תקשורת, אימון והדרכה

נשמה טהורה

 

ושירה מרגלית? חיה בזכותנו מחדש את התקיפה. דודו מת (ברוך דיין אמת), כולנו לקחנו את מקומו בהתלהבות. דודו, העם מאחוריך.

 

מה המורשת שהשאיר דודו טופז מאחוריו?

  1. אלימות טלויזיונית סדרתית
  2. הטרדה מינית (סדרתית, מילולית, בשידור ושלא בשידור, על שני מקרים הוא נחקר, על אחד התנצל בפומבי)
  3. גזענות
  4. השפלת הזולת כמתכונת להאדרה עצמית ויצירת רייטינג
  5. תקיפה מינית בשידור
  6. איכות ירודה במיוחד של תכנים (אם ניתן היה אי פעם לכנות אותם "תכנים")
  7. תקיפתו של שניצר
  8. ארגון תקיפתם האכזרית של 3 אנשים
  9. איומים על נוספים
  10. האלההת הרדידות והפיכת התנהגות "בעל זבוב'ית"  לכרוניקה של שידור מוצלח.

מה אתם חוגגים? את מי אתם מהללים?

מי שמרחם על אכזרים – סופו שיתאכזר לרחמנים. הוא יצא בזול והתחמק מתשלום מחירן של כל כך הרבה עבירות קטנות, עד שנהיה שליח המצווה של הרחמנות הזו שלנו, אל אבי ניר, שירה מרגלית (והבן הקטן שלה) ובועז בן ציון. הם אלו שאמורים היו, בחברה מתוקנת, להיראות ולהישמע בכותרות המדיה. לא הוא.

דודו טופז לא היה "קורבן" אלא המקרבן, וגם לא "איש טוב" אלא אדם אכזרי במיוחד (כפי שהתברר לנו). הוא היה איש ירוד ומזיק שתרם לא מעט לנירמולה של הרשימה דלעיל בחברה הישראלית. הוא איננו מיתוס ואינו אדם גדול או יוצר ענק אלא מפלצת שאנחנו סייענו לה להגיע למימדיה הבלתי אפשריים והזקנו בכך לכולנו – ולנפגעיו הפיזיים הישירים בפרט.

אציין שגם לפני עשרים שנה חשבתי ואמרתי את זה, וזיפזפתי ממנו והלאה כעניין של עיקרון. אצלי בבית, הוא היה מאז ומעולם מוקצה מחמת מיאוס. ובכל זאת הצטערתי להיווכח בשנה האחרונה עד כמה צדקתי.

לסיפא, אצמד לתשובה של יוסי דר לכותבת של אחד הפוסטים היותר הזויים שקראתי בחגיגת ההילולים הזו: "יש כמובן להצטער על הטרגדיה. אבל הפוסט הזה נראה כקדימון לפוסט הבא שבו תציעי לקרוא רחוב ע"ש דודו טופז. לא על הכל יכסה הטיח".

אנחנו אמריקה בקטן – להם יש מועדוני מעריצים לצ'ארלס מנסון, לנו יש רק את דודו.

ואחרי כן נגלגל עיניים ונתפלא על קולת העונש שמטילים בתי המשפט. ואנחנו? היכן הסנקציה החברתית שלנו? איפה הנורמות שאמורות לברוא אותה?

זו לא הפעם הראשונה שאנחנו מכבסים עבריינים שפעלו נגדינו במישור העברייני ו/או החברתי/תרבותי והופכים אותם לאלילי תרבות, סוללים את הדרך למטה – לחברה אלימה יותר. זו רק הגדולה שבהן. כבר כתבתי על כך בעבר, במס' הזדמנויות.
 

FacebookTwitterGoogle+Share

מחוסר עניין לציבור

פוסטים קודמים רלוונטים: הנאשם והכיפהפוסט טראומה פמיניסטית

"חוסר עניין לציבור" דווקא מאוד מעניין את הציבור, אחרת לא היה כל כך הרבה חוסר וכל כך הרבה עניין בכל כך הרבה ציבור.

עיקר טיפלותה של הערכיות הישראלית ז"ל, מתמצה במשפט "מחוסר עניין לציבור". ככה סוגרים תיקי תקיפה, עבירות גוף, עבירות רכוש, נזקים אישיים, ככה מחפים על אנשי המערכת ושוטרים הולכים הביתה בארבע כדי לנסות ליהנות קצת מהחיים – אם שכר מינימום משודרג של שוטר, יאפשר ליהנות ממשהו בכלל.

בחודשיים האחרונים מנסים לשכנע אותי (אני בוועד) שלציבור אין עניין בתקיפה מינית שארעה השנה בשכבה של הבן שלי. הציבור הוא אני (ועוד 199 זוגות הורים) ששולחת/שולחים ב- 1 בספטמבר ילד/ה, ללמוד אצל מורות שלא ראו, יועצות שלא הבינו, עם חברים שלא דיברו, מנהלת שמשתיקה, מפקחת מטייחת ומערכת שעוברת מפורשות על חוזר המנכ"ל (סעיף 4.1.7, למשל) – בטענה שהיא "פועלת על פי חוזר המנכ"ל".

בעיר קטנה ואיכותית אחת במרכז הארץ יש שלושה בכירים שהם ממש מלח הארץ. אחד הורשע בהטרדה מינית, שני במעילה ושלישי נעצר לאחרונה כשותף באחד ממעשי האלימות הקשים שארעו בקיץ הזה. לגבי האחרון – אותה העירייה טענה שזה נעשה בזמנו הפרטי ולא בעת מילוי תפקידו, כך שזה לא מעניינו של הציבור. את השניים הראשונים היא אפילו לא מתרצת. זה אינו מעניינו של הציבור. בעת האחרונה נעשתה שם הרחבה קונספטואלית למושג הזה: גם אי מילוי התחייבויות והבטחות והתרשלות בשמירה על שלום הציבור, אינם מעניינו של הציבור.

פעם, לפני שנים, הפרעתי לשוטר במילוי תפקידו, או ליתר דיוק – בעודי מטפטפת טחינה מהפלאפל באי התנועה בחשמונאים קרליבך, פרצו לתודעתי זוג שוטרים שמילאו את תפקידם ע"י בעיטות ואגרופים להומלס שיכור שנם שם את שנתו. אם לא הייתי מפריעה להם – זה היה נגמר אולי כמו הרצח בתל ברוך במוצ"ש האחרון, אז לקחתי סיכון והפרעתי. אחד מהם אולץ להתפטר, שני נענש ותלונתם נגדי נסגרה מחוסר עניין לציבור. סו"ס יצא לי מזה משהו. השיטה יודעת, שאם כולם מרוויחים ממנה משהו, או שנדמה להם שהם מרוויחים ממנה משהו - היא מבטיחה את קיומה.

שמעתי גם על מקרי אונס, תקיפת ילדים ואלימות במשפחה שנסגרו מחוסר עניין לציבור (נו, זה עניין משפחתי).

כמו בכל תחום, ישנו חילחול רעיוני בין מערכות. השיטה של "חוסר עניין לציבור" עובדת במשטרה? נשאיל אותה לחינוך, לרווחה, למינהל (לא) תקין. הציבור ממילא מפריע לחגיגה, הוא בוכה כשכואב לו ומתנגד כשמנסים לרמוס אותו. נודניק.

האם זו אוטוקרטיה סמויה? הסבירו לי השבוע, כשניסיתי לברר מהן זכויות העניין שלי כציבור (כלומר כאם), שעדיף לשאול 'שאלות תם' ולא לשאול באופן ישיר. ככה, אולי לא יבינו שאני חורגת מגבולות העניין המותרים לי כציבור ויענו לי את האמת. ההמלצה הזו מתחרה רק בהמלצה שקבלתי פעם מעוזר פרלמנטרי של ח"כ שנויה במחלוקה: לח"כים תכתבי ניירות עמדה על דף אחד, בפונט 14 ורווחים כפולים, אחרת הם לא יעשו עם זה כלום.

האם מישהו חשב לעשות תיאום ציפיות אלמנטארי בין הציבור לנציגיו? לאאא, לא מעניין. לא את הנציגים ולא את הציבור.

הכל מושחת, ואני מיואשת. רק להיום.

והנה השיר האהוב על זהבי כשהוא מדבר על כל מה שאינו מעניינו של הציבור;

האמת? צודקים.

מושחתים, נמאסתם.

למה זה קורה לנו? לא, זו לא קלישאה: הכיבוש משחית.

 

 

FacebookTwitterGoogle+Share

אני לא מצליח/ה בחיים בגלל…

 

ציירה: רעות בית הלחמי עמיר

אמא שלי

אבא שלי

זה שהעדיפו את האחים שלי על פני

המורה יפה מכיתה ג'

צבע העור שלי

המין שלי

החינוך שקבלתי

החינוך שלא קבלתי

האימפולסיביות שלי

זה שאני ישיר/ה מדי

זה שאני אותנטי/ת

הגזענות שלהם/ן

הביישנות שלי

השונות שלי

הפחדנות שלי

הפחדנות שלהם

המצב

אשתי

בעלי

הילדים

הבית (שיש לי/שבאתי ממנו)

שלא מבינים אותי

חוסר הסבלנות שלי

הפרעת הקשב שלי

שיש לי קוצים בתחת

שאני לא פוליטיקאי/ת

שאני יהודי/ה

שאני לא שייכת

שלא אבחנו אותי בזמן

שלא עזרו לי

תקרת הזכוכית

אני לא מהברנז'ה

שאני מזרחי/ת

שאני אשכנזי/ה

שאני לא יהודי/ה

שיש לי גבולות

שאין לי גבולות

שיש לי עקרונות

שאין לי עקרונות

שאני רגיש/ה

שאני אדיש/ה מדי

הצבא

זה שלא הייתי בצבא

…כם

…ם

…ו

…ה

אינסוף מוקדי שליטה חיצוניים…

 

(ניתן גם וריאציות: לא הצלחתי בעבודה / במשימה / בזוגיות / בהורות / בתפקיד / בלימודים וכיו"ב).




המכנים המשותפים לכל התשובות הם:

  1. מוקד שליטה חיצוני.
  2. לא ניסיתם .
  3. ציפיתם לקבל יותר משהשקעתם.  
  4. שיתפתם פעולה עם מה שגרם לכם לא להצליח.
  5. נוח לכם/ן ככה.
  6. נכונות לא מספקת לעבוד על זה, להשקיע.
  7. אי התאמה בין המטרה שקבעתם לעצמכם/ן לדרך בה בחרתם/ן להתקדם לקראתה. 
  8. חֶסֶר באורך רוח והתמדה.
  9. קושי להיפרד מהמכשלה הידידותית.
  10. אי לקיחת החלטה.

שימו לב אם הגדרתם/ן לעצמכם/ן מהי הצלחה…כי אולי אתם עדיין מחפשים את מה שכבר השגתם/ן.

עבודה נעימה.


hbh.co.il

 

FacebookTwitterGoogle+Share

ילדי התקופה

אֲנַחְנוּ יַלְדֵי הַתְּקוּפָה,
הַתְּקוּפָה הִיא פּוֹלִיטִית.

כָּל הַמַּעֲשִׂים הַיּוֹמְיוֹמִיִּים
אוֹ הַלֵּילִיִּים שֶׁלְּךָ, שֶׁלָּנוּ, שֶׁלָּכֶם
הֵם מַעֲשִׂים פּוֹלִיטִיִּים.

תִּרְצֶה אוֹ לֹא תִּרְצֶה,
לַגֶּנִים שֶׁלְּךָ עָבָר פּוֹלִיטִי,
לָעוֹר גָּוֶן פּוֹלִיטִי,
לָעֵינַיִם הֶבֵּט פּוֹלִיטִי.

כָּךְ אוֹ אַחֶרֶת
לְכָל דְּבָרֶיךָ הִדְהוּד,
לְכָל שְׁתִיקוֹתֶיךָ הִשְׁתַּמְּעוּת
פּוֹלִיטִיִּים.

אַף בְּלֶכְתְּךָ בִּסְבַךְ הַיַּעַר
אַתָּה צוֹעֵד צְעָדִים פּוֹלִיטִיִּים
עַל קַרְקַע פּוֹלִיטִית.

גַּם שִׁירִים לֹא פּוֹלִיטִיִּים הֵם פּוֹלִיטִיִּים,
וּבַמְּרוֹמִים מֵאִיר יָרֵחַ,
זֶה מִכְּבָר לֹא-יְרֵחִי.
לִהְיוֹת אוֹ לֹא לִהְיוֹת, זוֹ הַשְּׁאֵלָה.
אֵיזוֹ שְׁאֵלָה, חַבִּיבִּי. הָשֵׁב בַּהֲקַלָּה.
שְׁאֵלָה פּוֹלִיטִית.

אֵינְךָ חַיָּב לִהְיוֹת בֶּן-אֱנוֹשׁ
כְּדֵי לִהְיוֹת בַּעַל מַשְׁמָעוּת פּוֹלִיטִית.
דַּי בְּכָךְ שֶׁתִּהְיֶה נֵפְטְ גָּלְמִי,
מִסְפּוֹא מְרֻכָּז, חֹמֶר גֶּלֶם מְמֻחְזָר.

אוֹ אַף שֻׁלְחַן יְשִׁיבוֹת, שֶׁעַל צוּרָתוֹ
הִתְוַכְּחוּ חֳדָשִׁים אֲרֻכִּים:
מִסָּבִיב לְאֵיזֶה שֻׁלְחָן יֵשׁ לָשֵׂאת-וְלָתֵת
עַל-אוֹדוֹת חַיִּים וּמָוֶת, עָגֹל אוֹ מְרֻבָּע.

בֵּינְתַיִם אֲנָשִׁים נֶהֶרְגוּ,
חַיּוֹת גָּוְעוּ,
בָּתִּים עָלוּ בַּלֶּהָבוֹת
וְשָׂדוֹת צָמְחוּ פֶּרֶא
כְּמוֹ בִּתְקוּפוֹת קֶדֶם
פָּחוֹת פּוֹלִיטִיּוֹת.




הבנתם/ן?

די מדהים לראות את הטרול הפוליטי יוצא מאנשים, אשר חלקם ניסו קודם להראות שהם לא כאלו.

ועוד טקסט השלכתי להיותי צופה מן הצד בתדהמה בפוליטיקזציה של הפוליטיקה עצמה, המאיינת ומעקרת את הפוליטיקה האמיתית, החשובה מבין השתיים – מתוך "פרידה מן הנוף" של שימבורסקה:

לְדָבַר אֳחָד אֵינֶנִי מַּסְכִּימָה:
לְחֲזָרַתִי אֶלֵיךָ
הַזְכוּת הַמְיוּחֶדֶת שֶׁל הַנוֹכֵחוּת
אֳנִי מְוָותֶרֶת עֳלֵיה.


 

FacebookTwitterGoogle+Share

לא שנאה, פשוט טפשות חרוצה מדי

שפה:

 

 

השפה של:

ש"ס

הפוליטיקאים

השופט דרורי לסוגיו

החרדים

החרד"לים

המתנחלים

אנשי הימין הלאומני והכלכלי

הנאו ליבראלים

הרוב על המיעוט

המיינסטרים

שלנו.

 

השפה הסלחנית של:

הפוליטיקאים

השופטים

עורכי הדין

ההומאניסטים

השוויוניסטים

הריאליסטים

הפרגמטיסטים

המצדיקים

המזדהים

המבינים

בעלי "הראייה הרחבה"

האינטרסנטים

שלנו.

 

השפה על:

נשים

ילדים וילדות

מיעוטים

פלשתינאים

חילונים

חרדים

מתנחלים

שמאלנים

הומואים

לסביות

מוסלמים

נוצרים

בדואים

משתמטים

עובדים זרים

בעלי גוון עור שונה

המזרחים והמזרחיות

האתיופים והאתיופיות

הרוסים והרוסיות

חולי וחולות נפש

אמהות

נערות

כל ה"אחרים" וה"אחרות"

עלינו.

 

את השיר של נימולר, העליתי כבר בהקשר אחר. הוא נשאר רלוונטי כתמיד.

וגם שירת הטרול. 

 

* תודה למרית בן ישראל שהזכירה לי, בתגובה אומללה אחת, שהמניע לשפה רעה מצוי עמוק בנפש דובריה ומתמלליה – בא מהאפילה שרובצת (לעתים הם אף מעידים על כך באופנים שונים) בנָשָׂא/ית הרוע, ולא ממושאי מילותיו/ה, כי שפה גם משקפת תודעה. אותה גברת בשינוי אדרת.

* תודה לרזי בן-עזר שהזכיר לי באותו מקום לבוא מאהבה, על אף שאהבה לכשעצמה אינה מספיקה לשינוי חברתי ולא חוללה מעולם שינוי כזה.

 ובעיקר – זהו יום של אבל כבד למשפחות ולחבריהם של הצעירים שנרצחו, ותחילת מסלול החלמה לפצועים ולפצועות. ליבי איתם/ן.


נרצחה אמש:

Liz Trobishi

ליז טרובישי ז"ל, בת 17. תודה לאייל גרוס על ההפנייה לכרטיס שלה בפייסבוק.

וכמה מילים על ניר כץ ז"ל.


ריכוז קישורים לפוסטים ואיזכורי-רשת בנושא זה:
חלי גולדנברג
רוני גלבפיש
רון ניולד
דבורית שרגל
תגובות בגו-גיי
קבוצה בפייסבוק
מתי שמואלוף
עידן לנדו
אייל גרוס
טלי לטוביצקי
צבי טריגר
אהרון פוירשטיין
נעמה כרמי
איתמר זהר
הני זובידה
מיכל פרנקל (קריקטורה נוקבת)

FacebookTwitterGoogle+Share