תקשורת, אימון והדרכה

ברעננה גרים כ- 80 אלף תושבים

מתוך ה- 14 ניתן למצוא 3 בני 17 (אחרי שנת קמפיין אינטנסיבית בתיכוניים בעיר), את בת הדודה של נועם שליט ואת אחד ממארגני קמפיין הקצינים לשחרור גלעד.

שחיקה של קמפיינים היא דבר מוכר. ככה שכחנו את רון ארד. ככה שכחנו את הזקנים, החד הוריות וניצולי השואה. שחרור גלעד שליט הוא נושא פחות סקסי מדודו טופז, להבדיל. ביום שלישי בבוקר יגיעו עשרות רעננים לאימון בוקר מתוקתק בהולמס פלייס. האוטובוס, שימתין לרגלי המועדון, כמעט ריק בינתיים.

חלק משחיקתו של הקמפיין הוא בדשדושו של הקמפיין. משפחת שליט איננה משפחה של אנשי פרסום או יועצי תקשורת חלקלקים. התפקיד נפל עליהם בהפתעה, הם לומדים תוך כדי. לא היה להם את הגרייס של חפיפה מסודרת. ממשלות ישראל (הקודמת והנוכחית) ניצלו, ניצול ציני, את התום המקצועי הזה. הסלוגנים של "חשאיות" ו"טובת המדינה", שכבר ברור לכולנו בישראל-2009, שאין מאחוריהם ולו תו אחד של תוכן ממשי, עבדו יפה דווקא.

אני חשבתי לתומי, שהקמפיין צריך לעלות על באריקדות. למשל – סרבנות מילואים המונית, חסימה של שערי בתי הכלא של אסירי חמס ואי מתן מעבר למשפחות האסירים עד שיאפשרו לגלעד להיפגש עם הצלב האדום, ועוד לא דיברנו על קמפיין אגרסיבי בחו"ל.

מהר מאוד הסתבר לי, באופן לא מפתיע, שהניתוח המגדרי-חברתי עובד בכל מקום: אנשי מילואים (ככלל – למרות שכוונתם של אלו הפועלים למען גלעד אמיתית ותסכולם העמוק הוא תסכול אותנטי לחלוטין, והם משקיעים בכך לילות כימים) אינם מסוגלים, רגשית, להתריס התרסה ממשית נגד המערכת (להפוך שולחן ולשבור את הכלים), שמעצם קיומה מאפשרת להם באופן מגדרי סמוי את ההגמוניה העסקית, תעסוקתית, מנהיגותית וכלכלית בחברה הישראלית. ניתוח כללי כזה. באופן אישי, כל אחד הופך שולחן במילים. הם עדיין מנוהלים מבפנים כמו מריונטות ע"י סוכני הסוציאליזציה המסורתיים שלהם, המצטמצמים לקוד ההפעלה "בטחון המדינה", המגובה בגינוי של כל מי שחושב אחרת ובקמפיינים עתירי טוסטסטרון למען הצבא והמלחמה (באשר היא) כאלמנטים קיומיים.

אולי היה צריך מלכתחילה לתת לנשים לנהל את הקמפיין של המעגלים שמחוץ למשפחת שליט…

עד אז, גלעד, בסה"כ ילד, כבר 3 שנים בכלא. נמק בכלא. אין לנו מושג מה הוא עובר. המושג הקלוש היחידי שיש לי הוא מחוויותיה של בת של הלום שבי. איכות חיים אחרי השבי – כבר אין. לפחות שהוא ינצל, לפחות.

הנה פרטי היציאה להפגנה במעברי הגבול:

.

ב- 25.6.09 ימלאו 3 שנים לנפילתו של גלעד בשבי!

סטודנטים, חיילים וקצינים במילואים, אמהות, נוער לפני גיוס, אזרחים מודאגים-


עם ישראל לא שוכח את גלעד שליט!

ביום ג' ה-23/6/09 – צבא החברים למען גלעד שליט יורדים להפגין במעברי הגבול – קרני-נחל עוז,
ארז וכרם-שלום

יתנו יקבלו! – לא יתנו לא יקבלו! 

גלעד נמק בשבי החמאס 3 שנים ללא ביקור צלב אדום,

 ללא זכויות אדם.

הגיע הזמן למעשה קיצוני ונחוש יותר!

גם אתם – בואו – מתגייסים למען גלעד!

ההפגנות מאושרות ומתואמות עם המשטרה והצבא.

אנו נספק הסעות, חולצות וסנדויצ'ים פרטים לגבי הסעות ב – www.gilad.org

גלעד עדיין חי! מחכה לנו וסומך עלינו!

הסעה תצא מרעננה – הולמס פלייס בשעה 06:30

נא להירשם אצל איל ברנדט – 054-7685521

לפרטים ומידע נוסף- אלה חפץ: 052-3864338

 

FacebookTwitterGoogle+Share

הצרה עם שבוע הספר

אני די נמנעת מחגיגת ההמלצות והביקורות, שמשתתקת כמעט כליל בתוך שבוע שבועיים. ספרים הם דרך חיים. לא שבוע בשנה במבצע של שניים בעשר ואינפלציה של המלצות על רבי מכר. לא נתקלתי בהרבה המלצות על ספרות איכותית שמחוץ למאבק המסחרי בין רשימות רבי המכר (אסתי האירה את עינינו לגבי אותו מאבק). מיינסטרים, מיינסטרים, מיינסטרים.

יש כמה בלוגרים, ובעיקר בלוגריות, שממליצים/ות על ספרים כל השנה. כמו שצריך. אבל מדובר רק בכמה. אני לגמרי מבינה (מכל הלב) את האנרגיה השמחה של "סוף סוף גם אנחנו במיינסטרים", בשבוע בו העולם עוסק סו"ס בספרות ואינו זורק בפיהוק משועמם את חובבי הספר מהמועדון, יע"ז – אין לי אלא להצטער על כך שגם הם נסחפים פה ושם ומצטרפים לטרנד של תשלום מס-תרבות צפוף ואינטנסיבי למשך שבוע מני-52 (פחות מ- 2% מתקופת הקריאה המומלצת). מקומם החיוני  של חובבי הקריאה הוא דווקא בשבועות שרוב העם כנראה לא קורא ספרים. זו שליחות סיזיפית, אין ספק. ממש מיסיון חסר אונים בקולוניה של כופרים. אחריות כבדה על כתפיים צרות (למרות שהחנונים למדו לפתח שרירים בחדר כושר תוך כדי שליחת מבטים גנובים לתכניות אסורות שמתחת למיינסטרים).

אבל רבאק…. להצטרף להמוני כותבי הפוסטים על רבי המכר, כשחלקם (של הפוסטים) נראים כמו נכתבו על דייג'סט של הספר ולא על הספר עצמו, ושפרסומם מוגבל לשבוע-שבועיים ביוני? פעם גם אני חגגתי בכתיבה על ספרים בשבוע הספר. פתאום הבנתי שבשונה מבעבר – שבוע הספר בא עבור רבים/ות וטובים/ות להחליף שנה שלמה של קריאת ספרים. ידי לא תהיה במעל…

ואם כבר אתם/ן כותבים/ות, אז על משהו מעניין שלא ניתן למצוא על גזיר עיתון המודבק בצלוטייפ לחלון של סטימצקי ובדלפק הקופה.

תודה לבלוגריות ברשימות שכותבות ברציפות והתמדה על ספרים (לא מזכירה שמות כדי לא לעשות עוול בשכחת מי מהן). התודה מיועדת לגברים ונשים כאחת.

———————————–

גאונות, נחמה ושיגעון – אפריל 2009

בינת המשוררות - פברואר 2009

———————————–

לפני שבועים טסתי לאילת להרצות בכנס כלשהו. נכנסתי, בהגיעי, לחנות ספרים בקניון, לקנות משהו לקרוא. להיכנס לחנות ספרים לא מוכרת, זו חוויה תרבותית. במקרה זה, החוויה היתה רב ובין תרבותית. הסתובב שם מוכר שנראה כאילו ירד זה הרגע מהגבעות או יצא מבין דפי הספר היחצ"ני הגרוע ומכשיר השרצים של אמילי אמרוס (תריס). הבחור הצעיר הזה קרא כנראה כל ספר כמעט מהספרים שהצטופפו להם על משטחים מרובעים, מגובבים אחד על השני בסוג של אי סדר מתוכנן וייחודי (כל הספרים של אותו/ה סופר/ת באותה ערימה, לסירוגין – הרמתם ספר שלו/ה – נחשפתם/ן לספר אחר שכתב/ה). חנון כלבבי. התענגתי למשמע כל שיחה שלו עם לקוח/ה, שהחלה במספר שאלות ממוקדות לברור הרקע התרבותי וההעדפות הקריאה של הלקוח/ה. אח"כ הסתובב בתזזיתיות בחנות והביא ללקוח/ה ערימה ששלף במיומנות מכל מיני פינות סמויות מן העין, ספרות חדשה, ישנה, כל סוג, ואמר: "הנה, אלה יתאימו לך".

הסתובבתי בחנות הקטנה – רק עבור המוכר הזה – למעלה מחצי שעה. כל לקוח/ה יצא/ה עם שקית עמוסה וחיוך של סיפוק עמוק. המוכר עצמו היה דייג'סט מהלך, באותה חצי שעה שמעתי ממנו תקצירים עתירי סופרלטיבים של 10 ספרים לפחות, מבלי לקלקל לאף לקוח/ה את הסוף.

שאפו.

———————————–

קניתי שם פרמן, בתרגומו המצויין של ידיד הבלוג ארז אשרוב, על האדם מנקודת מבטו של עכבר אינטליגנטי, ואת בריחה המוזר של אליס מונרו – ספר בלתי נסבל בעליל, אבל שלא יוצא מהראש אחרי הקריאה (סיפורים קצרים שמייצרים תמונת עולם שלמה).

ילד הגבעות המליץ. גם בפרספקטיבה של זמן – הוא יצא ה-מוכר ספרים ה-מצויין בסביבה שבה ההוצאות עצמן גורסות ספרים טובים שאף אחד לא קונה (אני משוכנעת לעומת זאת שדודו ימכור טוב) והפתק המצוייץ "המלצת הצוות" המודבק לעיתים לספרים – מכיל ריבוא טעויות תחביר וכתיב.    

אני מתנצלת מעומק לבבי הקטן על שאין לי המלצות הנוגעות לרבי מכר. סליחה שאף סופר עמוק לא הזיז לי את הגבינה או גרם לי לחיות את הרגע הזה,  ושלא צללתי בלי בלוני חמצן ועם שק דמעות פתוח לסיפור החיים הרכילותי של שום ידוענ/ית. גם לא קראתי את סיפור חייו של דודו טופז ש(קראתי באינטרנט ש)הודפס כעת שנית.

וגם סליחה שאני חושבת שאחוזת דג'אני זכה בפרס ספיר בזכות מלאה ולא בפרוטקציה, הטיה של אחד השופטים או נס. אל תכעסו עלי, קטונתי. <ספרתי לפחות 10 פוסטים ברשת שטוענים טענות כאלו ודומות נגד הזכיה>.

———————————–

בקיצור – תקראו ספרים כל השנה ותכתבו עליהם בכל עת ועת. אם זה לא יועיל – זה לא יזיק (בשונה מכמה הרגלים אחרים).

FacebookTwitterGoogle+Share

יום כזה

מסתבר שגם אשה לא מופתעת שכמוני – ניתן להפתיע.

האם אנו נותנים אמון בבני אדם על פי כוונתם, או על פי תוצאות מעשיהם? או אולי מידתיות (מידת הנזק)? שאלה חשובה, במיוחד עבורי – שהתוצאתיות עבורי היא ערך. אני לא יכולה להתעלם ממנו בשיקול הדעת. האמת היא בתוצאה, אמיתות אחרות פחות רלוונטיות.

אולי תעזרו לי לחשוב.

עד אז, ולמרות שנשוא הסוגייה שהעליתי ממש אינו "על רקע רומנטי", כדאי להשתמש בכל הקשר קלוש כדי להזרים קצת איכות למצב לא איכותי - קבלו את The Cure, עם Trust;

וגם זה מתאים, בנימה מחוייכת, למבחן התוצאה;

FacebookTwitterGoogle+Share

האינטרנט כפלטפורמה

זה היה הספיץ' שלי, והנה זה של כרמל וייסמן;

לינק לפוסט קודם אודות הכנס.

שמחתי להיות שם, שמחתי לפגוש את כל מי שפגשתי מכאן ובכלל.

והתודות…

ראשית לשלומית ליר – שבשקט מסודר, יעיל וענייני, יזמה והרימה כאן In no time כנס מהדהד. ח"ח. זו תחילתו של עתיד וירטואלי מעניין. לחיי השת"פים והפרויקטים שבדרך!

וגם לפלטפורמה הבר-אילנית, שזימנה לנו לדבר על הדברים שיש בהם תוחלת, דווקא במקביל לביבי (שזה לא סוד שאני סוברת שאין בו תוחלת).

ולאגודה ללימודים פמיניסטיים, שנשותיה – אחת אחת, כל אחת ממקומה וכולן ביחד – מייצרות כאן העולם ידע חשוב ורלוונטי לחיינו.

ולדוברות השונות - ביניהן חנית כהן המרשימה, שפספסתי את דבריה (גיליתי ששכחתי את הארנק על לוח המכוונים של האוטו ורצתי בבהלה קיומית לאסוף אותו…) אבל השלמתי בפגישה מקרית בשירותים (בשירותי נשים יש תמיד תור…סוגיה פמיניסטית ואתר נטוורקינג מהמעלה הראשונה), בהפסקת הקפה ובתגובותיה המדוייקות לשאלות – דבריה נסובו על נשים בבלוגוספירה הטכנולוגית. וגם תודה לנורית צור מנכ"לית השדולה שניהלה פאנל בכישרון רב, כרמל וייסמן האחת, דבורית שרגל  שסיפורה על תולדות וולווט מעניין אותי תמיד מחדש למרות שכבר קראתי ושמעתי אותו לא פעם, אוהד קרני שדיבר על ויקיפדיה (עם האפלייה המובנית באתר נגד נשים, מיעוטים וכיו"ב, באמצעות עריכה ממיינת והדרה), ועוד רבות וטובות שסיפרו את האישי והתחברו ממנו לפוליטי,  

התודה היא לכו-לן, גם אלו שלא הוזכרו, כולן היו מרתקות, מהדוברת הראשונה בפאנל הראשון ועד לסיכום האקדמי המתכלל של דברי הדוברות ע"י ד"ר חגית משל טל.

מהדוברות, אחת הבולטות באומץ ליבן ושעשתה שימוש חשוב ברשת היא אורטל בן דיין – א' מהחוג לסוציולוגיה. תראו פירוטים נוספים אצל דבורית.נמתין גם לאייטם מפורט בהארץ.

FacebookTwitterGoogle+Share

המהפכה כבר כאן

לצ'ה גווארה מיוחסת האמירה: "בחשש שאשמע מגוחך, אומר שהמהפכן האמיתי מובל על ידי רגש עצום של אהבה". בניגוד לדבריו, צ'ה גווארה הגיר הרבה דם אדם (של אחרים) בדרך למימושה של האהבה הזו, לנין וסטלין, לעומתו, היו ישירים יותר, וטענו שלא ניתן לחולל מהפכה בכפפות של משי וללא רובים. באשר לסיבות לצאת למהפכה, הגברים שמצוטטים ברשת טוענים לקנאה (ז'בוטינסקי) ורעב (נפוליאון) כמניעים העיקריים. לא מצאתי נשים מדברות על מהפכה. החלטת האו"ם 1325 מצביעה על כך שאנו בעיקר הקורבנות שלה, בלי קשר למחנה אליו אנחנו משתייכות.

עד שהגיע האינטרנט וטרף את הקלפים.

מחר יתקיים הכנס "האינטרנט כפלטפורמה למהפכה חברתית פמיניסטית", שמרכזת עמיתתנו שלומית ליר (לינק לתכנית המלאה של הכנס).

הספיץ' שלי, כמו גם של כרמל וייסמן, יוקרן מיוטיוב. שווים צפייה. אעלה אותם לבלוג רק אחרי הכנס (נמנעת מספוילרים). מבין עמיתות-רשימות, גם דבורית שרגל תשתתף בפאנל הראשון, ועוד רבות וטובות, בכנס כולו.

אני מצרפת כאן רק את הסיפא, בהערות השוליים, לטקסט ששלחתי לכנס, גם בשל הרלוונטיות שלו לשמו של הבלוג שלי;

"האישי הוא הפוליטי" אינו רק סיסמא באינטרנט (ושמו של הבלוג שלי). מדובר בפלטפורמת שיתוף זמינה המאפשרת מציאת שותפות לחוויה שלי – כל חוויה – באופן שמאפשר די בקלות להגדירה כתופעה חברתית ולפעול בשמה. זהו המעבר מהפרטני לקיבוצי. קבוצת ההתייחסות – למשל: נשים בכלל, נשים גרושות, מזרחיות, נפגעות תקיפה מינית, נשות עסקים וכל קבוצה אחרת, נמצאת בנקודות אינסופיות בסייבר-ספייס ושליחת הקריאה שלנו לרשת מקבצת אותן באופן שהחיים מחוץ לרשת לא מאפשרים. ככה הזזנו הרבה הרים לאורך שנותיי ברשת, שנראו קודם כבלתי ניתנים להזזה. לכן האינטרנט הוא כלי בסיסי לכל מי ששואפת לחולל שינוי. לא בכדי אני חוזרת ואומרת מדי פעם, שאני "מפגינה מהמקלדת". פוסט שלי מגיע לתודעה רחבה יותר מהפגנה מול משרד הרווחה או משרד הביטחון. ומאחר והעולם סופר מילים יותר משהוא סופר נשים, הרי שלהפגנה הזו יש הרבה כח.

אז בואו / בואנה מחר. יהיה מעניין. 15:30 בבניין פלדמן בבר אילן.

אתר האגודה הישראלית ללימודים פמיניסטים וחקר המגדר

FacebookTwitterGoogle+Share

אילת – החצר האחורית של טבריה?

לפוסט על טבריה

לקליפ "אמני ישראל שרים לגלעד שליט" (בהמשך הפוסט). אם לא מצליחים לתחזק 200 מ' של חוף באילת – איך יצליחו לנהל מו"מ על גלעד????

התמונות צולמו באיזור המעבר מהמרידיאן – כ- 150-200 מ' דרומה מקניון הים האדום – במשעול אל הקניון עצמו (שנחשב לקניון שעובד הכי טוב מבין קניוני ישראל). ימין ושמאל, רק חול וחול (או למעשה מדרכה מנותצת ו/או חול גרוס-גס וגבשושי). ניסיתי לומר "ויהי אור", לשווא. אפילו אין פנסים שניתן להדליק.




 

המשעול

לזכר אום רשרש ההיסטורית – הכל שבור, מטונף, מתפרק, אין אף פנס לרפואה, אין אף ספסל לרפואה.

 

ה-קניון…

 

השלט "צאתכם לשלום" מקבל משמעות מיוחדת לאור מסע החתחתים שעברנו על מנת לשרוד את המעבר הזה…

 

 

 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 

 

 
 
 
FacebookTwitterGoogle+Share

חבל שלא הצלחת, יא דודו

מתוך מאמרו של עמוס שריג ב- News1, 4.6.09

 

 

 

 

 

 

 

לפני שנים ספורות ישבתי עם ילדי במסעדה תאילנדית-סינית עממית ברעננה. טופז עבר שם עם שלושת ילדיו, אמו בעגלת נכים, מטפלת ואשה נוספת. מנהל המסעדה הגיח לרחוב, רץ אחרי דודו וצעק "דודו, דודו, בוא לאכול אצלי". דודו התעלם והמשיך ללכת. המנהל התנהג כמו שדודו התנהג אליו – אבק אדם. מס' דקות אח"כ שבה החמולה לפתח המסעדה. דודו צעק: "מי זה שהזמין אותי לאכול". המנהל זינק לרחוב ואמר: "אני, אני". דודו שאל: "זה בחינם?". המנהל אישר, החמולה ישבה לאכול.

לא שדעתי על דודו טופז היתה טובה אי פעם. מאז ומעולם עורר אצלי בעיקר את רפלקס ההקאה. האירוע הזה אישרר (גם את דעתי עליו וגם על הצופים בו ועל מעריציו) - לא העלה ולא הוריד.

המופתעים….גם הם לא ברורים לי במיוחד. בפרשה המבאישה הזו יש הרבה מרכיבים. הפתעה איננה חלק מהם. טופז העביר מספיק מסרים אלימים עד כה, כדי להבטיח אפס הפתעה. אלימות נגד נשים, אלימות נגד שניצר, אלימות בסגנון ההגשה. אני יכולה רק להסיק שמדובר במיתממים, לא במופתעים.

ועוד לא דיברנו על "החברים של דודו", קונספט שלא ברור לי איך יכול היה להתקיים מלכתחילה. איך אפשר להיות חבר של מטריד מינית סידרתי? של שוביניסט בהמי אפוף הילה של התבטאויות המבזות נשים? אלימות היא אלימות היא אלימות. מה זה אומר על אילו שבכ"ז בחרו להיות חברים שלו? הנה התייחסות של דבורית שרגל ולינוי בר גפן לעניין זה.

אתמול צפיתי בטלויזיה באחיו של דודו משתלח בפרקליטות, שלא אישרה לו להיכנס לחדרו בביה"ח. האח אמר שאינו יודע "מה זה פרקליטות", שכן פרקליטות "זה אנשים, או פחות מאנשים". המחשבה הראשונה שעלתה לי בראש היתה, שנראה שהאח יודע לזהות פחות מאנשים כשהוא פוגש אותם.

אני מניחה שגם אני הייתי אוסרת על האח להיכנס, מחמת הספק. דודו כבר השיג 5 מזרקים. למיטב הבנתי הלא גדולה בעניינים כאלו (מסרטים ותקשורת) – זה השלב שמכניסים אסיר לבידודו. לא? אני מקווה שזה הופך אותי ל"פחות מאנשים" בעיני האח של דודו. כל הגדרה שמבדילה בינו לביננו – היא מחמאה טהורה.  

ואין מקום לחמלה, גבירותי ורבותי, אלא לענישה קשה. הערך המוסף שלה יהיה המטאפורה המנחמת של ענישה גם על שנים שהוא ליכלך לנו את המירקע.

אני מצטרפת לסיפא של עמוס שריג – ברוך שפטרנו.

החלמה מהירה לנפגעי דודו, ובמיוחד לבן הקטן של שירה מרגלית. רק על זה – מגיע לדודו טופז מאסר עולם עם עבודות פרך וללא אפשרות חנינה.

 

 

FacebookTwitterGoogle+Share