תקשורת, אימון והדרכה

הפולט שכבת זרע ביום הכיפורים

לפוסט יום הכיפורים הקודם שלי – למה לא לצום ביום הכיפורים?

מתוך אתר דעת אמת, מופיע לצד הציטוט "הפולט שכבת זרע ביום כיפור, יחשוש למותו בשנה הקרובה". ואני לתומי חשבתי, שמה כבר נשאר לעשות ביום כיפור חוץ מסקס? הזדמנות להתאמן על סקס טנטרי, בלי פליטת זרע. מה שבטוח – יש כאן פרשנות רעננה לברכה "גמר חתימה טובה". אפשר לצרף את החבל שהיו קושרים לרגלו של הכהן הגדול, שיהיה מעניין :)




רגע לפני ששוב מפסיקים לנו את התנועה, השירותים השונים, הטלויזיה בכבלים ומפריעים באגרסיביות את שגרת חיינו לצורכי הזככותם והיטהרותם של יצרני האגרסיה הקיבוצית הזו, אני נדרשת שוב לסוגיה. בבלוג אחר יצא לי להגדיר את יום הכיפורים כיום תהודתה של יללת התן.

ראשי קהילות הצמים ימשיכו להדיר את הילדים האתיופיים מזכותם הבסיסית לשוויון, כבוד והשכלה. הם גם ימשיכו להתאנות לנשים הבאות בשערי הרבנות, לעודד (כנציגי הקב"ה עלי אדמות, כמובן) כיבוש אלים ואלימות קשה נגד פלשתינאים ומטעיהם, ימשיכו לזרוע פילוג ושנאה בעם, ימשיכו לדרג את החברה הישראלית למאמינים צחים מול טומאה חילונית (טפו טפו טפו), ממנה הם ניזונים – אולם לא תבוא בשעריהם. הם גם ימשיכו לסרב לחתום על כרטיס אד"י – אולם לעשות שימוש שוקק באברי החותמים, ימשיכו להפעיל אלימות קשה לכפיית הלכותיהם על אחרים (שעבס), ימשיכו הכל. החטא משתלם, הוא מקיים אותם לא רע, רק שמנקודת מבטם הסובייקטיבית ומתוך אותה הפרעת אישיות קולקטיבית, הם יאמינו מן הסתם שהחל מיום שני בערב גליונם נקי.

אלו תעתועיה של האמונה הדתית, וזו סכנתה – היא מייצרת מציאות חלופית וסט ערכים חלופי, שכל קשר הינו לבין הכוונה המקורית הינו נסיבתי ונטול שורשים. מבין צאן מרעיתם של פרנסי היכל האמונה, בני עלי ד'היום, מעטים הם אלו שמצליחים להאמין מבלי ליפול לבור הזה. השאר – או שמצויים עמוק בבור או שמקיימים אותו בשתיקתם. היינו הך.

כך או כך – אותו אלוהים שלהם, שרואה הכל, אני מניחה שהבור אינו נסתר מעיניו, וגם לא דייריו.

הפיאסקו האחרון, של חוות הדעת ההלכתית בעניין הקרוקס ('נעל נוחה מדי – אם זה כל כך נח, אין האדם מתייסר דיו בסליחותיו'), היווה את האיתות השנתי שיושרה היא לא הצד החזק של מסר יום הכיפורים. הצורך להיאחז בסמלים עכשווים כמו קרוקס על מנת לחזק או לשלול את סליחתו של אדם, יכול לבוא רק ממקום שאין עליו סליחה: מאותו מקום של איתחול מלאכותי של גיליון האשמה הפנימי שלנו. הרי בפועל – אף אחד לא סולח, אלא אם כן הסליחה טמונה הנפשו ואישיותו והוא עבר תהליכים המאפשרים לו/ה לשחרר את העבר. אף אדם לא סולח/ת לעצמו מבלי לצלוח דרך מסלול חיים מבגר, ניסיון, חשיבה.

לא כל כך ברור לי, לאור סוגיית הקרוקס (או שמא: לחשכת הסוגייה הזו), מדוע מוחלף שעון הקיץ לפני יום הכיפורים על מנת להקל על הצמים ולקצר להם את קצה הצום. לשיטתם של הרבנים ושל מאמיניהם, צריך היו להוסיף שעה לשעון הקיץ ולא להסיגו לאחור. גם אנחת הרווחה על מזג האוויר הנוח אינה במקומה. איזו מן סליחה זו? איזו מן כפרה? במזג אוויר נוח ושעת ערביים מוסגת לאחור באופן כל כך נח? אבוי.

אדבק כאן דווקא בשיטתם של כמה מאבותי ואימותי הדתיים, שחיו בלב ליבה של החרדיות, אשר סברו שמי שיש לו רב – אין לו אמונה.

FacebookTwitterGoogle+Share

מצגת הסברה למורות של ילדים עם ADD

קישור לדף באתר שלי – המצגת בפורמט PDF ניתנת להורדה. השימוש חופשי. תהנו – ואנא השאירו הארות, הערות ונקודות לשיפור. תהיינה גרסאות המשך על פי הארותיכם/ן. המצגת הומלצת הלילה באתר "כליום" (תודה, ארז). אנא הפיצו את הלינק – אשמח להרבה כניסות כמתנת יומולדת.

תודה.


סיפור קטן ואמיתי (חוויותיה של אמא – הרשיתי לעצמי "חירות סופרת" בתיאורים, השיחה אמיתית לגמרי):

ישבתי באיזהשהו חדר מורים איפהשהו בארץ (הפרטים במערכת) ותוך כדי מלאכת כפיים כלשהי שוחחתי עם אשה שישבה מולי על ריטלין. צלצל הצלצול ונכנסה אשה עם כל ה"שפיל" המקצועי הטוב (מהתסרוקת הבלונדינית המוגבהת ועד לתיק העור המשובח וערימת ניירות מוחזקת צמוד לחזה) והתערבה בשיחה שלא הוזמנה אליה: "ריטלין זה לילדים עם בעיות נפשיות". סליחה, אמרתי, את בטוחה? שכן ריטלין מאט את ספיגת הדופאמין ומאפשר מיקוד, אבל אין קשר בינו לבין בעיות נפשיות. "את פסיכולוגית?", שאלה. לא, עניתי, אני אמא שמבינה עניין. "אז אין לי מה להתייחס למה שאת אומרת, את לא מבינה בזה, תראי את אסי דיין". ומה תפקידך בביה"ס?, שאלתי. "אני מורת שילוב"…

I rest my case. אז הבנתי שצריך מצגת.


ובכלל:

לכבוד יום הולדתי (היום, 48 קייצים עם הסנפה קלה של הסתיו) עדכנתי את האתר. כן, אני יודעת שהגיע הזמן לשדרג אותו אבל זו מתנת יומולדת יקרה מדי, אז תסבלו אותו כפי שהוא. הבאג של אתר news1, שמושך חדשות מלפני חצי שנה (כן, פניתי, מס' פעמים), לא עוזר לי בעיניים - אבל להסיר את החלון זה כבר תחילת השדרוג. אז זה יחכה קצת.

בכל אופן – הוספתי קטגוריית "הפרעת קשב" שמרכזת קצת חומרים שהצטברו בנדון. הקטגוריה עוד תועשר.


שנה טובה לגולשות וגולשי ועמיתות ועמיתי רשימות.

קפצו לבקר גם בפייסבוק וטוויטר

FacebookTwitterGoogle+Share

הזובור בשריון: שִחְזור הטאטו + תגובות מפייסבוק

 
התגובות מפייסבוק (פיס אוף ארט)
Moshe Haggai

‎Moshe Haggai‎

לא הצלחתי להבין מה הקשר לכיבוש
Hanna Beit-Halachmi

‎Hanna Beit-Halachmi‎

תתאמץ, תצליח. הייתי מדריכת טירונים בשריון לפני 30 שנה – לא היו זובורים מהסוג הזה. האכזריות, האלימות, הפסיכופטיות, התפקוד הלא אנושי של חיילים ואזרחים, הם תוצר של עשרות שנות כיבוש.
Amit Mendelsohn

‎Amit Mendelsohn‎

שטויות חנה, אנשים זה אנשים זה אנשים, זה משחק שיצא מכלל פרופורציה וכל דור הלך והוסיף את השטויות שלו
אין לזה כל קשר לכיבוש. אין צורך לחפור כל הזמן, זה קצת מעליב את האינטליגנציה ולא נותן לך נקודות קרדיט, הנסיון להחדיר את הכיבוד לכל שטות
Hanna Beit-Halachmi

‎Hanna Beit-Halachmi‎

זה לא שטויות, עמית, ויש לזה בעיני את כל הקשרים האפשריים לכיבוש, שמייצר כאן תהליך כרסום והקהייה המביא להרבה רעות חולות, בעיקר בצבטא ומשם אל תוך החברה האזרחית. כזו מידה של אכזריות בכאלו היקפים, לא היו כאן לפני 40 שנה. לא נשמענו ב- 67 לפרופ' לייבוביץ'? הנה, יז לנו את ההזדמנות לשמוח עבורו שהוא אינו עד יותר לכך שנבואתו הגשימה את עצמה.
Moshe Haggai

‎Moshe Haggai‎

רגע – אני הייתי חייל לפני 16 שנה, ומ"כ וגם מפק"ץ (שזה כמו מ"מ). לא היה שום דבר מהסוג הזה, אפילו שהיינו כבר בתוך "שנות הכיבוש". גם לא היה מסביבי שום דבר כזה. גם לא ביחידות מקבילות.
אז אולי בכ"ז אין קשר לכיבוש?
Chanoch Gisser

‎Chanoch Gisser‎

נהפוך הוא, משה:
ככל שהכיבוש נמשך – מחלחלות עוד ועוד נורמות שנהוגות "שם" ל"כאן" (שזה לצורך העניין גם הצבא וגם החברה האזרחית).
Amit Mendelsohn

‎Amit Mendelsohn‎

אני לא ממש מצליח להבין את הקשר אני גם מכיר את השטויות של ליבוביץ וקראתי את הרעיונות שלו. אולי את שוכחת שבחינוך יש גם הורים, יש גם בתי ספר ועוד הרבה אלמנטים משפיעים. גם אני הייתי בצבא לפני 25קרא עוד שנה והכיבוש המשחית בכלל לא היה על סדר היום של החילים אז כמו גם היום. טקסי חניכה אכזריים בוצעו כבר שנים רבות לפני הכיבוש במדינות אחרות, אנחנו סתם מחקים מישהו בצורה אווילית. אין לזה קשר לכיבוש אני מוכן להתערב שחלק מאותם מתעללים באים מבתים סופר שמאלניים והקרבנות יהיו כמעט בוודאות המתעללים של הדור הבא כי זה מסורת מחורבנת של השיריון ולא קשור לשום כיבוש
Moshe Haggai

‎Moshe Haggai‎

אני לא טוען שאתם טועים. אני טוען שאי אפשר לדעת. זאת דעתכם, והיא מעולם לא הוכחה (לגבי מקרים דומים למה שהיה ביחידת השריון הזאת).
Amit Mendelsohn

‎Amit Mendelsohn‎

על איזה נורמות אתם מדברים, מה לי או לכל אדם אחר שכמותי ולנורמות האלו הרי רוב חיילי צהל לא ראו את השטחים בחיים שלהם, איך אתם מעזים להכפיש אוכלוסיב שלמה שגלל האמונה שלכם
Hanna Beit-Halachmi

‎Hanna Beit-Halachmi‎

משה – זה מדרון חלקלק, שהגלישה בו נעשתה מהירה יותר בעשור האחרון. לו היה זה מקרה בודד – צדקת. אלא שזו מגיפה, בצבא ומחוצה לו, שאכן ניתן היה לנבאה מראש – ותאמין לי שאני ושכמותי מצטערים שנבואתם מתממשת.
Hanna Beit-Halachmi
‎Hanna Beit-Halachmi‎

עמית – אני מציעה לרדת משיח סיסמאות ("שמאל קיצוני") לשיח מהויות. את מה שאני אומרת – אומרים גם לא מעט אנשים (תרתי משמע – כלומר גם בני אדם בהווייתם) ימינה ממני, והיא אף נשמעת לאחרונה פה ושם בהתנחלויות.
וככל שאני מבינה את חוסר היכולת של גולשים להתמודד בדיון סביר, לא יכלתי להשאיר על הקיר שלי את תגובתך עם הקללות והנאצות (ואולי טעיתי כשמחקתי – שכן היא תומכת בעמדתי שהכיבוש משחית, מקהה, גורם לאבדן גבולות ולאבדן כבוד לאדם ואמפטיה).
‎Amit Mendelsohn‎
מחקת ? ואת אומרת שאני לא יכול להתמודד עם ויכוח ציבורי ? יש לך יכולת רטורית. אבל את לוקה קשות בהבנת הנקרא את מציגה את עצמך כשמאלנית מקצועית ומשתמשת בדיוק באותן סיסמאות שכל אלו שבאו לפנייך לשתמשו ללא הועיל את מנופפת בדגלים עתיקים שאף אחד לא זוכר. ואת יוצאת מנקודת הנחה שאני מימינך. לא בטוח כלל. מה שבטוח שאת הסיסמאות שלך אני שומע שנים בדיוק מאותם אנשקרא עודים וכולם כמוך בדיוק מהות הוויתם היא שמאלנים כך את מגדירה את עצמך ששואלים מי את. שמאלנית, פמיניסטית, לא כך ? . כל מה שאני בא לומר הוא שהגיע הזמן שתפסיקו להשתמש בסיסמאות עתיקות יומין ותתחילו לחשוב וללכת קדימה
Hanna Beit-Halachmi

‎Hanna Beit-Halachmi‎

אכן, עמית, זה מה שאני טוענת. אני לא *רבה* על עמדותי, במקרה הספציפי של הכיבוש – העמדה כבר הוכיחה את תקפותה. באשר להתמודדותך בשיח עמדות – אני מניחה שאת "מבחן בוזגלו" של "האם הייתי מתנסח בכזה אופן לו היה זה הבוס שלי/המפקד שלי/לו הייתי מסכן בכך רווח כספי", לא היית עובר. ואם היית עובר – הרי שכנראה ששוב תוכח טענתי.
Hanna Beit-Halachmi

‎Hanna Beit-Halachmi‎

אגב, לא יצאתי משום נקודת הנחה לגביך – כל תגובותי מתייחסות עניינית לדבריך.
Amit Mendelsohn

‎Amit Mendelsohn‎

חנה אין לי בוס או מפקד ויש לי דעה משלי חופשית לחלוטין מקלישאות, נכון אף אחד לא אמר שאני מנומס אבל קללות ונאצות ? בשום פנים ואופן אבל היות והסרת את התגובה שלי אז זה בגדר לך תוכיח שאין לך אחות. העמדה שלך לא הוכיחה שום תקפות בטח שבטח לא לגבי כל האוכלוסיה שאת חלק ממנה. וכדאי שתחפשי על האינטרנט מהו מבחן בוזגלו כי את ממש לא בקרבתו אפילו.
Amit Mendelsohn

‎Amit Mendelsohn‎

אם היית מניחה את הקלישאות בצד ואת הזקן החרדי הנרגן וחסר הסבלנות מירושלים שגם התולעים כבר סיימו ללעוס אותו. ופותחת את הראש ומנסה להבין את הדינמיקה ואולי אולי משכנעת את חברייך שבאמת הגיע הזמן לזרוק לפח את מה שדורות של אנשי שמאל לעסו עד דק, אולי אולי תוכלו לשכנע מישהו, עד אז זה רק מעצבן ולעצבן זו לא שיטת שכנוע יעילה
‎Hanna Beit-Halachmi‎

עמית, סגנונך ממשיך להתדרדר. מה שנראה לך התחכמות מילולית – הוא פשוט סגנון לא ראוי. אוצר המטאפורות שאתה מציג כאן כוחני וגס. לא מתאים לי, סגנון דיון כזה. וכפי שאמרתי – הוא אכן מאשש את טענתי שהכיבוש משחית, במידה שאנחנו ככובשים אפילו לא מרגישים שאנחנו לא בסדר. נראה לנו "טבעי" לדבר באלימות ולבזות את האחר. לנו ולחיילי השריון. משחק סכום אפס במערומיו. תודה שאתנ ממשיך לסייע לי בביסוס דברי.
Yuval Doron

‎Yuval Doron‎

הכיבוש משחית זו אמירה כללית שאין מאחוריה כלום ואולי הכל. חשיפת הגב של חייל שזומבר בגדוד 74 אין לה קשר לעניין הכיבוש והיא מניפולציה תקשורתית לא יקרה כלומר זולה. אגב גם הספין התקשורתי סביב נושא הזובור הוא רק ספין. בני המשרת בגדוד וחבריו אינם מבינים בכלל על מה המהומה. לא שאני תומך בזה אבל ההגזמה היתה פראית. אז על מה העניין בכלל חנה?
Amit Mendelsohn

‎Amit Mendelsohn‎

נו טוב מה כבר אוכל לומר, אם את מסוגלת להאשים עם שלם בברבריות אבל לא מסוגלת לקבל מילים קשות (בהחלט לא גסות) הרי ברור שמי שאיננו מסוגל לעמוד בשום דיון ציבורי הוא את ולא אני. לשים את המילים הכיבוש משחית על גבו של חייל מוכה זה בסדר אבל לשמוע שאת הולכת בדרך הלא נכונה זה לא בסדר. אנינות טעם סלקטיבית.
Amit Mendelsohn

‎Amit Mendelsohn‎

אני חייב לך טובה עכשיו, סיפקתי לי לפחות חי מהטור של השבוע הבא שלי ואני משוכנע שהקוראים שלי יאהבו את זה, לא הם לא ימניים הם אחד האדם כמוני.
Amit Mendelsohn

‎Amit Mendelsohn‎

אגב טאטו זה קעקוע בעברית ומבחן בוזגלו עוסק ביחס של המערכת ליוצאי עדות אשכנז מול יוצא עדות המזרח. מצטער אבל יש לך עוד הרבה מה ללמוד
 
Hanna Beit-Halachmi

‎Hanna Beit-Halachmi‎

עמית, מה מוציא ממך כאלו אגרסיות? בטוח שלא אני, יותר סביר להניח שזה הכיבוש.
 
יובל, זו לא סיסמא, זו מהות. ההתנהלות לאורך עשרות שנים, של דורות כל חיילים רכים בשנים ככובשים, הטמעותם בחברה על החוויה, דפוסי חציית גבולות כבוד האדם והפוסט טראומה של רבים מהם, התנהגות שמחלחלת לילדיהם שכבר מגיעים ממקום מצולק יותר לשירות – וחוזר חלילה. הכיבוש יצר בעיה אמיתית בחברה הישראלית, שההתנהגות של חיילי גדוד 74 ונירמול התנהגויות בלתי נורמליות בעליל ואפילו לא חוקיות – מהווה חלק ממשי ממנה.
 
Amit Mendelsohn

‎Amit Mendelsohn‎

אין לי מושג למה את קוראת אגרסיביות, ולי אין קשר לכיבוש מעולם לא הייתי חבר כנסת ולא שר ולא קבעתי מדיניות ואפילו לא שירתתי בשטחים וכל מי שמכיר אותי יעיד שאני אדם חביב ונוח, משום מה את רואה בי אגרסיביות אולי בגלל שאת לא מפסיקה לחזור על המילה כיבוש כמו מנטרה שבמקום להועיל מרגיזה אנשים
לפני 7‏ שעות
Ilan Nahshon

‎Ilan Nahshon‎

הזובור היה קים גם בפנימיות וגם ביחידות מובחרות,התקשורת לא התעסקה בזה בזמנו.בפריז חניכי בית הספר לרפואה עוברים ברחובות פריז וחוטפים ביצים סרוחות..כל העולם הזה דפוק (הנה מילה שמסכמת 1000 מילים ).בדרכ' יש מישהו אחראי שזה לא יעבור להתבהמות וכנראה שבזמן האחרון אין.
Hanna Beit-Halachmi

‎Hanna Beit-Halachmi‎

כי זה שצריך לדאוג היה בעזה קודם. הוא לא חושב שיש בעיה. התקהה, אמרתי.
Hanna Beit-Halachmi

‎Hanna Beit-Halachmi‎

עמית – כל אלו שעשו את הזובור הם אנשים טובים וחביבים. גם הילד שירה בפלשתינאי תוך ציות לפקודה בלתי חוקית (ביודעין) נראה אמש על המסך – והפלא ופלא: ילד לחביב, כמו הבן שלי וחבריו שמסתובבים אצלי בבית. אז? איך זה שייך לעניין? האגרסיה היא תוצר של שחיקה, והמקור, במאקרו, לעוצמת ועומק השחיקה הוא הכיבוש. הנה, אתה נחמד וחביב ומנסה לעשות לי זובור כי אתה חושב אחרת ממני…
ToWo Dbd

‎ToWo Dbd‎

‎Yeap, it's so earrie sometimes and sad. A few years back saw a lovely bouyant freedom lover nature child walk into his uniform, and then a few months in hebron, and oh the fear/anxiety/fight/flight/bitter suspicion came in.. surprising us in the statements of rage and anger we heard from his mouth. Agression can be from burn out as well as from ‎ ‎Trauma, from loss and intimidation, from painful encounters with human dilemas that shock your system, create dissociations within your body-mind organisation, from little time to process and ask questions of yourself others, even time to forgive :-(‎
 
‎Hanna Beit-Halachmi‎

רק חשוב לי לציין שהתגובה שנמחקה הכילה הטיות שונות של המילה השביעית בא"ב, ולא נמחקה בכדי. אולי, בתום הכיבוש ועוד 40 שנה, כשיקום דור שלא ידע את יוסף (ועמית – מטאפורה נשארת מטאפורה, וכן – אני יודעת שלא מדובר כאן ביוסף), נוכל לנהל שיח ציבורי מתוך תפיסת מוצא של כבוד האדם וכבוד הזולת, ערכים שיאפשרו גם לחיילים לדעת מתי חצו את הקו האדום ומתי לומר "לא".
 
 
FacebookTwitterGoogle+Share

אם זה כחול לבן זה לא עובד

אנחנו מכירים ומכירות את אותו שימוש ציני עוד מימי המיתוס הטרומפלדורי של "טוב למות בעד ארצינו", את המשפט האלמותי של רבין על ה"נפולת של נמושות", קמפיינים קודמים של "קנו כחול לבן" ומיני שמושים אחרים ברגש הלאומי ובפחד הקיומי המאוד אנושי שלנו, על מנת למלא למישהו את סאת הכוח והכיס. ותודה לדפנה לוי, שהזכירה לי את המוטיב הגזעני הבזוי בקמפיין הזה, המגייס ברמיזה עבה את הפחדים הקמאיים שלנו ואת הרגש הלאומי להכשרת שרץ נוסף – של ההתעמרות האכזרית בעובדים הזרים.  

בתכל'ס, שום דבר לא עובד כשקונים כחול לבן. קניה כחול לבן היא דרך נהדרת לשרת כאסקופה נדרסת את קשרי ההון והשלטון, מבלי להועיל ולו במעט לשיפור מצב האבטלה או צמצום הפערים. קנייה כחול לבן מצמצמת את גודלו של התקציב הפנוי שלנו ומשאירה אותו נמוך מאוד בפירמידת הצרכים של מאסלו. אם נקנה הרבה מדי כחול לבן, לא ישאר לנו עודף. כשאין עודף, אין זמן לחשוב על צמיחה מחד או מחאה על דריסת זכויותינו והעברת מוצרי כחול לבן לייצור בסין על חשבון אינסוף מובטלים בלי קול. כמה נח. מעניק את התחושה, שהממשלה דואגת לכך שכחול לבן יהיה יותר יקר ופחות טוב, כאמצעי לשימור הקיטוב המעמדי והרחקת כל תחרות על נתח עוגת ההון או נתח עוגת השלטון.

הקשר בין עלות הקמפיין, הון שלטון ואינטרסים שיציבותו התעסוקתית של המשק אינו אחד מהם, נמצא בעלות הקמפיין. זו, יכלה מן הסתם לחסוך קמפיינים אחרים של התרמת ארוחות לחג.

ולכן, אני דווקא מעדיפה ורוד, צהוב או ירוק;

מכשיר סינון מים תוצרת סין (עובד מצויין)  עלה לי 35% ממחירו של מכשיר ישראלי המככב בימים אלו בקמפיין פרסומי יקר. בקבוק מים מינראליים תוצרת חוץ עולה לעיתים כ- 50% ממחיר בקבוק ישראלי (שלא כדאי לשתות ממנו מסיבות נוספות). ציפוי הטפלון של מחבת ב- 20 ש"ח – יישרט מהר כמו מחבת ישראלי שעולה 100 ש"ח.  חופשת בטורקיה תעלה לכל המשפחה פי 2 או 3 ממחירה באילת.

יש דוגמאות רבות להעדפה ירוקה, צהובה  או ורודה שמשאירה לנו כמה פרוטות בכיס להשקעה בחינוך הילדים, באיכות החיים ובשידרוגם, באופן שיכול לעצבן את מי שחברה צומחת עלולה לעשות להם צפוף בנשמה. למערכות ומדינות אין עניין טבעי לשנות סדרי עולם ולחלק חלוקה שוויונית את העוגה הלאומית. אחת הדרכים היא ייקור תוצרת מקומית על מנת להפוך את ייצורה ללא כדאי מחד, והפיכת הטרנזאקציה המסחרית הפשוטה של רכישת מוצר צריכה לעניין אידיאולוגי על מנת ליהנות גם מקיבוע המידרוג המעמדי והנצחתו וגם מרוח גבית למעשי זוועה שעושה הממסד בשמם של נתיניו.

האלפיון העליון – לא רוכש כחול לבן. הקמפיין של "כחול לבן – זה עובד לטובתינו" לא מכוון אליו, או שבהפוך על הפוך – דווקא כן.

אז עזבו כחול לבן. קנו טוב, מענג וזול. אם תרכשו רק או בעיקר כחול לבן – תישארו ממוסמרים קצת יותר חזק למדרגה הסוציואקונומית אליה יועדתם/ן, מבלי שתהייה לכך כל השפעה על סבב הפיטורין הבא במשק או העברת מפעלים לסין/ירדן/מזרח אירופה.

אל תקנו את מה שמנסים למכור לכם. זה ישראבלוף.

FacebookTwitterGoogle+Share

לוּוָה למנוחות

 

בהמשך לפוסטים קודמים, שלי ושל אחרים, המספידים את עמיתנו ברשימות, דני בלוך;

איפה הייתי כשדני בלוך מת  צבי גיל  מנחם רבוי   צביקה גוטליב  גלעד סרי לוי  חיים שיבי  רשימות אקסטרה  אייל גרוס  אורה עריף כץ  אסתי סגל – הטקס בבית סוקולוב, דני בלוך ודוד טמיר ז"ל, ועוד  משה גולדבלט

 

ההלוויה;

עמדתי לצד ההמון (והיו המון), נחבאת מהשמש, עם אפרים דוידי – בן דודי, שאני פוגשת בעיקר בהלוויות, חתונות והפגנות. מ"צעירי" העיתון דבר – היו הוא וכתב נוסף. מהקשישים – היו כנראה נוספים, שגם הוא התקשה לזהות.

אשה אחת שמעה אותנו מדברים וניגשה לומר שהיא באה במקום אבא שלה – שהיה עמית של דני ב"דבר" הרבה שנים, והיה רוצה לחלוק לדני כבוד אחרון, לו היה עדיין בחיים. היו פוליטיקאים, אנשי תרבות, אנשי מדיה ועיתונאים. בית הקברות המאוד קטן, המה אדם. הדרך אליו ארוכה וחולית. בית עלמין בקצה העולם.

ככל שקרבה עת ההספדים נדחקנו מרצוננו לאחור. לי אישית קשה עם הגופה שעל האלונקה, מנהג יהודי שאני רואה בו ביזוי המת. לא ראיתי, רק שמעתי.

בין המספידים – הראשון היה יהודה בן חמו, ראש עיריית כפר סבא. אני מביאה כאן את ההספד, שמשקף מאוד את דמותו של דני, כלשונו – ותודה לבן חמו שדאג לשלוח לי אותו.

אחריו הספידו נוספים. יוסי גמזו שלח שיר, עם מקצב של מקאמה. עברה בי מחשבה, שאין מפלט מהמקאמות – מהגננת הראשונה ועד להספדים, המקאמות מלוות את האדם כל ימיו. הספיד עמית נוסף שסיפר איזה חבר היה דני.

ההספדים המרגשים ביותר היו, כמובן, של אחיו אילן ושל אחד מבניו של דני. האח סיפר מנימות אישיות, מהטרגדיות שעברו כחוט השני במשפחה ומקומו התומך של דני, שיחסר להם. הוא גם ציין שדני קבל לאחרונה מעמד של עמית מחקר לכתיבת ספר החוקר את ההסטוריה של משפחת אימו בא"י (משפ' פיינברג), הספר שהפסדנו – הנה טעימה ממנו.

הבן סיפר, שכבר כשדני לימד אותו לבחינות בספרות בתיכון, ידע איזה שיר יקריא בהלווייתו:

אבי/יהודה עמיחי

זכר אבי עטוף בנייר לבן
כפרוסות ליום עבודה.

כקוסם, המוציא מכובעו ארנבות ומגדלים,
הוציא מתוך גופו הקטן – אהבה.

נהרות ידיו
נשפכו לתוך מעשיו הטובים.


 

תנחומים למשפחה.


 

ההספד שנשא יהודה בן חמו, ראש עיריית כפר סבא;

דני בלוך ז"ל

4/9/2009

אנו מלווים היום בדרכו האחרונה את דני שלנו, שהלך לעולמו באופן כה פתאומי ובלתי צפוי והוא רק בן 68.

העיר כפר-סבא ומדינת ישראל כולה איבדה, עם לכתו של דני, את אחד מעמודי התווך של העיתונות בארץ. אינטלקטואל, איש רוח ותרבות, כתב, מבקר, עורך ושדרן מהמוכשרים והרהוטים ביותר שקמו לנו אי פעם.

אנו ניצבים היום המומים ומבכים את מותו של אדם ידען, משכיל, נעים הליכות ומעל הכול בן אדם. אישיותו המלבבת, ידענותו בתחום המוזיקה ואהבתו האינסופית לתרבות, טבעה חותם בחיינו ובחיי המוזיקה בישראל.

דני נולד בירושלים והחל לעבוד ב"קול ישראל" מיד לאחר השחרור מצה"ל, בתחילת שנות ה-60. לפני כארבע עשרה שנים הגיע לכפר סבא עם משפחתו.

לאורך עשרות שנים של עשייה עיתונאית עבד דני ככתב, עורך ופובליציסט. את מרבית השנים הללו עשה בעיתון "דבר", שם כיסה, בין היתר, את התחום הפרלמנטארי והמדיני. בתחילת שנות ה-90 אף שימש כעורך העיתון במשך מספר שנים.

בכל אשר פנה, הפגין דני תמיד מקצועיות, מקוריות וכישרון בלתי נדלים. אולם, מעבר לכישוריו המקצועיים היה דני איש אוהב, לבבי וחם, אשר הציב אחרים לפני עצמו ותמיד רצה לסייע ולתמוך.

דני בנה משפחה לתפארת עם אשתו, פיליס, ושני בניו, דוד ויונתן שיבדלו לחיים טובים וארוכים. הוא היה בעל מסור ורחב לב, מוכן תמיד לעזור. בניו תמיד יכלו לסמוך עליו שיגיד את הדבר הנכון בזמן הנכון. הוא כל כך רצה לראות את בניו

מצליחים וכאשר דוד התקבל לעבודה בחברת התעופה "קונטיננטל", הוא נהג לספר לכולם בגאווה על בנו שטס ברחבי העולם.

חייו של דני לא היו קלים. כאשר עם ישראל חגג את שחרור החטופים במבצע אנטבה, דני היה שרוי באבל עמוק על מות אימו, דורה בלוך, שנשארה מאחור ונרצחה באכזריות. אבל, דני תמיד היה אופטימי וידע להתגבר על כל המכשולים.

אנו בוכים היום על לכתו של אדם ענק, עיתונאי דגול, איש אשכולות של ממש. אדם שהתרבות הייתה חלק בלתי נפרד מאישיותו הקורנת. תמיד היה מעודכן בכל, ממוסיקה קלאסית ועד לפופ ורוק, מתיאטרון ועד למחול. צרכן תרבות רעב כל הזמן שאינו יודע שובע.

תוכנית הרדיו שלו "הידברות", הייתה שמורת טבע של תרבות אחרת. הוא הביא מידע, סקרנות ועומק, התנזר מסקופים וסנסציות, דיבר עם מרואייניו בצורה אינטליגנטית ותרבותית, לא נכנס לדבריהם, אלא הקשיב ונתן מרחב ביטוי.

זכות גדולה נפלה בחלקי להכיר את דני לפני כעשר שנים, עוד בטרם נבחרתי לרשות העיר. הידידות הקרובה שנרקמה ביני לבין דני והיחשפותי ליכולותיו המפליאות הביאה אותי למסקנה, כי אנשים שכמותו יכולים לתרום תרומה אדירה לפיתוח וקידום התרבות בעיר וכי יש לשלבם בניהול העיר.

לכן, עם בחירתי, פניתי לדני וביקשתי ממנו לתת ביטוי לידענותו הרבה בתחום התרבות והמוסיקה ולהצטרף להנהלת קרן המוסיקה בעיר. דני לא היסס ומיד ענה בחיוב, וכמובן שפעל בהתנדבות מלאה והיה לאחת הדמויות הדומיננטיות בהנהלת קרן המוסיקה.

דני פעל רבות במתן רעיונות ובתמיכה מקצועית לאנשי קרן המוסיקה ואף לאחרונה ביקש מירוחם שרובסקי, מנהל הקרן, לקבל חדר בבניין החדש של מרכז המוסיקה על מנת שיוכל לרכז פעילותו למען התושבים שכה אהב. הרי דני נהג לסייע באופן אישי לתושבי כפר-סבא שפנו אליו לקבלת עזרה, לזריקת עידוד, למילה חמה. הליכתו מאיתנו הינה אבידה כבדה ביותר עבור קרן המוסיקה, עבור העיר סבא ועבור כל איש תרבות בישראל.

דני ואני נהגנו להיפגש לעיתים קרובות ולשוחח על ענייני דיומא ועל ענייני העיר. אני יכול לומר שלא מעט מהדברים שנעשו בעיר נבעו מתוך רעיונותיו של דני, ולא רק בתחום המוסיקה.

בשנים האחרונות נדמה היה שדני רק הולך ומגביר את קצב עבודתו, בין אם בעריכת מגזין "הזמן השלישי", בכתיבת בלוגים או בשידור תוכניות ברשת א' וברשת ב'. כזה היה דני – עיתונאי ברמ"ח איבריו, אדם רחב אופקים ואיש אשכולות שכמותו יש היום מעטים.

דני, כאשר אני חושב עליך, אני נזכר במילותיו של נתן יונתן: "איפה ישנם עוד אנשים כמו האיש ההוא, אשר היה כערבות הבוכיות. וּכמו מבצר עתיק היה בסוף הדרך".

דני יקירנו. פיליס, דוד ויונתן יתגעגעו אליך. תושבי כפר-סבא ואני נתגעגע אליך. כל שוחרי התרבות יתגעגעו אליך. את החור שנותר פעור בליבנו ובלב התרבות הישראלית עם לכתך לא ניתן יהיה למלא לעולם.

חבל על דאבדין ואין משתכחין,

ברגשי צער,

יהודה בן-חמו

ראש העיר


 סיפא;

במפגש הבלוגרים של רשימות, שהתקיים בקדימה, בבית בתו של צבי גיל, הציגו דני וצבי את תכניתם לכלול את האינטרנט כקטגוריה בפרס סוקולוב לעיתונות.

אני שאלתי אז, באופן המשקף את הילך מחשבתי, מדוע להיכנס לפרס סוקולוב, למה לא ליצור פרס נפרד לאינטרנט, עם קטגוריות שונות, שיתפוס לו מוניטין משל עצמו? מדוע למשוך בכח את מי שמתקשים להצטרף, כפי שעשו בייחודם הרב דני וצבי, למדיה החדשה? למה לא ליצור להם אלטרנטיבה, ושיצטרפו אליה בזמנם ובקצב שלהם?

ואני מקשה ושואלת: מה תחושתכם לגבי "פרס דני בלוך לאינטרנט"?

FacebookTwitterGoogle+Share

איפה הייתי כשדני בלוך מת

אמא שלי, שטלפנה לומר לי שדני בלוך מת, זוכרת את דני מאז שהוא היה בחור צעיר והורי שהו בשליחות ביחד עם אחיו, ביה בלוך. שניהם – דני וביה – היו הילדים של דורה בלוך ז"ל ואצלינו בבית ילדותי עקבו בדריכות אחר גורלה, כאמא של ביה ודני, במבצע אנטבה ואחריו. הזיכרון נצרב בי מאז, ואני – ששוכחת אנשים די בקלות – לא יכולה לשכוח אותם.

אח"כ עבדה אמי שנים עם דני במכון הייצוא הישראלי, אני זוכרת אותו מהמסדרונות ומהנימה החמה בה שיבחה את איכויותיו. אני מניחה שההערכה היתה הדדית – מאז שהצטלבו דרכינו שוב בבלוגוספירה, הוא לא פספס אף הזדמנות לשאול לשלומה ולהתעניין בשאר ילדיה.

כשדני בלוך מת אני בחרתי חולצות מצחיקות באוזן השלישית ברעננה. למי שיחפשו סמליות – הרבה סמלים היו סביב הרגע בו התבשרתי על מותו ע"י אמי;

האוזן השלישית ברעננה נסגרת כי הם לא הצליחו לגייס מספיק לקוחות שמחפשים קולנוע ומוזיקה איכותיים באיזור השרון. 'האוזן' – מעוז איכותי נכחד, שחשוב לו גם בנסיגתו להיות הוגן והגון עם לקוחותיו – העניק בונוס ששוויו 25% מעל יתרת המנוי שלנו, שכלל תלוש שי ומנוי חלופי בבלוקבאסטר. מתנות נוצצות וזיכוי תאגידי במקום תרבות.

על החולצה שקניתי לעצמי כתוב "אני לא סובלת מהשפיות, אני מדחיקה אותה".

על זו שהבן שלי קנה כתוב: Zakka collecting people.

המציאות הישראלית אותה ביקר דני,  In a nutshell.

ביחד עם דני, הלך מעולמינו אחד החיבורים האחרונים בין איכות, תרבות, שליחות ותקשורת. אבד לנו עיתונאי עם עמדה ערכית ואידיאולוגית שיש בה עומק, אנושיות והומאניות, שהיה מאחרוני אנשי התוכן בתקשורת הלהגנית של היום. אבד גם אדם נעים הליכות שלימד אותנו שאין סתירה בין נועם הליכות לעמדה נחרצת. אדם שהעניק לי אישית בכתיבתו את התחושה שאני לא לבד מול הקיר האטום, ושאני גם לא מדמיינת אותו – הקיר באמת אטום, וזה בסדר לא להפסיק לומר את זה. בכל פעם שקראתי אותו, נרגעתי. אם יש כאלו אנשים, יש תקווה.

ועכשיו הוא מת.

אין לי שמץ של ספק, שלמותו של דני לא יהיה אותו רייטינג שקבל, להבדיל אלפי הבדלות, דודו טופז.בחייו או במותו. מראשית ימי עולם, היה לטפשות ולרוע רייטינג גבוה יותר מזה שניתן לתבונה ולטוּב.

רק אתמול הוא כתב כאן את הפוסט האחרון, היחידי שלא הספקתי לקרוא. קראתי עכשיו. כרגיל, הוא ניסח את מחשבותי.

תודה, דני.

החולצה השלישית שקניתי – "Enjoy the silence" – כבר נרכשה לאורְךָ, בהשראת מותך.

תהנה מהשקט.

תנחומי לפיליס בלוך ולמשפחתו של דני.

 

 

תחילת שנות השישים באדיס אבבה, אתיופיה, לפני כל הטרגדיות והארועים המכוננים. ביה בלוך, רעייתו אורה ובנו הפעוט עופר (לימים מנכ"ל תנובה), עם אמי ואחיי הגדולים. לפני חודשים ספורים נמצאה התמונה באלבום ישן  ושלחתי אותה לדני.




הספדים נוספים ברשימות:

צבי גיל, ידידו של דני  מנחם רבוי   צביקה גוטליב   גלעד סרי לוי  חיים שיבי  רשימות אקסטרה

 

ארונו של דני יוצב ב- 11.00 בבית סוקולוב. הלווייתו תתקיים ב- 13.30 בבית העלמין החדש בכפר סבא.

FacebookTwitterGoogle+Share