשטיין, התחיל את חייו כשהוא משתרך אחרי בני גילו בכל מדד רלוונטי – דיבור מאוחר, כישלון ובינוניות בלימודים, קושי בהשתלבות חברתית. במונחים עדכניים, לקה כנראה איינשטיין בהפרעת קשב מילולית ובלתי מילולית כאחת.  הוא מככב בספר "אנשים גדולים התחלות קטנות", המתאר שורה של דמויות ששינו את העולם: "היו בהם כאלה שלא ידעו קרוא וכתוב עד גיל מאוחר, והיו בהם אף כאלה שגורשו בבושת פנים מבית-ספר אחר בית-ספר – והיום לומדים עליהם בבתי-הספר האלה".


 
מבוגרים עם הפרעת קשב, נושאים על כתפיהם (השחוחות, לעיתים) משא כבד ולאורך שנים רבות.  שנות ביה"ס זכורות לרבים ורבות מהן כשנים של מאבק סיזיפי, אינסופי במעלה ההר, על קרקע חלקלקה ומול כוחות שדוחפים אותם למטה. כל פעולה פשוטה דרשה מהם גיוס מתיש של משאבי קשב וריכוז, שלא תמיד עמדו לרשותם.  בעיות כמו קושי בחשיבה סדרתית, קושי בשליפת מידע, קושי במיקוד והתמדה, פער קבוע בין ידע למימושו – ובעיקר התמודדות עם תגובות הסביבה. מורות והורים נטו לתייג אותם כעצלנים, פרועים, בעלי ליקוי אישיותי, לא מוצלחים, נטולי יכולת ועוד. בנוסף, גרם הקושי לקרוא ולהבין במדויק קודים חברתיים, למציאות חברתית מתמשכת של אי הבנות ולתחושת דחייה.

עם הנטל הזה, הם מגיעים מיואשים למשימות החשובות באמת בחייהם – מימוש עצמי, מימוש חברתי, התפתחות מקצועית, פרנסה ומשפחה.

משם הם מתחילים לרכוש לעצמם, במאמץ רב, מיומנויות חברתיות, מיומנויות למידה, טכניקות התארגנות ו"מיומנויות רכות", החשובות להתפתחותם האישית והתעסוקתית.

בדרך כלל אנו נעשים מודעים להפרעת הקשב שלנו כשמגיע תורם של הילדים לעבור אבחון. אסתר גולדברג, פסיכולוגית קלינית, כתבה על כך: "הפרעת קשב אצל מבוגרים היא הפרעה תורשתית – אנחנו מקבלים אותה מילדינו…". גולדברג מאמינה כי ילדים עם הפרעת קשב זקוקים בעיקר להורים ומורים מומחים ל- ADD, ועובדת לכן עם קבוצות הורים, כשליחי מצווה של ילדיהם הפרטיים ושל שאר הילדים, לשינוי תפיסות היסוד הנוגעות לתמרוץ וקידום ילדי ADD. בדרך, הם לומדים כל כך טוב את התסמונת – שמתחילים לזהות את הסימפטומים אצל עצמם ובחוויות ילדותם.  האבחון בגיל מבוגר יכול להוות תיקון גדול, בתחושה הפנימית של הבוגר/ת. כשלאוסף האקלקטי של הבעיות המלוות אותם כל חייהם יש שם, ובכאוס מצטיירת שיטה – יורד חלק ניכר מהנטל הרגשי המעכב אותם: רגשי אשמה, תחושת חוסר יכולת ולעיתים "הרמת ידיים" וייאוש.  האבחנה משחררת.

להפרעת קשב וריכוז אין תאריך תפוגה. הגישה הותיקה, המייחסת את התופעה לילדים בלבד – מגוחכת. מדובר בספיגה מהירה של דופאמין במח, "דפקט" אורגאני שנולד, חי ומת עם האדם. הכל  רשום במפה האורגאנית שלנו – והרשות נתונה. הרשות לפתח טכניקות ואסטרטגיות עוקפות-ADD, ובה בעת למצות את המיטב מיתרונות התסמונת – היא בידינו.

יש מספר תחנות אופייניות לאורך חיינו כבוגרים ובוגרות, בהן באה הפרעת הקשב לידי ביטוי עוצמתי במיוחד: 

  • לימודים אקדמאים או לימודי מקצוע.
  • עבודה – התמדה, עמידה בכללי המשחק התעסוקתיים וענייני התפתחות מקצועית וקידום.
  • זוגיות ומשפחה.

לגבי האחרון, כתבה בזמנו אחת הבלוגריות העוסקת בנושא, שלו היה בעלה מגלה את הריטלין עשר שנים מוקדם יותר – אולי לא היו מתגרשים.

לגבי שתי התחנות הראשונות – לימודים ועבודה – האימון, בשילוב עם אבחון וטיפול תרופתי על פי הצורך, הרצון וההתוויה, מסייע להגיע בהם לפריצות דרך, להישגים ולמימוש.

רוב מתאמני ומתאמנות ה- ADD שהגיעו אלי במרוצת השנים, ידעו מה לעשות. הבעיה היא בביצוע. האימון – פרופסיה מעשית ויישומית המגייסת את המתאמנ/ת באמצעות מתן מסגרת, העלאת המוטיבציה, יצירת חוויות של הצלחה והקניית מיומנויות רכות וכלים – מסייע להם ללמוד כיצד לבצע, ולהצליח לסיים כל משימה שבחרו לכלול באימון. זה תלוי כמובן בהתגייסות המתאמנ/ת. כמו בכל תחום התנהגותי – הכוונה מכתיבה את איכות התוצאה.

ההמלצה החמה ביותר שלי למבוגרים עם הפרעות קשב, היא להפוך את החיסרון ליתרון!

הנה כמה המלצות אותן (ונוספות) אנו מיישמים בתהליך האימון:

  1. למפות את היתרון היחסי, שמאפשרת הפרעת הקשב (למשל – חשיבה יצירתית, "מחוץ לקופסא", אי שמירת טינה כי פשוט קשה לזכור למה צריך, ועוד).
  2. להחליט שהתסמונת לא מנהלת אתכם, אלא אתם מנהלים אותה!
  3. להתגייס למאמץ מרוכז לקידום יעדים ספציפיים, כל יעד בזמנו.
  4. להיעזר במאמנ/ת.
  5. לעבור אבחון ולנסות – אם יש צורך – טיפול תרופתי. הפוביה מיותרת – יתרון הטיפול גדול מחסרונותיו.
  6. אל תתנו לאידיאולוגיה של בעלי עניין, מכל צד שהוא (למשל – בעד או נגד ריטלין) לנהל אתכם – זה רע כמו לתת לתסמונת לנהל אתכם. קחו את המושכות לידיים!
  7. זכרו שהיום הוא תמיד היום הראשון של שארית חייכם/ן – לא משנה מה לא הצלחתם אתמול, תתחילו תמיד את היום מחדש.
  8. ייצרו חזון ותנו לו להוביל אתכם/ן.
  9. תהיו פתוחים ושקופים ככל האפשר באשר להפרעת הקשב שלכם/ן, לפחות בחוגים קרובים. סודות מתים באור. 
  10. סיימו כל יום בספירת הישגים – גם אם קטנים. ייצרו לעצמכם/ן תדמית חדשה, כי הצלחה מביאה הצלחה.

לפרטים נוספים על אימון אישי או קבוצתי

חומר רלוונטי נוסף: מצגת הדרכה למורות לילדי ADD / ADHD
 
 

קפצו לבקר גם באתר שלי בפייסבוק וטוויטר

FacebookTwitterGoogle+Share