תקשורת, אימון והדרכה

הבית של רועי קליין

הוא אכן בנה בית לא חוקי ביישוב לא חוקי והספיק להתגורר בו באופן לא חוקי חודשים ספורים בלבד לפני שנהרג בגבורתו העילאית, המראה שמעבר לבלתי חוקי הזה, גדל כאדם טוב והיה אדם טוב – אבל כל ההתייחסות למקום מגוריו מאז מותו מתמקדת ברעננה.

הוא גם הונצח בהרחבה, מוזכר בה ביום הזכרון, רב העיר, הרב פרץ מתייחס אליו ספציפית בטקסים (שבאחד מהם אף הסביר לאמו של רועי קליין ז"ל, כי עליה לשמוח שבנה נפל על קידוש אדמת א"י – נאום שזיעזע אותי במידה שגרמה לי לכתוב את מחאתי לראש העיר ולפרסמה בפורום רעננה שאני מנהלת), התיכון הדתי בעיר רעננה נקרא על שמו, יש צעדה על שמו ברעננה, יש יום ספורט וספרייה על שמו ברעננה, ועוד.

בן רעננה, גיבור אמיתי, שמסר את נפשו בגבורת הרוח והנפש למען חבריו.

אז מאיפה נשלף הכתם השחור הזה בעברו, של הבניה הבלתי חוקית שבנה בעלי? על זה נאמר: אלוהים, שמור אותי מאוהבי, משונאי כבר אשמר בעצמי. פשוט מדהים אותי כיצד מוקיריו לכאורה מוכנים להכפיש את זכרו בפני רוב העם, לסכן את מפעלי ההנצחה המאוד יפים על שמו של אותו גיבור בעיר מגורים אחרת שיוחסה לו, להצמיד לו בכוח את עברו כפורע חוק וכחלק ממכונת הכיבוש האכזרית, הנבזית, העבריינית במהותה – ועוד לעשות זאת באמצעות דמגוגיה עלובה המשווה את רועי קליין למחבלים שביתם נהרס.

האם אני נגד הריסת בתי מחבלים כאמצעי ענישה קיבוצי? כן.

האם ניתן להשוות בין ההריסה כאמצעי ענישה לבין הריסת יישובים לא חוקיים משום שהבנייה היתה בלתי חוקית? לא.

ובכן, מסתבר שחבריו של קליין ז"ל באו לברך ויצאו מקללים (בעולם מושגיהם הלאומני-גזעני) את זכרו, שכן ההשוואה העניינית והמדוייקת להריסת הבניה הבלתי חוקית בעלי, היא לבניה הבלתי חוקית ביישובים הערביים ברחבי הארץ, אותם ישראל הורסת גם הורסת. רק שבהתנחלות הבלתי חוקית עלי, בנו את הבתים מקביליהם האידיאולוגיים של עברייני צווארון לבן, ובכפרים הערביים הם נבנים במצוקה.

האם רועי קליין, בן רעננה, קפץ על רימון ומסר את חייו בכדי שתפתחו קבוצה בגוגל להגנה על בית שאינו שלו, בהגדרה, בעלי?

ושאלה קנטרנית מתבקשת: האם ההתעקשות הרחבה להיותו תושב עלי, היא הצדקה להעברת כל מפעלי ההנצחה הללו מרעננה לעלי?

האם עלינו, כתושבי רעננה ומשלמי ארנונה המממנת את מפעלי ההנצחה הללו,  לדרוש מהעירייה להפסיק לתקצבם, בעקבות הקמפיין המתעקש על כך שביתו היה בעלי?

ועוד שאלה: האם מי שקפץ על רימון הוא אדם שמוכן שימסרו את א"י בשמו ועל גבו  למאכל אומות העולם, בגלל בניה בלתי חוקית של בית בלתי חוקי אחד? האם הגיבור האמיתי הזה היה בעיני מריצי הקמפיין הדמגוגי "בשמו", אדם גשמי כל כך שמוכן להפוך בית לאלוהים חיים?

אני מנחשת שלו היה נדרש – היה עוזב בצער את הבית ההוא, שבניתו וקיומו בחטא, בעצמו.

יהי זכרו של הבחור הערכי הזה ברוך, למרות שכל "אוהביו" מבזים אותו ואת מפעלי הנצחתו ועושים בהם שימוש פוליטי בזוי ומבזה, שאין בינו לבין רועי קליין, האדם הטוב, שום קשר.

 

FacebookTwitterGoogle+Share

אין לו אבא?

 

העליהום על האמא אינו שונה בעיני מסקילת נשים באצטדיונים של הטאליבן.

את הילד הזה כולנו הרעבנו, כדי להמציא לנו אמא חרדית לסקילה.

 

תוספת מאוחרת: הפוסט של טלי כוכבי http://www.notes.co.il/tali/58824.asp?p=0 

FacebookTwitterGoogle+Share

מכבסת נשים

 

סרוגייט

מויקיפדיה:

סרוגייט (מאנגלית:Sex surrogate), סרוגייט הינו טיפול מיני מעשי באמצעות בן או בת זוג חלופי במקום בן או בת הזוג הקבוע. תפקיד הסרוגייט יכול להתבצע על ידי גבר או אישה, אך לרוב, הסרוגייט הן נשים.
ברוב המקרים מופנה אדם לטיפול באמצעות סרוגייט על ידי יועץ או פסיכולוג מיני, כשזה מחליט שזהו הטיפול היעיל ביותר לפתרון הבעיה.

ד"ר אילן בירן, סקסולוג (איך לא?):

.

"היקף המשרה של סרוגייט נע בין שעתיים בתחילת המסלול ועד שלושים שעות עבודה בשבוע.

כל סרוגייט בונה את היקף משרתו לפי רצונו, צרכיו ומצבו ולפי צרכי המרפאה. שכרו של סרוגייט נע בין כ$-40 לשעה למתמחה ועד לכ$-70 לשעה לסרוגייט בכיר/ה. המשכורת נקבעת ע"י מספר הטיפולים ויכולה להגיע לכ- $5000 לחודש בהיקף של כחצי משרה".

(שימו לב שבאותו טקסט – מילות הגיוס בלשון נקבה ופירוט התשלומים בלשון זכר. מקרי?)

תהליך ההכשרה המקצועית נמשך כשנתיים, החל ממבדקי הקבלה ועד להסמכה המלאה; אם תתקבלי אלינו תצורפי לקורס בן כ-40 שעות בו נלמדים מושגי יסוד בטיפול נפשי, בטיפול מיני ובטיפול סרוגייט.

המדריכים בקורס זה ובהמשך ההכשרה הם רופאים ומטפלים מתחומי הרפואה הנפשית והגופנית שהינם חברי צוות המרכז. במשך ההכשרה תשתתפי בפגישות צוות מקצועיות, בסדנאות ובכנסים ותקבלי כ-200 שעות הדרכה אישית העוסקות במטופליך ובפיתוח אישיותך ומיניותך בכל הקשור לעבודתך הטיפולית. מיד בסיום קורס היסוד תתחילי לטפל, תוך פיקוח והדרכה, לימודיך יתבססו על עבודה מעשית במשך כל תקופת ההכשרה שבסיומה תוסמכי כסרוגייט בכירה.

 

צפו באמנון לוי הערב, בערוץ 10, אחרי החדשות, בתחקיר על סרוגייט. אשלים את הפוסט אחריה.


 

כמובן שסרוגייט אינו זנות או ניצול מיני של נשים וביזויין, ופונדקאות איננה סחר בנשים וסחר באיבריהן.

ככה מכבס הממסד הרפואי (הגברי במאפייניו וכללי המשחק בו) ושליחיו אל הציבור, את עיסוקם: סירסור וסחר בנשים למטרות מין ולשימוש באבריהן תוך סכנת חיים, ניצול מעמדי, ניצול מגדרי והתעללות ממוסדת. בדרך משכנעים אותן שהן עושות את זה מטעמים אלטרואיסטים ומבחירה, ושהכסף הוא כסף טוב.

אבל מה, הפסיכולוג והגניקולוג מרוויחים יותר.


פונדקאות

מויקיפדיה:

פונדקאות היא הסכם לפיו אישה נכנסת להריון ויולדת תינוק או תינוקות, כדי שתגדל אותו משפחה אחרת. האישה הנושאת את התינוק נקראת אם פונדקאית.

כמה היבטים מעניינים לפונדקאות:

  1. סכנות ההריון: http://www.notes.co.il/hanna/41699.asp
  2. עבדות וסחר בנשים: http://www.haaretz.co.il/hasite/pages/ShArtPE.jhtml?itemNo=88273 וגם http://www.haaretz.com/hasite/spages/1072189.html ושלא נשכח את הודו http://www.haaretz.com/hasite/spages/961529.html

אין שום דבר נאור, פמיניסטי או מתקדם בפונדקאות. פעם היו מכניסים להריון את השפחה. היום את האשה שאין לה ברירה כלכלית או קיומית. במצב היום חמור יותר – כי משכנעים אותה שהיא רוצה, שהיא עושה טוב, שזהו מעשה אלטרואיסטי. לאט לאט יותר נשים וגברים הופכים לסוחרי איברים ונשים. האם הם באמת מאמינים שזה חשוב מזכויות האדם וכבוד האדם של הפונדקאית? אני בספק. פשוט לא אכפת להם.

FacebookTwitterGoogle+Share

מה שנשאר זה להשליך את המזוזות

כמי שהמזוזה רחוקה מחייה כמרחק מזרח ממערב – הדבר הבא הוא להסיר ולהשליך למקום היאה להן (לפח) את כל המזוזות. נראה, אולי אעביר לדירה החדשה את בית המזוזה הצעקני והגדול במיוחד של הבית הישן, שבחריציו חבוי ציור ברכה של הבן שלי מגיל 4, עת נכנסנו לבית ההוא. במשך 10 שנים נהניתי הנאה מרובה למראה מנשקי המזוזות שנכנסו בשעריי.

עד אז, אני בחזקת עוברת דירה, ארגזים, ובעיקר הוצאות מטורפות וחסרות היגיון וכאב לב קטן על עזיבת בית אהוב, שבניתי במו ידי. כמו אריק איינשטיין – אני אוהבת להיות בבית.

 

FacebookTwitterGoogle+Share

גן נעול (פוסט טראומה פמיניסטית)


"השתתקתי. טעמתי את טעמם של שקרים שעמדו על קצה לשוני ופתאום התחוור לי כי לעולם לא אוכל לומר עוד את האמת"

חנה גרין בת ה- 14 מבינה שלא תוכל לספר לאביה הכל, מתוך כך שעול חייו ועול שלמות העולם על כתפיה.

הציטוט לקוח מתוך "השוטָה מחצר המלוכה"/פיליפה גרגורי, עמ' 71. בסופו של הספר היא אינה נכנעת יותר לפוליטיקה של החצר, ועוברת לומר ולחיות חיי אמת. החלטתה השראתית בעיני: האומץ הקודם שבהתמודדותה עם הפוליטיזציה של האמת בחצר המלוכה ושל הטיותיה, מחוויר לצד בחירתה באמת האישית שלה.

פוסט טראומה פמיניסטית

שנים של אקטיביזם פמיניסטי באו אל סיומן. הן היו בתוכי "מת חי" די הרבה זמן, עד שהכרתי במוות הזה. הקש ששבר את גב הנאקה היה בנאלי להחריד. מה שידעתי – הפך בזכותו לתודעה מוצקה.

מפגש ראשון עם ה"שיטה":

בשלהי שנות ה- 90 גיליתי במעון ויצ"ו בו התחנך בני הבכור, שתי תופעות מעניינות:
1. המטפלות במעון, ששכרן עמד אז על פחות מ- 18 ש"ח, פוטרו כל 9-10 חודשים על מנת שלא תקבלנה זכויות. נתקלתי גם במס' מקרים של פיטורי מטפלות בהריון. רוב המטפלות היו נשים קשות יום, רבות מהן מזרחיות, או נשים מחבר העמים ומעט אתיופיות, חלק גדול מהן חד הוריות. בפנייתי לקבלת הסברים מנשות ויצ"ו, נאמר לי: "זה לא אנחנו, זה תקן נעמ"ת".
כשרציתי למחות על כך ו"לפוצץ" את אותו גילוי, לפיו ארגון נשים עושק עובדות על מנת שישאר לו מספיק כסף למראית העין של סיוע לעובדות של מעסיקים אחרים ולסיוע לחד הוריות ולמפוטרות אחרות בהריון, אמרה לי אחת האקטיביסטיות הפמיניסטיות אליה נשאתי עיניים: It would be counter productive to our causes.ויתרתי, כדי לא להיות זו שפוגעת במאבק הפמיניסטי. זה יושב עלי עד היום.

2. כשעזבה מנהלת המעון האהובה, מונה במקומה ע"י ויצ"ו מנהל מעון צעיר ונטול ניסיון. המכרז נתפר עליו ודחק החוצה גננות מנוסות וטובות שהתמודדו מתוך הארגון. מהר מאוד החלו להגיע אלי דיווחים על התנכלות שיטתית לאמהות חד הוריות שילדיהן במעון, כולל מניעת השתתפותן של גננות בוועדות השמה לילדים של חד הוריות, עיכוב מכוון של העברת מסמכים אישיים וסירוב לטפל בטעויות דירוג תמוהות של שכה"ל, כך שנשים קשות יום נאלצו לשלם מחיר מלא וכבד מעבר ליכולתן. מאחר וויצ"ו סירבו לדבר איתנו, העמדנו – אנחנו האמהות – תצפית על המעון וגילינו, מעבר להתעמרות בגננות ומטפלות, גם רומן סוער בינו לבין מנהלת התינוקיה, על מזרוני הילדים.

הסיפור האמיתי הוא ויצ"ו: הן נענו לפנייה לבדוק את המידע והבחור נשלח הביתה רק לאחר שהבאנו, בעזרת אמא שעבדה אז ב"תבל" (קודמתה של הוט) אל המעון את חדשות המרכז בכבלים.

אז גם נודע לי שבארגון עתיר ממון זה, בו הרוב המכריע של העובדות אינן מקבלות שכר, יש גבר אחד ששכרו בשמיים: המנכ"ל.


במקום להכביר מילים אני מקשרת קישור מטאפורי לשתי רשימות מצויינות ששופכות אור על הספין הגלום בשיטה:

  1. Ynet, תמר הר-פז, על חוק המטפלות וארגוני הנשים.
  2. כאן, ברשימות (ובחריגה ממנהגי שלא לקשר לפוסטים הסגורים לתגובות) – איריס יער אדלבאום על המצפון הסלקטיווי של דן יקיר.

הבנתן/ם את השיטה?

מאז ומעולם סרבתי להתהדר בכרטיס חברה בארגון כלשהו, מתוך הבנה אינטואטיבית, שעצם מימסוד (מלשון "ממסד") הפעילות עומדת בסתירה להשגת הישגים ממשיים שיבואו לידי ביטוי ממשי בתודעתן, חייהן ותמיכת סביבת חייהן של נשים בישראל. זה נכון לא רק בהקשרים פמיניסטיים אלא בפעילות חברתית בכלל, כדוגמת האוקסימורון הרעיוני המובנה בפעילות אנשי מילואים לשחרור גלעד שליט או הסיפור שמספרת איריס על דן יקיר.

להלן: "השיטה"; מבלי לחטוא לאותן פעולות שכן הצליחו, למרות ה"שיטה", הרבה טוב לנשים בישראל – לא יוצא מזה.

תפקידו הסמוי של האקטיביזם המחאתי המאורגן הוא  לשמר את העוולות, הדיכוי והאפלייה על מנת שיהיה כל הזמן מה שיזין אותו ויצדיק את קיומו.

האקטיביזם המֶמוּמסד ימגר, באופן טבעי, כל ניסיון לאקטיביזם של ממש, על מנת להגן על תקציביו, על אהבת הציבור למי שמסמנות את גבולות המיינסטרים עבורו ומונעות ממנו את הצורך לפתח אתיקה של זכויות אדם משל עצמו, ועל החיבוק האוהב של הממסד. בלי שדולת הנשים, ויצ"ו, נעמת והמעגל החיצוני להן של ארגוני "גראס רוטס" לכאורה, לא יהיה קיום לשנאת נשים, שוביניזם והגמוניה פטריארכאלית של גברים. ה-סו-קולד-אקטיביזם פמיניסטי יודע את זה, ולוקח על עצמו גם את תפקיד הזרוע המענישה את מי שחורגות האותה הגדרת גבולות.

הנה כמה ארועים בולטים מני רבים, שהייתי מעדיפה לא לדעת ולא לחוות, לדוגמא:

כשקמה הקואליציה הראשונה נגד ביטול חוק חזקת הגיל הרך, מצאו להם כמה גברים אלימים ערוץ אינטרנטי לתיעול האלימות כלפי מס' פעילות בודדות, אקטיביסטיות שאינן חלק מארגון, ביניהן ד"ר אסתר הרצוג, פרופ' סמדר לביא ואנוכי. אני לא מעוניינת להכביר מילים ולתת במה למי שאינם ראויים לה, אולם אומר רק שהאלימות שהופנתה כלפינו היתה חמורה ואישית דיה כדי שנעביר על כך מכתב (בגיבוי יו"ר הועדה לקידום מעמד האשה, אז, שזרקה ראותם מאחד הדיונים לאחר שעיינה בחומרים) ליועץ המשפטי לממשלה בדרישה לפתוח בחקירה על הסתה ואיומים. לכשנודע דבר המכתב לארגוני הנשים, שלא היו קשורות לאירוע כך או אחרת, הן יזמו מכתב משלהן ליועץ המשפטי, בעילה בירוקרטית כזו או אחרת, המדגיש כי ארגוני הנשים אינן עומדות מאחורי פנייתנו כפעילות בודדות ומאויימות, מטעמי חופש הביטוי. מיקומן במיינסטרים נשמר.

עוד דוגמא:

בעת מאבק המורות פניתי ליו"ר אחד מארגוני הנשים בבקשה להצטרף להגשת בג"צ של מורות נגד ראשי ארגוני המורים. מדובר במאבק על תנאי עבודה ומעמד מקצועי של ציבור נשים ענק (110,000 מורות), ומבחינה זאת – המאבק הפמיניסטי הגדול ביותר בישראל בשנים האחרונות. היו"ר חזרה אלי בתשובה, כי מאבק המורות אינו באג'נדה של הארגון. מאוחר יותר הסתבר לי שהארגון מקבל תקציב כלשהו ממשרד החינוך, המשרד שבראשו עמדה יולי תמיר, מקורבת ליו"ר הסתדרות המורים יוסי וסרמן.

כן, יש לי עשרות דוגמאות. לא אכביר.




אפילוג פוסט טראומטי:

הפכתי לצופה שקטה מהצד.

הימנעות פוסט טראומטית
מכיוון שחוויות חודרניות כאלה מקושרות ישירות לטראומה שקרתה, האדם מרגיש שוב ושוב בסכנה, והוא מנסה להגן על עצמו באמצעים שונים מפני התרחשות טראומטית נוספת;

ההימנעות (שלי, בנושא זה) באה לידי ביטוי בפעולות הבאות:
מאמצים לא לחשוב, להרגיש או לדבר על האירוע הטראומטי;
הימנעות ממקומות, פעילויות או אנשים שעשויים להזכיר את האירוע הטראומטי;
תחושה של זרות, של מוזרות ושל ניתוק;
תחושה של חוסר הנאה מפעילויות שקודם לכן היו מהנות, והמנעות מהן.



זה עזר לי לקחת סיכונים, בכלל:

  • עזבתי את הבנק שהתענה לי לאורך שנים (פוסט בדרך – רק היזהרו בינתיים – עצמאים בכלל ונשים בפרט – מבנק מזרחי).
  • החלטתי שאני לא חייבת כלום לאף אחד (חוץ מאשר לילדים שלי).
  • אני עוברת דירה ומכניסה לטריטוריה הפנימית והפיזית שלי גורמים שמעולם לא חשבתי שיחזרו לשם.
  • אני חוזרת להגיב על מה שבא לי, היכן שבא לי, כמה שבא לי וגם כמה שלא.
  • אני מניחה שהבלוג הזה ירשה לעצמו להיות יותר רדיקאלי משהיה בשנים האחרונות.
  • אני צופה בהומור בסערות הגדולות שמתחוללות בדיוק באותו אופן, שאינו מניב תפוקות ממשיות, ושמחה שאני כבר לא שם. איזו הקלה.
  • אני מבינה את מהותו של המשבר השקט, ונהנית ממנו עד הסוף. הרבה, הרבה למידה.

גן נעול הוא ספרה של ד"ר הילה העליון מהחוג ללימודי מגדר בבר אילן, על נשים בטיפולי פוריות, ועל היותן של נשים מונעות ע"י הגדרת הנשיות בעיקר באמצעות תפוקות הרחם, במסווה מתעתע של "רצון" ו"בחירה".

מומלץ.

FacebookTwitterGoogle+Share